אילת השחר/בבא מציעא/טו/ב
כאן בשבח המגיע לכתפים. דאז מקבל הלוקח היציאות מהבע"ח כאן בשבח שאין מגיע לכתפים. ולפירש"י מגיע לכתפים היינו קרוב ליקצר, וצ"ע מה החילוק, דבשלמא אם קרוב ליקצר הוי קצת כתלוש ואינו גובה, הי' אפשר להבין החילוק, אבל אם גובה מזה הרי דזה משועבד א"כ מה יהי' סיבה לשלם הוצאות כשזה מגיע לכתפים יותר מאשר אם מקדים לגבות לפני שהגיע לכתפים, [והעירוני דכבר הק' כן הרשב"א ולכן פירש כר"ת שבתוס' בב"ב דף מ"ב ב'].
תוד"ה הא דלא מסיק. מבואר דהשבח יותר מהיציאה שייך לבע"ח בחנם לכו"ע דמצי למימר ארעאי אשבח, וכן מבואר בכל הראשונים, ולכאורה למה הוא כן הא משועבד רק לגבות חוב א"כ הא יש לו לגבות כנגד חובו, וכיון דהקרקע שוה יותר יגבה רק כדי חובו, אטו הוא מוכרח לגבות כל מה שמשועבד לו, והא גם לאביי דבע"ח למפרע הוא גובה מ"מ אינו גובה אלא כפי שמגיע לו החוב, ואם הקרקע היתה שוה בשעת הלואה כמו החוב ונתייקרה ובשעת הגוביינא שוה יותר לא יקח אלא כדי שיווי החוב, וה"נ האפותיקי למה יגבה יותר. ולסברתם לקמן בד"ה כגון, דהוי כגזלן ממש א"ש דהוי כאילו גבה כבר ממש, אלא דצ"ע למה יהי' כן דהא רק יש לו אפשרות לגבות מ"מ כ"ז שלא גבה הוי עדיין של הלוקח, ולפי"מ שדחו דאינו כגבוי ממש כיון שסבור שיצליח לפייסו בזוזי א"כ למה נוטל יותר מכפי שמגיע לחובו [והעירוני דכבר עמד כעי"ז בש"ך סי' קט"ו ס"ק כ"ו, ועי' מה שתירצו בפנ"י, נחל"ד וקהלו"י סוף סי' כ'].
אמנם זה קשה גם בכל בע"ח דאמרינן דאי לא מצי לוקח לסלקו משיעבודו בזוזי הי' גובה הכל ונותן לו רק כנגד יציאותיו, ולמה לא יוכל לומר דיגבה רק קרקע משובחת כפי שיווי החוב, וכבר הק' כן בקצוה"ח סי' קט"ו סק"ד, ועי' במש"כ באילת השחר ב"ק ריש דף צ"ו א'.
רב סבר אדם יודע שקרקע אין לו. צע"ק דהא בב"ק דף צ"ה ע"ב מבואר דע"ה חושב שקרקע נגזלת והלוקח זוכה בהקרקע, והכונה דמסתמא הוי יאוש וכשקונה הוי שינוי רשות, וכן משמע בשטמ"ק בשם הראב"ד שם, א"כ איך שייך לומר אדם יודע, דהא רובא דאינשי לאו ת"ח נינהו דידעי דקרקע אינה נגזלת.
ובהא דקאמרינן ונימא לי' לשם פקדון סבר לא מקבל מיני', צ"ל לפי"ז דסומך הלוקח דהמוכר לא יחשוב שזה לשם פקדון דאינו רוצה לקבל שמירה, ואם יאנס הכסף לפני שישתמש בהם יפטר דהא לא קיבל המוכר שמירה וחושב שזה שלו, ועדיפא מיני' מצינו בהניח להם פרה שאולה וכסבורים שזה של אביהם ואכלוה פטורין. וצ"ל דלא איכפת להלוקח אע"פ שלא יהי' חייב לשמור דמ"מ הא ישמרם, וצע"ק דלמה לי' כולי האי, יאמר לו שפוטרו מחיובים דשמירה דאז מסתמא יקבלם לשמור, ואי משום דודאי המוכר יוציא הכסף ויתחייב באונסין, הא גם לדבריו נותן לו רשות להוציאם דכתבו הראשונים דלאו דוקא פקדון דנותן לו רשות להוציאם ואז כבר יתחייב באונסין, א"כ יאמר לו דנותן לו רשות להוציאם ועד שיוציאם יהי' פטור מאונסין, דאז מסתמא יקבלם, וע"כ דחושב דג"ז אינו רוצה לקבל עליו, וצ"ל לרב דכל אדם חושב דכשיתן לו מתנה באופן כזה יתחייב המקבל את הכסף באונסין כשיוציאם אע"פ שאינו יודע, וצע"ק.
ובשטמ"ק הביא בשם שיטה דגם המוכר לוקח הכסף ע"מ להשתמש בהם כמו מלוה, ומ"מ אף לפי"ז צ"ל דאע"ג דהלוקח אינו יודע דדעתו של המוכר לקבל פקדון, דא"כ למה אינו אומר בפירוש, וע"כ דחושב שהמקבל הכסף אינו חושב לשם פקדון, מ"מ חושב דיתחייב באונסין כשיוציאם, [וצ"ל דמחמת אדם יודע וכו' תולין דאע"פ שידוע לו שאיש הזה גזלן שגזל שדה מ"מ נאמן בעיניו להפקיד אצלו שלא יכחישו לטעון החזרתי ושאר מיני טענות]. וצ"ע למה השיטה הוצרך לומר דגם כונת המוכר לקחת הכסף להשתמש, אם בשביל שבל"ז לא יתחייב בשמירה, א"כ גם אחרי שנאמר דדעתו להשתמש מ"מ הא אין הלוקח יודע שדעת המוכר לקחת כדי להשתמש, דאם יודע דדעתו לזה למה אינו אומר לו בפירוש שיקחם להשתמש.
מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. ברמב"ן ביאר דהא דמהני מה דרוצה הגזלן לקנותה בשביל הלוקח משום דלא פסקינן כבני מערבא דס"ל בב"ק דף ק"ב ב' וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטיו לבעל המעות, ולכן אע"פ שהנגזל חושב דהגזלן קונה לעצמו מ"מ קונה, א"נ דכאן יודע הנגזל שהגזלן מכרו ובודאי כונתו לקנות בשביל הלוקח, וכ"כ ברשב"א סברא זאת דהנגזל יודע. נמצא דבאופן דאין הנגזל יודע שמכר השדה אז באנו למחלוקת דבני מערבא שם, וצ"ע דהתם בסוגיא מבואר דמאן דס"ל הכי ס"ל הסברא דהיכא דשליחותי' קעביד שאני, ותמיד דעתו להקנות למי שרואה שבא לקנות, אלא דהיכא שלא שני בשליחות אז מהני משום דשליחותי' קעביד, וא"כ ממ"נ כאן יקנה, דמאן דס"ל מי הודיעו הא יועיל מטעם דשליחותי' קעביד וכמו בצבע שצבע לשמן דאע"ג דאין הצבע יודע מ"מ הבעל קונה דשליחותי' קעביד, וה"נ כאן דדעתו לזכות עבור הלוקח, ורק באופן ששינה כגון בשלחו לקנות חיטין ולקח שעורין דיש קפידא, ע"ז פריך מי הודיעו כיון דשינה בשליחותו.
ויש לעיין קצת בהא דפליגי לקמן אם הנגזל נתן במתנה להגזלן אי הוי כחזר ולקח כיון דאי לאו דטרח לא הי' נותן לו מתנה וטרח כדי להעמידה עבור הלוקח, דמ"מ איך יועיל, דלכאורה אם א' רוצה ליתן מתנה אין כונתו אלא לזה ולא לאחר, ואע"ג דאחרי שזכה יוכל לעשות מזה מה שרוצה, אבל אין כונתו לתת אלא לזה ואיך יקנה הלוקח כיון דהנגזל דעתו ליתן להגזלן ולא לאחר, ואפילו אם נימא דמ"מ שייך לזכות מחמת שליחותי' קעביד, אבל לאידך מ"ד דלא ס"ל הסברא דשליחותי' קעביד אלא דתמיד דעתו לבעל המעות, א"כ במתנה דעתו רק להגזלן ואיך יועיל שהגזלן יקנה עבור הלוקח.
עוד יש לעיין דבאופן דהקנין הי' ע"י שטר דרוב מתנות בקרקע מסתמא ע"י שטר, א"כ יש לעיין אם שטר מתנה שנכתב להגזלן יועיל בתור קנין להמקבל מתנה, דלגבי דידי' אין כאן שום פעולת קנין, ונצטרך לומר דהא דמתנה כמכר מיירי דוקא באם הקנין הי' ע"י חזקה.
תוד"ה מעות. וי"ל דהתם מיירי כשקיבל עליו אחריות. דאז לוקח השבח, וכתב המהרש"א דדבריהם אליבא דרב ולשמואל יעמיד כאוקימתא דלעיל. וכונתו ביש לו קרקע, ובקנו מידו, או דיעמיד כרבא וכרבה בר ר' הונא. והנה מדבריהם מוכח דאין כאן רבית דאורייתא ולכן לרב יהא מותר כאן. ובשטמ"ק בשם תשו' הרי"ף כתב דהוי רבית קצוצה, וסברת התוס' צ"ל דאע"ג דאין כאן מכר מה יועיל מה שדיברו בלשון מכירה, מ"מ כיון דלפי דעתם אין בדעתו להחזיר השדה ויחזיקנה בגזל הוי דרך מכירה גם כה"ג, ואע"ג דכותב לו אחריות הרי דחושבים על אפשרות שיצטרך להחזיר השדה ואז לא הי' מכירה מעולם. ולכאורה לא גרע מצד אחד ברבית דלרבנן אסור, וק"ו הוא דמה התם דהי' מכירה גמורה עם תנאי של פדי' מ"מ אסור, וכ"ש כאן שאינו בכלל מכירה אליבא דאמת, ואף אם נחשבנה מכירה הא אינה אלא על הצד שלא יבוא הנגזל, דעל הצד שיקחנה הנגזל הא בודאי דאין כאן ענין של מכירה כלל.
וצ"ל דמ"מ עדיף דהתם התנאי הוא דעל הצד של פדי' אינו מוכר, משא"כ כאן דמצדם יש הסכמת מכירה בכל גווני אלא דהנגזל יוציא ולכן מותר אף למ"ד צד א' ברבית אסור דיש כאן מכירה גמורה לגבי זה, וחוץ מזה אינו תלוי בעד הזמן, דהא אם יבוא הנגזל ויוציא תיכף ישלם לו ג"כ כפי השבח שיהי', ואע"ג דא"א שיהי' שבח תיכף מ"מ אינו תלוי נתינת השבח בעד המתנת המעות, דהא אם יצויר שבח תיכף ויוציא הנגזל הוא מחויב לשלם לו השבח, גם אינו ברור שיהי' שבח ואם יהי' אינו ידוע כמה, וצ"ע שיטת הרי"ף למה זה רבית קצוצה. (מהדו"ק)
תוד"ה ונתן. דהא אמר רב מכורה ויוצאה. אע"ג דגם אז הא מפסיד מעותיו והוי כנותן מתנה, צ"ל דאז ניחא לי' לקנות שדה שתתקיים מצות החזרת שדות לבעליהם, משא"כ אי אינה מכורה כלל.
ועוד י"ל בדרך אחרת דהנה כשא' נותן מעות לקנות שדה ואמדינן לדעתו דכונתו ליתנם במתנה, ודאי הוי מתנה אפילו שאומר מכירה, אבל אי באמת חושב למכירה אלא דיש לנו לאמוד דעתו דאם הי' יודע דלא הוי מכירה כלל הי' ג"כ מסכים לתת מעותיו במתנה, לא יועיל ע"ז שיהא מעותיו מתנה דהא לא הי' דעתו לשם מתנה, ולא רק אליבא דהלכתא דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא אמרינן דמה דהי' מתייאש אילו ידע הוי כאילו התייאש, אמנם דעת הש"ך בסי' רנ"ח אם א' לא התכוין לתת מתנה אבל אילו הי' יודע הי' נותן לו הדבר מהני אפילו להלכה דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, אבל הא מבואר שם דהתוס' לא ס"ל כן, ולפי"ז כיון דחשב דזה מכירה ולא התכוין להקנות מתנה אע"ג דנאמוד דעתו דהי' מסכים גם לשם מתנה לא יועיל.
תוד"ה חזר ולקחה. בלא הכיר בה מיירי. והיינו מדבהכיר בה אינו טורח להעמידה ביד הלוקח ואם יקנה אח"כ מהנגזל יוכל באמת להוציאה מן הלוקח. ובפנ"י הקשה דהא לקמן דף ע"ב מבואר דהא דגובה הלוקח הקרן מנכסים משועבדים כשהנגזל הוציאה מיד הלוקח משום דניתן להכתב השטר דהא ישתדל להוציאה מן הנגזל ולהעמיד המקח, א"כ בהכיר בה דלא יהי' שייך הקרקע להלוקח אפילו אם הגזלן יקנה אותה מן הנגזל, א"כ לא ניתן השטר בכלל להכתב ולמה גובה הקרן ממשועבדים.
והנה בשטר מקח הא יש שני דברים, א' מה דכתוב בה שמוכר שדהו, והב' מה שמחייב עצמו אם יקחוהו מן הלוקח דיצטרך לשלם לו ואפילו את נכסיו משעבד לזה, וא"כ נהי דמה שכותב שמוכר לא ניתן להכתב, מ"מ הא שייך לכתוב שמתחייב לשלם אם יקחוהו ממנו וזה הי' ניתן להכתב. וע"כ צ"ל דכל מה דהוי קשה להגמ' לקמן דף ע"ב משום דכשאין הלוקח יודע שהיא גזולה הא עיקר כונתו קניית השדה וזה הא לא ניתן להכתב, וכמו הא דהקנה לבנו קטן הפרדס ואח"כ מכר לו דהתם הקונה חשב לקנות הפרדס, דאז אמרינן דהשטר לא ניתן להכתב בתור שטר מקח, וע"ז מתרץ הגמ' כיון דמשום דלא לקרייה גזלנא או דליקו בהימנותיה הוא יעמיד המקח שפיר מקרי דניתן להכתב בתור שטר מכירה, אבל בהכיר בה שאינה שלו, הא לכתחילה כל עיקר השטר הוא לענין להגבותו כשיגבו ממנו ועל זה הא ניתן להכתב ולכן גובה ממשועבדים את הקרן, ולא איכפת לן מה שבתור שטר מכירה אינו ניתן להכתב, דהוי לכתחילה כשטר על החזרת הכסף, ומ"מ לא הוי רבית קצוצה כמשנ"ת לעיל.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |