אילת השחר/בבא מציעא/ו/א
שניהם נשבעין ונוטלין וכו' נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. פירש"י כיון דחד מינייהו ודאי חשיד אממונא. כבר העיר בפנ"י דלמה הוצרכו לזה דהא גם בספק חשוד נימא מיגו דחשוד, דממ"נ אם האמת אתו יטול בלי שבועה ובאם לאו הרי הוא חשוד, והנה יש לעיין למה לא פריך מכל הנשבעין ונוטלין, ובריטב"א כתב דלכן מקשה מהא בסוף ולא הקשה זה לפני הקושיות ממימרות האמוראים, משום דאיכא למימר כיון דודאי חד מינייהו רמאי הלעיטהו לרשע וימות, וא"כ הי' לו להקשות מכל נשבעין ונוטלין דהתם אין ודאי רמאי ולא שייך לומר הלעיטהו לרשע וימות ויקשה יותר למה משבעינן לי', וצ"ל דכל אלו דנשבעין ונוטלין האמינום חכמים אלא דלא רצו להאמינו בלי שבועה לכן לא מקרי חשוד אממונא, לכן הוקשה להש"ס רק מהא דשניהם נשבעין ונוטלין, וע"כ א' מהם חשוד לגזול, והיינו דבסוף לא נראה לו דהסברא דהלעיטהו לרשע וימות יגרום שנוכל להשביעו.
ונוכל לומר דרש"י ג"כ יפרש כהריטב"א, וזה שכ' דודאי חד מינייהו חשוד, היינו דודאי א' רמאי, ולכאורה גם בלי זה הא חשוד, אבל אם ס"ל כהריטב"א אתי שפיר, דכעת הא ס"ל להגמ' דכאן גרע דיש לחשוש יותר שמא ישבעו לשוא, משא"כ בכל נשבעין ונוטלין דכיון דמסתמא קושטא קאמרי אין לחוש שמא אנו גורמים שישבעו לשוא, אבל אם כל מה דחשוד אממונא חשוד אשבועתא משום דלא תועיל השבועה, דממ"נ אם הוא אומר אמת אי"צ להשביעו ואם אומר שקר לא תועיל השבועה, צ"ע למה לא פריך מכל נשבעין ונוטלין דמה תועיל שבועתם.
ועדיין צ"ע דאפילו להריטב"א הי' יכול להקשות מהא דבחשוד שכנגדו נשבע ונוטל, ואיך נשבע ליטול דהא אז חשוד אממונא ליטול שלא כדין, דלפימש"כ התוס' לעיל דף ה' א' דבחשוד מעיקר הדין הי' צריך להיות דהשכנגדו יקבל בלי שבועה דמתוך שאין החשוד יכול לישבע משלם, והא דנשבע שכנגדו הוא תקנ"ח כדי שלא יטלו כל אשר לו, א"כ הא אין אנו תולין דהשכנגדו צודק, וא"כ למה נשביענו כיון דחשוד אממונא, אלא דזה תלוי אם הביאור הוא בכל היכא דאמרינן מתוך שאינו יכול להשבע משלם משום דבאופן שחייב שבועה אז נאמן התובע כ"ז שלא יכחישנו וכשאינו יכול להכחישו נאמן, נמצא דבאמת השכנגדו נאמן מעיקר הדין לומר שמגיע לו תביעתו אלא דחכמים חששו והצריכו שבועה, וכיון שכן אין לנו לחשוש שמא ישקר דמסתמא אומר אמת, ורק בשניהם נשבעין ונוטלין דא' ודאי משקר ע"ז הוא דפריך איך נשביענו.
אלא חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו. יש לעיין אי בעי שיהי' ספק מלוה ישנה כנגד כל הטלית או דסגי שיש לו ספק על חצי', ונפק"מ אם מחל כל ספק מלוה ישנה שעולה יותר מדמי חצי הטלית, דאפשר דכה"ג לא משביעים אותו כיון דאומר כולה שלי ולפי תביעתו רצה לקחת כל הטלית והוי חשיד אממונא. והנה לעיל בקושית הגמ' שישבע כולה שלי כתבו התוס' דהקושיא לרבנן דבן ננס, ובתוס' הרא"ש המובא בשטמ"ק הק' דשאני חנוני ופועלים דא"א בענין אחר, אבל כאן למה יתקנו שיבוא לידי שבועת שוא, [וכן הק' בתורעק"א אות ב'], ובתוס' הרא"ש תירץ דס"ד דעכשיו נמי נשבע אדעת הקודם אע"פ שאומר על חצי ואיכא שבועת שוא, ולכך פריך שישבע בפירוש. ולפי"ז צריך להיות התירוץ ומי יהבינן לי' כולי', דאע"פ שטוען כולה שלי מ"מ כונתו לישבע רק על חצי', ולא משמע כן, וגם קשה מאד היכי ס"ד כן, וגם לפי"ז השתא לא ס"ל מה דאמרינן דמתני' אתיא אפי' כבן ננס. ובריצב"ש פירש דזהו תירוץ הגמ', והביא פירש"י דרק משום זילותא דבי דינא אינו נשבע שכולה שלו ולולא זאת הי' נשבע, והעירוני דבכלל למה ישביעוהו בחנם, ומלבד זה קשה קושייתם דהא איכא שבועת שוא.
והי' נראה דאם כ"א טוען כולה שלי ויתברר על א' שזה ודאי לא כולה שלו, כגון שיבואו עדים ויעידו שהוא בודאי לא הגביה קודם ואינם יודעים אולי הגביה עם השני או רק השני הגביה, אז לא נימא דיקבל רביע כמו בזה אומר חצי שלי וזה אומר כולה שלי, דכיון שכל דינו מחמת תפיסתו שמוכיחה כדבריו, וכיון שנתברר שרצה לחטוף בחנם אין תפיסתו מוכחת, דהא תפס לחטוף, ולכן לא יקבל כלום, ולפי"ז אם היו מחייבין אותו לישבע על כולה ולא הי' נשבע על כולה לא הי' מקבל כלל, ושפיר איכא נפק"מ והי' ראוי להשביעו על כולה, ולכן תירץ דכיון דלא נותנים לו כולו ופירש"י דאיכא זילותא היינו דס"ל דשייך להשביע כה"ג אע"פ שלא יתנו לו כולו, כיון דעי"ז אולי יתברר ויפרוש השקרן, אלא דאיכא זילותא. ועי' בנימוק"י בשם רשב"א דהיכא דפסקינן כל דאלים גבר לא משביעים כיון דב"ד לא מזדקקין, וכן כתב בשטמ"ק בשם הרמב"ן, משמע דלרבנן דבן ננס הי' שייך להשביעם אע"ג דבין כך לא יקבלו אם שניהם ישביעו, כיון דנפק"מ שהשקרן אולי יפרוש אלא דלא משביעין מחמת דלא מזדקקין אליהם, ולכן אפילו אם בסימנים וסימנים יודו כהפוסקים דלא ישבע כיון דגם אחרי השבועה יניח, משא"כ כאן הי' מקום להשביעם דעי"ז יהי' לו זכות לזכות בהדבר, ע"י כל דאלים, אלא דלא מזדקקים להם לכן לא משבעינן להו. (מהדו"ק)
שם. אלא חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו. וכתב בנימוק"י דלאביי אם ימחול על כל ספק מלוה ישנה אז הוא חשוד אשבועתא. ונראה דהא דלא כתב באם מודה דאין לו כל ספק מלוה ישנה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ הוי חשוד אממונא, משום דנהי דנאמן מטעם הודאת בע"ד לחייב את עצמו, מ"מ אין ראי' דאולי באמת יש לו ספק מלוה ישנה ואז הא אין כאן גזילה ולא הוי חשוד אממונא, ולגבי מה שיוצא מדבריו להיות חשוד אממונא הא אינו נאמן.
והנה לכאורה בדין משנתינו כל א' שרוצים להשביעו יאמר דמוחל על כל ספק מלוה ישנה ולא נוכל להשביעו ויקבל חצי בלא שבועה, ולא שייך להשביע את שכנגדו על חלקו דתקנתא לתקנתא לא עבדינן, וגם מתוך שאיל"מ לא אמרינן בשבועה דרבנן, וכן בהא דשכנגדו נשבע ונוטל יכול לומר אני מוחל על כל ספק מלוה ישנה ויקח השכנגדו בלי שבועה.
כן יש לעיין דבנימוק"י כתב דאסור לתפוס על סמך מלוה דאין לו רשות לחטוף חפץ דמאן שם לו אלא דמורה היתירא ולכן אינו חשוד אממונא, וצ"ע בידוע שהוא ת"ח דיודע דאסור לקחת דמאן שם לי' א"כ הוא חשוד אממונו ולא נשביענו, ולמה לא נזכר חילוק בשנים אוחזין דאם א' ת"ח או שניהם ת"ח דאז אין דין שבועה. וגם הא לפי"ז למה נשביענו נימא לי' דאסור לתפוס משום דמאן שם לי', וא"כ כשתופס ונשאר בטענתו הרי הוא חשוד אממונא ויזכה בלי שבועה, דהרי אין אנו צריכים שבועה אלא על הצד שמורה היתירא, דאילו להצד שמא רוצה לגזול הא לא תועיל השבועה ולמה לן לגרום שבועה כיון דאפשר לסלק החשש הזה ואז לא נצטרך לשבועה, ואפילו אם נדחוק דאף דחשוד אין משביעים אבל אין זה אומר שלא ימצא שום פעם מי שחשוד אממונא שיפרוש ע"י השבועה, אלא דלגבי כזו אפשרות אין מספיק לתת שבועה, אבל כיון שיש אפשרות דמורי היתירא נוכל לצרף אפשרות דתועיל השבועה גם על הצד שהוא חשוד ולכן אין אנו מודיעים שאסור דמאן שם לו לפוטרו משבועה, מ"מ במי שידוע לו שיודע את הדין למה חייב שבועה וצ"ע. (מהדו"ק)
שם. אלא חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו. ובמקח וממכר דמוקמינן דנקיט זוזי מתרוייהו כיון דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו אינו חשוד אממונא כלל. בנימוק"י הביא להקשות דאם יש לו מלוה ישנה למה אין טוען ותובע, ותירץ דחומד הטלית ומ"מ אינו נפסל דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו, ואח"כ כתב דלא מפני שמותר ליקח טלית בעד החוב דמאן שם לי' אלא דמורה היתירא, מבואר דאע"פ דכבר כתב דלא תחמוד בלא דמי משמע להו, מ"מ הי' קשה לי' עדיין דמאן שם לי' דגרע ממה דחומד בדבר שכבר נישום. וצע"ק דמאי פריך א"ה נשקול בלא שבועה, הא צריך להשביעו שלא יחטוף דמאן שם לי', וגם הא עובר בלא תחמוד וכי מפני שמורה היתר ניתן לו זה. (מהדו"ק)
עי' בנימוק"י הנ"ל דהק' למה אינו טוען את המלוה ישנה, ונאמינהו במיגו דלקוח, והיינו לשיטתו בריש המסכתא דתירץ כמה תירוצים על קושית התוס' דבאומר חצי שלו נאמינו במיגו דכולה שלו, ולא תירץ כמש"כ התוס' דהוי מיגו להוציא, וה"נ לא תירץ כאן דיהי' מיגו להוציא, חזינן דבשנים אוחזין אם יטען לקוח היינו שקניתי ממך ג"כ יקבל חצי, וצ"ע כיון דמודה דהשני הוא מרא קמא, נמצא דתפיסת שניהם שוה עכשיו בהטלית, ויש מרא קמא דהיינו השני דהי' קודם ודאי שלו, ואיך יוכל בתפיסתו להוציא מהודאי מר"ק כיון דגם ההוא מוחזק עדיין בהטלית, ולכאורה למה הוצרך הנמוק"י לומר דיהי' נאמן במיגו דלקוח ולא במיגו שזה הי' כל הזמן שלו, משמע דס"ל דדין משנתנו דחולקין הוא אפילו אם ידוע שהי' פעם של א' מהן דמ"מ כעת חולקין, וע"ז הוצרך לומר דאם הי' תובעו מלוה ישנה הי' נאמן במיגו דלקוח, וצ"ע למה באמת יהי' נאמן. (מהדו"ק)
שם. אלא חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו. עי' בנימוק"י דבמלוה יכול לתפוס מחבירו כנגד הלואה משא"כ בפקדון דלמא איתניס והנפקד פטור מיהו אם טען להד"ם הו"ל כאומר לא נאנסו, וראי' מההוא רעיא דשכנגדו נשבע ונוטל ודלמא איתניס וע"כ משום דכיון דלא טען הכי הו"ל כאומר לא נאנסה, וברעק"א סי' קמ"ט הק' מה צריך לזה תיפו"ל דכ"ז שלא נשבע שנאנסה חייב לשלם, וכתב דכונת הנימוק"י להוכיח לשיטת הרמב"ם וסייעתו דבחשוד השומר לא אמרינן מתוך שאיל"מ, וראי' לזה ג"כ מהא דהוכיח מההוא רעיא, ומאי ראי' דשאני התם דהוי חשוד [אם נימא דגם בשומר חשוד אמרינן מתוך] לכן התם יכול שכנגדו להשבע משום דהחשוד לגבי שבועת נאנסה אמרינן מתוך שאיל"מ ומאי ראי' לסתם שומר דיוכל הנפקד לתפוס, וע"כ משום דגם כאן מיירי שהשומר חשוד, וס"ל כהרמב"ם דבאם השומר חשוד לא אמרינן מתוך, ולכן הא דגובה הוא משום דכל האומר להד"ם כאומר לא נאנסה דמי.
והנה זה ודאי דראיתו של הנמוק"י מההוא רעיא בהכרח היא רק לשיטת הרמב"ם דבחשוד לא אמרינן מתוך, אבל הא דדן הנימוק"י אם מותר לתפוס מהשומר שאומר להד"ם מחמת דכל האומר להד"ם כאומר לא נאנסה דמי, לא משמע דמיירי בחשוד, ואפשר דצריך לזה גם באינו חשוד, דהנה בלי הא דכל האומר להד"ם כאומר לא נאנסה ויכול כל רגע לומר אח"כ נאנסה, א"כ כמו דכל שלא תבעו בב"ד ודאי אינו יכול לתפוס מהשומר אע"פ דכל זמן שהשומר לא טען נאנסה ונשבע לא זכה עדיין, ה"ה נמי כשתבעו בב"ד כל שלא דנו על טענת נאנסו, דהא אם יבוא מחר ויטעון נאנסה יפטר בשבועה, ואפי' אם יש סברא לומר דמותר ליקח בינתיים ואם יבוא ויטעון נאנסה וישבע אז יחזיר, מ"מ כאן באופן דמיירי דרוצה לתפוס שלא בידיעתו גרע, דע"י זה שתופס שלא בידיעת השומר כבר לא יוכל לבוא לידי כך שיטעון נאנסה וישבע, לכן אם לאו שבזה שטוען להד"ם כאומר לא נאנסה דמי, הי' לו לחוש שמא אליבא דאמת נאנסה, ובזה שתופס שלא בידיעת השומר מגרע כח השומר להפסיד דלא יבוא לידי כך שיטען נאנסה. וצריך לחלק מיתומים דכתבו התוס' בגיטין דף ב' ובעוד כמה דוכתי דלא טענינן בשבילם נאנסו משום דלא שכיחא, הרי דמותר לגבות ולא חיישינן לזה א"כ ה"נ אולי לא חיישינן, דיש לחלק היכא דיתכן דיש מי שיוכל לטעון לא גובין כ"ז שלא תבעו, ועי' מש"כ בב"ב דף קכ"ד.
עוד יש להוסיף דהנה בכל שומר שטוען נאנסה ואינו רוצה להשבע לכאורה איך מותר לו להמפקיד ליקח כסף הא שמא בכל זאת נאנסה ונמצא שלוקח כסף שלא שלו, והי' אפשר לומר דכיון דאינו רוצה להשבע יש לו להניח שמסתמא פשע, אבל באופן דאינו יכול להשבע ומשלם לכאורה איך מותר לו ליקח המעות, דבשלמא בנסכא דר' אבא או בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהתובע יודע שחייבים לו שפיר לוקח, אבל בשומר הא המפקיד אינו יודע, וע"כ צ"ל דזה נכנס בההשתעבדות דכל שלא יבורר להמפקיד שנאנסה אז יהי' חייב כמו בנתברר דחייב, וא"כ התינח אם בדיני התורה נתברר, אבל אם אפשר עדיין לטעון ולהפטר איך יהי' מותר לתפוס הכסף מהנפקד באופן שלא יוכל להתברר ולכן אפשר להוכיח לכו"ע, אבל הראי' מהא דההוא רעיא דאכל תרי מינייהו, צ"ל ע"כ כמש"כ הגרעק"א ז"ל דהראי' היא דוקא להרמב"ם דשומר חשוד פטור דאל"כ הא התם נתחייב מדין מתוך שאיל"מ. (מהדו"ק)
שם. אלא חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו. בספר תורת אהל משה [דף כ"ט ב' מדפי הספר ד"ה ונראה] הביא מתשו' מיימוני בסוף ס' הפלאה שכת' אהא דשבועות דף כ"ו א' האדם בשבועה פרט לאנוס כדרב כהנא ורב אסי כי הוי קיימי מקמי דרב מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב וכו' לבך אנסך, וכ' בתשו' הנ"ל דהכוונה היא דהשבועה אינה אלא על זכרונו של אדם, וכיון שבשעה שנשבע הי' כך בזכרונו, אף שהאמת אינה כן, הוי שבועת אמת כיון שכך הי' בזכרונו, דשבועה היינו שנשבע שכך הוא בזכרונו.
הנה דברי התשו' מיימוניות צ"ב דא"כ למה צריך פסוק דהאדם בשבועה דהא לא נשבע שרב אמר כך, וע"כ דבאמת נשבע שכך אמר רב, אלא דהתורה חידשה דכה"ג הוי אנוס משום דבזכרונו הי' כן.
והנה יש לעיין אם למשל רוב כשרות ונשבע שזה מן הכשרות דסמך על רוב אם עבר משום שבועת שקר.
הנה הא אם אינו יכול לישבע שבועה דאורייתא ישלם, וגם בשבועה דרבנן, והא נשבע להפיס דעת התובע ובודאי התובע לא יהי' מרוצה אם יש בעל דין שאינו זוכר אם מגיע לו הדבר, וירצה שישבע שמגיע לו אליבא דאמת החפץ, ואם לא ירצה לישבע מפני שאינו זוכר לא יספיק להפיס דעתו של התובע, וע"כ ישביעוהו אם באמת מגיע לו, ונמצא דע"כ צריך לישבע שבאמת מגיע לו החפץ.
ולא פרשי מספק ממונא. יש לעיין להרמב"ם דכל הספיקות מה"ת לקולא אם יהי' מותר ליקח באם יש לו ספק מלוה ישנה, [ואין כאן הכונה להיתר ממש דמאן שם לי' כמש"כ הר"ן והנימוק"י, אלא עכ"פ כמו בודאי מלוה ישנה או בספק פקדון], דאע"פ דהממע"ה וממילא הוי עפ"י דין להראשון, מ"מ אם נימא דלפי"ז התופס מהנתבע הוי ודאי גזלן א"כ גם להרמב"ם אסור מה"ת, אבל אם אינו ודאי גזלן [וכמו שהוכיחו האחרונים מהא דב"ב דף פ"א דבכ"ז נשאר ספק] לכאורה למה יהא אסור מה"ת. אמנם כיון שמצד הזכויות ממון אין לו לתפוס מספק אז צריך להאמין להנתבע דהו"ל כבר בגדר איסורים דאפי' בע"ד נאמן, וכיון דהנתבע מכחיש בברי צריך להאמין, היינו דאם הי' הדין מצד גדרי זכיות ממון דמספיקא מוציאים אז לא הי' שייך להאמין להנתבע בגדר עד, אבל כיון דמצד גדרי זכיות ממון זוכה המוחזק שוב הו"ל בגדר איסורים ונאמן הנתבע. עוד נראה כיון דברי ושמא ס"ל לחד מ"ד דברי עדיף ומוציא ממון, הא מיהת לכו"ע דאם הברי המוחזק צריך השמא להאמין לו ואסור לו לתפוס, אלא דצ"ע לכאורה מה שכתבו התוס' דאם נימא כשלא יזכור לא יחזיר א"כ חשוד אספק ממון, דלפי הנ"ל הא אין זה ספק ממון כיון דהשני נאמן ע"ז, וצריך לומר דהתובע מחמת דחושד להנתבע ואינו מאמינו הוא מחשיב לזה כספק ממון, ולכן אם אינו מחזיר אינו אלא חשוד על מה שבעיניו הוא ספק ממון. (מהדו"ק)
מ"ט ממון איתי' בחזרה. וביארו בתוס' דכשלא יזכור יחזיר, והנה לקמן דף ס"א אמרינן דאסור לגנוב ע"מ למיקט, ובשטמ"ק שם הביא דיש אומרים דאפילו בדעתו להחזיר הדבר אח"כ ג"כ אסור, וכן הוכיח בקצוה"ח סי' שמ"ח, ויש אומרים דוקא אם אין כונתו להחזיר כלל, ולאלה דס"ל דגם בכונתו להחזיר אסור ומבואר ברא"ש כאן דגזילה היא כמו גניבה לענין זה, ולפי"ז נמצא דעל הצד שלא מגיע לו המלוה ישנה נמצא דגוזל מספק ע"מ להחזיר אם לא יבורר שמגיע לו ושוב צריך להיות חשוד לגזול מספק, וכ"כ כאן ברא"ש דלוקח ע"מ להחזיר מקרי חשוד אממונא, וא"כ אע"פ שעל הצד שלא יבורר שחייבים לו יחזיר מ"מ זה אסור, וצ"ל דהא דלא הוי אז חשוד אממונא משום דמורי היתירא דזה מותר.
והנה מבואר בחו"מ סי' ד' דמה דעביד איניש דינא לנפשי' הוא רק באופן שיוכל לברר צדקתו בב"ד, וא"כ כאן דאין לו הוכחות על המלוה ישנה ודאי אסור לו לתפוס הטלית דלא עביד איניש דינא לנפשי' כה"ג, אלא דצ"ל דמ"מ אין זה גזילה דבאם באמת מגיע לו אינו גזלן, וצע"ק מה האיסור אז בתפיסתו, אם כי ודאי שנוציא ממנו כיון שאין לו ראיה, מ"מ מהו האיסור בזה, וכן למ"ד לא עביד איניש דינא לנפשי' דהיינו אפילו אם יש לו הוכחות שיוכל לברר בב"ד מ"מ אסור, צ"ע מהו האיסור.
ואי דקא צווח מאי הו"ל למעבד. היינו דישאר כמו לפני שתקפו. יש לעיין התינח אם זה שפסקנו שזה של שניהם הוא מדין ודאי, אבל אם אינו אלא ספק, נהי שכ"ז שכ"א אוחז מקבל כ"א חצי, אבל כשתקף ורק א' מוחזק למה לא ישאר ביד התוקף לאלה דסברי דמהני תפיסה לאחר שנולד הספק, בפרט בטוען ברי דיש הרבה דס"ל דמהני תפיסה לאחר שנולד הספק.
ובדף ח' ע"א אמרינן אילימא מרישא שנים אוחזין וכו' האי אומר כולה שלי ואנא הגבהתי כולה, ולרש"י גם למסקנא צ"ל כן, דהא לרש"י לא מהני המגביה מציאה לחבירו לומר דקנה חבירו אלא אם הגביה כדי שגם השני יקנה, אבל היכא דכל א' טוען שהוא הגביה לבד הא לא נתכוין לזכות להשני, וע"כ הא דחולקין הוא מפני שאין אנו יודעים של מי זה ולא מפני שזה באמת שייך לשניהם, א"כ למה לא יועיל תפיסה בפנינו. אמנם לרש"י עצמו לא קשה דאולי ס"ל דתפיסה לא מהני כלל אפילו בטוען ברי ומ"מ צע"ק.
וכן בדף ח' ע"ב שם ס"ד דרכוב שמנהיג ברגליו עדיף מהמנהיג לחודי', וביארו בתוס' דהו"א דיבטל חזקת המנהיג, ואע"ג דביארו דמי שקונה לחודי' באופן כזה מקרי מוחזק, מ"מ כיון שיש לו הכל שיש להמנהיג וגם תפיס ס"ד דיבטל חזקת המנהיג, ובודאי לא ס"ד דיש לו הוכחה יותר, אלא דס"ד דהוי מוחזק יותר, נמצא דמצד ההוכחה שוים אלא דמ"מ כשהוא מוחזק יותר יבטל את המוחזק השני, וכן מבואר בדבריהם שם ד"ה או דלמא, הרי דמצד מוחזק זוכה אפי' אם אין לו הוכחה יותר מהשני, וכן מהא דאמרינן בדף ז' ע"ב דאי אדוק בתורף מקבל ההפרש של זמן, וכי יש הוכחה מזה שאוחז הזמן שהשיווי הזה ודאי שייך לו, וע"כ משום דבזה יש לו דין מוחזק, ולפי כל הנ"ל צ"ע למה פשוט דלא יועיל תקפה א' בפנינו, דהא צריך להיות תלוי אם תפיסה לאחר שנולד הספק מהני, ואם כי התוס' ס"ל דתפיסה לא מהני לאחר שנולד הספק מ"מ צ"ע ליתר הראשונים. (מהדו"ק)
ואמרינן להו זילו פלוגו ונפקו והדר אתו כי תפיס לה חד מינייהו. יש לעיין אי מיירי דכבר נשבעו או דויתרו על השבועה, והנה הא דתמיד דבר העשוי להשאיל ולהשכיר נאמן המר"ק לטעון דהשכיר משום דהי' ודאי שלו, וכאן יל"ע אם ע"י הפסק דפלוגו הוי ודאי דהי' שלו לכן הוא הי' יכול לטעון השכרתי לו חצי שלי, או דמ"מ אינו אלא מספק, וא"כ למה יוכל לטעון השכרתי לו זה מה דקודם תבע אותו שהוא גזלן.
ואפי' לסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה מודה סומכוס דסירכא לאו כלום היא. היינו דס"ד דגם בליכא דררא דממונא ואין שור שחוט לפניך מ"מ חולקין כמש"כ רש"י. מכאן צע"ק להני דסברי דגם סומכוס לא סובר חולקין אלא היכא דעומדת באגם דאין מוחזק ממש, א"כ כיון דזה שמסרך סרוכי אינו מוחזק, אפי' אם סירכא עושה לספק של מי זה, מ"מ הא השני מוחזק ממש ולכו"ע אז הממע"ה. ובדוחק יש לומר דיפרשו דס"ד דסירכא עושהו לקצת מוחזק, וקמ"ל דלא הוי מוחזק וזה כבר סגי שלא יהי' דיני חלוקה, או דקמ"ל דיש שתי סיבות שלא יהי' חלוקה, א' אינו מוחזק זה שמסרך, והב' דאין שור שחוט דאינו עושה שום ספק שיהי' לו.
מודה סומכוס דסירכא לאו כלום היא. בתוס' חיצוניות המובא בשטמ"ק מבאר דס"ד דהוי כספק אם הי' מוחזק בהטלית קודם ונשמט מידו, ולכן לרבנן כיון דכעת הוא המוחזק פשיטא דהממע"ה, אבל לסומכוס ס"ד דיחלוק רביע כיון דאם הי' מוחזק הי' לו חצי, וצ"ל הא דאין זה נקרא אין ספק מוציא מידי ודאי, כיון דהנידון לגבי אם הוא מוחזק עם הוכחה על חצי מחמת דחזקה שכל מה שתח"י של אדם הרי הוא שלו וזה שנסרך ספק אם יש לו הוכחה על החצי השני, נמצא דעל חצי א' יש לא' ודאי הוכחה מכח חזקה שכל מה שתח"י של אדם הרי הוא שלו ועל החצי השני שניהם ספק, אלא דדין מוחזק בלי הוכחה על החצי השני, יש רק לזה שמוחזק כעת, ולכן לרבנן פשיטא דנשאר ביד המוחזק, משא"כ לסומכוס, אמנם אם נימא דיש לכל א' הוכחה על הכל ולכן חולקין, א"כ הו"ל כאן המוחזק ודאי הוכחה על הכל והשני ספק הוכחה על הכל ואין ספק מוציא מידי ודאי. (מהדו"ק)
אם תימצי לומר תקפה אחד בפנינו מוציאין אותה מידו הקדישה אינה מקודשת. ופירש"י הקדישה בלא תקפה. ותמהו האחרונים [עי' מהר"ם שיף] למה לרש"י להוסיף את המילים בלא תקפה, וכתב בבית הלוי ח"ג סי' מ"ב אות ב' משום דקשה לי' לרש"י למה הוא לא שואל אם שתק מתחילה ועד סוף, דכה"ג בתקפה הא אין מוציאין מידו, וא"כ הרי יש לשאול איך הוא בהקדישה, וע"ז פירש רש"י דבהקדישה בלא תקפה איירי הגמ' ולכן ליכא למיבעי אם תקפה מוציאין, משום דאם תקפה מוציאין הרי השתיקה שתיכף בשעת הקדש לא מהני רק מה שלא צווח אח"כ אבל בשעת הקדש הא לא אודי. והעירוני על תי' הבית הלוי הא כיון דשתק מתחילה ועד סוף איגלאי מילתא דתיכף בשעת ההקדש הוא כבר הודה, ואע"פ שתיכף בשעת ההקדש לא ידענו עדיין אבל אח"כ ע"י ששתק הרי נתברר לנו שהשתיקה הקודמת כבר היתה הודאה ואמאי ליכא למיבעי אי ההקדש יחול או לא.
ונראה לבאר דברי הבית הלוי דהנה כל הזמן הרי טען כולה שלי ורצה לגזול דהא אוחז ותוקף בהטלית, ואם הוא מודה הוי ככל גזלן שהודה, אבל יש כאן תיכף השבה ג"כ לבעלים, כיון דחבירו הנגזל הוא ג"כ תופס, אז מה שהוא אוחז אחר ההודאה ג"כ בודאי שלא מפריע לההשבה כיון שהוא מודה שהוא של חבירו, אבל קודם שהודה יש כאן דין גזילה על הצד שהוא אוחז, נמצא דאפילו אח"כ כשנתברר לנו ששתיקתו הראשונה היתה הודאה אבל אז בשעת ההקדש הי' הדבר במציאות אינו ברשותו, כיון דלא יכולנו אז לדון על פי מחשבות לבו ואז היינו אומרים שאין כאן הודאה ואין כאן עדיין השבה, דכל זמן שלא נתברר לנו הודאתו הרי לא הי' עדיין ברשותו של המקדיש. ולכך שפיר כתב בבית הלוי דההקדש בודאי לא יוכל לחול, דכיון דבהדיני ממונות לא הי' לו עדיין שום זכותים שיוכל להקדיש, ונהי שאח"כ כשהוא מודה יש כאן השבה ונעשה ברשותו ממש אבל קודם לא הי' ברשותו, דהא אם נפרש דאינו ברשותו היינו מה שאינו ברשותו במציאות ולא תלוי אם יש להשני דיני גזילה בזה אז בודאי א"ש, ואפילו לפי השיטות שרוצים לומר דרק אם יש להשני דינים בהחפץ רק אז נקרא אינו ברשותו, ג"כ מובן שפיר מש"כ בבית הלוי דכיון דעכשיו היינו קודם שנודע לנו ההודאה הרי הי' שייך לו עדיין, דהאחיזה שאוחז קודם שנודע שהוא מודה הוי אחיזה לענין שיהא שלו ולכך לא הי' מועיל ההקדש, דהנה הגע בעצמך דאם יבורר לנו שרגע קודם שהקדיש רצה להודות אבל לא הודה עדיין בודאי שנקרא שהי' אז עדיין אינו ברשותו וה"נ דכוותה.
רש"י ד"ה נימא מיגו. כיון דחד מינייהו ודאי חשיד אממונא. יש לעיין למה הוצרך לזה הא כל א' כשתובע הוא חשיד אממונא אפי' לא הי' ודאי שא' מהם גזלן, וכבר העיר מזה בפנ"י. (מהדו"ק)
רש"י ד"ה תקפה אחד. הוציאה מיד חבירו בחזקה והרי כולה בידו קודם שנשבעו. בקצוה"ח סי' קל"ח ס"ק ב' דייק מרש"י דמה דאמרינן דהוי הודאה בשתק כל הזמן אינו כהודאה ממש אלא כאומר איני נשבע, דלכן דוקא קודם שנשבעו, דאילו לאחר שנשבעו כבר זכה כל א' ולא הוי כהודאה, דאם הפירוש הודאה ממש למה לא יועיל התקיפה גם אחרי שנשבעו. ויש לעיין באומר איני נשבע להפוסקים דאינו יכול לחזור אם גם כאן יהי' אותו הדין, דאפשר דכאן הא כל א' מלבד שהוא צריך להשבע כדי לקבל ה"נ חבירו צריך להשבע, ואפי' אם יאמר איני נשבע, מ"מ נשאר לו עדיין הזכות לומר דחבירו לא יקבל בלי שבועה החצי שבין כך הי' צריך להשבע, ועי"ז לגלגל על החצי השני ג"כ, דבשלמא בכל שבועה דהחיוב שבועה הוא רק עליו אז כשאומר איני נשבע זוכה חבירו ומחוייב אליו, דהא בלי שישבע חייב לשלם, [ולכל היותר יוכל להפך שבועה להפוסקים דבשבועה דרבנן יכולים להפך, עי' בש"ך סי' פ"ז סק"ל], משא"כ כאן דהא יש לו אפשרות לזכות בשבועה וגם לחייב לחבירו שבועה על מה שיקח, א"כ על חצי א' בודאי יש סברא דחבירו עדיין צריך להשבע ועל החצי השני מדין גלגול, דהא אין זכות לחבירו לקבל כלום בלי שבועה ואין ראי' מאמירתו איני נשבע דמוחל על תביעתו שבועה מחבירו.
וכן משמע בש"ך סי' קל"ח סק"ג דאפי' אינו נשבע נשאר עדיין חיוב שבועה להשני לחציו, דביאר בדין דבשו"ע שם דיכול לטעון שהשני ישבע ויטול הכל משום דכיון דחייב להשבע על חציו א' מגלגל על החצי השני, והיינו אע"ג דאין דין להפך שבועה חוץ מבשבועת היסת כמוש"כ שם, ואם נימא דכל חיובו בשבועה הוא רק כשגם הוא נשבע, וכיון דאין דין היפוך נמצא דאם אינו רוצה להשבע אין כלל חיוב על השני להשבע אפי' על חציו, ואיך יכול לומר דמחמת חיובך להשבע על חצי תשבע על עוד חצי, דהא כשהוא אינו נשבע כבר אין לחבירו חוב שבועה כלל, וע"כ דחיוב שבועה לחבירו על חצי נשאר אף אם הא' אינו נשבע, וא"כ לא יזכה השני אלא בשבועה על כל הטלית, וכיון דמבואר בחו"מ סי' כ"ב ס"ג בהג"ה דאם אמר השבע וטול ונשבע בלי נק"ח אינו יכול לחזור, ומבואר שם בש"ך בשם הר"י דהיינו דאז יכול הלה לחזור ולהשבע בנקיטת חפץ ולקבל, אבל לפני שנשבע יכול לחזור, וכן מבואר בש"ך ס"ק י"ח דרק באומר איני נשבע כבר זכה חבירו, אבל באומר השבע כל זמן שלא נשבע השני יכול לחזור, א"כ כאן לפימשנ"ת דעדיין יש לו תביעה על השני שישבע על החצי ולגלגל על עוד חצי, אז כ"ז שהשני לא נשבע יכול לחזור עדיין ולומר אשבע, וא"כ צ"ע אם אפשר לפרש כונת רש"י דלפני שנשבעו מה דהוי הודאה הוא משום דהוי כאומר איני נשבע, דמ"מ הא עדיין יכול לתבוע מהשני שבועה.
אמנם לפימש"כ הראשונים דכל ענין דמהני בשתק משום דבב"ד לא הי' לו לשתוק, וא"כ אפשר דכל מעלת הב"ד הוא משום דהא באין להתדיין לפניהם ואין אדם שותק כשזה באמצע הדיון לברר מי צודק, אבל אחרי שנשבעו וכבר נפסק דזכה כל א' חלקו, עכשיו מה דשותק אינו ראי' כיון דכבר אין דנים במשפטם. והיינו דהקצוה"ח ביאר דרק כשיש ספק מברר שתיקה ולא אחרי שאין ספק, אבל אפשר דכשלא דנין עליהם אין חילוק בין שתיקה בב"ד ושתיקה שלא בפני ב"ד כיון דהב"ד אין דנין כבר כלל.
תוד"ה שבועה. מפרש ר"ת שלא אכלה דאינו בכלל שבועה שלא פשע בה ושאינה ברשותו. אין לתמוה דאין לך פשיעה גדולה מזו שאוכל אותה, דלא שייך שמירה שתשמור עצמך מלגוזלה, דאם ירצה לגוזלה לא שייך שישמור עצמו, וכל קבלת השמירה היא שלא תנזק ע"י אחרים או אפי' ממנו בלי כונה להזיקה, וכיון דזה לא נכנס בקבלת השמירה לא נכנס בכלל לא פשעתי, ולכן שבועה שלא אכלה אינה כלולה בלא פשעתי בה. (מהדו"ק)
תוד"ה ספק. אבל בגזלן ודאי וכו' אין להכשיר וכו'. ובפנ"י העיר מ"ש דהכופר במלוה כשר משום אשתמוטי דהוי ספק וכאן פסלינן. אמנם החילוק הוא דבגזילה הא כדי להכשירו צ"ל דהי' עוד איזה דבר חוץ ממה שראינו, דהיינו שיש לו ספק מלוה ישנה ולכך מספק לא מכשרינן לי' כיון דעצם הדבר מורה על גזילה, משא"כ בכופר במלוה דעצם הכפירה תלוי למה התכוין אם לא לשלם או לשלם אח"כ, ולזה לא ראינו יותר שמתכוין שלא לשלם כלל מאשר שנתלה שרוצה כן לשלם, נמצא דעצם הגזילה הוי ספק ולכך כשר, משא"כ שם הגזילה ודאית אלא שאם נצרף שהי' כאן עוד איזה מעשה אז הוא דיהי' כשר, ולתלות ולחשוש לדבר חדש כדי להכשירו א"א. (מהדו"ק)
תוד"ה ממון אפשר בחזרה. אם לא יזכור יחזיר. לכאורה הא אין זמן קבוע דנאמר אם לא יזכור עד אז יחזיר, וכיון שכן למה לא נמנע מלתפוס, הא כיון שאינו זוכר יחזיר ולמה תופס, ואם אמדינן שבדעתו זמן מסויים א"כ הא יכול להיות דתמיד לא יחזיר דעדיין לא הגיע זמן שאז כשלא יזכור יחזיר.
בא"ד. אבל אין לפרש וכו' אבל אם לא יזכור יעכבנו אע"פ שיודע שלא יזכור עוד דא"כ גם מספק שבועה לא יפרוש. יש לעיין דהנה בברי שהלויתיך והלה אומר שמא, פסקינן דלאו ברי עדיף דהלכה כר"נ ור' יוחנן לקמן צ"ז ב' ואין להנתבע שום חטא אם אינו משלם, וא"כ אע"פ דאם המוחזק אומר דזה לא מגיע לך והתובע אומר שמא, נהי דאין בידו כח להוציא עפ"י דין מהמוחזק הודאי, מ"מ אין זה אומר שספק של התובע אינו ספק אלא דבספק כזה אינו יכול להוציא, ולא עוד אלא אפילו אם השמא יתפוס נוציא ממנו, דלגבי זה מהני הברי של השני, ואפילו אם המוחזק ג"כ אומר שמא מ"מ לא יועיל תפיסת התובע בטענת שמא, אבל זה לא אומר שאין ספק במציאות האמיתית, ולפי"ז יש לעיין בכל אלו האופנים שלא יזכה בדין, דהיינו או מפני שהמוחזק טוען ברי, או שאפילו טוען שמא מ"מ לא יזכה התובע בשמא, אם זה רק דין לב"ד דב"ד בכה"ג מזכים את המוחזק אע"פ שלא התברר לאמיתו של דבר שמגיע לו להמוחזק וא"כ הוא שיתפוס באופן שיסתיר מב"ד אין לו חטא, א"כ למה אם לא יחזיר כ"ז שלא יזכור שזה לא שלו הרי הוא חשוד אממונא, וע"כ צ"ל דאז עפ"י דין גם הוא מחויב מעצמו לא לקחת מחבירו ועובר בספק גזילה, ולכן אם חשוד בזה חשוד נמי לישבע שקר מספק. אמנם הראוני דברא"ש בפסקיו ובתוס' הרא"ש פליג וס"ל דאם לא יזכור לא יחזיר ומ"מ לא מקרי חשיד אממונא.
תוד"ה הקדישה. דכיון דאודי לי' הו"ל כפקדון. בקצוה"ח סי' רי"א סק"ג הוכיח מכאן כשיטת בעל המאור בב"ק פרק דו"ה דגזלן דאודי יכול הנגזל להקדיש אף לפני שקיבל בחזרה, וכ"ה ברעק"א יו"ד סי' רנ"ח. ובהגה"ה שעל תוס' הרא"ש הביא בשם מהרי"ל דיסקין דתירץ דכשהודה כאן הו"ל כהחזירו כיון דגם השני אוחז. וצ"ע דאם זה גזילה אע"פ שהשני אוחז א"כ איך נעשה בזה חזרה, ואין לומר דעכשיו דמגביה בשביל הבעלים לכן הוי חזרה, דא"כ בכל גזלן שהודה והחפץ ברשותו נימא דהוי כמגביה וזוכה בשביל הנגזל, וע"כ דכיון דהוא גזלן ובעצם זה בין כך של הנגזל אבל רשותו של הגזלן א"א להועיל להיות נחשב של הנגזל א"כ מ"ש הכא, ושפיר הוכיחו הקצוה"ח והגרעק"א.
ובאמרי משה סי' ל"ד סק"ח כתב דכאן אין כלל קניני גזילה כשמודה. ואינו מבואר דממנ"פ אם יש לו בלי שהודה אז גם אחרי שהודה למה אין לו הקניני גזילה. ואפשר ליישב אפילו לשיטת הרמב"ן החולק על בעל המאור דכאן לא התחיל להיות דין גזלן עליו כיון דגם השני אוחז, והא דאינו יכול להקדיש כשאין השני מודה, הוא משום דגם בקרקע דאינה נגזלת מ"מ כשאינו יכול להוציאה בדיינים אינו יכול להקדיש, א"כ גם אצלנו כשאינו מודה יש כאן האינו ברשותו מחמת דאינו יכול להוציאו דהא ב"ד לא יתנו לו יותר מחצי, משא"כ כשמודה דאז הו"ל ממון שיכול להוציא בדיינים ודין גזלן לא הי' לו כלל, וצ"ע אם זה כונת האמרי משה.
בא"ד. דכיון דאודי לי' הוי כפקדון שיש לו ביד אחרים. וצ"ל כמש"כ הריטב"א דאע"ג דלפני שהקדיש עדיין לא הי' ההודאה מ"מ ההודאה וההקדש חל כאחת. אלא דצ"ע דבכולהו דוכתי דאמרינן דחל כאחד כגון גיטו וידו באין כאחת אז אי"צ אח"ז כלום, אבל כאן הא לכאורה ההודאה מתפרשת אחרי גמר אמירתו דהקדיש, דמזה דלא צווח אחרי אמירתו דמקדיש יש בזה הודאה, דהא כל זמן שאומר דמקדיש לא שייך עדיין לצווח ואיך יהי' הקדש על שעת אמירה.
והי' אפשר לומר שכאן כיון דבתוך כדי דיבור של אמירתו שיהי' ההקדש לא צווח אז חל דיבורו שיהי' הקדש. ולפי"ז אין צריכים להסברא דבאין כאחד, אלא דע"י אמירתו דמקדיש הי' צריך לצווח, ואז מתברר דהי' שלו פקדון ולכן חל אמירתו כיון שזה עדיין בתוכ"ד של אמירתו דמקדיש. אלא דהא מה דלא צווח תיכף ג"כ אינו עדיין ראי', דהא אם יצווח תוכ"ד של אמירתו ג"כ סגי לראי' שאינו מודה, א"כ גמר הראיה תהי' כשיעבור זמן של תוכ"ד ואז הא כבר לא תועיל אמירתו שיהי' הקדש, ואע"פ שמצינו כגון בעדים שהעידו אפילו מאה כל א' בתוכ"ד של חבירו יכול אפילו הראשון בתוכ"ד של האחרון כמבואר בתוס' כתובות דף ל"ג ובמכות דף ו', מ"מ דוחק לומר שיש שייכות לאמירתו שיהי' הקדש עם גמר תוכ"ד שלא צווח.
בא"ד. או דלמא הקדש לא הוי כתקיפה דלמה יצווח בשביל דבריו. ואין ראי' דאודויי אודי לי' דמה לו לצווח לא חל ההקדש. והק' במהר"ם שיף דא"כ למה הגמ' צריכה להוסיף דכתיב ואיש כי יקדיש ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו תיפו"ל דאינו שלו, ובמהדורא בתרא פי' מה ביתו ברשותו היינו שלו ולאו דוקא משום דבעי ברשותו, [ובריטב"א בשטמ"ק הביא גירסא דלא גרסינן או דלמא הא לא תקפה אלא או דלמא ואיש כי יקדיש וכו' מה ביתו ברשותו, וכתב דלא נראה לו האי גירסא דלפי"ז ספיקת הגמ' אם מצי להקדיש אינו ברשותו, ועוד דהא כתבו התוס' דמה דרצינו לומר דיחול ההקדש הוא משום דמה דהקדיש ושתק הוי כהודאה כמו בתקיפה], ולפי"מ דגרסינן הא לא תקפה ואח"כ מוסיפין וכתיב ואיש כי יקדיש קשה קושית המהר"ם שיף.
ויש ליישב קושית המהר"ם שיף דנהי דלא הוי כהודאה מ"מ הא הוי ספק שמא זה הכל שלו, דהא לא פסקינן דכל א' יש לו ודאי ממש החצי ואולי הכל שלו, וא"כ שפיר צריך להוסיף דכיון דהוי אינו ברשותו לכך לא חל כלל אפילו להיות ספק, ולפי הצד דרוצה לומר דתקפו כהן אין מוציאין מידו הרי דבכל ספק נשאר זכות להאינו מוחזק, נמצא דודאי הוצרך להוסיף דמה דלא יחול ההקדש מספק על חצי שאנו נותנין לחבירו משום דהוי אינו ברשותו, וכאן הא הגמ' רוצה לבאר שיהי' ספק בין אם תקפו כהן מוציאין בין אם אין מוציאין, דאז הא נשאר זכות ספק ממון גם לפני התקיפה, ומ"מ לא יועיל אם אין ההקדשה הוצאה ותקיפה משום דהוי אינו ברשותו.
ועוד יש לומר דאפילו אם בכל ספק ממון זוכה המוחזק לגמרי ולהשני אין זכות כלל, מ"מ אין לומר בשנים אוחזין דכל א' על החצי של השני אין לו כלל דין ממון, דהא בודאי הרמאי שיודע דמשקר אינו זוכה בעיקר הדין מחמת רמאותו, ואם כלפי שמיא גליא דאינו שלו אין לו שום זכות להחזיק בהטלית לעצמו כלום וזה הכל שייך להשני, א"כ למה לא יהי' לנו לחוש דשמא זה הכל שלו דאז חל הקדש, וע"כ צריך להטעם דאפילו אם אליבא דאמת זה שלו מ"מ הא זה אינו ברשותו.
והיינו דבאופן ששנים אוחזין בטלית שפסקנו יחלוקו ודאי כ"א יכול לקנות חצי הטלית ממי שזכה בו חצי ולא נימא שיש ספק אולי זה טלית גזולה, וע"כ מפני שכיון דמדיני ממון הוא שלו עפ"י דין אין לו לחוש, מ"מ יתכן דלגבי שאר דינים שאינם רק שאלה של ממון ישאר ספק, וכגון הא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ויש להסתפק אם אוסר דבר שאינו ברשותו, ויותר מסתבר שאוסר גם מה שאינו ברשותו, וא"כ בהקדש לפי"מ דמשמע בכמה דוכתי דמה דאסור ליהנות מהקדש אינו רק מדין איסור ממון אלא גם איסור הנאה בעלמא ולכן גם בשלמים דאין בהם מעילה אסור ליהנות, והערנו בכמה דוכתי דמשמע דגם קדושת בדק הבית דתלוי בדין ממון, מ"מ האיסור אינו רק איסור ממוני אלא איסור הנאה, א"כ כמו דמבואר בב"ב דף פ"א דהקונה שתי אילנות אע"ג דנשאר הקרקע ביד המוכר מ"מ לענין ביכורים נשאר ספק, ה"נ אם הקדיש א' מהם אז כיון דלאמיתו של דבר לא הוברר שזה של כל א' מהם חצי הי' צריך להיות קדוש מםפק, ולכן צריך להטעם דיש גזה"כ דאינו יכול להקדיש אינו ברשותו, לכן אפילו באמת זה שייך לו החצי השני מ"מ לא חל ההקדש על החצי השני דהוי אינו ברשותו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |