אילת השחר/בבא מציעא/יד/ב
רש"י ד"ה דאמר לי' אחוי טרפך. ויכתוב לך הדיין שטר טורף עלי שבדין טרפוה ממך בשבילי. צ"ע כיון דבעוררין עסקינן דאז אם יזכו בדין נמצא שאינו שלו, מה שייך לומר דטרפוה בשבילו, הא אין זה בשבילו אלא בשביל שזה של הנגזל, ולשון זה שייך בגובין מחמת שהמוכר הי' חייב חוב וגבו מחמתו מהלוקח.
יש לו מעות ויש לו שבח. יש לעיין במה חל חיוב לתת לו שבח, וע"כ דבנתינת הכסף לשם קנייה מתחייב המוכר לשלם לו השבח, והנה לר' יוחנן דמעות קונות מה"ת, אפשר דההתחייבות לשלם הוי כדבר הנקנה בעד הכסף, ולא הוי כקונה כסף בכסף, אלא דהחיוב לשלם הוי כעין חפץ הנקנה ובנתינת הכסף מתחייב לתת לו תשלומין עבור שיווי הקרקע של שעת הטריפה, וכיון דאז יש שבח לכן צריך לשלם לו, ואין זה רבית כיון דזה לא בעד זכותו להשתמש בהכסף, דאם יבוא בע"ח ויטרוף תיכף צריך ג"כ לשלם לו הקרן והשבח, לכן אין זה רבית מה"ת לכו"ע, ורב לא ס"ל דמיחזי כרבית, אבל לר"ל הא לא מצינו קנין מה"ת אלא במשיכה, וכאן ממנ"פ הכסף שנותן הא א"א שיהי' דינו כחפץ הנקנה, ואם ההתחייבות הוא הנקנה איך יועיל כסף בלי משיכת הדבר הנקנה, [קרוב לודאי דהעירוני לזה], ואולי בדבר שלא שייך בו משיכה מודה ר"ל דנקנה במעות כמו בקרקע שנקנה בכסף [עי' לקמן דף מ"ח], או אפשר דההתחייבות לא על חפץ מסויים דינו כקרקע שנקנה בכסף, דלכן נמי מהני התחייבות ע"י שטר אע"ג דלא מהני שטר על מטלטלין, וע"כ דהוי כקרקע כיון דאינו חפץ ששייך בו משיכה.
ולהסמ"ע סי' ק"צ דכסף שקונה הוא רק בתורת תשלום על שיווי הדבר, צריך לומר דהכסף שנותן הוא תשלום בעד שיווי של ההתחייבות, והיינו דסכום ק' זוז נותן בעד שיווי של ק"נ שיהי' חייב, ובאם ההתחייבות הוא הדבר הנקנה נותן כסף עבור שיוויו של ההתחייבות.
והאמר שמואל בע"ח גובה את השבח שבח אין פירי לא. מבואר ברש"י דפירות היינו מחוברין לקרקע אבל אין צריכין לקרקע, ובתוס' בשבועות דף מ"ג ע"א הביאו דלר"ח הא דפסקינן דלא גובין מפירות שאינם צריכים לקרקע משום דפסקינן כר"מ דפירות שאינם צריכין לקרקע לאו כקרקע דמיין, וכ"כ בשמו בב"ק דף נ"ט ע"ב דמדפסיק רב כר"ש ש"מ דכשאינם צריכין לקרקע אינו כבר כקרקע, ולפי"ז מאי מביאים משמואל דהא זה פלוגתא דתנאי והברייתא יכולה לסבור דלא כר"מ.
וצ"ל דלכן מביאים משמואל כיון דר"נ אמר דלא גובה השבח אפילו פירש משמי' דשמואל, ושמואל הא ס"ל דאינו גובה פירות, ולומר דשמואל יעמיד הברייתא דלא כוותי' לא נראה לו. והר"ח דכתב דמה דאין גובין משום דקי"ל כרב הי' יכול לומר משום דסתמא דגמ' פריך משמואל הרי דפירות שאי"צ לקרקע לאו כקרקע.
רש"י ד"ה ויש לו שבח. אם זה השביח וכו'. רש"י ביאר שהנגזל אינו נותן להלוקח בעד היציאות כיון דמיירי דהגזלן הכסיפה, ומבואר בנימוק"י ועוד ראשונים דהקשו מה נוגע ללוקח מה שהגזלן הכסיף דמ"מ הוא השביח וצריך לקבל יציאות והנגזל יתבע מהגזלן מה שהכסיף.
ובליקוט תשו' וחי' מהגרעק"א סי' י"א כתב לתרץ עפי"מ שביאר הרי"ף הא דבע"ח אינו נותן יציאות ללוקח ויורד בשדה חבירו והשביחה מקבל היציאות מבעל הקרקע, דלוקח אדעתא לקבל ממוכר נחית משא"כ כל יורד אדעתא דמרא ארעא נחית, ובש"ך ביאר דהא דהלוקח מהגזלן צריך הנגזל ליתן ללוקח היציאות ולא אמרינן דאדעתא דמוכר נחית והנגזל לא יתן כלום, משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, וכמו דאם הי' לוקח מהמוכר הי' הנגזל משלם לו היציאות ה"נ להקונה ממנו, משא"כ בבע"ח דאילו הי' לוקח מהמלוה דהוא המוכר לא הי' נותן לו כלום. והגרעק"א הוסיף דבנגזל שאם יגבה מהלוקח יחזור הלוקח על המוכר, נמצא דבזה שלוקח בחנם מפסיד להמוכר והא אין להנגזל לקחת ממנו בחנם, ואם יקח בחנם מהלוקח והלוקח יחזור על המוכר נמצא דהנגזל מפסיד להמוכר את היציאות, וזה שלא כדין דהא הנגזל כשמוציא מהגזלן צריך ליתן לו היציאות. ולפי"ז ביאר דכאן דהגזלן הכסיפה דאם הי' מוציא מן הגזלן לא הי' נותן לו היציאות לכן כאן גובה מן הלוקח בחנם, דבין לטעם הש"ך ובין לטעמא דידי' כאן אינו מחויב ליתן להלוקח יציאות כיון דגם להגזלן לא הי' נותן היציאות.
והנה תירוצו לסברת הש"ך צ"ע, דהא אם הגזלן הי' חייב כסף שלוה מהנגזל כפי מה שעולה היציאות, דאז אם הי' מוציא לא הי' נותן לו היציאות להגזלן מחמת דהי' מנכה עבור החוב, וכי זה מקרי דאינו נותן לו היציאות, הא באמת נותן לו יציאות בזה שמנכה עבור מה שהגזלן חייב בעד שלוה, וא"כ הלוקח ממנו דאמרינן מה מכר ראשון לשני דיש לו זכות כמו המוכר, והמוכר הא הי' מקבל יציאות דהיינו ניכוי החוב שמיפטר עי"ז וזה תשלום עבור היציאות, וה"נ כאן מה שלהגזלן לא הי' הנגזל נותן הוצאות באם הגזלן הכסיפו הוא מחמת שהגזלן חייב מדין מזיק שהזיק השדה, נמצא דשפיר הי' נותן לו היציאות בזה שהי' מיפטר מחיובו בתורת מזיק. ואינו דומה לבע"ח דגם התם מה דלא הי' נותן להלוה יציאות משום דחייב להמלוה, דהתם הא בשביל זה גופא גובה הקרקע, משא"כ הכא בנגזל דמה דלוקח הקרקע מהגזלן אינו בעד חיובו והחוב שחייב לו אינו שייך למה שגובה את הקרקע, דהא אין לגבות את חובו שהלוהו מקרקע של הלוקח מהגזלן ולכן להלוקח יצטרך לשלם היציאות.
ובסברת הרעק"א דהטעם דנותן להלוקח מגזלן היציאות משום דאם יקח ממנו בחנם יפסיד להגזלן ואין לו זכות להפסידו דהא כשמוציא ממנו צריך ליתן לו היציאות, יש לעיין דנראה בביאור הדברים דהנה לכאורה צ"ע מאי הוה ס"ל לאיכא מאן דאמר שהביא הרי"ף דהמלוה נתן יציאות להלוקח מהלוה שהשביח, הא גובה השבח מבע"ח מדין דאיקני כמבואר בב"ב דף קנ"ז ע"ב, אלא דהוי ס"ל דזה רק על השבח היתר על היציאה, אבל יציאות שהוציא אינו שייך לדאיקני, דזה יש לו לתבוע מהמלוה דלא גרע מגזלן שהוציא יציאות דזה מקבל ממי שהוציא ממנו הקרקע, וע"ז מחלק הרי"ף דגם היציאות הוציא הלוקח כדי לקבל מהלוה ועכשיו גובה אותם המלוה מדין דאיקני כמו השבח היתר על היציאה, וא"כ כ"ז שייך רק בבע"ח דאם הי' דעתו להשביח ולקבל מהמוכר דהיינו הלוה שוב המלוה גובה מדין דאיקני, אבל בגזלן שמוכר דאף אם דעת הלוקח להשביח לטובת המוכרו לא שייך שהנגזל יגבם, דהא גם מהגזלן עצמו לא הי' גובה, ואם אפי' הגזלן חייב לו מחמת איזה טעם שיהי' הא נמצא גם אז דהי' משלם הנגזל להמלוה היציאות, דהרי מה שהגזלן יפטר מחיובו הוא ע"י שמנכה היציאות ומכח זה אינו יכול לגבות מהלוקח של הגזלן, דהא להנגזל אינו משועבד מה שירויח הגזלן מדין דאיקני, ובודאי גם היציאה שהוציא בהקרקע אין יכול הנגזל לגבות מהלוקח, דאפי' אם הוא השביח לטובת המוכר דהיינו הגזלן הא אין זכות להנגזל לגבות היציאה ממנו בחנם.
רש"י ד"ה לא בבעל חוב. השתא הוא דהדר זבין מיני' קרקע המכורה לו. מבואר ברש"י דכשגובה הבע"ח מהלוקח כיון דביד הלוה לסלקו ולשלם לו בדבר אחר, אז בזה שאינו מסלקו הו"ל כאילו לוקח עכשיו הקרקע ומסלק בזה בעל חובו, וצ"ל דלגבי זה נשאר כח להלוה לקחת ולשלם בזה חובו. וצ"ע דהא ע"כ צ"ל דאפי' אם יתנה המוכר להלוקח שלא יהא לו רשות לקחת ממנו כדי להגבותו לבעל חובו מ"מ יגבה הבע"ח, משום דע"ז מהני שיעבודו של המלוה דאין לו רשות למכור מכירה מוחלטת שלא יוכל לקחתה מן הלוקח כדי להגבות חובו להמלוה, וא"כ למה לן למימר דהמוכר לוקח ומשלם בזה חובו, הא כיון דאין לו רשות ליתנה לגמרי להלוקח ממילא המלוה גובה, וכמו דגובה בגר שמת כמבואר בב"ק דף מ"ט ע"ב.
עוד צ"ע כיון דאין ביד הלוקח לעכב מלגבות, איך אפשר לומר דהוי כחוזר וקונה ממנו כיון דרצונו של הלוקח לא מעלה ולא מוריד, וא"כ אין זה כחוזר וקונה, וע"כ דמעיקרא לא הי' להלוקח לגבי זה.
והנה בקהלות יעקב ב"ק סי' ט' הקשה למה צריך טעם דאחריות כדי להתחייב לשלם להלוקח אם גבה בעל חוב של המוכר קרקע של הלוקח, תיפוק לי' דהא פטר הלוקח חובו של המוכר, ואפילו לפי"מ שפוסקין כחנן דפורע חובו פטור, הא זה רק אם פרע מדעתו כמבואר בשו"ת הרא"ש כלל ע"ג סי' ט', וא"כ כאן דגובה בע"כ של לוקח הרי פטר חובו ומשתרשי לי' להמוכר ולמה צריך לאחריות. והביא לתרץ לפימש"כ בנתיה"מ סי' ק"ז סק"י דבאמת הא ס"ל לשמואל דעביד איניש דזבין ארעא ליומא, נמצא דהלוקח מסכים לקנות רק עד זמן שיגבו ממנו ואינו שלו על אח"כ, אלא דלמ"ד אחריות ט"ס סובר דסתמא ודאי קיבל אחריות שאם יגבנו בע"ח דמוכר יגבה מעותיו אבל עיקר הקנייה אינו אלא עד שעת הגוביינא.
ולכאורה ד"ז תלוי דלמ"ד דבע"ח למפרע הוא גובה, הרי דלכתחילה לא קנה על יותר מכשיגיע זמן גוביינא, משא"כ למ"ד מכאן ולהבא הוא גובה והלוה יכול להקדיש קדושת הגוף ויפקיע את השיעבוד כמו דס"ל לרבא בב"ק דף צ', הרי דכעת קנוי לו גם על אחרי הזמן ההוא אלא שאז הגביה היא ממה ששייך להלוקח.
והנה בחדושי מרן רי"ז ז"ל בהל' שכנים חידש בשיטת הרמב"ם דענין אחריות הוא מדינא מחמת דהוי מקח טעות, דלקנות דבר היינו שהקנייה תהי' מקוימת לעולם ואם יגבו ממנו הרי"ז מקח טעות. וכתב דלפי"ז צריך להחזיר המעות שנתן ולא מה שיהי' שוה בשעת הגוביינא, ולא כמבואר במגיד משנה דמשלם כפי"מ ששוה הקרקע כשגובה ממנו.
והדברים צ"ע דא"כ למה לא יחזיר הלוקח הפירות שאכל כיון דהי' מקח טעות הרי לא היתה מכירה כלל דלכן חוזרין מעותיו, נמצא דהפירות שאכל לא היו שלו אלא של המוכר, ולסברת מרן רי"ז הוא להיפך מסברת הנתיה"מ, וצ"ע מה דקאמר עביד איניש דזבן ארעא ליומא. ודחוק מאד לומר דמ"ד אחריות ט"ס לא ס"ל האי סברא.
כן יש לעיין איך ס"ל לשמואל דאחריות צריך להמלך, דהא לפי"ז תמיד צריך להיות חייב דהוי מקח טעות, ורק כשיתנה בפירוש דאינו מקבל אחריות יפטר משום דתנאי בממון מהני, אמנם זה בין כך קשה להראשונים דס"ל דממילא חייב תמיד באחריות, וכמש"כ הרא"ש בשם רבינו יונה בב"ב דף מ"ב דמוכר שדהו בעדים דגובה ממשועבדים אפילו בלי שיקבל אחריות דרק בשטר חיישינן כיון דנזקק לשטר ולא כתב אחריות דשמא בפירוש מחל. ובש"ך סי' רכ"ה מבואר דשיטת הרמב"ם והשו"ע הוא כרבינו יונה, וכבר הקשה בנתיה"מ סי' רכ"ה דלמה צריך להמלך לשמואל, דהא כל זמן שלא שמע דהתנו שלא לקבל אחריות ודאי מקבל אחריות, אמנם בשטמ"ק דף ק' בכתובות הביא מהר"י מטראני דצריך לשאול להלוה והמלוה דאולי התנו ביניהם שאינו מקבל אחריות, אבל מדברי ר' יונה דכשמכר בעדים בלי שטר אין חוששין שמא התנו, דרק כשנזקק לשטר ולא הזכיר אחריות חיישינן שמא התנו דלא מקבל אחריות, וע"כ סברתו דבשטר בדרך כלל כותבין אחריות וכיון שלא כתב יש לומר דלא הסכים והתנה שאינו מקבל, אבל כשהולך הסופר לכתוב ואינו רואה שום הוכחה שהתנו שלא לקבל אחריות למה צריך להמלך.
אמנם לפי סברתו של מהר"י מטראני דצריך להמלך שחוששין שמא התנה, לכאורה גם לסברת מרן רי"ז לא קשה. אלא דמ"מ צ"ע לסברא זאת כיון דמהני רק משום דמתנה עמש"כ בתורה בדבר שבממון תנאו קיים, דבשלמא לרבנו יונה דמה שחייב באחריות בסתמא הוא משום דתלינן דמסתמא מסכים להתחייב אחריות, אפשר לומר דהיכא דהולך לכתוב צריך לימלך לכתחילה דאולי אינו מסכים ואינו רוצה להתחייב, אבל להסברא דמעיקר הדין חייב דהוי כמקח טעות למה צריך לשאול, ובודאי לא נחוש על כל חיובים לומר שמא מתנה להפטר, ואם הבעל יטעון שהתנה להפטר משאר כסות פשוט דאינו נאמן ותוכל להוציא מזונות שמגיע מצד הדין, ואיך נוכל לומר דצריך לחוש שמא התנה שלא יהי' כפי מה שמעיקר הדין הוא חייב.
עוד יש לעיין למה לפי"ז פשוט להגמ' לחלק בין נמצאת גזולה דאז לשמואל אם ישלם המוכר השבח להלוקח הוי רבית משא"כ בבע"ח, הא בבע"ח הוי ג"כ מקח טעות ולא הי' מכירה כלל, ואם ימכור קרקע והשביחה הלוקח ואח"כ יהי' מקח טעות פשוט דאין חייב המוכר להחזיר לו יותר ממה שקיבל ממנו ואם ישלם שבח יהי' רבית, ואולי דאינו אלא איסור דרבנן דמחזי כרבית וכיון דזה לא כל כך ניכר שזה מקח טעות לא אסרו בכה"ג.
תוד"ה תריץ. מהכא דגבי בע"ח שבח שלא הי' בעין בשעת הלואה. והנה הא דזה מקרי דאיקני אע"ג דבהשבח לא זכה המוכר כלל, כתבו הראשונים משום דהלוקח משביח אדעתא למשקל מוכר, ועי' בנימוק"י ועוד ראשונים דהלוקח משביח שיהי' להמוכר והמוכר חוזר ומוכרו. ולכאורה מאי מהני מה דחושב לתתו להמוכר, ובמה נעשה של המוכר וכאילו חוזר ומוכרו ללוקח.
והנה ברא"ש ביאר דהא דבע"ח גובה את השבח הוא תקנ"ח משום שלא תנעול דלת בפני לווין, אלא דלולא דיש אחריות לא היו מתקנים להפסיד ללוקח, ורק עי"ז שהמוכר בדרך כלל מקבל אחריות נמצא דלהלוקח אין כל כך הפסד לכך תיקנו משום נעילת דלת שיכולים לגבות מלוקח. ולפי"ז סברת הראשונים היא דכיון דכונת הלוקח להשביח להמוכר תיקנו רבנן כאילו קנה, ומ"מ כיון דנמצא כעת ביד הלוקח, לכן כדי שיוכל לגבות מהלוקח צריך להוסיף עוד דדאיקני משועבד, דאל"ה נהי דהלוקח השביח שיהי' להמוכר, מ"מ הא בשעת ההלואה לא הי' השבח עדיין ולא הי' יכול אז לחול השיעבוד על השבח שעוד לא בא לעולם, ורק כיון שיש חוץ מזה דין דמה דשיעבד דאיקני וקנה ומכר משתעבד, לכן גם השבח יכול להכלל בדין דאיקני ע"י הסברא דמה שהשביח לטובת המוכר השביח.
בא"ד. יעמיד כשעשאו אפותיקי. ובמהרש"א תמה הא העמדנו באפותיקי כדי שלא נפשוט דבאיקני לא מהני, ועי' במהר"ם שיף ופנ"י, אבל בביאור הגר"א סי' קי"ז מבואר דמש"כ דמיירי באפותיקי כדי שלא לפשוט דלא משתעבד, היינו באפותיקי סתם דאז גובה מהלוקח הזה אע"ג דיש לוקח מאוחר, ולכן אין ראי' דמדלא גבי מהשני משום דבשעת הלואה עדיין לא הי' הקרקע הזאת אצל הלוה, אבל כאן כונתם דיעמיד באפותיקי מפורש דאמר לי' לא יהא לך פרעון אלא מזו דאז נוטל המלוה כל הקרקע כנגזל דאפילו חובו רק אלף זוז והקרקע שוה אלף ות"ק נוטל הכל ונותן להלוקח רק את היציאה, והשבח היתר נוטל בחנם [והעירוני דכ"כ בנחל"ד, ובחזו"א חו"מ ליקוטים ב"מ סי' כ'].
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |