אילת השחר/בבא מציעא/טו/א
הכא זביני איכא. לכאורה הא זה זביני בטעות, וא"כ יש לעיין אם הביאור משום דהלוקח דלא ידע הא לא התכוין להלוות, אע"פ שהמוכר ידע שאינה שלו, מ"מ כיון דהלוקח שנתן מעותיו לא התכוין לשם הלואה לכן זה קל יותר. ובריטב"א בשטמ"ק כתוב אבל הכא מכר גמור הוא וליכא אבק רבית כלל, אלא דחיישינן דמיחזי כרבית וכיון שיש לגזלן קרקע או שקנו מידו תו לא מיחזי כרבית, וצריך טעם למה זה מכר גמור, וגם הלוקח כשביקש לכתוב אחריות על פירות הא כונתו אם ימצא דהקרקע גזולה, הרי חושב דעל הצד הזה יגבה יותר ממה שנתן ואז הא הוי כהלואה.
ולקמן בע"ב בתוד"ה מעות כתבו דכשקיבל אחריות אפילו בהכיר הלוקח שאינה של המוכר ג"כ גובה השבח, ואז קשה יותר למה זה לא ממש רבית, ובפנ"י שם באמת הביא שיטת הרמב"ן והרא"ש ועוד פוסקים דבהכיר הוי רבית גמורה. וצ"ב מה דס"ל דגם כה"ג לא הוי רבית, וע"כ כיון דיש צד דאולי הנגזל לא יגבה דאז נמצא דלא יקבל מעותיו בחזרה לכן לא הוי כהלואה.
אלא דלכאורה זה כמו צד אחד ברבית, דאם הנגזל יגבה קרקעו אז נמצא דהכסף הוי הלואה, ובר"ח הובא בשטמ"ק כנראה הרגיש בזה וכתב ואע"ג דאמר ר"נ קרקע אין לו כלומר כיון שנטרפה שדה מידו נמצא כאילו לא היתה מכירתו מכירה וכי זה השבח או הפירות שכר מעותיו הוא נוטלן הא דאמר ר' יוסף כהאי גוונא בזביני שרי, ודבריו צ"ב, ועימש"כ לקמן עמוד ב'.
הכא במאי עסקינן כגון שקנו מידו. ופירש"י דהו"ל מחויב משעת המכר קודם שיש שכר המתנת מעות. יש לעיין דהא גם בלי קנו מידו הא שיעבד אחריות בהשטר כשפירש על השבח, והשטר הא בכחו לעשות קנין על השבח מעכשיו קודם שיש שכר המתנת מעות ומה זה אחרת מבקנו מידו.
רש"י ד"ה כגון שיש לו קרקע לגזלן זה וכו'. מבואר מדבריו דדוקא כשמגבהו קרקע, וכ"כ הרא"ש, ולפי"ז אי"צ שיהי' להמוכר בשעת מכירה קרקע דסגי במה שמגבהו ואם יגבהו מעות תמיד אסור, אכן בריטב"א החדשים מבואר דהעיקר תלוי אם להמוכר הי' קרקע בשעת המכירה דאז יכול לשלם לו אפי' במעות.
רש"י ד"ה יפה ויפה. דבשלמא גופה של קרקע א"ל אמאי קבלתיה מאין אגבה חובי אבל שבחא א"ל מאי אפסדתיך. לכאורה הא מה דגובה גוף הקרקע אינו משום דטעין אמאי קבלתיה אלא משום דזה משועבד לי, אלא דהי' סברא דיתקנו לא לגבות מהלוקח שלא יפסיד, אמרינן למה קבלתיה ואת הוא דגרמת לעצמך, אבל זה לא הטעם שגובין דלולא דזה משועבד לא היו גובין מחמת זה, א"כ בשבח נהי דיכול לומר מאי אפסדתיך, מ"מ זה אינו טעם לשלא יהי' משועבד, והא ע"כ איירינן דלולא זאת הי' משתעבד, והיינו כדאמרינן בב"ב משום דזה כלול בדאיקני קנה ומכר דלכן זה משועבד ואיזה טענה היא מאי אפסדתיך.
ולאידך גיסא יש לעיין דהנה בנימוק"י ביאר הא דגובה השבח משום דהלוקח אדעתא למשקל ממוכר נחת שכך כתב לו ולא אדעתא למשקל מבעל חוב והו"ל כאילו הקנה לוקח למוכר, שהרי בשטר כתוב וצבי זבינא דנן שפירושו לוקח, כן פירש"י והרנב"ר, וצ"ע דאפילו אם כתוב בשטר הרי השטר הוא מהמוכר ללוקח ובזה יש קנין להלוקח, אבל איזה קנין יש בהשטר מהלוקח למוכר, דהא כדי שיקנה הי' צריך שהלוקח יתן שטר להמוכר, גם איך מהני הקנין הא אין אדם מקנה דבשלב"ל, ובשלמא מה דהבע"ח זוכה מדין דאיקני משום דמסקינן דלשעבד אפשר אפילו מה שלב"ל, אבל איך יועיל מה שהלוקח מקנה השבח למוכר דהא אין אדם מקנה דשלב"ל, ואם זה בגדר שיור שהמוכר משייר השבח הא אין אדם משייר דבשלב"ל, ואם משייר בגוף הקרקע לגבי השבח א"כ איך זוכה בזה הלוקח כדין קנה ומכר כמבואר בב"ב דף קנ"ז דהא אין אדם מקנה דשלב"ל.
והי' אפשר לומר דהנה אם א' יאמר דמוכן לתת קרקעו לצורך הלוה לפרוע מזה חובו אפילו שלא קנה בקנין, אז אם יגבה מזה המלוה נוכל להחשיב זה כאילו הלוה קנה קרקע, דהא האיש ההוא העמיד זה לרשות הלוה להגבותו להמלוה, וא"כ כיון שבשעת השבח דעת הלוקח לזה נמצא שבשעת עשיית השבח עמד לרשות הלוה, וא"כ גם אח"כ כשאינו רוצה כבר לתת הו"ל כקנה הלוה ומכר, ולפי"ז צריך לומר דמאי דכתב דהוי כקנה שהרי כתוב בשטר וצבי זבינא דנן, אין הכונה בגדרי קנין, אלא דכיון דהלוקח מסכים אמרינן דודאי בשעה שמשביח דעתו לזה והוי כקנה כיון דאז הי' לו כח להגבותו מזה.
ועדיין צ"ע לפי"ז מאי דקאמר מאי אפסדתיך, דמה צריך לזה כיון דכדי לגבות מהשבח צריך שהלוקח יעמיד זה לרשות המוכר, ובמתנה דאינו מקנה דהא לא כתב זה בשטר א"כ מה שייך כלל לגבות מהשבח דאיזה שייכות יש להבע"ח בזה כיון דלא עמד לרשות המוכר מעולם.
רש"י ד"ה את השבח מבעל הקרקע. מה שעודף על היציאה דא"ל פרעתי את חובך. יש לעיין למה צריך לזה הא ע"כ קיבל אחריות או דאחריות ט"ס, עכ"פ הא כיון דיש לו אחריות למה צריך לטעם דפרעתי את חובך, אמנם איכא נפקותא בדבר דבחו"מ סי' קט"ז מבואר דחוזר וגובה מהמוכר כפי כמה שהיתה שוה הקרקע בשעת טירפא, והנה בעד האחריות הי' אפשר לומר דזה כפי הדמים שקיבל המוכר, אבל אם זה מחמת דפרע חובו א"כ ישלם כפי כמה שפרע חובו, דהיינו כפי שויה של שעת הטירפא, ובאמת פסק בשו"ע חו"מ סי' קט"ז דתמיד משלם כפי שיווי של שעת הטירפא.
וצ"ע דבכולי דוכתא מבואר דרק מחמת האחריות חייב ואם לא קיבל אחריות אז למ"ד אחריות לאו ט"ס הוא פטור, וכן בגובה ממקבל מתנה פטור הנותן, ולמה לא יוכל לתובעו פרעתי את חובך, ולר"ת בכתובות דף ק"ח והובא בב"ק דף ק"ט אפילו לחנן חייב להפורע את חובו, ואפילו אם שם פטור לחנן, מ"מ הא הטעמים שכתבו התוס' בב"ק דף נ"ח דהי' מפייס אותו לא שייך כאן שגבו בע"כ דלוקח ולא פייס, ולמה לא יהי' חייב מחמת דפרע חובו, ועי' בקהלות יעקב ב"ק סימן ט' שהקשה זה, ולפי תירוצו עפימש"כ בנתיה"מ סי' ק"ז סק"י דכיון דזבין ארעא ליומי' נמצא דזה קנוי עד שעת הטירפא ואינו גובה משל הלוקח אלא משל הלוה ולולא אחריות אינו חייב, ולפי"ז צ"ל דהא דלא מיחזי כרבית כמו בלוקח מגזלן ולמה כאן שמואל מתיר, משום דמ"מ לא מיחזי כל כך רבית כמו בלוקח מגזלן ולכן לא אסרו, ולפי"ז באם הלוקח התנה שלא יגבה המלוה ממנו דאז מה שהבע"ח גובה אין לומר דלא התנה המוכר רק עד אז, נמצא דגם בלי אחריות חייב לשלם המוכר ללוקח וזה תמוה, וממש"כ רש"י פרעתי את חובך הרי דיש לו תביעה מחמת זה, א"כ מאי צריך לאחריות תיפוק לי' דפרע חובו [ועי' משנ"ת לעיל י"ד ב' ברש"י ד"ה לא בבעל חוב].
תוד"ה כשעמד בדין. הואיל וכו'. צ"ל דמה דעמד על הקרן עושה אליבא דאמת קצת קול, ולולא החסרון שאינו קצוב דהיינו שלא סגי בקול כזה הי' גובה אע"ג דלא עמד בדין על הפירות, ורק זהו מהתקנת חכמים דאין גובין בדבר שאינו קצוב, ואע"פ שהלקוחות קנו אחרי שעמד בדין, מ"מ זה מקרי אינו קצוב מחמת דלא סגי בקול כזה.
והעירוני ממש"כ התוס' בב"ק דף ח' דנזיקין הוי מלוה הכתובה בתורה, ועי' בב"ק דף י"ד ע"ב, וגובה אף בלי עמד בדין, ומ"ש אכילת פירות דהא גם זה מזיק, וכן על הבורות למה צריך דוקא עמד בדין, וצ"ל דכשגוזל קרקע ואוכל פירות אע"ג דקרקע אינה נגזלת מ"מ בעיני העולם אין ידוע מה אכל ואין קול משא"כ בכל מזיק דיש קול על מה שהזיק, וכן צ"ל דגם מה שעושה בורות לא נחשב כמזיק בעיני העולם ואין קול בלי שיעמוד בדין.
בא"ד. הואיל ועמד בדין על הקרן יש קול גם לפירות. יש לעיין למש"כ תוס' בב"ב דף קע"ה ע"ב דמה דמהני עמד בדין דאז הוי כתפיס לגבי', דלפי"ז איך ס"ד דהעמדה בדין על הקרן יועיל על הפירות, עכ"פ משמע מהתוס' דאע"פ דעל הפירות לא הי' פסק דין יש כבר קול וגובה ממשועבדים. ועל מה דאמרינן בב"ק דף קי"א ע"ב דבהניח הגזלן אחריות נכסים חייבין היורשים כשאכלום אחרי מות אביהם, כתבו שם בתוס' ד"ה ואם הניח דלמ"ד דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין צ"ל דמיירי דעמד בדין, והא ע"כ כיון דבחיי האב הי' גזילה קיימת לא הי' פסק דין לגבות מהנכסים אלא מהגזילה, ומ"מ כשמת יגבו מהנכסים אע"ג דע"ז לא הי' פסק ב"ד. והראוני דמלשון רש"י כאן ד"ה כשעמד בדין משמע דדוקא כשחייבוהו.
ויש לעיין בב"ק דף ק"ה ע"א דהקשה רש"י מאי מהני העמדה בדין כיון דכפר ונשבע, ובתוס' שם דף ק"ד ב' בד"ה מלוה על פה תירצו דעמד בדין אחרי שבועה ע"י עדים, עכ"פ משמע דרק אם ב"ד פסקו דחייב מהני העמדה בדין, ולסברת התוס' כאן דשייך קול אפילו שלא נתחייב, דהא על הפירות לא דנו ולא חייבוהו מ"מ הי' סברא דיהי' קול, א"כ באופן שדנו שייך לומר דיש כבר קול לגבות ממשועבדים. וצ"ע בכתב וחותם דרעק"א סי' ט"ז.
תוד"ה כגון שקנו מידו. וי"ל ה"מ כגון שהקנה לו דבר שהוא בעין. עי' בתוס' הרא"ש דכתב דה"מ כשמקנה לו דבר הידוע דאז מקנה בעין יפה, אבל שבח ופירות העתידים לבוא דאין ידוע אם יבואו וכמה יבואו אינו מקנה בעין יפה וצריך לימלך עי"ש. וכ"כ בש"ך סי' ס' ס"ק י"ב.
תוד"ה בעל חוב. מ"מ גובה מהן משום דכרעיה דאבוהון נינהו. וצ"ב דמ"מ למה גובה מהן משבח כיון דאין להם על מי לחזור. אמנם בתוס' בבכורות שם מבואר דלכן תיקנו חכמים שיגבו מהן השבח, משום נעילת דלת, והיינו דזה סברא דמחמת דכרעי' דאבוה שייך יותר לתקן משום נעילת דלת לגבות מהן השבח.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |