מראי מקומות/בבא מציעא/טו/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
רמב"ן
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
בית מאיר
רש"ש
אילת השחר

מראי מקומות
שינון הדף בר"ת


מראי מקומות TriangleArrow-Left.png בבא מציעא TriangleArrow-Left.png טו TriangleArrow-Left.png א

בגמ' שנטלוה מסיקין עפרש"י, ובב"ק פירש"י דחיובו מדינא דגרמי, והרשב"א והרמ"ה הביאו ירושלמי דהוא קנס מדרבנן כיון דמחמתו נטלוה, ועי' נחל יצחק ריש סימן ק"ח שהוכיח מזה כשיטת הש"ך סימן שפ"ה ס"ק ג' דבעמד בדין גובין קנס מיורשים, דהכא מבואר דגובה מלקוחות, ותיקשי ע"ד הסמ"ע ס"ק ב' דס"ל דאין גובין ועי"ש משכ"ב, וראיתי לתרץ דמלקוחות באחריות שפיר גבי, דהוא קנס לגזלן שיחזרו עליו, משא"כ ביורשים. ומדברי השמ"ק בשם הראב"ד וה"ר יהונתן מבואר דחיובו מדין גזלן, וכ"נ מדברי הר"מ, וביארו בזה דמה דקרקע אינה נגזלת הוא משום שאומר לו הרי שלך לפניך, אבל כל שמחמתו נפסדה חייב מדין גזלן, ועי' בחי' ר' נחום שהאריך בזה ממו"ח הגרח"ש זצ"ל.

בגמ' ר"א אמר לצדדין קתני כגון שגזל שדה מחבירו מלאה פירות. כ' הגר"א (סימן שע"ג ס"ק י"א) דלא גרסינן מלאה פירות וכנ"ל יד:.

עמד בדין גובה ממשועבדים

בגמ' בין לרבא בין לרבה בר"ה מלוה ע"פ הוא. הקשה הרמב"ן מ"ט לא פריך לרב אשי, ועי"ש מש"כ עפ"ד תוד"ה כגון, וצ"ב דלר"א לא מוקמינן כשעמד בדין.

שם מקשים דהא מלוה הכתובה בתורה היא, וי"ל דהכא בשיטת שמואל קיימינן וסבר בקידושין יג: דאף מלוה הכתובה בתורה אינה ככתובה בשטר, וע"ע שמ"ק בב"ק קד: בשם הרא"ש דגזילה לא הוי מלוה הכתובה בתורה, וזה תליא במשנ"ת לעיל האם חיובא דשמעתין הוא מדין מזיק או מדין גזלן, ועי' סמ"ע סימן שע"ב ס"ק ב' שפי' בשמעתין דהוא מלוה הכתובה בתורה עי"ש.

הקצוה"ח סימן קי"ט סוס"ק א' הקשה מכאן ע"ד תוס' בב"ק יד: ד"ה לוה ומכר דלמ"ד שעבודא דאורייתא נזקין גובה ממשעבדי דאית לי' קלא דהא רבא סבר שעבודא דאורייתא, וכ' ואולי כ"ז שלא עמד בדין ל"ל קלא אע"ג דנזקין אית לי' קלא היינו אם ידוע שזה החפץ הוא של פלוני הו"ל מזיק וקלא אית לי' אבל התם כ"ז שלא עמד בדין אינו ידוע אם הקרקע הוא דחברי' וסברי שלו וצ"ע עכ"ד, וצ"ל דאף לאחר שעמד בדין לא נעשה קול על הפירות וצ"ע. ובעיקר ד' תוס' בב"ק הקשה הקצוה"ח דכיון דכתבו דנזקין דיש לו קול גובה רק למ"ד שעבודא דאורייתא תיקשי מעמד מדין דגובה אף למ"ד שעבודא לא"ד והרי עמד בדין הוא משום שיש לו קול ועי"ש מה שתי' והובאו דבריו להלן, וכ' עוד ועוד קשה ממוכר שדהו בעדים שגובה ממשעבדי, ובשעה"מ פי"ט ממלוה (הובא בהגהות מהרב רנשבורג בב"ק יד:) כ' ליישב דנזקין אין כ"כ קול כעמד בדין, והינו דלמ"ד שעבודא דאורייתא, ומ"מ במלוה ע"פ דליכא קלא תיקנו שלא יגבה, בזה אמרינן דבנזקין לא תיקנו שלא יגבה משום דליכא קלא, אבל למ"ד שעבודא לא"ד, ותיקנו במקום דאיכא קלא דגבי ממשעבדי לא תיקנו אלא במקום שיש קול מעליא וכעמד בדין, וה"ט דמוכר שדהו בעדים.

בגמ' כשעמד בדין ופירש"י וכיון דחייבוהו ב"ד אית ליה קלא והו"ל כמלוה בשטר, [וכ"כ בתוס' שאנץ הובא בשמ"ק] ובערכין ז. פירש"י בד"ה בשעמד דכיון דדינו חרוץ לשלם הו"ל כמלוה בשטר, וברשב"ם ב"ב קעה: ד"ה כשעמד כ' דמעשה ב"ד כמלוה בשטר דמי, ובתוס' שם ד"ה לא כתבו ועמד בדין מספקא לרבי אי משום קלא אי משום תפיס למוחזק דכל מעשה ב"ד אין משמיטין וכו' עכ"ד. ובמאירי שם כ' דכל שעמד בדין הרי הוא כמי שהחליטו ב"ד את הנכסים לניזק, וע"ע ראב"ן סימן ס"ט דהוא מדין הפקר ב"ד הפקר, ובקצוה"ח סימן קי"ט ס"ק א' (ד"ה ניזק) כ' ולכן נראה לי וכו' דעמד בדין הוי כמלוה בשטר ואינו יכול לטעון פרעתי ומשום דהוא עומד לכתוב וכקנין דעומד לכתיבה ומשו"ה גובה ממשעבדי לכו"ע דכיון שהוא עומד לכתוב הוי כשטר ממש עכ"ד, ובזה תי' תוס' בב"ק הנ"ל דנזקין יש לו קול ואעפ"כ לא גבי ממשעבדי למ"ד שעבודא לא"ד, ותיקשי מ"ט עמד בדין גובה, וע"ז באו דבריו הנ"ל. והרע"א בתשו' קל"ב ובכו"ח דרעק"א סימן ט"ז נתקשה בדברי תוס' בב"ק קד: ד"ה מלוה ע"פ שכתבו דעמד בדין גובה ממשעבדי אף למ"ד שעבודא לא"ד, והרי כ' תוס' בסוף ב"ב דלמ"ד שעבודא לא"ד לא מהני אף אם שעבדו בפירוש ומה בכך דעמד בדין דיש לו קול הא לא עדיף כמלוה בשטר דיש לו קול ואעפ"כ לא מהני והניח בצ"ע, ויעוי"ש שכתב לדון דס"ל כתוס' בב"ב דהוא משום דכגבוי, ולא ניח"ל בזה עי"ש בכ"ד.

ולדברי הראשונים דעמד בדין גובה ממשעבדי כיון דאיכא קלא, מוכח דהא דמלוה בשטר גובה ממשעבדי אין זה כדברי הנתה"מ סימן ס"ו ס"ק כ"ג דא"א שההלואה תשעבד דחכמים הפקיעו שהלואה אינה משעבדת אע"פ דאיכא קלא, והוא דין שבשטר משעבד, דא"כ כי עמד בדין אע"ג דאיכא קלא, מ"מ כיצד יחול השעבוד, ועמשנ"ת לעיל יד. ובתוס' שם ד"ה שעבוד עוד בדברי הנתה"מ.

הקשו הראשונים (הובאו בשמ"ק) מהא דאיתא לקמן יז. דעמד בדין אם אמר פרעתי נאמן ותירצו ר"ח ורבינו אפרים דההיא דלקמן כגון שלא כתבו לו ב"ד שטר והכא בשכתבו לו וקמ"ל דשטר ב"ד אע"פ שלא נעשה בצוואת בעל דבר דינו כשטר גמור וגבי ממשעבדי, ולפ"ז א"צ לכל משנ"ת בהא דעמד בדין גובה מלקוחות, דהכא הטעם משום דכתב שטר.

והרי"ף (י. מדפיו) תי' דהכא בדלא צאית דינא והתם בדצאית דינא, ובחי' הריטב"א (ישנים) בדף יז. הביא לרבינו אפרים שהקשה דא"כ כל מלוה בשטר כי דאית דינא מצי למימר פרעתי עי"ש, והר"ן (הובא בשמ"ק) תי' דכי אמרינן בשמעתין העמדה בדין כשטר דמיא ה"מ לגבות ממשעבדי דאית לי' קלא אבל פרעתי ודאי מצי אמר דטעמא דבשטרא לא מהימן משום דא"ל שטרך בידי מאי בעי משא"כ בהעמדה בדין, והא דגבי ממשעבדי הוא כשיש עדים שלא זזה ידם מתוך ידו ולא פרעו, וכעי"ז כ' הרא"ש (רס"י מ"ב). ומדברי הר"ח והרי"ף ורבינו אפרים שלא תי' כן מתבאר דהא דבשטר לא מצי למטען פרעתי אין זה משום ההוכחה דשטרך בידי מאי בעי, אלא דינא הוא דבשטר אינו יכול לטעון פרעתי, כן הוכיח הקו"ש בב"ב (אות תרג), ונתבאר בארוכה בס"ד לעיל ז., וצ"ע דלכאו' תי' הרי"ף דלא צאית דינא הוא סב' בהוכחה, ולא בעיקר תורת שטר. ואכתי צ"ב מה הוקשה לראשונים דהיכן חזינן דעמד בדין הוא כשטר, הא עד כאן לא שמעינן אלא דאיכא קלא וגבי ממשעבדי, ומוכח דס"ל דלבתר שתיקנו חכמים דמלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי ומלוה בשטר גבי, בהכרח צ"ל דהגדר דעמד בדין הוא כמלוה בשטר וכמו שהובא לעיל מהקצוה"ח סימן קי"ט, ומ"מ י"ל דהוצרכו לזה לרבא דסבר שעבודא לא"ד, ולדידי' כ' תוס' בב"ק יד: דלא תיקנו אלא במקום דאיכא שטר, אבל למ"ד שעבודא דאורייתא י"ל דכל דאיכא קלא גבי, וא"צ בזה למלוה בשטר. ולעיל יד. בתוד"ה שעבוד הובא מהתומים סימן מ"ט ס"ק ח' והנתה"מ סימן ס"ו ס"ק כ"ג דבעינן מלוה בשטר, וראיתי לדחות די"ל דהרי"ף ודעימי' ס"ל דטעמא דעמד בדין גובה ממשעבדי משום דהו"ל כגבוי וכמש"כ תוס' בב"ב קעה:, ומטעם זה ג"כ אינו יכול לטעון פרעתי בשטר וכמש"כ החזון איש אהע"ז סימן ע"ב אות ז'.

ובמה שהקשה הר"ן כיצד גובה ממשעבדי הרי שמא פרע ותי' בדאיכא עדים דלא פרעי', והריטב"א (הובא בשמ"ק) כ' כדרכם של הר"ח והרי"ף דהוא בכה"ג דלא מצי למטען פרעתי, והרא"ש (סימן מ"ב) כ' דמהני הודאתו שלא פרע, וכ"כ הטור סימן ל"ט, ועי' ש"ך סימן ע"ט ס"ק ל', והארכנו בזה בס"ד לעיל יג. בחשש קנוניא.

עוד הקשו הראשונים כיון דעמד בדין הוא כשטר וגבי ממשעבדי א"כ כל מודה במקצת הו"ל מודה בקרקעות, ותי' דהשתא הוא דחייל שעבוד קרקעות ובשעת התביעה לא הי' שעבוד קרקעות (הרמב"ן כ' סב' זו שאין כאן כפירת שעבוד קרקעות, וצ"ב דתיפו"ל דמה שכפר הרי לא עמד בדין, ובר"ן כ"כ על ההודאה).

בתוד"ה כשעמד וי"ל דאי לאו מפני תיקון העולם הו"א הואיל ועמד בדין על הקרן יש קול גם לפירות ופי' המהר"ם דבאמת יש קול גם לפירות ואעפ"כ אין גובין מפני תיקון העולם שאין קצובין, וערש"ש, ועמש"כ לעיל יד: לבאר עפ"ז קו' הגר"א סימן שע"ג ס"ק י"א ע"ד הגירסא שלפנינו שגזל מלאה פירות דבכה"ג הו"ל קצובין ועי"ש עוד.- ויל"ע האם כ"ד תוס' הוא אי טעמא דעמד בדין הוא משום קלא, אבל אם הטעם דכגבוי אי באופ"א צ"ע אם יתיישב קו' תוס'. ע"ע מהרש"א ומהרמ"ש מש"כ בדברי תוס', הרמב"ן והובא ברשב"א משמו (הובא בשמ"ק) תי' קו' תוס' דהא דקתני מפני תיקון העולם קאי על מזון האשה והבנות, ועמש"כ לעיל יד: מדברי הרשב"א וצ"ע, ומתחילה כ' הרמב"ן די"ל דאה"נ הו"ל מלוה ע"פ ומפרש טעמא דמלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי דהוא מפני תיקון העולם והקשו ע"ז דא"כ הו"ל למיתני כן בב"ב, וענחל"ד מש"כ לקיים דרך זו.

בגמ' במאי אי בבע"ח וכו' הק' הגליון (הובא בשמ"ק) דנימא שירא משניהם מגזלן וב"ח לכך כותב שבח ופירי ותי' דא"כ לימא נמי שעבוד.

בגמ' אלא לאו בלוקח מגזלן ראיתי להעיר לדברי הנמו"י בב"ק דף ט' בשם הרמ"ה דאם נטרף ע"י הנגזל ה"ז כמזיק שגובה מעדות א"כ מדוע צריך לימלך על שופרא, ודעת תוס' שם דהוא כבע"ח שגובה מבינונית.

בגמ' הב"ע כגון שיש לו קרקע ופירש"י שמגביהו ללוקח קרקע ולא מעות דהשתא לא מחזי כרבית, וכתב בכו"ח תניינא (ברשימו"ת) שצריך שיפרע גם הקרן וגם הפירות קרקע, דאם יפרע הקרן במטלטלין והפירות בקרקע בודאי מחזי כרבית דנותן לו יותר ממה שנטל, והריטב"א (הובא בשמ"ק) כ' פי' דכיון שיש לו קרקע לגזלן ששעבד לאחריותה שבח הו"ל כאלו מכרו לו באותו שבח משעה ראשונה ותו לא מיחזי כרבית ואפילו פרעו גזלן במעות הרי הוא כאלו חוזר ולוקחו מן הלוקח עכ"ד, והראב"ד (שם) פי' וז"ל שיש לו קרקע ואין שעבודו אלא עליו וכמוזיל במקחו דמי עכ"ד.

לדברי הראשונים אשה"ט הא דבעינן קרקע, דע"ז יש שעבוד, אבל לדברי רש"י לכאו' ה"ה מגביהו מטלטלין, ומ"ט לא הותר רק בקרקע, [ובכו"ח הנ"ל כ' להדיא דבמטלטלין אסור].- והעירוני דבפסיקה לישתרי ג"כ כשיש לו קרקע ומשעבד לו הקרקע ובפסיקה ג"כ אמרינן לקמן סג. התם הלואה הכא זביני, שו"ר בפסקי הרי"ד שכתב ללמוד משמעתין דמהני קנס מידו בפסיקה, ומה דלא כתב יש לו קרקע י"ל דלמד כרש"י דבעינן שיגבה לו קרקע- ע"ע ברמ"א סו"ס קע"ב מש"כ בשם הרשב"א ללמוד משמעתין היתר ברבית בדרך זביני.

בגמ' התם הלואה הכא זביני כ' הריטב"א (הובא בשמ"ק) פי' דהתם אבק רבית הוא לגמרי אבל הכא מכר גמור הוא וליכא אבק רבית כלל אלא דחיישינן דמיחזי כרבית וכיון שיש לגזלן קרקע או שקנו מידו תו לא מיחזי כרבית עכ"ד, ע"ע מש"כ לעיל יד: בהא דלא הוי רבית.

בתוד"ה כגון וי"ל ה"מ כגון שהקנה לו דבר שהוא בעין וכו' עי' חכמת מנוח בביאו"ד, וראיתי להעיר מסנהדרין כט: עי"ש. התוס' שאנץ (הובא בשמ"ק) כ' דה"מ בשמקנה דבר הידוע אז מקנה בעין יפה אבל שבח ופירות העתידין לבא דאין ידוע אם יבאו וכמה יהיו לא מקנה בעין יפה וצריך לימלך וכו' עכ"ד, ע"ע אמרי בינה חו"מ סימן ט' מש"כ בישוב קו' תוס'.

בע"ח גובה את השבח

בגמ' גופא אמר שמואל בע"ח גובה את השבח אמר רבא תדע שכך כותב לו וכו' בב"ב קנז: מספק"ל האם נכסים שלא היו בשעת הלואה אלא שקנאם אח"כ דהיינו דאקני האם משתעבדים לבע"ח ופשיט מהא דבע"ח גובה את השבח ואי ס"ד דאיקני קנה ומכר דאיקני קנה והוריש לא משתעבד בע"ח אמאי גובה שבחא, והדר מספק"ל בלוה ולוה וקנה למ"ד דאקני משתעבד למי משתעבד לראשון או לאחרון ומסיק דיחלוקו, וקאמר דבע"ח גובה את השבח היינו חצי שבח.

וצריך לבאר מדוע שבח דמי לדאקני, הרי מעולם לא קנאו הלוה, והוא ביד הלוקח, ופי' הנמו"י (ז. מדפי הרי"ף) וז"ל והא דאמרי' דמה שגובה בע"ח השבח משום דכתב ליה דאקנה טעמא דמילתא לפי שאנו רואין שבח זה כאילו קנאו מוכר מן הלוקח דהא אדעתא למשקל מיני' השביחו וכאילו מכרו ללוקח שהרי לוקח הוציא מעותיו וה"ל כאילו לוה ולוה ואח"כ קנה וכו' עכ"ד, וכעי"ז הוא ברא"ש (סימן ל"ט) ובר"ן (הובא בשמ"ק). וכתב הנמו"י דלפ"ז לא יוכל הבע"ח לגבות שבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת המוכר, והובא ברמ"א סימן קט"ו סעי' י"ט, והש"ך ס"ק ט"ז כ' דלא נהירין ד' הנמו"י דהרי אין כאן קנין גמור אלא דכאילו קנאו המוכר דהא מארעא דילי' אתי וא"כ מה לי שהמוכר חי או מת עי"ש.

ודעת הרמב"ן דא"צ שיכתוב דאיקני וכן גובה אף לאחר מיתת המוכר, ומ"מ דין טריפת שבח תליא בדין דאיקני וכמבואר בב"ב, וצריך עיון עמוק בדבריו, ועי' כ' קה"י החדשים מש"כ בביאו"ד.

ודעת הריטב"א (הובא בשמ"ק) דאיכא תרי דיני א. אם כתב לו דאיקני וזהו סוגיית הגמ' בב"ב שאינו גובה כל השבח אלא מחצה, אבל שמעתין הוא דגובה כל השבח, והוא לפ"מ שנהוג לכתוב בשטרות שבחיהון ועמליהון, וכ' ולזה הסכים מורי המובהק הרב רבינו אהרן הלוי, וצ"ב בגדר הדין בזה, מה מועיל תנאי זה שיגבה כולו.

ובחידושי רבינו חיים הלוי פי"ט ממלוה הל"ח (ד"ה אלא) כתב בתו"ד דכן הוא דין תנאי האחריות שטירפת השדה תתקיים בשיור לגבי מוכר, ועל כן נהי דקודם שגובה אין להמוכר בהשדה כלום, אבל כשגבה הב"ח חוזר הדין דגבייתו חשיבא מהמוכר ולא מהלוקח, ומשום דזהו דין תנאי האחריות שלו שהגבי' תתקיים מרשות מוכר, ויסוד לזה הביא ד' הגמ' בב"ב וכ' וזה צ"ע, דהרי השבח הוא דבר שלא בא לעולם, ואיך חייל עלי' קנינא דמוכר מלוקח, ועוד דהרי הוא מחוסר קנין, דכיון דהקרקע היא של לוקח, א"כ הרי ליכא קנינא על השבח למוכר, אלא ודאי בע"כ מוכרח, דכך הוא עיקר הדין דאחריות, שגביית הבע"ח תהי' מרשות מוכר, וממילא דמועלת התנאת המוכר והלוקח שהמוכר יקנה גם השבח, ואינו מחוסר קנין, כיון דעיקר ההתנאה היתה שהשבח בעיקרו יהי' שייך למוכר לגוביינא להבע"ח כגוף הקרקע, וזהו להדיא כמו שכתבנו בדעת הרמב"ם והראב"ד, דיסוד דין אחריות הוא, שגביית הבע"ח תהי' מרשות מוכר עכ"ד, וראיתי לדקדק כן מדברי הר"ח (הובא בשמ"ק) שכתב השמ"ק על מה שכתבו התוס' אלא י"ל וכו' כתוב הגליון ואין מיושב לשון תדע ור"ח ז"ל פי' דאיך מדכתיב וצבי זבינא דין וקביל עלוהי פי' שהלוקח מקבל עליו שיטרפנו בע"ח דמוכח דכתב המוכר אנא איקום ואישפי וכך נראה מדברי הר"מ ז"ל פכ"א מהל' לוה ומלוה דאמר שם על אמרו ולמה יטרוף בע"ח חצי השבח וכו' ורצה הלוקח וקבל דבר זה עכ"ד, וכ"ה בחי' הר"ן, ומתבאר היטב כדברי הגר"ח דיש כאן שיור מצד המוכר והסכים הלוקח לזה.

ובחזון איש בגליונות נחלק ביסוד הדברים דלא שייך לשייר דבר זה אם לא בדרך תנאי או קנין לזמן, והוכיח מהסוגיא לעיל יד. בדינא הוא דאזיל ראובן דאין הטירפא מרשות מוכר, ועמש"כ שם, ועוד כ' דאת"ל דהשבח של המוכר א"כ איך מוכיח בב"ב דאיקני קנה ומכר, הא הכא לא מכר דהגבי' היא מרשות מוכר, ועי"ש שפי' הענין בדרך אחרת, עכ"פ י"ל בשיטת הריטב"א והרא"ה דהוא מדין שיור ובאמת א"צ לדאיקני.

ובהא דאיתא בב"ב דהבע"ח גובה חצי שבח, הקשו הגידולי תרומה והש"ך בסימן קט"ו ס"ק י"ב דא"כ כיצד גובה הלוקח אח"כ את הקרן מנכסים משועבדים, ומשמע שגובה כל הקרן ממשועבדים, הרי כנגד חצי השבח שנתחלק עם הבע"ח בהכרח גבאו מדין משועבדים, דאל"כ הבע"ח קודם לו, וא"כ לא יוכל לגבות את כל הקרן ממשועבדים, ועקצוה"ח ס"ק ה' משכ"ב, ועי' שי' הגרש"ר (אות רל).

עוד כתב הקצוה"ח שם ס"ק ג' דאם ראובן לוה משמעון בניסן ומכר השדה ללוי באייר, ובסיון חזר ולוה מיודא, ואח"כ השביח לוי את השדה, אין השבח משועבד ליודא, ואע"ג דלוה ולוה וקנה יחלוקו, כיון שכל זה הוא מתקנ"ח, אשר ע"כ הוא רק במקום שגוף הקרקע משועבדת לו, וכאן הקרקע משועבדת לשמעון ולא ליהודה, ויעוי"ש שדקדק כן מהרמב"ם וכן דקדק מהגמ' עי"ש.

ובטעמא דאין הבע"ח גובה מדינא את השבח דהא הקרקע המשועבדת לו השביחה, ועוד דכשם שאפשר למכור קרקע לפירותי' כך ישעבד קרקע לשבחא, וכ' הקצוה"ח סימן קט"ו ס"ק א' דכיון דאינה קרקע שלו אלא שעבדו לא שייך למימר בזה ארעאי אשבח, ובקונה דקל לפירות הו"ל כאילו גוף הדקל שלו לפירות, אבל בשבח לא שייך זאת, והדברים מבוארים ברמ"ה בב"ב פ"ט (אות קסה) וז"ל אבל גבי בע"ח דשעבודא בעלמא הוא ומצי לסלוקי בזוזי לא אלים שעבודא בגופא דארעא לשעבודי' לי' לבע"ח שבחא דאתי בתר הכי והוי לי' דשלבל"ע עכ"ד, [ומו"ר הגרי"ג שליט"א בשיעו"כ בפ"ק דפסחים אמר לדמות ד"ז לאיסוה"נ, דאף להראשונים שיש בעלות באיסוה"נ, מ"מ לא נימא בזה ארעאי אשבח, דאינה בעלות גמורה], ובעזה"י עוד יבואר להלן בזה.

בגמ' תדע שכך כותב לו וכו' כ' תוס' והראשונים שאין כוונת רבא להוכחה ממה שכותב לו השבח אלמא שגובה השבח, דא"כ שפיר י"ל דה"ה במתנה יגבה את השבח, אלא זה טעם הדין שגובה שבח כיון שכך כותב לו, וע"ז מקשי דא"כ במתנה שלא כתב לא יגבה שבח.

והנה המלחמות (ז. מדפי הרי"ף) כ' דמדינא גבי שבחא דארעאי אשבח, אלא דכ"ז בשבחא דממילא אבל שבח הבא מחמת הוצאה לא, ופי' (בדף ז:) ד' רבא וז"ל ורבא בשבחא דמחמת הוצאה ובכדי הוצאה הוא דתמה ואמר וכי נכסיו של לוקח נשתעבדו לבע"ח של מוכר מי עדיף מנגזל דלא טריף שבח דמחמת הוצאה ואמר אין משום דהכי כתב לי' מוכר והטעם מפרש בהלכות דכיון דכתב לי' הכי אדעתא למשקל ממוכר עבד ולא מבע"ח אבל במתנה בשבחא דממילא ודאי טריף עכ"ד, וביאו"ד דדברי רבא תדע הוא לבאר מ"ט אינו גובה הוצאה מבע"ח, וע"ז מפרש משום דירד אדעתא להשתלם מהמוכר.

כתב התר"פ (הובא בשמ"ק) קשה למורי הרב דאמאי צריך להביא ראי' שגובה פשיטא שגובה דהא כשגובה את השבח היינו דוקא בדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא וא"כ פשיטא דגובה ותירץ מורי ז"ל דשפיר צריך להביא ראי' דגובה דסד"א כיון דהמוכר מכר עד שעת הטריפה א"כ כי אשבח ברשות לוקח אשבח וכו' עכ"ד.

הקשה הריצב"ש (הובא בשמ"ק) לתועלת מי נכתב כ"ז הרי אם לא כ' לו שבח לא יגבה ממנו הבע"ח, ולמוכר אין תועלת בזה, דהרי מתחייב לו באחריות, ותי' דלוקח בעי לי' משום נגזל וממילא יש כאן תנאי אף לבע"ח, וגובה הבע"ח את השבח עי"ש בכ"ד באורך, ובחי' הריטב"א (ישנים) תי' דהלוה אינו רוצה שיהא לו דין עם שנים, ונוח לו ליתן הכל לבע"ח, ועי"ש עוד מה שתי', והעירוני לשיטת הרמב"ן דשבח יתר על ההוצאה גובה מדינא, א"כ הרי יטרוף שבח יותר על ההוצאה, ובהכרח צריך שיכתוב לו המוכר אחריות, ומאחר שכותב לו אחריות הרי א"צ הבע"ח לשלם הוצאה משיעור זה, וא"כ צריך לכתוב לו אחריות על הוצאה זו, וכן הלאה, ויעויין באוסף חדו"ת להגרא"ק סימן כ"ו אות ו'.

בגמ' וצבי זבינא דנן כ' הריטב"א (הובא בשמ"ק) שיש למדין מכאן שכל לשון שהוא כתוב בשטר שאומר אותו המוכר אם יש בו חובה ללוקח אין דנין בו עד שיכתוב שהלוקח קיבל עליו, וכ' הריטב"א דזה טעות גמור ושאני הכא דפשטי' דלישנא לא משמע שמפסיד הלוקח, ולדברי הגר"ח י"ל דכיון דיש כאן שיור במכירה ע"כ צריך שיכתוב שנעשה בהסכמת הלוקח, ועמש"כ לעיל בשיטת הריטב"א עפ"ד הגר"ח- בס' המקח סוף שער ט"ו למד משמעתין דבעינן הוכחה לריצוי הלוקח להתחייב בדמי החפץ.

בגמ' אלא מעתא מתנה דלא כתיב ליה הכי ה"נ דלא טריף שבחא וכו' הרא"ש (סימן ל"ח) פי' דמדינא לא הי' גובה את השבח אלא מתקנ"ח, ובלוקח תיקנו כיון דל"ל פסידא דהדר עלי' דמוכר אבל במקבל מתנה דאית לי' פסידא לא תיקנו. ובמתנה באחריות כ' הר"מ פכ"א ממלוה ה"ג דגובה את השבח. וכ' הרמ"א סימן קט"ו סעי' ג' בשם הרב המגיד דבלוקח שפירש בלא אחריות דינו כמקבל מתנה כיון דאית לי' פסידא, ובמאירי (ד"ה נתן) הביא פלוגתא בזה. ובמש"כ הר"מ וכ"ה בראשונים דבמתנה באחריות גובה את השבח, והובא לעיל יד: דברי הרע"א בכו"ח סימן ז' שנתקשה כיצד חל חיוב אחריות במתנה, ואין לומר שכתב לו שטר דהטור סימן רמ"ג הביא מרבינו יונה דהנותן מתנה בעדים לא גובה ממשועבדים, דלא שייך בזה הסב' מאן דזבין בפרהסיא זבין, דאדרבה מאן דיהיב בצנעא יהיב, ועמד בזה התומים סימן קט"ז ס"ק ה', ובאב"ע פי"ח ממלוה הביא חכ"א שתי' דמיירי בכתב ידו ואינו גובה ממשועבדים, ודחה זאת דלפ"ז הא דחייב מבנ"ח הוא משום הכת"י ולא משום המתנה, וממנ"פ לענין משעבדי תיקשי מה הוצרכו לומר דמאן דיהיב בצנעא יהיב, תיפו"ל דלענין משעבדי ליכא קנין, ועמשנ"ת לעיל יד. בזה.

בגמ' יפה ויפה הרע"א בגלהש"ס ציין לתוס' בב"ב דף נ"ג ע"א ד"ה אמר שדנו בכח מתנה וכח מכר לענין נותן בעין יפה הי מינייהו עדיף והביאו משמעתין, ותימה דהכא הוא סב' שאין לו על מי לחזור, ועמד בזה הרש"ש שם, ויעויין ברא"ש (סימן ל"ח קרוב לסופו) דהביא מבור ודות, וכ' הש"ך סימן קט"ו ס"ק כ"ח ולא ידעתי מה ענין זה לכאן דהתם לענין הנותן עצמו אמרינן דבעין יפה נותן אבל הכא למה לא יטרוף הבע"ח אלא הטעם פשוט כיון דהמקבל אין לו על מי לחזור יפה כחו וכו' עכ"ד.

בגדר גבי' מלקוחות

ברש"י ד"ה יפה יפה דבשלמא גופה של קרקע א"ל אמאי (זבנתיה) [קבלתיה] מאין אגבה חובי מדברי רש"י נראה דהגבי' מלוקח הוא משום שיש לבע"ח עליו טענה מאין אגבה חובי, ובב"ק ח: ד"ה רצה (ב) כתב דא"ל את בעל דברים דידי את דשקלת כולהו נכסי דראובן עכ"ד, וכעי"ז כ' בכתובות צב. ד"ה רצה וז"ל דאמר ליה אתה לקחת כל השדות ונכנסת תחת ראובן להשתעבד לחובי וכו' עכ"ד, וברא"ש (סימן ל"ח) כתב שבא בגבולו של בע"ח שנכנס בשעבודו, וכ"ה במאירי ריש מי שהי' נשוי, וכ"כ הרמ"ה בב"ב פ"ט (את קס"ו ד"ה תדע), וכ"כ בחי' הריטב"א (ישנים) בשמעתין (ד"ה שם ברייתא) וז"ל ובמקבל מתנה שאין לנו להאשימו על שנכנס לשעבודו שקיל לכולי' שבחא עכ"ד, וכ"כ לעיל מינה (ד"ה אמר) שנכנסת בשעבודי שלא כדין, ואפשר דזהו יסוד טענת הנחתי דאין תביעה עליו על שלקחת שעבודו, ועמש"כ לעיל יד: בדין הנחתי על נכסים שקנה אח"כ, וי"ל ע"פ סב' זו, וכמו"כ ראיתי לבאר דזהו יסוד הדין דיכול לסלקו בזוזי, שאין לו תביעה עליו כיון דפורעו ממקו"א.- וכמו"כ ראיתי לבאר דזהו יסוד הדין דכל שאין קול אין גובים מלקוחות, דבזה אין תביעה על הלוקח מדוע קנאו כיון שלא ידע. וע"ע בכתובות צה. במשנה דמתבאר דמשכח"ל קרקע משועבדת מראובן ולא משמעון, שמחל לשמעון שלא תהא משועבדת ממנו, ומתבאר היטב ע"פ דרך זו.- ע"ע משנ"ת בב"ב קנז. בהא דגובים מיורשים דלא שייך טעמו של רש"י, ולפ"ז יגבה מיורשים אף את השבח, דממנ"פ בדידהו ל"ש חילוקו של רש"י, ועוד שם בכה"ג שהשעבוד והמקח באו יחד דלא שייך טעמו של רש"י.

בא"ד אבל שבחא א"ל מאי אפסדתיך כ' הר"ן (הובא בשמ"ק) דלדברי רש"י בשבחא דממילא גובה אף ממקבל מתנה, דלא שייך הטעם דמאי אפסדתיך, ועי' להלן.- ועיק"ד רש"י דפי' משום מאי אפסדתיך, זה מתבאר כמשנ"ת לעיל ברש"י ד"ה יפה דיסוד גביית הבע"ח הוא מכח שיש לו תביעה על הלוקח שהפסידו.

שבח שהשביחו יתומים

בתוד"ה בעל נראה דגבי אפי' מן השבח שהשביחו יתומים הראשונים נחלקו ע"ד תוס', דהא טעמא דגבי שבח מלוקח הוא מדין דאיקני, וזה לא שייך ביורשים, וכן מבואר ברש"י לקמן קי. ד"ה אנו השבחנו, וכמו"כ כ' הרמב"ן שאין גובין משבח לקוחות שהשביחו לאחר שמת מוכר, [והרמב"ן גופי' ס"ל דבשבח (אות תקפה) א"צ לדאיקני וגובה אף משבח דלאחר מיתת המוכר, וצל"ע בר"ן (הובא בשמ"ק) שכתב בשם הרמב"ן דאינו גובה. ובשי' הגרש"ר (אות ריז) כתב בדעת תוס' דאף ביורשים תיקנו כאילו אביהם זכה והוריש, ועע"ש (באות רי"ח) מה שהקשה בזה, ונתבאר בזה בס"ד בב"ב קנז:.

התוס' בבכורות נב. ד"ה והאמר הוסיפו על דבריהם כאן וז"ל יש לחלק בין יורש למקבל מתנה דיורש כרעי' דאבוה הוי ויש לו לב"ח לגבות את השבח ממנו כמו מאביו ומשום נעילת דלת צריך [השמ"ק גריס שייך] לתקן שיגבה מהן את השבח יותר ממקבל מתנה דלא שייך לאב עכ"ד, וכ"ה בתוספות הרא"ש בע"ב.

הרא"ש (סימן ל"ט) כתב כדברי תוס' וז"ל דבע"ח גובה שבח דיתמי אע"פ שאין להם על מי לחזור ולא דמי למקבל מתנה לפי שאין מוטל עליו לפרוע חובת הנותן הלכך כיון דאין לו על מי לחזור לא גבי בע"ח מיני' אבל יורש כרעי' דאבוה הוא ועליו מוטל יותר לפרוע חוב אביו הלכך גבי בע"ח מינייהו שבחא אע"ג דאין להן על מי לחזור עכ"ד, וצ"ב דאין מוטל על היתומים לפרוע מנכסיהם אלא מנכסי אביהם, והכא השבח הוא נכסים דידהו.- ובעיקר חיוב היתומים לפרוע חוב אביהן, עקצוה"ח סימן ס"ו ס"ק כ"ו מש"כ בשם התומים, וע"ע משנ"ת בב"ב קנז., וע"ע בסמוך.

צריך לבאר לדברי תוס' מאי מותיב בבכורות משמואל הא דינא דשמואל הוא משום דאיקני, וזה ל"ש בשבח שהשביחו יתומים, והתם הוא מטעם אחר, וכן ילה"ק לדברי הרא"ש דהתם הטעם משום דהחיוב מוטל על היתומים, א"כ מה זה שייך לדינא דשמואל, ויעויין בהגר"א אהע"ז סימן ק' ס"ק י"א שהביא מהגמ' שם מקור שאין כתובת אשה גובה לא משבח לקוחות ולא משבח יתומים. ועי' אוסף חדו"ת להגרא"ק סימן כ"ו אות י"ב, ועי' חי' ר' נחום שהאריך בזה.

הר"מ פכ"א ממלוה ה"ד כתב דאין בע"ח גובה משבח שהשביחו יתומים, והשיגו הראב"ד עי"ש, ובפה"מ פ"ח דבכורות מ"ט כתב דבזה"ז גובים ממטלטלין ולפיכך נוטלות מן השבח ומן הראוי, וצ"ב מה טעם הוא שכיון שגובות ממטלטלין ה"ה שיגבו משבח, ועמשנ"ת בפ' מי שמת סימן א'. וע"ע בסמוך.

בא"ד כדמוכח בפרק יש בכור וכו' ומזון בנות נמי וכו' הרא"ש (סימן ל"ט) הביא ד' תוס' והאריך בפירושם (וכנ"ל) ומ"מ לדינא נחלק ע"ד תוס', עי"ש מה שהקשה על דבריהם, וכ' וההיא דפרק יש בכור וכו' הוו גבי משבחא דיתמי אע"ג דשאר בע"ח לא גבי מינייהו משום דלא דמי חוב דמזונות הבנות לשאר חוב שעיקר חיובו היה בחיי אביהם הלכך משבחא דיתמי לא שקיל אבל חוב דמזון הבנות עיקר חיובו על היתומים הלכך הוה שקיל משבחא אי לאו משום דתנאי כתובה ככתובה עכ"ד, וצ"ב דמ"מ חיוב היתומים הוא מנכסי האב, ושבח הוא נכסים דידהו, ומכ"ז נראה דשבח חשיב כגוף השדה לענין דהוו נכסי האב, אבל לענין שעבוד לא חל ע"ז, ואשר ע"כ לענין חיוב המוטל על נכסי האב, שפיר משתעבד גם השבח, אבל כשבאנו לדון מדין שעבוד, בזה הדין דלא משתעבד השבח, ואפשר דזהו ג"כ ביאו"ד הרא"ש בשיטת תוס' דבע"ח גבי שבח מיתמי מדין מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן, דהחיוב מוטל על היתומים אף במידי דליכא שעבוד לגבי' לקוחות וכדאיתא בב"ב קנז. לענין דאיקני, וזהו ג"כ ביאו"ד הר"מ בפה"מ בבכורות דבזה"ז לבתר תקנת הגאונים דגובים ממטלטלין, היינו שגובים מנכסי האב ואע"פ שאין בהם שעבוד, ושבח חשיב בכלל נכסי האב, והדברים מחודשים (העירוני לזה).- ובעיק"ד הרא"ש דחיוב מזונות חל בכל יום, עי' אבנ"מ סימן צ"ג ס"ק כ"ז ובהגה שם, ועמש"כ לעיל יד: במזון הבנות, ונתבאר בס"ד בכתובות.

בא"ד והתם משבח יתומים מיירי דאי משבח לקוחות הק' המהרש"א דהא לפ"מ דקיימינן השתא דלא גבי משבח יתומים כיון שאין להם על מי לחזור, ה"ה שלא יגבה משבח לקוחות שלאחר מיתת המוכר ועי"ש, והש"ך סימן קט"ו ס"ק ג' השיג עליו דהלוקח השביח ע"ד שהמוכר ישלם לו, ומשכח"ל בשבח שהשביחו בחיי המוכר, וכ' דאף בהשביח לאחר מיתת המוכר מ"מ סבור שימצא נכסים אצל המוכר, וע"כ נחלק ע"ד המהרש"א, ובכו"ח תניינא (ברשימו"ת) כ' דמודה המהרש"א לדינו של הש"ך, והכא במזון הבנות דלא משכח"ל אלא לאחר מיתה, בזה סובר המהרש"א דלא יגבה משבח כיון שאין להם על מי לחזור.

בא"ד ורש"י פירש וכו' ולפירושו אין ראי' וכו' הרמב"ן לקמן קי: כ' דרש"י פי' ולא משבח שהשביח לוקח ופי' ולא הבנות במזונותיהן בבת אשתו, ולפנינו אין הדבר מפורש ברש"י דמיירי בשבח לוקח, ובכתובות נה. ד"ה לשבח פי' משבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהן.

רש"י לשיטתו לקמן קי. דאין בע"ח גובה משבח שהשביחו יתומים, ואע"ג דבשבחא דממילא מודה וכמשנ"ת ברש"י במקבל מתנה, מ"מ לא בעי לפרושי התם בשבחא דממילא, דזה אינו מדינא דשמואל, דרש"י פי' בד"ה תדע דגובה ולא מצי לוקח למימר אנא אשבחי, אלמא דשמואל מיירי בשבחא דבידים.

בא"ד אך לא נהירא דלא שייך בהו תנאי כתובה הרשב"א לקמן קי: כתב ואפשר דכיון דמחמת נישואין הוא מתנה לזון את בתה הרי הוא כתנאי כתובה, דכל מה שהבעל מוסיף ונותן לה הוי תנאי כתובה וכדאיתא ר"פ אע"פ וה"ה למה שהוא מוסיף ונותן לבתה מחמתה בשעת נישואין עכ"ד.

ובמלחמות (ז: מדפי הרי"ף) כ' דמהגמ' בבכורות הוא מקור לשיטת הרי"ף דבע"ח גובה ממקבל מתנה שבחא דממילא, והתם נמי מיירי בשבחא דממילא וכ"ה בנמו"י (שם) בשם הרנב"ר ז"ל, ובש"ך סימן קט"ו ס"ק ל"ב כתב דלפ"ז מבואר דדאיקני לא משתעבד בכתובה ותמה עליו הקצוה"ח בס"ק י"ב דבהדיא מבואר בב"ב דדאיקני משתעבד לכתובה, וע"כ דשאני שבח דאין כאן דאיקני אלא מתקנ"ח דכאילו קנה ומכר, וזה לא אמרו בכתובה, ובתומים ס"ק כ"א הקשה דהתם מיתמי ולא שייך לדאיקני.

האבנ"מ סימן ק' ס"ק ד' הקשה בדברי הגמ' בבכורות דמקשי מ"ט מזון האשה הבנות אין גובה מהשבח, והא להמבואר בב"ב קנז: דהשבח משתעבד ללוקח ולבע"ח כאחת, וע"כ חולקין בשבח, א"כ הרי כשיש בע"ח וכתובה, בע"ח קודם, כדאיתא בכתובות דף פ"ו וברי"ף וברא"ש שם, וא"כ לעולם יקדום הלוקח בשבח, וה"ט דכתובת אשה אינה גובה מהשבח, ומצא קו' זו בתומים סימן קט"ו ומתרץ דזה גופא שינוייא דהש"ס התם מקולי כתובה שני כאן, וע"כ בע"ח קודם לכתובה, ועי"ש באבנ"מ משכ"ב.

בסוה"ד התם מיירי כשעשה אפותיקי לשיטת רש"י בע"ב דבאפותיקי ג"כ אינו גובה יותר מכדי חובו, ס"ל דהסוגיא שם אינה מדין אפותיקי, אלא לעולם לא גבי שבח מיתומים.- עי' ש"ך סימן קט"ו ס"ק ל"ב שהאריך טובא בדברי תוס' עי"ש.

כתב הרי"ף (ז: מדפיו) ומסתברא דהאי שבחא דלא טריף ממתנה שבחא דאתי מחמת הוצאה הוא אבל שבחא דאתי ממילא טריף, וכ' המלחמות (ז. מדפי הרי"ף בסוה"ע) דבר נכון וברור הוא ואין לחלוק עליו דודאי מאי דאיצטריך רבא למימר תדע שכך כתב לו מוכר ללוקח וכו' לאו לכל שבח קאמר דצריך תנאי דאילו בשבח דממילא פשיטא דגבי דארעא דמשתעבדא לי' אשבחא אטו אם מכרה באלף זוז והוקרה ועמדה על אלף ומאתים א"נ אסקה ארעא שרטון אפשר לומר דלא טריף לי' לבע"ח, לכולה שבחא ואפילו במתנה דלא כתיב בה וה"ה לכל שבחא דממילא וכו' עכ"ד.

שיטת הרמב"ם

כתב הר"מ פכ"א ממלוה ה"א בע"ח גובה את השבח שהשביח הלוקח בין שהשביח מחמת הוצאה בין ששבחו נכסים מאליהן אלא שאם השביחו מאליהן טורף כל השבח ואם השביחו מחמת הוצאה גובה חצי השבח. ובהלכה ג' כ' מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בע"ח גובה משבחה כלום אלא רואין כמה היתה שוה בשעת מתנה וגובה ואם שבחה מאליה בע"ח גובה את כולה, ובהשגות א"א דעת יחיד הוא זה והרב ז"ל אמר כן במסתברא וראוי לסמוך עליו עכ"ד, ובטעמו של הר"מ דשבחא דממילא גבי ממקבל מתנה, ביאר הר"ן (הובא בשמ"ק) כמשנ"ת ברש"י דכל הטעם דאינו גובה שבח משום דא"ל מאי אפסדתיך, וזה שייך בשבח שבא בגרמתו, ואם לא הי' משביח לא הי' בא השבח, אבל בשבחא דממילא דלא שייך טעם זה שפיר גובה ממקבל מתנה, ועדיין אין בזה ביאור בטעמא דהלכה א' דשבח שבא מחמת הוצאה גובה חצי שבח, ובשבחא דממילא גובה כל השבח.

ובחידושי רבינו חיים הלוי ביאר דשני ההלכות בר"מ טעם א' להם, דשבחא דממילא גבייתו מדינא, ומה"ט גובה את כל השבח, ומה"ט ג"כ גובה מקבל מתנה, אבל שבחא דבידים גובה רק מכח התנאת המוכר עם הלוקח, וע"כ אינו גובה אלא חצי שבח, וכן במקבל מתנה דליכא תנאי אינו גובה.

ובטעמא דמילתא ביאר הגר"ח דשבחא דממילא הוא כגוף הקרקע, ומאחר שיש לו זכות בקרקע יש לו זכות בשבח, וכל שיש לו זכות בקרקע ממילא יש לו זכות בשבח, וא"צ בזה לשעבודא דמוכר, אבל שבחא דבידים מדינא שייך למשביח וכדאיתא בירושלמי דהזורע בשדה הפקר השבח לזורע, אלא דלעולם בדאיכא בעלים אמרינן קרקע של הבעלים הוא דאשבחה, אבל בבע"ח הרי אין הקרקע שלו ולא שייך לומר דקרקעו הוא דאשבח, בזה זוכה הזורע, ובעינן לדאיקני, ומדין דאיקני אינו גובה אלא חצי שבח וכמשנ"ת. [ועי"ש מש"כ מדברי הר"מ בהל' שמו"י, דמבואר יסוד הדברים דדין השבח כדין הקרקע וחוזר ביובל, אע"פ שהשבח לא הי' במכירה. ובחזון איש חו"מ ליקוטים סימן כ' לדף ק"ט (ד"ה ושדה) כתב ע"ד הר"מ נראה דה"ה עלו מאליהן שאין סברא לחלק בזה בשדה אחוזה, והר"מ נקט נטעה דדברו חכמים בהווה, ובדר"א שם הביא רדב"ז כדברי הגר"ח] ויל"ע לדברי הגר"ח אם אחר השביח כדין יורד בשדה חבירו ולא הלוקח למי יהא השבח, וכ"ש אם הבע"ח ירד לתוך שדה הלוקח והשביח, וסתימת הר"מ משמע שאין חילוק ולעולם שבח דמחמת הוצאה נוטל הלוקח מחצה וצ"ע, ומ"מ בשכרו הלוקח בזה חשיב כאילו הלוקח השביח.

ובמה שהביא הגר"ח מדברי הירושלמי וכן פסק הר"מ פ"ב מתרומות הי"א דזורע בשדה הפקר חייב במעשרות, אלמא דזוכה בזה, יעויין בדרך אמונה בהל' תרומות שם בביאור ההלכה דכתב דהראשונים נחלקו על ד"ז, ובשי' הגרש"ר (סוף אות רכב) כ' דיש לפרש בדברי הירושלמי דבמה שזורע זה מעשה קנין לזכות ביניקת הקרקע, וע"כ חייב במעשרות דאינו הפקר, דזכה ביניקה.

ולו"ד הגר"ח ביארו בזה הנחל"ד ובאוסף הדו"ת להגרא"ק סימן כ"ו דלעולם המשביח זוכה, אלא דבשדה חבירו דאין לו רשות להשביח בזה הדין דזוכה בעל הקרקע, ומה"ט אומן קונה בשבח כלי דכיון דנתן לו להשביח בזה הדין שיש לו זכות יוצר. וע"ע משנ"ת בס"ד בפ' מי שמת סימן ג' בהרחבה בענין זה.

ובמש"כ הגר"ח (בד"ה והנה קשה) וז"ל דמשעה שנשתעבדה לו הקרקע שוב א"צ כלל לשעבודא דמוכר, ואקרקע גופה אית לי' שעבודא, וכדקי"ל דגם לאחר מיתת הלוה ג"כ גובה מהנכסים, ואע"ג דלא שייך שוב שעבודא על הלוה עכ"ד, והיינו דיסוד דין שעבוד הוא שיש לו קנין בנכסים, ולא דין ערבות גרידא, וזהו שהוכיח מהא דמשתעבד לאחר מיתת הלוה, ומה"ט השבח אע"פ שלא הי' ביד המוכר, מ"מ כיון שהקרקע נשתעבדה לו, דין השבח כדין הקרקע.- ובשי' מו"ר רבי דוד זצ"ל (סוף אות קו) הובא ששאל להגרי"ז מדברי הגר"ח פ"ח משבועות הי"ג (ד"ה והנה בב"ק) שכתב בתו"ד וז"ל משא"כ אם נבא לדון על כפירתו בשעבוד אביו, בזה שפיר איכא שעבוד הגוף ודין חובת תשלומין, דאע"ג דמיית לא פקע שעבודא מיני', ויורש כרעא דאבוה הוא דחייל טענתו וכפירתו גם על שעבוד הגוף של אביו, וגם דיכול לסלקו בכל מה שירצה וכו' עכ"ד, הרי מבואר מהגר"ח דלאחר מיתה ג"כ יש שעבוד הגוף, ולא השיבו הגרי"ז עי"ש, ובעיקר הדברים בגדר קנין השעבוד האם הוא קנין בגוף הנכסים או ערבות גרידא נתבאר בס"ד בפ' מי שמת סימן א', ועי"ש הנפ"מ בזה.

ובשיעורי רבי שמואל (אות רכב) הביא עוד מדברי הר"מ פ"ז מנז"מ הי"ב, [לענין שור תם דמשלם מגופו והשביח] ופ"ג מנחלות ה"ד [לענין שבחו נכסים לאחר מיתה, האם נוטל הבכור פי שנים] שמחלק בין שבחא דממילא לשבחא דבידים, ודן אם אפשר לפרש שם כדברי הגר"ח, ויעויין בר"מ בהל' נחלות דמחלק בשבחא דממילא בין נשתנו הנכסים ללא נשתנו עי"ש, ולדברי הגר"ח אין חילוק בזה, וכ' שיש לפרש ד' הר"מ כפשוטו דשבחא דממילא הוא כגוף השדה, וע"כ בע"ח נוטלו משא"כ שבח דמחמת הוצאה לא חשיב כגוף השדה, ולפ"ז מתבאר היטב מה שחילק הר"מ בהל' נחלות בין נשתנו הנכסים דבזה לא שייך לומר דזהו כגוף השדה, וצ"ע בדברי הר"מ כאן שלא חילק בזה.- ובעיקר הדברים לדמות דברי הר"מ כאן לדבריו בהל' נחלות, מבואר בש"ך סימן קט"ו ס"ק ה' (ד"ה אבל) ומ"ש הר"מ עלו בה אילנות כ' הש"ך ונראה דהרמב"ם נמי אגב שיטפא כתב עלו בה אילונת ור"ל כגון דיקלא ואלים או צ"ל עבו בה אילנות.

שיטת הרמב"ן

דעת הרמב"ן דשבחא דאיתא בעולם אע"ג שבא מחמת הוצאה כגון דיקלא ואלים לא בעינן לדאקני, ולפ"ז נוטל בע"ח כל השבח, וכל הסוגיא בב"ב דבעינן לדאקני הוא בשבח מחודש, ולפ"ז לכאו' יגבה ג"כ ממקבל מתנה, ועמש"כ לעיל יד: תוד"ה תריץ מש"כ הרמב"ן לתרץ ע"פ דרכו קו' תוס' שם בסתירת ד' שמואל, וצל"ע בזה לענין בכור האם בדיקלא ואלים כשבא ע"י הוצאה יטול בכור פי שנים כשם דס"ל להרמב"ן כאן דחשיב כגוף השדה אף כשבא ע"י הוצאה, ושמא מ"מ כיון דלא בא מאליו לא חשיבא האם מוחזק בזה.

עוד כ' הרמב"ן לדברי הרי"ף דשבחא דממילא גבי ממקבל מתנה, וכ' דלפ"ז יפה כח מתנה מכח מכר דלא גבי בשבח הבא מחמת הוצאה, ויפה כח מכר דלא גבי אלא חצי שבח אף בשבחא דממילא, ונחלק על הר"מ דבשבחא דממילא גובה, כל השבח, ולכאו' טעמו דהרמב"ן דדקלא ואלים הוא כגוף השדה וע"כ גובה אף בלא דאיקני, אבל שבח מחודש אף בשבחא דממילא לא הוי כגוף השדה, ובזה בעינן לדאיקני, ובמקבל מתנה דגובה הוא כסב' הר"ן דלא שייך מאי אפסדתיך. וצ"ע בזה וכדלהלן.

ובשבח שבא מחמת הוצאה דמבואר בגמ' דאינו גובה ממקבל מתנה, מ"מ כ' הקצוה"ח סימן קט"ו ס"ק ט' דמדברי הרמב"ן (במלחמות) נראה דגובה אף ממקבל מתנה שא"צ בזה לדאיקני, ודיוק הש"ס דדאיקני משתעבד הוא ממה שגובה גם כנגד ההוצאה, וכ' הקצוה"ח דכן מורה לשון המישרים, וכן פי' בדעת רש"י בע"ב, ובעזה"י יבואר שם.

ולהמבואר בדברי הקצוה"ח שא"צ בזה לדאיקני א"כ יגבה בע"ח את הכל, וכן מבואר בחי' רח"ה שם (ד"ה והנה הרי"ף, וד"ה והנה כבר) ואף בשבח הבא מחמת הוצאה נוטל כל השבח היתר על ההוצאה עי"ש, ועי' היטב בר"ן (הובא בשמ"ק) דנקט דהא בהא תליא דכל דגובה ממקבל מתנה אלמא דא"צ לדאיקני, וא"כ במכר יגבה כולו, ויעוי"ש משה"ק ע"ד הרמב"ן.- ובפשוטו לדרך זו הוא מדין ארעאי אשבח, ושמא י"ל כקו' הקצוה"ח סימן קט"ו ס"ק א' דמשעבד לו הקרקע לשבח.

אכן כבר הובא מדברי הרמב"ן בחידושיו, וכ"ה במ"מ פכ"א ממלוה ה"א משמו דאף בשבחא דממילא אין בע"ח גובה מלוקח אלא חצי שבח, וק' כיון דבעינן לדאיקני א"כ איך יגבה ממקבל מתנה את כל השבח, ועי' נחל"ד משכ"ב, ולכאו' מוכרח בדעת הרמב"ן דאף במקבל מתנה י"ל דגובה מדין דאיקני, מ"מ כנגד ההוצאה כיון דנפסד תיקנו שלא יגבה, וע"ע בהגהות הגרא"ז מש"כ בדברי הרמב"ן.

שיטת תוס' והראשונים

ומדברי תוס' נראה שאין חילוק בין דיקלא ואלים לשבח מחודש, ובין שבח הבא בידים לשבחא דממילא, ולעולם בעינן לדאיקני, וזהו שהקשו לעיל יד: בסתירת ד' שמואל, ולא תי' כהרמב"ן, וכן שיטת רבינו אפרים והרז"ה והרשב"א (הובא בשמ"ק) דכל שבח אינו גובה ממקבל מתנה, וכן דעת הרא"ש (סימן ל"ח) ומשמע דבכל שבח בעינן לדאיקני, וצ"ל דלא דמי לההיא דבכור נוטל פי שנים דאיתא בב"ב קכד. דבדקלא ואלים חשיב כל אשר ימצא לו, דאע"פ שהוא נידון כגופה של שדה, מ"מ זוכה בה הלוקח מדין ארעאי אשבח.

ובמשנ"ת ביסוד הדברים דהא דבע"ח אינו גובה שבח משום דלא אמרינן ארעאי אשבח. ובזה נתבאר לחלק בין מידי דהוא גופה של שדה לבין דיקלא ואלים, ונתבאר לדון לדמותו לשור תם שגובה מגופו, או פ"ש בבכור, או חזרת יובל, הנה הקצוה"ח סימן קט"ז ס"ק א' הביא סמ"ע וב"ח שנקטו דאם הוקרה השדה אין הבע"ח נוטל אלא חצי מהיוקר, להסוברים דאף בשבחא דממילא אינו נוטל רק חצי השבח, וכ' הקצוה"ח דלו"ד י"ל דכל הדין דבע"ח גובה חצי שבח הוא משום דאינו גובה את השבח אלא מדין דאקני, וכ"ז בשבח אבל יוקר דגוף הקרקע נשתעבד וא"צ בזה לדין ארעאי אשבח יגבה את כולו.

בגמ' והונא חברין מוקים לה במילי אחריני בלוקח מגזלן כ' הקצוה"ח סימן קט"ו ס"ק י' דלפירש"י לעיל יד: דבגזלה ריקנית נוטל הוצאה מגזלן ניחא, ולשיטת תוס' דנוטל הוצאה מנגזל י"ל דמיירי בשבח שיותר על ההוצאה, אבל להרמב"ן דס"ל כשיטת תוס' ליכא לפרושי בשבח שיתר על ההוצאה, דא"כ מאי קאמר מסייע לשמואל הא שבח היתר על ההוצאה נוטל כולו וא"צ לדאיקני (ונתבאר בזה לעיל) והניח בצ"ע, וכבר עמד הרמב"ן בחי' ובאופ"א דאי בשבחא דממילא מאי ראי' לשמואל ואי בשבח דבידים הרי נוטל הוצאה מן הנגזל, [עי' בהגהות הגרא"ז בביאו"ד הרמב"ן] וכ' ואיכא למימר דלר"ה הא מני ר"מ היא דקניס ול"ל ללוקח מגזלן אפי' הוצאה כדאיתא בפ' הגוזל קמא (צה.), והריצב"ש (הובא בשמ"ק) לא ניח"ל בתי' זה תי' באופ"א ועי' רשב"א (שם).

תשלום הוצאה בנגזל ובע"ח

מבואר בשמעתין דבע"ח טורף השבח ואינו נותן יציאה, וגזלן שטורף שבח משלם יציאה, ובטעמא דמילתא הנה הרי"ף (ח: מדפיו) ביאר בטעמא דבע"ח אינו משלם יציאה, משום דהלוקח ירד אדעתא שישלם לו המוכר, ובטעמא דבלוקח מגזלן לא אמרינן כן ביאר הש"ך סימן קט"ו ס"ק י' דהתם אם הי' הגזלן משביחו, הנגזל הי' חייב הוצאה לגזלן, א"כ מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, וע"כ גובה שבח מהנגזל, ואע"ג דהגזלן גופי' אם לא ירד ע"מ להשביח אינו נוטל שבח, מ"מ הכא דנים דיש לגזלן זכות לתבוע מהנגזל שבח זה כיון שמחמתו באה, ותובע הלוקח תחתיו, ובחי' הריטב"א, (ישנים) (ד"ה כתב הרב ז"ל ועוד) עמד ע"ד הרי"ף דשמעתין לשמואל דס"ל דל"ל שבח מבעלים א"כ יש לו שבח מנגזל, ואין ראי' לדידן, ועמש"כ לעיל יד: ברש"י ד"ה ויש לו שבח.

ובאפותיקי גובה הוצאות מבע"ח, ובמסיק בי' שיעור ארעא ושבחא דעת תוס' בע"ב ד"ה כגון דג"כ גובה בבע"ח, ודעת הרי"ף דאינו גובה, ולכאו' אזיל הרי"ף לשיטתו דלא ירד ע"ד להשתלם, אבל בלא מסיק כשיעור ארעא ושבחא יש מה מכר, כיון דהמוכר ג"כ לא הי' מגבהו את כולו ודוק. ובריטב"א (ישנים) כ' לבאר מ"ש לוקח מגזלן ללוקח מבע"ח וז"ל דהכא אותו לוקח איהו דאפסיד אנפשי' שיודע הי' שזה ב"ח ששקיל להו לכולא שבחא דהא מסיק בי' שיעור שבחא הלכך לא הי' דעתו למישקל מידי מהוצאתו מב"ח אלא מן המוכר וא"ל ב"ח אילו הוה בידי' הוה משביח אותה לי שאני מסיק בה כשיעור ארעא ושבחא אבל התם ביורד בתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה לימא אם הי' הקרקע בידך מי לא היית מוצא עליו הוצאה להשביחו הילכך יהיב לי' הוצאה ומ"מ קנסינן לי' כיון דשלא ברשות נטעה ושאין לו וידו על התחתונה כן נראה שתירץ רב אלפס ז"ל עכ"ד, ועי"ש משה"ק דא"כ מה צריך לטעם שכך כותב הי' מוציא הוצאות עי"ש, וע"ע בדבריו להלן ד"ה אמר (ונכתב בראשו הועתק מסוף הפרק) שפי' הטעם דאינו גובה שבח מבע"ח וז"ל ואית דיהבי טעמא דמצי אמר ב"ח אי את לא משבחת הוה שבח לה מרי' דארעא מדילי' ושקילנא לה כולי' בחובי ואת לא עדיפות מיני' כיון שנכנסת בשיעבודי שלא כדין משא"כ במקבל מתנה שלא נכנס בו שלא כדין אבל ביורד לתוך שדה חבירו ליתי' להאי טעמא מ"ה מהדרי' לי' הוצאה עכ"ד.

ובעיקר יסוד הרי"ף דכל שירד ע"ד שלא להשתלם ממנו לא גבי יציאות, מבואר דחיוב יורד אין זה משום נהנה כפשוטו, דא"כ השתא נהנה מממונו, אלא חיובו הוא על מה שירד והשביח וכמש"כ הש"ך סימן שצ"א ס"ק ב', וכל שלא ירד ע"ד להשתלם ליכא חיובא דיורד, ויעויין בנתה"מ סו"ס קנ"ח וסימן קס"ד ס"ק א', ורל"ו ס"ק ז', ויעויין בנמו"י פ' המפקיד (כב: מדפי הרי"ף) שהביא משמעתין דכל שירד ע"ד שלא להשתלם מבעל הקרקע אינו נוטל כאריס, [וכ"ה ברמב"ן שם מ.] ומבואר מדבריו שם דנוטל הוצאה, וא"ש דמה"ט בכל הסוגיא לא נזכר שנוטל כדין אריס, ועמד בזה בחי' ר' נחום (אות תרד), שו"ר דבנמו"י כאן (ח. מדפי הרי"ף) כ' בשם הרמב"ן דנוטל יותר מההוצאה, ונתקשה הב"י בדבריו, ובחי' הגהות הביא ד' הב"ח (אות ח') דנוטל כאריס, והדברים מבוארים בחי' הרמב"ן עי"ש, וכ"ה בחי' הריטב"א ישנים (נדפס בסוף הפרק ד"ה ומה שכתב הרב אבל) ועמד ע"ד הרי"ף שלא פי' ד"ז ומיירי התם בדינא דאפותיקי, וכ"ה ברמב"ן הנ"ל, וכ"ה במלחמות (ז: מדפי הרי"ף), וכ"כ הנמו"י לקמן קי. (סז. מדפי הרי"ף), וכ"ה בריטב"א ישנים בסוף הפרק (ד"ה ומה שכתב הרב), וכ"ז באפותיקי אבל בלוקח מגזלן לא נזכר דנוטל כאריס. וצ"ע דברי"ף כאן מבואר דמה"ט ג"כ אינו נוטל הוצאה, ועי' היטב בנתה"מ הנ"ל דלכאו' יש סתירה בדבריו לענין נטילת ההוצאה כשלא ירד ע"מ להשתלם, ועי' היטב ב"ק צו. ברש"י ד"ה כל, וע"ע פל"ח על הרא"ש אות ו' וע"ע מש"כ לקמן מ. בזה.

וברא"ש (סימן ל"ח) כ' בע"ח גובה השבח וכו' משום דלא תנעול דלת בפני לוין אלמוה רבנן לשעבודא דבע"ח שלא יפסיד כלל מה שמכר הלוה קרקע המשועבד לו ויגבה השבח מן הלוקח כמו שהיה גובהו אילו היתה השדה ביד הלוה וכו' ואע"ג דלוקח מגזלן מחזיר לו הנגזל ההוצאה תקנה הוא לבע"ח כדפרישית עכ"ד, ולכאו' כונתו דהוא מדין דאיקני וכשיטת הרא"ש דהוא תקנ"ח שדנים שהמוכר חזר וקנה וחזר ומכר לו, ותקנה זו היא בבע"ח שכך כותב לו, וא"כ ל"ש בזה תביעת יציאה, דאטו אדם שהשביח שדה ומכרו ללוה לא יגבה בע"ח את השדה עם השבח.

ובעיקר הדין המבואר בשמעתין דבע"ח גובה שבח וא"צ ליתן יציאות לוקח, הרי"ף (ח. מדפיו) הביא איכא מ"ד דלא סמכינן ע"ז וחייב ליתן הוצאה כדין יורד, וכן דעת ר"ח (נדפס על הגליון) וכן הביא הר"מ בפכ"א ממלוה ה"א בשם גאונים גדולים וחכמים והסכים להם, ויש שלא גרסו כן בר"מ עי"ש בנו"כ, ועבהגר"א סימן קט"ו ס"ק ו' באורך ליישב שיטה זו לפום סוגיין, ועי' אוסף חדו"ת להגרא"ק סימן כ"ו אות י"ג.

חיוב הלוה ללוקח מדין פורע חובו

ברש"י ד"ה את השבח פרעתי את חובך מדברי רש"י נראה דטעם חיוב האחריות הוא מדין פורע חובו, וכ"כ בהשגות הראב"ד בפ' הכותב (מה. מדפי הרי"ף) שכתב בתו"ד וז"ל שמשלם לו כל השבח ואפי' שבח ששבח מאליו ואע"פ שלא פירש לו את השבח מפני שהמוכר שדה לחבירו באחריות ושבחה ברשות לוקח של לוקח הוא לגמרי וקא משתרש לי' נמי למוכר דהא קא עייל לבעל חובו בכלל פרעון עכ"ד, ויעוי"ש דמדמה לה לדינא דגרמי, וקשה דהא פורע חובו של חבירו פטור, וי"ל דהתם הטעם משום דהוא מבריח ארי ומדעתו קעביד וכדאמר בב"ק נח., אבל הכא דהוא בעל כרחו ובכה"ג חייב לשלם, [ועי' תשו' הרא"ש כלל ע"ג סימן ט', ובהגר"א סימן ק"ל ס"ק ה' בדין פורע חובו בעל כרחו דחייב לשלם] ובאבי עזרי פי"ח ממלוה ה"א דן בטעם חיוב אחריות במכירה (עמש"כ לעיל יד.) וכ' דאין לומר דהוא מדין פורע חובו דאם ראובן מכרו לשמעון ושמעון ללוי ובא בע"ח של ראובן וגבה מלוי לא יתחייב שמעון ללוי באחריות דהרי לא פרע את חובו, [וביותר דבפסחים לא. ובכתובות צב. איתא דראובן שמכר לשמעון וחזר שמעון ומכרה לראובן ובא בע"ח דראובן וטרפה דסבר רמב"ח למימר דראובן גובה משמעון האחריות, והתם הרי פרע חוב עצמו], עוד הקשה דהרי גובה מזמן המכירה, ואם החיוב משום שפרע את חובו לא יגבה אלא מזמן פרעון החוב, ועוד דא"כ הוי כמלוה ע"פ כיון דהוא חיוב מחודש מחמת שפרע את חובו, ועוד דיגבה כפי שיווי בשעת הטירפא, והובא לעיל יד. פלוגתא דקמאי האם גובה כשעת הקנין או כשעת הטירפא, ומזה הוא קושיא להיפוך מ"ט בהוקרה אינו גובה כשעת הטירפא מדין פורע חובו, ובאמת הובא מהשו"ע דאזלינן לטובת הלוקח, וי"ל דאם הוקר גובה מדין פורע חובו, ואם הוזל גובה כשעת הקנין מדין האחריות. ובעיקר הדבר צ"ב וכמש"כ האב"ע דלכאו' לא פרע הלוקח מנכסיו, אלא הבע"ח נטלו מחמת שעבודו, וכ"כ הקה"י ב"ק סימן ט' ואפשר דרש"י כתב כן על השבח, דזה הוא ממונו של הלוקח, אבל עצם האחריות על טריפת השדה באמת לא שייך זאת, וכן א"צ לטעם זה, והתם הטעם משום דחייב לו את מעותיו, אבל בשבח הרי אין זה מעות שנתן לו, ובזה צריך לטעם חדש דפרע את חובו ועדיין צ"ע.- ע"ע בהפלאה כתובות קח. במש"כ בסב' זו דיתחייב המוכר ללוקח מדין פורע חובו.

כתב הפנ"י דרש"י כ"כ לשיטתו בע"ב דס"ל דבאפותיקי ג"כ אינו גובה אא"כ מסיק בי' כשיעור ארעא ושבחא, אבל לדברי תוס' שם דאע"פ דלא מסיק אלא כשיעור ארעא ג"כ גובה הבע"ח את הכל, הרי בזה אינו יכול לחזור על המוכר מדין פורע חובו, דבשבח לא פרע את חובו.

בגמ' אי בבע"ח קשיא רישא וסיפא הקצוה"ח סימן קט"ו ס"ק י' הביא הוכחת הש"ך שם ס"ק ל' דשבח שיתר על היציאה נוטל מדינא וא"צ לדינא דשמואל, וגובה ממקבל מתנה, דהא משמע דלו"ד שמואל ניחא הברייתא דגובה שבח יתר על היציאה, והבע"ח נותן הוצאה, וסיים הש"ך וראי' זו רמוזה בדברי הרמב"ן.

בתוד"ה תדע וא"ת מאי ראי' היא דלמא מיירי דלוקח מגזלן הנחל"ד נתקשה הרי תוס' ביארו דרבא אינה הוכחה לשמואל, וא"כ מה הוקשה להם כאן ועי"ש, ועי' חי' ר' נחום (אות תקצג).

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף