מראי מקומות/בבא מציעא/יד/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
רמב"ן
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
רש"ש
חידושי הרי"מ
אילת השחר

מראי מקומות
שינון הדף בר"ת


מראי מקומות TriangleArrow-Left.png בבא מציעא TriangleArrow-Left.png יד TriangleArrow-Left.png ב

בגמ' משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו בפשוטו מיירי שהחזיק קודם שיצאו עוררין, וע"ז אמרו דאינו חוזר דכבר קנאה, או מטעם דאין כאן מק"ט, וכ"ה בנמו"י (ו: מדפי הרי"ף), אמנם בנמו"י בב"ק (ג: מדפי הרי"ף) וברשב"א (הובא בשמ"ק שם ט.) פי' דהחזיק לאחר שיצאו עלי' עסיקין שמגלה דעתו שרוצה בו ואינו יכול לחזור בו דא"ל ידעת במומו וקבלת אותו, וכ"ה דעת הרמב"ם וכנ"ל, וק' אמאי בלוקח באחריות חוזר בו, והרי גילה דעתו שאינו מקפיד, וכ' החזון איש ב"ק סימן ג' ס"ק י"א (ד"ה מאימתי) דאין השימוש ראי' מכרעת שמוחל זכותו, וא"כ י"ל שאינו חושש להחזיק בשדה שבכל אופן לא יפסיד מעותיו ועי"ש באורך.

בגמ' ואיכא דאמרי אפילו באחריות נמי דא"ל אחוי טרפך ואשלם לך ופירש"י ולא מצי אמר הוא הואיל וסופך לשלם לי מעותי השתא דבידי אעכב, והיינו כשיטתו דלא נתן מעות, [וכמש"כ הרע"א בכתובות צג. (הנדמ"ח מרשימו"ת)] וכ"כ רש"י בכתובות צג. ד"ה אפילו באחריות ולא אמרינן סוף סוף עלי' הדר ואטרוחי דייני למה לן, וכ"כ תוס' בע"א בשם ריב"א, ולפ"ז הא דבאחריות יכול לחזור לא דמי להא דקודם שהחזיר יכול לחזור, דקודם שהחזיר לשיטת רש"י הרי לא הי' קנין ויכול לחזור לגמרי [ומ"מ יהא מחוסר אמנה] אבל משהחזיק דחוזר באחריות הוא לעכב המעות. ולכאו' לר"פ דסבר בב"ב מד: דבנמצאת שאינה שלו חוזר עליו אף במכר שלא באחריות, א"כ אין סב' לחלק בין אחריות לשלא באחריות לענין אטרוחי דייני בכדי, דהא ממנ"פ בתרוייהו צריך לשלם, ותיקשי מאי רבותא דאחריות לסב' זו, וצ"ל דשמעתין אתיא כהלכתא דקי"ל כר"ז, וראיתי להעיר דלפמשנ"ת בע"א מדברי החזון איש ב"ק סימן ג' ס"ק י"א דאף לר"ז אם עדיין לא שילם ונמצאת גזולה אינו חייב לשלם, וביצאו עלי' עוררין יכול להתנות שאינו משלם אם היא גזולה, א"כ ממנ"פ איכא הסב' דאטרוחי דייני למ"ל, דהרי אם תימצא גזולה אף שלא באחריות יחזירו המעות.

וכפשנ"ת כ"ד רש"י דאטרוחי דיינא הוא כשיטתו שלא נתן מעות, אבל לדברי תוס' והר"מ והראשונים שנתן מעות צריך לבאר החילוק בין אחריות לשלא באחריות כמש"כ תוס' בכתובות צג. ד"ה איכא דבאחריות אין דעתו לקנות אלא נכסים משופין מכל ערעור. וכתבו התוס' בב"ק ט. ד"ה משהחזיק דמיירי שלא נתן מעות דאל"כ וכי לעולם יכול לחזור בו, ותיקשי לשיטת תוס' בכתובות דשמעתין כשנתן מעות, א"כ וכי לעולם יכול לחזור בו.

אחריות בשדה גזולה

בגמ' איתמר המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו רב אמר יש לו מעות יסוד דינא דשמעתין הוא בדין חיוב אחריות בשדה גזולה, ויש לבאר בזה כמה דברים (וחלקם נתבארו בע"א) א. ביסוד החיוב אחריות האם הוא משום דמאחר שנמצאת שאינה שלו ממילא המעות חוזרים, ובקנאה שלא באחריות הוא מדין מחילה, או"ד דהוא מדין חיוב אחריות, ובקנאה שלא באחריות הוא כפשוטו דלא נתחייב באחריות, ומדברי תוס' בע"א ד"ה שעבוד נראה כדרך א', וע"כ ס"ל דהוא כדין הלואה דאחריות ט"ס, ועמשנ"ת שם שיש חולקים, ואפשר דפליגי רק בדין אחריות ט"ס, ולא בעיקר גדר האחריות.

ולפמש"כ הקה"י בב"ק סו"ס ט"ז דבקונה שלא באחריות ונמצאת שאינה שלו חייב הלוקח לשלם דמים, דנתרצה לקנות הקרקע על הספק, וא"כ חייב לשלם תשלום עבור פעולת ההקנאה, א"כ הי' כאן מקח, ובעינן לחיוב אחריות.

וכן לפמש"כ הנתה"מ סימן ס' ס"ק י"א בשם ספר התרומות סוף שער מ"ז דבמכירת שדה גזולה יש כאן מכירה בין הגזלן ללוקח, ומה"ט אם קנאה אח"כ הגזלן מיד הנגזל נעשה של הלוקח, וכן אין הלוקח יכול לתבוע המעות מיד המוכר כ"ז שלא טרפו, [ועי' חי' הרי"מ סימן ל"ז ס"ק כ"ב ד"ה אמנם] ויש כאן מכירה לחיוב אחריות עי"ש, וא"ש דכתבו תוס' בע"א ד"ה שעבוד דהוא מקח טעות, והא לכאו' אין כאן מקח כלל, ולסה"ת א"ש דיש כאן מקח, אבל מ"מ דעת תוס' שאינו מקח משום דהוי מק"ט והוא הלואה. א"כ שפיר בעינן לדין חיוב אחריות, ועמשנ"ת להלן בסוגיא בהא דלא הוי רבית.

ובאבי עזרי פ"ט מגו"א ה"ו (מהדו"ק) כ' ע"פ הגמ' לקמן דף עב: דהוא שטר הניתן ליכתב, א"כ יש כאן מעשה מקח, ויש בזה חיוב העמדת המקח, ודבריו צ"ע דלכאו' הגמ' בדף ע"ב הוא לענין חיוב האחריות ולא לענין עצם המקח. ועי' להלן מדברי הקצוה"ח כיסוד האב"ע.- וברשב"א בתשו' ח"ב סו"ס קצ"ב כתב שחיוב אחריות לא תליא במה שיש כאן מקח, וכ' ותדע לך דהא מוכר מה שאינו שלו אין המכר מכר ואפילו המוכר בעצמו יכול להוציאו מידו אם חזר ולקח מבעלים ראשונים ועל תנאין הידועין בגמ' במקומה ואפ"ה אמרו בנמצאת שדה שאינה שלו ולקחה יש לו מעות וכו' עכ"ד, ולכאו' כ"ז סותר לדברי האב"ע דחיוב האחריות הוא מפני שחל מקח.

וברע"א לקמן יט. (ד"ה ובעיקר) כ' דאף דקי"ל בנמצאת שאינה שלו אינו חוזר עליו, היינו דמ"מ שייך על השדה שם מכר, אלא דאינה שלו וטורפה ממנו, אבל שטר שמוכרים ונמצא פרוע דפקע שעבודו והוי כחספא בעלמא, וא"כ הכא י"ל בעבד דאם מוכרים אותו ונמצא בן חורין הוי כמין אחר ואין שייכות בו ענין מכירה, ומכירה בעצמותו בטילה, דעבד מכר ולא ב"ח עכ"ד, והיינו דבכה"ג דהשטר פרוע או העבד ב"ח הו"ל מין אחר ולא היתה בכלל המכירה ובודאי מחזיר מעותיו, אבל במכירת קרקע גזולה זהו החפץ שמכר לו, ומכר בלא אחריות, ולדברי הנתה"מ החילוק ברור וא"צ לכ"ד הרע"א- ועיק"ד הרע"א דשטר פרוע לא דמי לנמצאת גזולה, מבואר כן בשו"ע סימן ס"ו סעי' ל"ד, ועי"ש בקצוה"ח ס"ק ל"ח שביאר כדברי הרע"א, והביא התומים שביאר משום דיש כאן מקח שניתן ליכתב, והקצוה"ח נחלק עליו וכטעם הנ"ל, והראוני ברמב"ן בדף כ. שכתב (בסוד"ה ש"מ) וז"ל ולא דמיא לנמצא שדה שאינו שלו דיש לו שבח דהתם זביני נינהו לפירי וזחר ולקחה וצ"ב. מש"כ פירי צ"ב דהא מחזיר את הפירפות, [ולדעת רש"י אינו מחזיר הפירות] ומש"כ חזר ולקחה הוא כדברי התומים.

וע"ע קצוה"ח סימן ס"ו ס"ק י"ד דהעושה מקח בשדה גזולה וקנו מטלטלין אגבה, דיש כאן מעשה מקח ופי' טעמו ע"פ הגמ' לקמן עב: דהוא שטר הניתן ליכתב, וצ"ע כנ"ל דהתם לא מיירי על עצם המקח אלא על חיוב האחריות. והובאו דבריו ברע"א סימן ר"ב, והעירוני דאין מדברי הקצוה"ח ראי' לדברי הנתה"מ דהקצוה"ח כ' משום דיש כאן קנין שאם יחזור ויקנה מבעלים הראשונים ה"ז קנוי לו, ודין זה הוא לכו"ע, אלא דהנתה"מ כ' דד"ז הוא מחמת דינו של סה"ת, ואינו מוכרח אך לפ"ז יל"ע בדברי הקצוה"ח מטעם אחר, דהרי המטלטלין נקנים מיד, והקרקע רק לכשיקנה לבסוף, ועוד דאם לא יקנה לבסוף ג"כ נקנים המטלטלים, אבל אם כדברי הנתה"מ יש כןא קנין מיד, וע"ע דהרע"א בכו"ח סימן ז' נקט בפשיטות בדין עשר שדות בעשר מדינות דלא מהני אם אחת גזולה, ולכאו' לפ"מ שהביא לדברי הקצוה"ח, א"כ י"ל דיועיל בזה, דבקידושין כז: משמע דדמי לקנין אגב. וע"ע מש"כ לקמן טו: בדברי סה"ת.

ב. והנה נחלקו הראשונים בחיוב אחריות האם הוא כשעת מכירה או כשעת טירפא, והובאו דבריהם בע"א, ובשדה גזולה בפשוטו כו"ע מודו דהוא כשעת מכירה כיון דבטל המקח, וכ"ה בנמו"י (ח: מדפי הרי"ף) ובר"ן (הובא בשמ"ק לקמן טו: ד"ה נקטינן) דיפה כח האחריות היכא דטריף לי' נגזל מהיכא דטריף לי' בע"ח דאם טרפה בע"ח משלם כדהשתא ואם טרפה נגזל כיון דאיגלאי מילתא שלא היתה מכורה מעולם זוזי הלואה ניהו, אמנם בחי' הריטב"א (החדשים) לקמן טו: (ד"ה הכיר) כ' דרק בהכיר בה שאינה שלו מעות חוזרים אבל בטרפה בע"ח או גזלן נותן דמים כשעת טירפא, וכן נתבאר בע"א בתוד"ה עד מדברי הקצוה"ח סימן קט"ז ס"ק ב' [והובא לאחרונים שתמהו על דבריו] ומבואר כצד הב' הנ"ל דהוא חיוב אחריות, ולא דמעות חוזרים.

ובחידושי מרן רי"ז הלוי הל' שכנים כ' דמדברי הר"מ נראה דדין אחריות בגזל ודין אחריות בטריפת בע"ח חדא דינא נינהו, ובשניהם הוא משום דנתבטלה המכירה, דכשם שאין לו כח למכור שדה גזולה ומעות חוזרים, כך אין לו כח למכור שדה משועבדת ומעות חוזרים, ומ"ט לעולם ישלם אחריות כשעת המכירה, ועמשנ"ת בס"ד בע"א בזה.

ג. נחלקו הראשונים לדעת שמואל בע"א דאחריות ט"ס בהלואה ולא במקח, מה הדין בנמצאת גזולה, דעת תוס' והרבה ראשונים דהוא כהלואה דמודה שמואל דאחריות ט"ס, [ונתבאר שם מדברי תוס' הראשונים בטעמא דמילתא ע"ש] אמנם הנחל"ד דקדק מדברי רש"י לקמן טו. ד"ה אמליך, וכן דעת הראב"ד (הובא בשמ"ק) וכן הביא הרשב"א (הובא בשמ"ק) יש מפרשים דלשמואל לא אמרינן אחריות ט"ס והוא כמקח, וק' דהא טעמא דשמואל לחלק בין מקח להלואה דעביד איניש דזבין ארעא ליומי', והכא אין כאן מכירה כלל, וביאר הנחל"ד דרש"י לשיטתו בגיטין מח. דיש לו ריוח אם אכל פירות. ועמשנ"ת בע"א בתוד"ה שעבוד לדון בדברי רש"י בשני דרכים עי"ש.

ד. עוד צריך לבאר כיצד חל חיוב האחריות בשדה גזולה, הרי מאחר דאין כאן מקח, כיצד חל הקנין לחיוב האחריות, וכ"ש שיקשה כיצד מתחייב באחריות השבח, והנה בשלמא באחריות הקרן י"ל למ"ד שעבודא דאורייתא, ונימא כפשטות הראשונים דחיובו מדין הלואה ניחא דחל האחריות, אבל על השבח יקשה, וכמו"כ יקשה לשיטת הריטב"א (החדשים) לקמן טו: דמשלם כשעת טירפא, והוא אף בהוקרה, ויקשה כיצד מתחייב ביוקר, ובשלמא בכתב בשטר בזה נתחייב מדין השטר וכדאיתא בכתובות קב., אמנם לשיטת רש"י שם א"א להתחייב בשטר, ועוד דבלא כתב האחריות בשטר כיצד יתחייב, ובגמ' לקמן טו: איתא דאף כשלא פירש לו את השבח אמרינן אחריות ט"ס, ונתבאר בזה בארוכה בס"ד לעיל ע"א דאחריות ט"ס הגדר דאע"פ שלא נכתב הוא כמי שנכתב עי"ש, אבל בקנה בלא שטר יקשה כיצד יתחייב לו, ובשלמא בקנה במעות י"ל דכסף המקח קונה את השעבוד.

וראיתי להעיר דלפמש"כ הברכת שמואל בקידושין סימן ד' אות ד' בשם הגר"ח בחיוב רבית דאפשר לקצוץ מאתים בעד מנה, א"כ ה"ה הכא אפשר לקצוץ בעד מעות המקח גם חיוב השבח, אבל דעת כמה אחרונים דא"א לקצוץ מאתים בעד מנה, וס"ל דא"א להתחייב רבית אלא ע"י קנין (עי' שו"ת מהרי"ט יו"ד סימן מ' וחת"ס ח"ו סימן כ"ו ונתבאר בס"ד בפ' איזהו נשך) א"כ תיקשי כיצד חל חיוב השבח. ובסוגיא דלעיל ביצאו עסיקין מבואר לשיטת רש"י דיש חיוב אחריות אע"פ שלא נתן דמים.

ובכו"ח דרעק"א סימן ז' הביא ד' הטור סימן רמ"ג בשם רבינו יונה דאפשר להתחייב באחריות ע"י קנין חזקה אף כשלא נתן מעות, ונתקשה הרע"א כיצד חל הקנין, וצידד דהוא מדין החזיק בשדה אחת קנה עשר שדות שבעשר מדינות, וכ' אבל בנמצאת גזולה באמת לא היתה חזקה קנין ולא מהני חזקתו גם לשאר קרקעות לשעבודו דהא פשיטא דהא דמהני בעשר שדות בהחזיק באחת מהן לקנות כולן היינו אם הי' קנין מועיל לאותה שדה אבל אם היתה גזולה לא קנה כלל דהוי כמחזיק בשדה לקנות רק חברתה דלא קנה חברתה, וא"כ ה"נ לענין גזולה יהי' בטל האחריות, וד' יאיר עיני להבין דברי חכמים ודעת קדושים אמצא עכ"ד. ולפמשנ"ת בע"א מדברי הגרש"ר עפ"ד הגרשש"ק דחיוב אחריות חל ע"י שהוא א' מפרטי המקח, ומעשה המקח קונה כל פרטיו, ולפמשנ"ת לעיל אות א' שיש כאן מעשה מקח או כדברי סה"ת או כדברי הקה"י, י"ל דמה"ט חל אחריות אף בנמצאת גזולה וכ"ז צ"ע.

ה. הקשה הרע"א בכו"ח תניינא (נטעי כרם שלמה) סימן ט"ז אות ב' (עמ' קיב) במש"כ הפרישה חו"מ סימן מ' בטעמא דר"ל דס"ל בכתובות קא: דא"א להתחייב בשטר, משום דחוב הו"ל מטלטלין וכמשה"ק תוס' שם, והקשה הרע"א כיצד מתחייב שבח באחריות, והקשה ע"פ שיטת ר"ל אם נימא כדברי המהרש"א בכתובות דבשטר גמור מודה ר"ל דמהני, וא"כ י"ל דשבח אע"ג דאינו גובה אלא מבנ"ח מ"מ אם קדם שבחו למקחו גובה ממשעבדי (עמשנ"ת בתוד"ה תריץ) הא לר"ל דמפרש בגיטין נ: הטעם מפני שאין כתובין, אף בכה"ג לא יגבה ג. אין לומר דקונה ע"י מעות המכירה [וכמשנ"ת לעיל] ואף דמעות אינם קונות מטלטלין, מ"מ כאן דלא שייך נשרפו חיטיך בעלי' קונה מטלטלין, דהא לר"ל דמשיכה מפורשת מה"ת אינו קונה מטלטלין, א"כ יקשה כיצד יתחייב השבח, ולפמשנ"ת מהגרש"ר דחיוב האחריות חל מפני שהוא מפרטי המקח א"ש, והעירוני דהרע"א לשיטתו בכו"ח קמא סימן ז' דהקשה כיצד חל חיוב אחריות במתנה, ולא ס"ל ליסוד זה דהוא מפרטי המקח.

ו. עוד הקשה הקצוה"ח סימן ס' ס"ק ב' בשם הראשונים כיצד חל חיוב שבח לדברי הר"מ פי"א ממכירה הט"ז דא"א להתחייב בדבר שאינו קצוב, והרי השבח אינו קצוב, ועקצוה"ח משכ"ב, וראיתי לדון בזה עפמשנ"ת באות ד' דהוא מפרטי המקח, ובזה חל חיוב אף בדבר שאינו קצוב, עי' בר"מ שם הי"ז וצ"ע.

בגמ' המוכר שדה לחבירו בכו"ח תנינא (ברשימו"ת) האריך לבאר מ"ט פליגי במכירת שדה ולא בסתמא במוכר דבר לחבירו ועי"ש משכ"ב.

בגמ' מחזי כרבית עפרש"י, וצ"ב דלכאו' הוא רבית ממש כיון דאין כאן מקח, והמעות הלואה וכמש"כ תוס' בע"א (וכמשנ"ת לעיל אות א'), וכ"כ לקמן טו: סוד"ה כגון וז"ל ולא דמי לגזלן שלא חל המקח כלל דזוזי הוו הלואה ואם ישלם שבח הו"ל רבית, וק' דמדוע אינה רבית וכדאמר הכא דמחזי כרבית, וכן לקמן טו. קאמר דהוא זביני וע"כ אין רבית בקנו מידו או ביש לו, ומשמע דאע"פ שבאמת הוא הלואה, מ"מ מאחר שהוא דרך מקח אין בו רבית מה"ת, ועי' נחל יצחק סימן פ"א אות ו' משכ"ב.

ברש"י ד"ה ויש לו שבח כגון שגזלה קרקע משובחת והכסיפה ביד הגזלן וכ' ע"ז הרשב"א (הובא בשמ"ק) ואין תירוצו מחוור דאפ"ה לוקח השביח ושבחי' שקיל מנגזל והדר נגזל ומשתעי דינא בהדי גזלן, וכ' הרשב"א ויש לתרץ דהכא בשבח הבא ממילא כגון דקלא ואלים, וכו' וא"נ שבח הבא מחמת הוצאה וכשהשבח יותר על ההוצאה וכו' עכ"ד, וכ"כ הנמו"י (ח: מדפי הרי"ף) בשם הראב"ד ז"ל, וכ"כ תוס' דמיירי בשבח יתר על היציאה, ורש"י דלא פי' כן י"ל דמשמע לי' דגובה את כל השבח, וכמש"כ הפנ"י והרע"א. ובתוס' בב"ק צה. ד"ה דאתא כ' דשבח יש לפרש יתר על היציאה כדמוכחא שמעתין, ולפירש"י אין ראי', ועי"ש פנ"י. ועבהגר"א סימן שנ"ד ס"ק א' שהאריך בזה, - ומה שהקשה הרשב"א דהנגזל צריך לשלם ללוקח את השבח ומדוע משום שהכסיפה הגזלן לא יטול שבח מהנגזל, הרי הדו"ד של הנגזל הוא על הגזלן שהכסיפה, הרע"א (ד"ה והראשונים) תי' דכיון דכשהשביח ירד ע"ד להשתלם מהמוכר ולא מהנגזל, ע"כ אינו משתלם מהנגזל, אבל אם גזלה ריקנית והשביחה בזה אע"פ שלא ירד להשתלם מהנגזל, מ"מ כ' הש"ך דכיון דאילו הי' טורפה מיד המוכר הגזלן ג"כ הנגזל הי' משלם לו שבח, ע"כ אמרינן מה מכר כל זכות שתבא לידו, וצ"ב בסב' זו דביסודו יש לגזלן זכות לקבל מהנגזל שבח, אלא דהוא חייב לו כנגדו חוב אחר, ומדוע אין כאן מה מכר, והעירוני דלפ"ז לשמואל שאין לו שבח מהגזלן, יטול הוצאה מהנגזל, ועי' לקמן טו. דמבואר כן, וצ"ב בדרך זו, דהא אף בגזלה משובחת הא אם השביחה הגזלן יש לו זכות ליטול מהנגזל שבח, אלא דמאחר שכנגד זה הוא ג"כ חייב לו ע"כ יצא זה בזה, וא"כ מה טעם הוא שלא יהא מה מכר, והעירוני דכיון דהכסיפה גזלן בידים א"כ מוטל עליו למלאות החסרון (עי' לעיל ה. בתביעת חפירת בורות) וכל שנתמלא החסרון אינו יכול לתובעו שישלם לו, וצ"ע אם כוונת הרע"א לזה, ועי' חי' ר' נחום (אות תקסב) כעין דרך זו. ועי"ש ברע"א עוד בדרך אחרת, וע"ע פנ"י מהרמ"ש נחל"ד רש"ש ואמרי בינה דיני גביית חוב סימן כ"ה אות ה'.- ובפנ"י הקשה מדברי רש"י בסמוך ד"ה בגוזל שכתב שהנגזל משלם לו, והגר"א סימן שע"ג ס"ק ג' כתב דרש"י חזר בו בד"ה בגוזל וד"ה שגזל, וצ"ב דהא מודה רש"י דבגזלה ריקנית נוטל יציאה מנגזל, וכן מבואר ברמ"א בסימן שע"ג וא"כ ד' רש"י להלן הוא בגזלה ריקנית וצ"ב.

השמ"ק לקמן טו: (ד"ה ומילי) הביא בשם ה"ר יהונתן וז"ל יש מי שאומר שאפילו בשבח הבא מחמת הוצאה לא משלם ליה נגזל אע"ג דאמרינן לקמן דגבי שבחא מיני' דנגזל דהכא איירי כגון שהקרקע היתה משובחת כמו שהיתה עתה בשעה שגזלה והכסיפה ביד הגזלן שהיתה עומדת חרבה ובא הלוקח והחזירה לדמיה הראשונים מחמת שזבלה וגדרה דמצי למימר נגזל אני לא הרוחתי דבר בהשבחתך שהרי כך היתה שוה ועוד דמצי למימר שמא הגזלן עצמו הי' משביחה אע"פ שהכחישה מתחלה עכ"ד, ולכאו' כוונתו דחשיב זה לא נהנה דלא עביד למיגר.- עוד הקשו הפנ"י נחל"ד ורש"ש דמ"ט מיחזי כרבית, הרי מאחר שהכסיפה ביד הגזלן, א"כ הגזלן צריך לשלם לנגזל את השבח, וכששילם הלוקח הרי פרע חובו, וחייב לו מדין פורע חובו עי"ש.

בתוד"ה ויש לו ומיירי שנגזלה ריקנית כ' המהרמ"ש והגר"א סימן שע"ג ס"ק ח' דכוונתם אפי' נגזלה ריקנית, ולאפוקי מפירש"י דגזלה משובחת.

בתוד"ה ושמואל אפילו קנאה שלא באחריות הא דהעמידו דבריהם על שמואל העירוני דהתוס' בגיטין נח. ד"ה אבל כתבו דרב סבר אחריות ט"ס [ועי"ש בתוס' דרב ושמואל לשיטתם, ויל"ע התם אי תליא באחריות דטריפת בע"ח או נגזל ודוק].- הראב"ד בהשגות על הבעה"מ (הובא בשמ"ק) פי' דמיירי בכתב אחריות ולא פירש את השבח ופליגי רב ושמואל האם צריך שיפרש את השבח, ומבואר בראב"ד דלא אמרינן אחריות ט"ס אף בנמצאת גזולה, ויעויין בראב"ד בהשגות פ"ט מגו"א ה"ו דאזיל בשיטתו עי"ש במ"מ, ומבואר בראב"ד דאף מבני חרי לא גבי, ועי' להלן ברש"י ד"ה מאי לאו. ויל"ע לדברי תוס' שלא כ' אחריות א"כ פשיטא דשבח אין לו, דהא שמואל ל"ל אחריות ט"ס, ומדוע נסתפקו בדברי שמואל דהוא מדין רבית, ואף בפירש לו את השבח וצ"ע.

בא"ד וכן משמע דמיירי דומיא דהכיר בה שאינה שלו וכו' הרשב"א (הובא בשמ"ק) כ' שיש לדחות ראי' זו ולא פי', וערמב"ן (שם) משכ"ב.

בגמ' ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם עי' אבנ"מ סימן צ"ג ס"ק כ"ז שהקשה דתיפו"ל דמזון האשה והבנות מתחדש לאחר מיתה וכיצד יגבה ממשעובדים שמכר קודם שחל החיוב, ועי"ש משכ"ב, ובקו"ש ח"ב סימן י"א ביאר דאע"ג דחלות החיוב הוא בכל יום, מ"מ סיבת החיוב הוא בשעת הנשואין, וכדברי הנמו"י בסו"פ כיצד הרגל דזורק חץ להזיק ומת קודם שהזיק נשתעבדו נכסיו, וה"נ נשתעבדו נכסיו בשעת הנשואין.

בגמ' מאי לאו בלוקח מגזלן הק' הרשב"א (הובא בשמ"ק) דלוקמא בשבח שכנגד הוצאה ותי' דא"כ מן הדין אינו גובה דהוא מלוה ע"פ ואין זה מפני תיקון העולם ועוי"ל דזה לא שייך לדין גוזל ונגזל אלא לדין יורד, ועמש"כ לקמן טו. מדברי הרשב"א.

בע"ח אינו גובה פירות

בגמ' שבח אין אבל פירות לא בטעמא דבע"ח אינו גובה פירות פי' הסמ"ע סימן קט"ו ס"ק ח' דכיון דלא היו הפירות בשעת הלואה, ולא קדם שעבוד הבע"ח עליהם, וע"כ מהני קדימת הלוקח [וזה ע"פ המבואר בב"ב קנז: בטעם גביית בע"ח את השבח, ובעזה"י יבואר לקמן טו.] ודבריו צע"ט דהרי אכתי לא טרף הבע"ח, ומאי שייך קדימה. ונחלק ע"ז הש"ך בס"ק י"ז דהרי אע"פ שלא קדם הלוקח וגבאן והם מונחים כל שאין מחוברים לקרקע ג"כ אין בע"ח גובה מהן [ויעויין ברש"י ד"ה לאכילת דאף פירות מחוברים ג"כ בע"ח אינו גובה, ולא שייך לומר שקדם הלוקח וגבה] אשר ע"כ פי' הש"ך דפירות הו"ל מטלטלים ואין בע"ח גובה מהם והביא כן מהלבוש, וכן הוכיח מדברי הראשונים עי"ש, והנתה"מ בס"ק ו' הביא מהתומים ס"ק י"א שפי' דגביית השבח הוא משום שכך כותב לו, וכ"ז על השבח ולא על הפירי, וצ"ע כשכתב לו פירי, ועוד היא גופא טעמא בעי, מ"ט אינו כותב לו פירי, ועוד יל"ע דא"כ פירות שגדלו ברשות לוה ומכרם יחד עם הקרקע בזה הרי כותב לו אחריות וישתעבד.

כתב השמ"ק בשם הגליון לא ה"מ לאוקומי בעשאו אפותיקי דאפי' באפותיקי אין ב"ח גובה פירי עכ"ד, ונתבאר בזה בס"ד לקמן טו: תוד"ה כגון.

בגמ' ומדרישא בגוזל ונגזל וכו' הק' הגליון (הובא בשמ"ק) דלוקמא כגון שיש לו קרקע או קנו מידו ותי' דמשמע לי' דומיא דמזון האשה והבנות דגבי בכל גווני.

ברש"י ד"ה מפני תיקון העולם דהא אין לך אדם וכו' הק' בכו"ח תניינא (ברשימו"ת) למה צריך לזה הא בפשוט דלא הוי קצוב, דהא לענין שבח ופירות לא שייך האי טעמא דאין לך אדם רק בפשוטו דהוי אינו קצוב עכ"ד.

ברש"י ד"ה מאי לאו שכתב בו אחריות דקדקו מכאן דרש"י ס"ל דלא כתוס' והראשונים דבנמצאת שאינה שלו אמרינן אחריות ט"ס, ואשר ע"כ כ' רש"י דכתב בו אחריות, ועי' עמודי אור סימן ק"א שעמד בזה, וכ"ה ברש"י בגיטין מח: ד"ה אין מוציאין, נ: ד"ה לפי שאין כתובין, ב"ק צה: ד"ה גובה, וכן נתבאר מדברי הנחל"ד שדקדק כן מרש"י לקמן טו. ד"ה אמליך. ועי' חי' הריטב"א (ישנים) (סוד"ה אתמר) דנראה דלמד כן ברש"י.- ומ"מ י"ל דמודה רש"י דיגבה מבנ"ח דהמעות הלואה, אבל ס"ל שאין כאן אחריות לגבות ממשועבדים ועמש"כ בתוד"ה ושמואל.

עוד צריך לבאר בדברי רש"י למ"ל שטר בכל המקומות הנ"ל הא מוכר שדהו בעדים ג"כ גובה מנכסים משועבדים, וכיו"ב הובא בע"א בסותוד"ה שעבוד שהקשו הרע"א והאמ"ב, ובפנ"י בר"פ הנזקין (ד"ה אין מוציאין) עמד בזה בדברי רש"י שם, וכ' דאע"ג דמאן דזבין בפרהסיא זבין, מ"מ בקרקע שאינו שלו אמרינן דבצינעא זבין.

בד"ה לא ולא גזולה היתה וכו' דמכירה מעלייתא היא כ"ז שלא טרפה שאם פרע המוכר מעותיו וכו' צ"ב מה הוצרך רש"י לכל אריכות דבריו הא תיפו"ל דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה, ומשמע כדברי הגרי"ז דמ"מ בטלה המכירה למפרע, אלא דמאחר שאם הי' מסלקו בדמים היתה קיימת המכירה ע"כ אין כאן רבית. ועמש"כ לקמן טו: די"ל דאם לא הי' יכול לסלקו בזוזי בזה הדין דלמפרע הו"ג וזוכה גם בשבח, ועי' חי' ר' נחום (אות תקסז) שהאריך בביאו"ד רש"י, ובריטב"א (הובא בשמ"ק) כ' ובהא לא מיחזי כריבית דהא קרקע היה לו עד עכשיו עכ"ד, וע"ע לקמן טו: בסותוד"ה כגון ומשנ"ת שם, שו"ר בכו"ח תנינא (ברשימו"ת בד"ה הא במוסגר) שעמד ע"ד רש"י דלא פי' כפשוטו, ותי' דרש"י בא לתרץ באפותיקי דבזה גובה גם הפירות ומיחזי כרבית, ודחה זאת דבגמ' מוכח דבאפותיקי אינו גובה פירות, ועמש"כ לקמן טו: בתוד"ה כגון שהש"ך הוכיח כן דאינו גובה פירות.

בא"ד הלכך כי משלם לי' יותר ממה שיקבל השתא הוא דהדר זבין מיני' קרקע המכורה לו צ"ב כוונת רש"י, [ועי' חי' רח"ה פכ"ג ממכירה ה"ג בגדר חיוב אחריות].

בד"ה לאכילת ואינן צריכין לקרקע מבואר ברש"י דפירות הצריכים לקרקע ה"ז משועבד לבע"ח, וכן דעת הרי"ף (ח: מדפיו), והשיגו הבעה"מ (ו. מדפי הרי"ף) ועי"ש במלחמות, והקשו הרשב"א והרא"ש (הובאו בשמ"ק) דא"כ הו"ל לשנויי הכא לעולם בב"ח ובפירות הצריכים לקרקע ותי' דהנהו לאו פירות מיקרו אלא שבח ובכלל שבח הם עכ"ד.- ומדברי רש"י והרי"ף נמצינו למדים דהפירות שחל עליהם שעבוד כשהיו מחוברים מ"מ כשנתלשו פקע השעבוד, וכפשנ"ת מדברי הש"ך דהו"ל מטלטלין ולא משעבדי, אלמא דאף כשחל שעבוד עליהם מעיקרא בתורת קרקע, מ"מ כשנעשו מטלטלין פקע השעבוד, וערש"י לקמן סז: ד"ה אין בטעמא דמטלטלי לא משתעבדי משום דלא סמך דעתו ע"ז, ותיקשי דהכא כבר סמך דעתו ע"ז כשהי' מחובר, ויעויין ברע"א בג' הש"ך סימן קט"ו ס"ק י"ז שציין להפלאה סימן ק"ב ס"ק ג' שעמד בזה עי"ש.- ע"ע בהגר"א סימן צ"ה ס"ק י"ב בדין פירות מחוברים האם הם כקרקע.

בד"ה בגוזל ונגזל וכגון שגזלה עם פירותי' הק' המהדו"ב דא"כ מ"ט אינו גובה ממשעבדי וה"ז קצוב, וערש"ש.- ועי' לעיל שהובא מדברי הגר"א בסימן שע"ג דרש"י חזר בו ממש"כ לעיל דלא מיירי בגזלה משובחת, וצריך לבאר דהא רש"י שם ג"כ מודה דבגזלה ריקנית נותן לו נגזל הוצאות, והכא פירש"י בגזלה ריקנית, ואמרו דכוונתו דלעיל הוקשה לרש"י דמשמע יש לו שבח כל השבח, ולא יציאות, וע"כ פי' דגזלה משובחת שאינו נוטל יציאות, והכא לא הוקשה לו זאת וצ"ע.

בתוד"ה תריץ וי"ל דהא דאמר שמואל בע"ח גובה את השבח היינו לפי המסקנא דהתם הראשונים לא ניח"ל בתי' זה דלא משמע כן, והרמב"ן תי' דדברי שמואל דבע"ח גובה את השבח איכא לאוקמי בשבחא דממילא א"נ בדקלא ואלים דהוא שבח שאינו מחודש, והא דאמר התם דבעינן לדאיקני הוא בשבח מחודש הבא מחמת הוצאה, ועי"ש בדבריו, ויסוד הדברים דכל שבח שאינו מחודש יש זכות לבע"ח לגבותו מדין ארעאי אשבח, אבל בשבח מחודש בעינן לדאיקני ועי"ש.

ודעת הר"מ פכ"א ממלוה דכל שבחא דממילא א"צ לדאיקני ושבח מחמת הוצאה בעינן לדאיקני, נמצא ג' שיטות א. דעת תוס' דלעולם בעינן לדאיקני. ב. דעת הרמב"ן לחלק בין שבח מחודש לשבח שאינו מחודש. ג. דעת הר"מ לחלק בין שבחא דממילא לשבחא דמחמת הוצאה, ובדעת תוס' ביאר הקצוה"ח סימן קט"ו ס"ק א' דס"ל דלא אמרינן ארעאי אשבח, אלא בקרקע שהיא שלו, ולא בקרקע שהיא משועבדת לו, ובדעת הר"מ יעוין בחי' רח"ה, ובעזה"י עוד יבואר בזה.

בתוד"ה כגון וא"ת אדרבה לוכח מהכא דלא משתעבד הק' הנחל"ד אם לא משתעבד דאיקני א"כ כיצד גבה הבע"ח את השבח, הא שעבוד השבח הוא מדין דאיקני, ותי' דנוכיח מזה דשעבוד השבח א"צ לדאיקני, וזה כמשנ"ת לעיל מדברי הראשונים דעכ"פ שבחא דממילא א"צ לדאיקני, אבל שיטת תוס' אינה כן, ועי' לקמן טו. מדברי הריטב"א בשם הרא"ה דמבואר דא"צ בשבח לדאיקני עי"ש.

הנחתי לך מקום על דאיקני

בא"ד מדלא טריף בע"ח ממשעבדי דטריף לוקח ביאו"ד ביאר המהרש"ל דבהכרח הנכסים שטורף מהם הלוקח הם נכסים שמכרן אחר שקנה את השדה, וא"כ מדוע הבע"ח טרף מיד לוקח הרי יאמר לו הנחתי לך מקום לגבות הימנו, ומזה הוכיחו תוס' דמיירי דהנכסים שבא לטרוף לא היו בשעה שלוה, וע"כ לא נשתעבדו לבע"ח, אבל ללוקח נשתעבדו, והק' המהרש"ל דאכתי משכח"ל דהמשועבדים שבא הלוקח לטרוף הם משועבדים שלא היו בשעה שקנה, וא"כ אין לו טענת הנחתי, דהרי בשעה שקנה לא הניח נכסים דאכתי לא היו אצל המוכר, וע"כ שפיר טורף ממנו הבע"ח, ואח"כ הוא הולך וטורף ממשועבדים אלו, וכ' המהרש"ל ונראה דאף כה"ג יכול הלוקח ראשון לומר גבה מן השני שהרי הלוקח יכול לסלק הב"ח בדמי ומכ"ש שיכול לדחותו על אלו משועבדים ולא יתן לו שדהו ודוק עכ"ד, והיינו דא"צ לסב' דהנחתי לך מקום, אלא דמאחר שיכול לטרוף ממקו"א אינו יכול לתובעו, דה"ז כמו שיכול לסלקו בזוזי, וציין לדברי התוס' בב"ב קנז: ד"ה גובה ולדבריו שם, ושם מבואר דלא מצי אמר הנחתי, וביאר בטעמו משום דכבר חל השעבוד על הלוקח ראשון, והיינו דמאחר דבשעה שקנה לא היו נכסים אחרים, הרי חל שעבוד ע"ז.

והמהרש"א בב"ב נחלק ע"ד המהרש"ל, ופי' ד' תוס' שכוונתם על נכסים שקנה המוכר לאחר שטרף ממנו הבע"ח, וכ' המהרש"א דהוא שלא כתוס' דידן שכתבו דבכה"ג יגבה גם השבח ממשועבדים כיון שהי' קצוב, וכ"ה ברע"א כתובות קז. במערכה אות ל"ו, ויעויין בשמ"ק לקמן טו. (ד"ה תניא אידך) שכ"כ, ובמאירי (ד"ה אף) הביא פלוגתא בד"ז. ושיטה שלישית היא בהגהות הב"ח שם דאף אם קנה המוכר נכסים קודם שמכר את השדה, מ"מ לא מצי למימר הנחתי על נכסים שקנה אח"כ, דכיון דבשעה שלוה הי' שעבודו על קרקע זו, לא מצי למימר הנחתי, וברע"א (ד"ה בדרך) הביא ד' הב"ח ופי' דכיון דהקרקע משועבדת מדינא והדאיקני מתקנה אינו יכול לדחות לדאיקני. [ויל"ע מדוע שט"ח המאורחין כשרין, הרי יש בזה פסידא דיסברו דמשועבדים הקרקעות מדינא, ואינו אלא מדין דאיקני, ועי' בב"ב שם וצ"ע].

נמצא ג' שיטות א. לדעת המהרש"ל שיטת תוס' דידן דהלוקח מצי למימר הנחתי אף על נכסים שיקנה המוכר לאחר שמכר לו שדה זו, ודעת תוס' בב"ב שאין יכול לומר הנחתי ע"ז ב. שיטת המהרש"א דלכו"ע יכול לומר הנחתי ע"ז. ג. שיטת הב"ח [בדעת תוס' בב"ב] שלעולם א"א לומר הנחתי על דאיקני, אף אם היו בשעה שמכר לו את השדה, ועי' להלן שיטה נוספת להרע"א ר"פ הנזקין. וע"ע פ"ת סימן רכ"ה סוס"ק א' דאם החליף קרקע בקרקע יכול לומר הנחתי לך מקום אע"פ שאינה משועבדת, וע"ע מש"כ לקמן טו. ברש"י ד"ה יפה בטעם דאומר הנחתי.

והב"ח כתב דבריו גם בחיבורו בסימן קט"ו, ובש"ך ס"ק י"א כתב ולפענ"ד צ"ע להמציא סברא חדשה שלא יכול הלוקח לומר הנחתי לך מאוחרים בכה"ג גם מסתימות שאר פוסקים לא משמע כן וכו' עי"ש, ויעוי"ש שכתב שהב"ח הלך בשיטת המהרש"ל ולא כמהרש"א, ובקצוה"ח ס"ק ד' עמד דהוא שלא כדברי המהרש"ל, ושלשה פירושים בדבר, ויעויין בקצוה"ח שהוכיח כדעת הב"ח מלקמן טו: ובעזה"י יבואר שם, והקשה הקצוה"ח דהא השבח גובה ג"כ מדין דאיקני, וא"כ מדוע לא יוכל לסלקו לדאיקני אחר, וערע"א (ד"ה בדרך אחר) משכ"ב. ועי' חי' הגרש"ר סימן י"ט בביאור שיטת הב"ח.

ובעיקר קו' תוס' כ' המהרש"ל שאין לומר דלא כתב לבע"ח דאיקני וע"כ אין הבע"ח טורף ממשועבדים שטורף הלוקח, דא"כ לא הי' הבע"ח גובה כלל את השבח, וכדאיתא בב"ב דמהא דבע"ח גובה שבח מוכח דדאיקני משתעבד, וסיים וכ"כ הרב המגיד דבע"ח לא גבי שבח אלא בכתב דאיקני. [וברע"א (ד"ה והנה בתומים) הביא הוכחת התומים מדברי תוס' דא"א לחזור מדאיקני (ובראשונים נחלקו בזה) דאל"כ משכח"ל דלאחר שהשביח חזר בו המוכר מדאיקני, וקנה קרקעות, דנמצא דהבע"ח אינו יכול לגבות מקרקעות אלו כיון דחזר בו המוכר, ומ"מ גובה השבח דכתב לו דאיקני, והלוקח שפיר גובה מזה דלא חזר בו מן הלוקח].

והנה ה"ה בפכ"א ממלוה ה"א עמד בקו' תוס' דמאחר שיש משועבדין מאוחרין לאלו היאך טורף בע"ח מלוקח הרי יאמר לו הנחתי ותי' לדעת הר"מ דלא אמרינן אחריות ט"ס על דאיקני, וא"כ לא נשתעבדו לבע"ח, וכ' הקצוה"ח סימן קט"ו ס"ק ד' ודבריו מרפסין איגרי דאם אין לו למלוה דאקני איך גובה את השבח וכבר התפלאו בזה הש"ך והמשנה למלך, ותי' הקצוה"ח עפ"ד השמ"ק לקמן טו. (ד"ה גופא) בשם הרמב"ן שבע"ח גובה שבח אע"פ שלא כתב לו דאקני, והגמ' בב"ב דפשיט דדאקני משתעבד, הוא מעיקר הדין דמדגובה שבח אלמא דדאקני משתעבד, אבל א"צ לגביית שבח שיכתוב לו דאקני, וא"כ אשה"ט ד' הר"מ דאע"ג דלא כ' דאקני ג"כ משתעבד השבח, וא"כ מיירי שלא כתב לראשון דאקני, ומשתעבד לו השבח, ואין הלוקח יכול לומר לו הנחתי, כיון דנכסים אלו קנאן אח"כ, וכ' הקצוה"ח דאע"ג דה"ה גופי' כ' דלא משתעבד שבח אא"כ כתב דאקני וכנ"ל, מ"מ י"ל דתירוצו בדעת הר"מ הוא כשיטת הרמב"ן.

ואכתי הקשה הקצוה"ח דקתני דאת השבח גובה הלוקח מבנ"ח, ובזה יקשה דיגבה הבע"ח דאף אם לא כתב לו דאקני מ"מ מבנ"ח א"צ לדאקני, ויעויין רע"א ר"פ הנזקין שנסתפק דלא מצי אמר הנחתי על נכסים שאין בהם שעבוד, וכיון דדאקני לא משתעבד לא מצי אמר הנחתי על נכסים אלו.

ובמ"מ שם תי' קו' תוס' דמיירי שהשדות האחרות הם בעיר אחרת, ולא מצי למימר הנחתי בעיר אחרת, וכ"ה בסמ"ע סימן קט"ו ס"ק ה', ובשו"ע סימן קי"א סעי' י"א פסק שא"א לומר הנחתי בנ"ח בעיר אחרת וכ' הגר"א בס"ק כ"ג עתוס' בב"מ י"ד ב' ד"ה תריץ וא"ת אדרבה כו' ותי' המ"מ בפכ"א דמלוה הל' א' בכה"ג וכ"כ סמ"ע בסימן קט"ו ס"ק ה' ע"ש, כמ"ש בכתובות פ"ח א' ועירוכין כ"ב ב' שלא יהא כ"א כו' וכמ"ש בספ"ג דסנה' יוצא מנה על מנה עכ"ד.- ע"ע דמשכח"ל שללוקח שעבד מטלטלין אגב קרקע, וגובה הקרן ממטלטלין משועבדים, עוד העירוני דמשכח"ל שהמלוה מחל שעבוד מקרקע אחת והלוקח גובה מקרקע זו.

בא"ד דא"כ גם השבח יגבה מהנהו משעבדי דגם השבח היה קצוב נתבאר לעיל מדברי המהרש"א בב"ב קנז: דפי' דהתוס' שם פליגי ע"ז, ואף בכה"ג לא גבי ממשעבדי, וכ"כ המהרמ"ש בגיטין נא. בתוד"ה אלמא בדעת רש"י, דמ"מ אין הקול יוצא אלא בשעת כתיבה, וכן לשון רש"י בשמעתין ד"ה מאי לאו דפירש"י שהשבח לא היה קצוב בשעת מכירה, ובש"ך סימן קט"ו ס"ק ט"ו כתב דכן משמע מסתימת הר"מ והפוסקים, וע"ע רע"א (ד"ה דרך השלישי) שכתב די"ל דתוס' ג"כ מודו דלדינא לא פלוג, ולעולם לא גבי ממשעבדי, וקושייתם הוא בעיקר התקנה מדוע תיקנו חכמים ד"ז, הא לא משכח"ל שהשבח לא יהא קצוב עי"ש. וכ"כ התומים סימן קט"ו ס"ק ו', ויש להוסיף דמאחר דמשכח"ל גווני שאינו קצוב, א"כ תקנו חז"ל שאין השטר משעבד את השבח.

בא"ד וי"ל דמיירי שזה הקרקע עשאו המוכר לבע"ח אפותיקי ולכך גובה אותו בע"ח ואע"פ שיש שאר משעבדי, ולפ"ז הא דשבח גובה מבנ"ח, והרי בואפן שיש בנ"ח ביד המוכר הרי בכה"ג יגבה גם אם ימכרם, מ"מ זה גופא הדין שאינו גובה שבח ממשעבדי, ויעויין בש"ך סימן קט"ו ס"ק י"א שעמד בזה מ"ט לא הקשו כיצד גובה שבח מבנ"ח, ומדוע לא יטרוף ממנו הלוה, ותי' דנפ"מ בקנה לאחר הטריפה, וע"ע מהרמ"ש.

שם מבואר בתוס' דהשבח הוא ג"כ אפותיקי, דאל"כ מדוע הבע"ח גבה מזה, וצ"ל דהשבח ג"כ משתעבד מדין דאיקני ונעשה אופתיקי, ועפנ"י.

בא"ד יעמיד כשעשאו אפותיקי הקשה המהרש"א דהא בהכרח מיירי כשעשאו אפותיקי וכמש"כ תוס' ועי"ש, ועמד בזה השמ"ק עי"ש, וכ' הנחל"ד והחזון איש דמש"כ תוס' לעיל באפותיקי הוא באפותיקי סתם, ובזה סגי דלא מצי למימר הנחתי, אבל אין בזה דין ארעאי אשבח, ולזה בעי אפותיקי מפורש, וע"ז כ' יעמיד באפותיקי היינו אפותיקי מפורש, ונחלקו הפוסקים בדין אפותיקי סתם האם גובה במקום שיש לוקח מאוחר, עי' סמ"ע סימן קי"ז ס"ק ח' ובהגר"א ס"ק ז' [ועי"ש מש"כ ורע"א שם, וע"ע בדברי תוס'] ובמאירי בדף טו. (ד"ה כשם) הביא פלוגתא בד"ז. וערע"א כאן.- ע"ע ש"ך סימן קט"ו ס"ק כ"ו דהקשה לדברי תוס' דמיירי באפותיקי, דא"כ מאי מקשי ואי בבע"ח מי אית לי' פירי הא באפותיקי יש לו פירי עי"ש, ולפמשנ"ת דכוונת תוס' באפותיקי סתם א"ש, ולע"ב.

בגמ' אמר רבא הב"ע וכו' עי' בראשונים מש"כ לבאר מ"ט לעיל בשבח קרקעות לא משני רבא הכי ועמהרמ"ש.- וע"ע ברא"ש (הובא בשמ"ק) שהאריך בסתירת ד' רבא. ועי"ש כתב שיש סב' דשבח מיחזי כרבית כיון שאינו ניכר בשדה, אבל פירות שהוא דבר הניכר שקנאה ריקנית והנגזל לוקחה ממנו מלאה פירות לא מיחזי רבית שהכל יודעין שיתרון המעות הוא בשביל הפירות עי"ש שתי' עפ"ז קו' תוד"ה סיפא.

בגמ' כגון שגזל שדה מחבירו מלאה פירות ואכל את הפירות הגר"א כ' דלא גרסינן מלאה פירות, והנה המ"מ פ"ט מגזילה ה"ח הוכיח מכאן כשיטת רש"י בגיטין מח: דאין הנגזל גובה מן הלוקח פירות שכבר אכל, וצ"ב טעמו של רש"י הרי אכל פירות של הנגזל, ובמ"מ נתקשה בדרכו של הר"מ שצריך להחזיר והוא תמוה דדברי רש"י צ"ב כיצד נעשה שלו, ובאבי עזרי פ"ט מגו"א ה"ח ביאר ד' רש"י עפ"ד הירושלמי במעשרות דהזורע בשדה הפקר השבח לזורע, והובא בר"מ פ"ב מתרומות הי"א, וביאר בחי' רח"ה פכ"א ממלוה דביסוד דינא דהזורע הוא שיהא שלו, אלא דכל היכא דיש בעלים לקרקע הבעלים קודמים דארעאי אשבח, אבל בשדה הפקר שפיר זוכה הזורע, ודעת רש"י דלעולם בדין הוא של הזורע, אלא לעולם אינו יכול ליטול את האילנות מן השדה מפני שמכחיש את הקרקע וכמש"כ הר"מ פ"י מגו"א ה"ה, אבל אם צמחו פירות הם שלו כיון שהוא זרעם, ועפ"ז תי' ד' רש"י מקושיות ה"ה, דאם הפירות עדיין לא נגמרו בזה חזר הדין דהנגזל נוטל השדה, ואין ללוקח זכות ליקח את הפירות וככל יורד בשדה חבירו, וכן אם הפירות גדלו ממילא אין ללוקח זכות בהן, וכ"ד רש"י הוא בפירות שהשביח הלוקח ותלשן, וכ' האב"ע די"ל דהר"מ ג"כ מודה לרש"י בזה עי"ש, והעירוני מדברי רש"י ד"ה שגזל דפי' בפירות גמורין וכתב שנגזל לוקח עם פירותיה.- ובעיקר יסוד הדברים עמשנ"ת לקמן טו: מדברי הנחל"ד והגרא"ק.- ובמאירי (ד"ה זה שבא) הביא מרבותיו דמחלקים בין הכיר בה שאין לגזלן פירות אבל אם לא הכיר בה יש לו פירות.- ועי"ש עוד (בד"ה מי) שכתב דהא דקאמר הכא מלאה פירות לאשמועינן דאף בזה אינו גובה הפירות מנכסים משועבדים, ועי' בסמוך.

ובהגר"א סימן שע"ג ס"ק י"א הקשה ע"ד רש"י דאי מיירי במלאה פירות הרי הוא קצוב ומ"ט אינו גובה ממשועבדים הרי לא שייך בזה תיקון העולם, וצריך לבאר דבריו דאע"ג דלא עמד בדין על הפירות והו"ל מלוה ע"פ, מ"מ כבר כ' תוס' בדף טו. ד"ה כשעמד דאי לאו מפני תיקון העולם הי' העמד בדין מועיל גם לפירות, והטעם שאינו מועיל הוא משום דאין לו קצבה וכמש"כ המהר"ם שם, וא"כ אי מיירי במלאה פירות ה"ז קצוב ויגבה גם הפירות, ועוד ראיתי להעיר דבגמ' מפרשינן בטעמא דעמד בדין על הקרן ולא על הפירות משום דסתמא דמילתא כי תבע איניש קרנא תבע ברישא, ואי מיירי בגזלה מלאה פירות, א"כ הפירות הם ג"כ בכלל הקרן וצ"ע.


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף