אילת השחר/בבא מציעא/יד/א

אילת השחר בבא מציעא יד א

דף י"ד ע"א

דעביד אינש דזבין ארעא ליומי'. הנה בודאי שילם בעד השדה יותר ממה ששוה אכילת פירות של יום ואפילו יותר משל כמה שנים, וכל מה שקונה משום דאולי לא יגבה או שיגבה אחרי הרבה זמן מאד באופן שישוה לו אכילת פירות זמן ההוא כנגד שיווי השדה, וכיון שיכול להיות שירויח יותר ממה שנתן כדאי לו להכנס לספק, אבל מה שנכנס לספק אינו משום היום א' דזה ודאי אינו שוה לו אלא מחמת דאולי יאכל הרבה, וא"כ ביאור הגמ' דקונה לספק אע"פ שאפשר שתהי' אצלו רק ליומי' משום דשמא יהי' הרבה זמן אצלו, ומ"מ צ"ע דהא ודאי באופן שידוע שלא יפסיד הלוקח כגון שידוע שאין עליה בעלי חובות או באחריות ודאי שוה יותר מקרקע שיש ספק אולי יש בע"ח, ואיך נתלה ששילם מחיר כזה על ספק שיוציאו ממנו כמו על קרקע שיש אחריות, וצ"ל כיון דאין אונאה לקרקעות נתלה דהא דהאיש הזה הי' דעתו להסכים לקנות בלי אחריות אע"פ שיש לו ספק אולי יפסיד ולשלם עליה כמו קרקע שאין עליה שום חשש הפסד, ואע"ג דזה אינו ברור מ"מ אינו יכול להוציא מהמוכר כיון דיתכן שכן התכוין, וצע"ק.

רש"י ד"ה לאשתעויי. או כך וכך יש לי עליך תביעה ואני מעכב חוב זה תחתיו. צ"ע דבב"ק מ"ו ע"ב מבואר דבכה"ג קודם נזקקין וגובין מהנתבע ואח"כ ישמעו טענתו.

תוד"ה דינא. וי"ל דנ"מ אם אמר שמעון אין לי עדים ואין לי ראי' וכו' וראובן יביאם. יש לעיין איך יועיל לגבי שמעון כיון דלדבריו אינם יכולים להעיד, א"כ גם כשראובן יביאם איך יועילו. ועי' בשערי יושר שער ו' פי"א ובחידושיו בב"ק סי' ח'. (מהדו"ק)

בא"ד. וי"ל דנ"מ אם אמר שמעון אין לי עדים וכו'. מבואר לפי תירוצם דאם לא ירצה ראובן לילך לדין ושמעון יטעון שיביא עדים מחמת שזה נוגע לראובן דאם הי' הולך ראובן לדון הי' יכול להביאם, מ"מ כששמעון הולך לדון אינו יכול להביאם ורק ראובן יכול להביאם, וע"כ צ"ל דהסברא דמה דמפקת מיני' עלי הדר עושהו לבע"ד אם רוצה לילך לדון, אבל אינו בע"ד בלי שירצה לבוא לדין עם הבע"ח, וכן משמע גם בהתחלת דבריהם דרצו לומר שיהי' נפק"מ אם ראובן ילך לדין או שמעון ילך לדין לענין דעדים של הבע"ח הקרובים לראובן ורחוקים לשמעון, דאם ילך ראובן לא יוכלו להעיד, משמע דדוקא אם ראובן ילך לא יוכלו להעיד, וע"ז דחו דגם כששמעון ילך לא יוכלו להעיד הקרובים של ראובן, משמע דגם אחרי דאמרינן דראובן הוי בע"ד היינו רק כשהולך לדון אבל כשאינו הולך לדון אינו בע"ד.

וכעין זה מבואר בנימוק"י דמה דאמרינן דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא, היינו דיש לו רשות לבוא ולדון, אבל אין יכולים להכריחו, היינו דאם הבע"ח ירצה לתובעו לדון אין הבע"ח יכול להכריחו. הרי מכל הנ"ל דכל דין בעל דבר שלו הוא לענין שאין יכולים לומר לו לאו בע"ד דידי את אם רוצה לדון, דרק אז הוא בעל דין, אבל כשאינו רוצה לדון אינו בעל דין. והי' נראה להטעם דגם מה דרוצה שלא יהא עליו תרעומת עושה אותו בע"ד אינו יכול לילך לדון וגם באותו זמן להיות לעד, ואפי' קרוביו צריכים להיות פסולים אז, אבל בתוס' בכתובות דף צ"ב ע"ב מבואר דגם אז יוכלו קרוביו להעיד כיון דאינו נוגע אלא לתרעומת, [וצ"ע בחידושי ר' שמעון ב"ב סי' כ"ב שהביא בשם התוס' הנ"ל שיהיו פסולים קרובים אע"ג דאינו נוגע אלא לתרעומת].

וממה שכתבו בתוס' בכתובות הנ"ל דאפי' אם ראובן ידון יוכלו קרובים לקיים השטר של בעל חוב כיון דלראובן אינו נוגע אלא לתרעומת, ונגיעת תרעומת אינו פוסל אפי' את ראובן גופי' להעיד וכ"ש דקרוביו אינם פסולים להעיד, משמע מהתוס' דנוגע פסול להעיד אפי' לחובתו, דהא כאן העדי קיום מעידים לחובתו של ראובן, ומ"מ אם נגיעת תרעומת הי' פוסל להעיד הי' שייך גם שהעדים יפסלו לקיים השטר מחמת שזה נוגע לראובן קרובם, דאם רק נגיעה לזכות פסלו, נמצא דאפי' אם נגיעת תרעומת הוי נגיעה שפסול משום זה להעיד, מ"מ הא נגיעה זו לא פוסל לראובן להעיד לקיים השטר שזה נוגע לחובת ראובן, ולא שייך שהעדים יפסלו להעיד לחובת ראובן, כיון דלגבי חובת ראובן, ראובן עצמו כשר אפי' אם נגיעת תרעומת היתה נגיעה שיכולה לפסול לעדות, ועי' בקצוה"ח סי' ל"ז סק"ט.

בא"ד. א"נ כגון שבע"ח חייב שבועה דאורייתא לראובן והשתא יגלגל עליו שבועה שלא פרע. ולכאורה נהי דהוא בעל דבר, אבל מ"מ שייכותו להממון הא אינה סיבה שיתחייב אליו שבועה, דהא כשלא ילך לדון לא יוכל לגלגל השבועה דאורייתא, ומה דהולך לדון הא לא עושה חיוב שבועה אליו, כיון דאין החיוב ממון אליו, ובמיוחד להאיכא דאמרי דגם כשאינו חייב באחריות הוי בע"ד, ולפי"ד התוס' הנפק"מ שיוכל לגלגל עליו שבועה, ואיך יתכן חיוב שבועה מחמת שזה נוגע לו לתרעומת, הא שבועה חייבים רק עבור תביעת ממון ולא עבור תביעת נגיעת תרעומת.

וצ"ל דאיה"נ דהחיוב שבועה על הלוקח, אלא דכל שהוא בעל דבר יכול לגלגל אפי' על תביעת ממון של הלוקח. וצע"ק דמנ"ל להתוס' האי חידושא דכה"ג שייך לגלגל שבועה אע"פ שאין החיוב אליו אלא עבור נגיעת ממון דלוקח.

והנה הקשה הגרעק"א למה לא כתבו דהוא רוצה לגלגל מזה על תביעות אחרות שיש לו על הבע"ח, דבאופן דעל הטענות שיש לו על הבע"ח הי' חייב שבועה יגלגל מזה על תביעות אחרות שיש לו. ולהנ"ל זה בודאי לא יוכל, דאפי' מה שמגלגל להבע"ח ממה שמחויב שבועה מטענות ותביעות שלו ג"כ הוא חידוש גדול, אך הוא מגלגל עכ"פ מחיוב שבועה אליו דאז יש לו זכות לגלגל מחמת שנוגע לו שבועה אל הלוקח, אבל משבועה שהוא חייב להלוקח לא יוכל לגלגל על תביעות שלו, כיון דמה דחייב שבועה אינו אליו אלא להלוקח והוא לא גרם כלל להחיוב שבועה, ובודאי הסברא נותנת דלא יוכל לגלגל על תביעות שלו כיון דאין הוא הגורם השבועה וגם אין השבועה אליו.

בא"ד. או אם יכול ראובן ללכת עמו לב"ד הגדול ושמעון אינו יכול. מכאן משמע דס"ל להתוס' דלא מצי לשלוח אחר שיטעון בשבילו, דהתובע יכול לומר להשליח לאו בע"ד דידי את, דאי מצי א"כ מאי נפק"מ הא יכול שמעון לשלוח שראובן יטעון בעבורו לא בתור בעל דבר, דהיינו מכח עצמי, אלא מכח שליחותו של שמעון, ובשלמא בכל אינך דכתבו עד כאן נפק"מ דראובן יכול לטעון טענות מצד דהוא בעל דבר מלבד מה שיטעון שמעון הוא יכול לטעון וכמש"כ הרא"ש בשטמ"ק, משא"כ אם יהי' רק שליח של שמעון לא יוכל לטעון ראובן וגם שמעון, אבל כאן דבין כך אינו יכול לטעון בב"ד הגדול הא יוכל לשלוח את ראובן שילך לשם לטעון בתור שליח, וע"כ דס"ל דאין למנות שליח, ועי' בריטב"א ובר"ן ריש פ"ד דשבועות שדנו בזה.

שם. תוד"ה דינא. א"נ כגון שבעל חוב חייב שבועה דאורייתא לראובן והשתא יגלגל עליו שבועה שלא פרע. ובקצוה"ח סי' צ"ד הסתפק אם כיון שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין אין להשביע להנוטל אפילו ע"י גלגול, או דכמו בקרקעות דנתמעטו משבועה מ"מ ע"י גלגול חייבין לישבע ה"נ מגלגלין להנוטל, ובסי' רכ"ו הוכיח מהתוס' כאן דיגלגל ממה שחייב לו שבועה דאורייתא וישביעו שלא פרע ואם ישבע יגבה הבע"ח הקרקע, הרי דגם שייך להשביע שבועה דאורייתא להנוטל ע"י גלגול, אלא דהסתפק דאולי מיירי אחרי שיגבה הבע"ח דאז ישביעו ע"י גלגול ואז יהי' נשבע ונפטר, וכמו הא דאמרינן בכתובות דף פ"ח בבאה לגבות עם שטר כתובה ויש ע"א שמעיד שהכתובה פרועה דאינה חייבת אלא שבועה דרבנן, ואם הוא פיקח מייתי לה לשבועה דאורייתא ע"י שישלם לה בפני עדים ואח"כ יתבענה עם הע"א דכבר שילם לה עוד פעם ואז תצטרך לישבע שבועה דאורייתא, אך כיון שזה דוחק ולא משמע כן, ומרש"י דכתב לסלקו לבע"ח והוא מעכב הקרקע הרי מפורש דמיירי כשעדיין לא גבה הקרקע, לכן נראה יותר דמיירי לפני שגבו.

והסברא צ"ע דהא כאן איירינן שיש לו שטר שבכחו להוציא הקרקע לולא הגלגול שבועה, הרי דיש לו בירור דסגי בזה להוציא, ולמה נפרש להפסוק שנתחדש שבועה ע"י גלגול באופן זה שיש לו שטר דצריך עוד בירור שבועה, דבשלמא בכל נשבע ונפטר דלהנתבע אין בירור אלא דלהתובע אין מספיק ראיות לחייבו דאז מ"מ הצריכה תורה להנתבע לישבע, אבל באופן דיש להתובע בירור שמספיק עי"ז הבירור להוציא למה נפרש להקרא דכה"ג חייב עוד שבועה.

ועלינו לברר מה דנתחדש בתורה דין גלגול הא זה בב' אופנים, א' כגון בקרקעות עבדים ושטרות דמצד נאמנות של התובע והנתבע אין חילוק בין כל הנהו למטלטלין אלא דיש גזה"כ דלא נשבעין על כל הנך ונתחדש דע"י גלגול נשבעין, עוד נתחדש בדין גלגול דגם בתביעה שלולא הדין גלגול אין בכחה לחייב שבועה מ"מ כשחייב לו שבועה יכול לגלגל שבועה, נמצא דתביעה המחייבת שבועה נותנת כח לחייב שבועה על תביעה אחרת שלא הי' בכחה לחייב שבועה.

[ונראה דבהא דבכתובות דף פ"ח דבאה לגבות עם כתובה, ע"כ צ"ל דזה אינו ברור כעדים שלא שילמו הכתובה, דהא אם שני עדים מעידים שזה פרוע לא הוי כתרי ותרי, ולכן נמי כשע"א מעיד שזה פרוע כיון דכל מקום ששנים מחייבין ממון א' מחייב שבועה, הרי דמצד כח עדותו יש לחייבה שבועה, אלא דכיון דבתורה יש רק נשבעין ולא משלמין לכן אינה חייבת לישבע, ולכן באמת באופן שישלם לה ואח"כ יתבענו ע"י הע"א תהי' חייבת, משא"כ בהא דפוגמת לא יועיל מה דישלם לה ואח"כ יתבע אותה לחייבה שבועה, כיון דפוגמת אין מה"ת טענה שבכחה לחייב שבועה אז לא יוסיף מה שיתבע אותה אח"כ דאין כאן סיבה לחייב שבועה, ומה דלא פריך התם על רמי בר חמא דהוי ס"ל דחייבת שבועה דאורייתא דהא אין כלל שבועה כה"ג מן התורה, יש לומר דזה כלול בקושית התוס' שם דף פ"ז ע"ב בד"ה אמר רבא].

והנה בהא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין דילפינן זה מולקח בעליו ולא ישלם, ומשמע דבל"ז הי' אפשר לפרש את הפסוק דהחיוב שבועה הוא על התובע, לכאורה צ"ע דהא להנתבע אין ראי' יותר מהתובע אלא דכיון שאין להתובע ראיות מספיקות אז הנתבע פטור, ובקרקע דנתמעט משבועה פטור בלי שבועה, רק דבמטלטלין חידשה תורה דאינו נפטר רק ע"י בירור דשבועה, וכ"ז שאינו מברר חייב לשלם, אבל איך נוכל לומר שהתובע אם ישבע יקח דיהי' כח ע"י שבועתו להוציא ממון עי"ז, וע"כ הוי אמרינן דשבועה בכחה ליתן לו כח להוציא ממון כמש"כ הרא"ש בשבועות ריש פרק כל הנשבעין כגון בע"א מעיד אז תצטרף השבועה של התובע להיות כשני עדים, וכן במודה במקצת דיש לו ממון והלוה עביד להשתמט ס"ד דישבע התובע ויטול, אבל אחרי דילפינן דהנתבע נשבע ונפטר עדיין יש לנו לדון מה נתחדש בהגזה"כ, אם הי' גזה"כ דאין נשבע ונוטל בכל גווני, או דהגזה"כ הי' רק דאין כח להתובע לזכות היכא שכל זכייתו תהי' רק ע"י השבועה כיון דבלי זה אין לו שום הוכחה לזכות.

והנה אפשר לפרש דהגזה"כ הי' דאין כח להתובע לזכות ע"י שבועה לבד וממילא אי"צ כבר גזה"כ דאין נשבע ונוטל ואין לנו להרבות בחידושים דסגי בזה דאינו זוכה בטענתו ע"י שבועה, ואין להקשות דעדיין במקום דיש בכחו להוציא, כגון בפוגמת או בע"א מעידה שהיא פרועה דמצד דין כח טענתו של התובע יש בכחו להוציא דאז תהי' חייבת שבועה מה"ת, דזה אינו, דאע"פ דאין גזה"כ מיוחד ע"ז, מ"מ הא לא מצינו דיש כח להנתבע בטענתו נגד בירור של התובע להזקיקו בירור בשבועה וממילא פטור, אבל לפי"ז באופן דיש לו לגלגל ע"י שבועה אחרת דאז חידשה תורה דטענתו מתחזקת שבכחה לחייב שבועה, אז שפיר שייך לחייב שבועה אפי' להתובע. לכן שפיר כתבו בתוס' דהוא יכול לגלגל שבועה על הבע"ח הרוצה לגבות הקרקע, ועדיין צ"ע כיון דבירור שיש לו שט"ח עליו הוי בירור שמספיק להוציא עי"ז כסף מהנתבע, ובירור דשבועה לא סגי להוציא, א"כ איך יתחדש דין דע"י גלגול נצריכו בירור דשבועה, דמה יוסיף בירור זה, כיון דבלי זה יש לו בירור יותר חזק למה יתחייב עוד בירור שכחו פחות מהבירור דשטר, ובאמת זה יש לעיין בכל אישתבע לי דלא פרעתיך או בבא ליפרע מיתומים ומלקוחות דאע"ג דיש לו שטר מ"מ צריך שבועה מדרבנן, ובבא ליפרע תוך זמנו מחדשת הגמ' בב"ב דף ה' ע"ב דאין צריך שבועה אפילו כשבא ליפרע מיתומים, ומשמע דזה חידוש דגדול כח ראית החזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, ולמה כ"ז כיון דשבועה אין בכחה לברר להוציא משא"כ שטר וכל הנך ומה יוסיף להצריך בירור דשבועה.

ואפשר לומר דתרי מיני בירורים נינהו, דכל הני דברים שבכחם להוציא, כגון עם שטר דאמרינן דודאי לא נפרע עדיין, וכן בתוך זמנו, כל כח הבירור ע"י החזקה דלא מניחים שטר פרוע או דלא משלמין תוך זמנו וכל כה"ג, אע"ג דאין בירור מצד הגברא דהוא איש שאומר אמת, וכמו שיש דין דזוכה בטענה היינו דאין לנו הוכחה אלא דמ"מ זוכה, אבל בירור דשבועה מחזקת כח הטענה, דטענה עם שבועה הוי בירור דהגברא אומר אמת, וזה מה שיכול לתבוע לברר שהוא אומר אמת ולהוכיח שהוא אמיתי צריך שבועה, ולכן אף דבירור השטר עדיף, מ"מ שייך לתבוע עוד בירור מתוך עצם אמיתות הגברא, ולכן בכל הני דוכתא שייך לתבוע שיביא עוד ראי' מטענתו של הגברא שהוא אומר אמת ע"י שישבע, והנה אם שניהם רק מכריעים דפטור או חייב לא הי' שייך שיצטרך להוסיף בירור חלש על בירור יותר טוב, אבל כיון דזה סוג אחר של בירור שייך לחייב עוד בירור אפילו שהוא פחות מהוכחתו, ואין להקשות דבאופן דמיירי בתוס' דיגלגל עליו שבועה דאורייתא שלא פרע, והיינו שיהא כח בטענתו לדחות תביעתו של הלוה, הא גם בשטר אפשר לגבות בלי טענה כלל כגון יורשי המלוה גובין מה"ת אע"ג דאינם יודעים אם השטר פרוע, ואיך שייך לומר שלא יגבה אלא בשבועה דהיינו לחזק טענתו כיון דאפשר לגבות בלי טענה כלל, ז"א דאפשר דרק ביורשין דלא הו"ל למידע שייך זה, אבל היכא דהו"ל למידע אינו זוכה בלי טענה, וה"נ יכול הנתבע לדרוש ממנו לאמת דבריו ע"י בירור דשבועה.

והנה לרוב הפוסקים אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, ולמה הוכחת שטר וכדומה דבזה מוציאין ממון לא סגי לפוטרו משבועה באומר אשתבע דלא פרעתיך, ובירור דמיגו דלרוב הפוסקים לא מהני להוציא מ"מ מיגו מספיק לפוטרו משבועה, ולהנ"ל ניחא דבירור דמיגו הוא ג"כ ליתן כח לטענתו ע"י דזה מוכיח דאומר אמת ולא על הדבר שמגיע לו, לכן ס"ל דכשמוכיח שהוא אומר אמת ע"י בירור דמיגו אי"צ להוכיח עוד בשבועה דטענתו אמת.

ובזה אפשר לבאר סברת הראשונים דלא מהני מיגו לאפטורי משבועה, דיש להסתפק אם כיון שיש לו מיגו לטעון טענה והטענה ההיא הי' זוכה לא מפני שיש ראי' על אמיתות הגברא אלא מחמת ראיות דאז היינו מחזיקים בידו הממון, א"כ גם המיגו אינו יותר ואינה ראי' על הגברא מצד עצמו, אלא דהוי הוכחה שמגיע לו הדבר אבל לא שהוא הוכיח שהוא טוען אמת, דהא לא עדיף מאילו הי' טוען הטענה שהי' יכול לטעון דלא הי' מוכיח אז דאומר אמת אלא מחמת חזקות דאנו נוקטים דאינו חייב ולכן שייך עדיין לחייבו בשבועה, או דכיון דע"י שאומרים שהי' יכול לטעון טענה שהי' זוכה בה לכן הוי כמו שהוכיח מצד הגברא דאומר אמת ולא שייך להשביעו להוסיף בירור על בירור, ובזה אפשר לפרש דפליגי הראשונים אי אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, דאלה דמפרשי דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, משום דבירור דשבועה הוא סוג בירור לחזק טענתו דהגברא שאומר אמת דלזה לא מהני המיגו, לכן צריך בירור דשבועה.

והנה מהא דאומר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע, ופירשו רוב הראשונים דהיינו דנאמין לו במיגו דכופר הכל, הקשו מזה על הנהו דס"ל דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה דא"כ מאי הוי קשיא לי' דנאמין במיגו, ואפשר לומר דהנה הא מה דכופר הכל פטור יש בזה מחלוקת הראשונים, דרש"י בב"ק דף ק"ז ע"א מפרש דכופר הכל פטור משום דכיון דאין אדם מעיז ומדמעיז קושטא קאמר, והתוס' לעיל דף ג' דחו זה ופירשו משום דיש גזה"כ דכופר הכל פטור, ולפי התוס' כשרצו להאמינו במיגו דכופר הכל אע"ג דאז לא הי' מוכיח ממש דאומר אמת, מ"מ יש מקום דיועיל מיגו וכמו שנתבאר דגם זה מקרי דהוכיח כדבריו, אבל הראשונים דס"ל דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה אפשר דיפרשו הטעם דכופר הכל פטור כמו רש"י דכיון דאינו מעיז לכפור הכל ע"כ קושטא קאמר, לכן במיגו דכופר הכל לא שייך לחייבו שבועה כיון דע"י מיגו הוכיח אמיתות טענתו, ובכה"ג אפשר דמודים דמהני מיגו לאפטורי משבועה, דכל מיגו דדנים לפטור משבועה הוא תמיד באופן דאין לו נאמנות מחמת דהוכיח דהוא צודק, אלא דהי' זוכה משום איזה הוכחה וראי' וכעין חזקה דשטרך בידי מאי בעי וכדומה דזה הכל חזקה שחייבים לו אבל לא מעצם טענתו דאומר אמת, אבל מיגו באופן שהי' מוכיח דהוא אומר אמת שפיר יועיל, כיון דלא שייך כבר שנצריכנו שבועה, דמה יועיל הבירור דשבועה יותר מבירור דמיגו, דהא שניהם ביררו מחמת הגברא דהאיש אומר אמת ומה יוסיף בירור אחר בירור, לכן גם לדידהו דכל מיגו לא פוטר משבועה מ"מ שפיר הקשה רבה למה מודה במקצת חייב שבועה נאמין לו במיגו דכופר הכל.

תוד"ה עד שלא החזיק. אם לא נעמיד באתרא דלא קנו בכספא. וביארו בשטמ"ק בשם הר"פ ותוס' שאנץ דהחידוש הוא דאין מי שפרע ומותר לחזור. ובריטב"א שם הקשה דאין מי שפרע בקרקע. והנה יש לעיין מה שייך מי שפרע, דהא אם אמדינן לדעתו דרצה לקנות א"כ בודאי קונה דהא כסף קונה מה"ת, ואם התנה אם ארצה אקנה בכסף מהני כמבואר בקידושין דף כ"ו, אלא משום דאין דעתו לקנות, והא בודאי אם יתן כסף ויאמר בפירוש דאינו רוצה לקנות בודאי לא יהי' מי שפרע, א"כ מה שייך מי שפרע באתרא דלא קנו בכספא הא זה כאומר דאינו רוצה עדיין לקנות.

וכעי"ז קשה עמש"כ בב"י סי' קצ"ח דבמעות שאינו קונה במטלטלין מ"מ אם התנה שרוצה לקנות בכסף מהני כמו בקרקע באתרא דלא קנו בכספא, והש"ך חולק דגם אז אינו קונה, וגם שם קשה דאם בלי שהתנה אין דעתו לקנות למה יש מי שפרע, וע"כ דרוצה, וא"כ מה מוסיף אם יאמר שרוצה שהמעות יקנו.

ויש לומר דס"ל להב"י דרבנן רק תיקנו שלא יקנה כשלא אמר בפירוש אע"ג דדעתו לקנות, אבל אם התנה שיקנה לא תיקנו, אלא דקשה מה שמדמה להתנה לקנות קרקע בכסף באתרא דלא קנו בכספא, וכמו שהק' הש"ך, אבל כאן קשה יותר דהא לא מצינו תקנ"ח, וא"כ ממ"נ או שרוצה לקנות וא"כ יקשה למה אינו קונה, או שלא רוצה ולא יקנה כלל ולמה יהי' מי שפרע, וע"כ צ"ל דס"ל דבאתרא דלא קנו בכספא מה דלא קונה בכסף אינו משום דאנו בטוחים דאין דעתם לקנות, אלא דכה"ג תקנ"ח ללכת אחרי המנהג וכמו בכמה דוכתי דאזלינן בתר מנהגא, וכיון שכן שייך כבר לומר דמ"מ מי שפרע יש, דהא הי' מעשה קנין שהי' שייך שיועיל.

והשתא דאתינן להכי מבואר קצת דברי הב"י דדימה מטלטלין כשהתנה בפירוש לקנות כמו באתרא דלא קנו בכספא, כיון דחזינן דהתקנה לילך אחר המנהג ולא יקנה לא היתה באם התנה בפירוש, ה"נ יש לומר דבמטלטלין יהי' הדין כן. ועי' מש"כ לקמן דף מ"ו א' בתוד"ה שמע מינה.

בא"ד. וא"ת כשהחזיק וכו'. בתוס' הרא"ש הקשה כקושית התוס' דנימא שקול ארעא בזוזך, ותירץ בתירוץ אחד שיאמר לו קבל עליך באחריות. וצ"ע דהנה בחזו"א ב"ק סי' ג' ס"ק י"א הקשה להרא"ש והטור דמפרשים דאיירי דלא נתן עדיין מעות א"כ מאי שייך לומר שלא יוכל לחזור משום דקנה בחזקה, דהא אם זה הערעור נכון נמצא דלא קנה כלל ובמה יהי' מחויב לשלם המעות כיון דיש ערעור שאינו של המוכר, ותירץ דבתוס' בכתובות דף צ"ג ד"ה איכא, מבואר דלא חיישינן להערעור כל זמן שלא נתברר, אלא דלפני דדייש אמצרי יכול לחזור משום דהוי כתנאי דדעתו שיוכל לחזור כשיהי' ערעור אע"פ שמסתמא הערעור הוא שקר, אבל אחרי שהחזיק אינו יכול לחזור ומחויב לשלם המעות כיון דנקטינן דודאי הערעור אינו נכון, וכתב דמ"מ הלוקח כשיתן מעותיו יכול להתנות שרוצה שהמוכר יקבל אחריות, שאם הערעור נכון אינו מוחל מעותיו רק אינו יכול לעכב מליתן מעותיו כיון דמסתמא הערעור אינו נכון, ולפי"ז צ"ע מש"כ בתוס' הרא"ש דאם יאמר לו שקול ארעא בזוזך יוכל המוכר לומר שיקבל אחריות, והיינו שאם הערעור נכון יצטרך לשלם כסף עבור מה שקנה, ואיך זה יתכן דהא כשימצא הערעור נכון נמצא דלא הי' מחויב כלל ליתן לו, ולא הי' מחויב כלל ליתן מעותיו.

ולא מסתבר דכונת הרא"ש דהמוכר יאמר לו שיקבל אחריות על בעל חובו, גם הא בזה מסתמא יסכים הלוקח וצ"ע. עוד יש לעיין מש"כ רש"י דבאחריות כיון שסופך לשלם לי מעותי השתא דבידי אעכבם וכ"כ התוס', ולפי מש"כ הא אינו מחמת זה אלא דבאופן דקיבל אחריות דעתו שאם ימצא ערעור יחזור בו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א