רשב"א/בבא מציעא/ו/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
והא דאמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. איכא למידק, הכא נמי לימא אשתמוטי קא משתמיט, דמאי שנא מדרב אידי בר אבין דאמר הכופר במלוה כשר לעדות, ואף על גב דכפר בכל. ועוד דשבועת היסת דרב נחמן מהאי טעמא הוא דמשבעי ליה, כדאמר התם בשבועות (מ, ב), (דאמר התם) אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת , מאי טעמא חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו, אדרבה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, התם אשתמוטי משתמיט ליה. ואיכא למימר דאין הכי נמי דהוה מצי לשנויי ליה הכי, אלא משום דהאי תירוצא לא סליק אהא דר' חייא דשניהם נשבעין, ואהא דרב הונא, לא בעי לשנויי ליה הכין. ועוד יש לומר, דאשתמוטי דאמר התם, לא אשתמוטי עד דהוו ליה קאמר כאשתמוטי דהכא, [אלא] לאשתמוטי מיניה ולכפור בו לגמרי קאמר, והכי קאמר חזקה אין אדם תובע בכדי ממון חברו, אלא אם כן יש לו אצלו, ואקשינן אדרבה לא לשתבע, דחזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ופריק אין חזקת אין אדם מעיז גדולה כחזקת אין אדם תובע, לפי שאין אדם עשוי לשקר כל כך לתבוע לכתחלה מה שאין לו, ויש אנשים נשמטים לעתים לפרוע מה שהוא בידם, לפי שאינו מצוי להם לפרוע, ומתוך דחקם מעיזים לכפור בכל, ולא גרסינן התם אשתמוטי משתמיט עד דהוו ליה, וכך היא גרסתו של רבנו האי גאון ז"ל, ומשום הכי פריך לה מינה הכא, דהתם ודאי כיון שאנו חוששין שמא כופר בכל הוא, כחשוד חשבינן ליה, דאי משום אשתמוטי עד דהוו ליה מודה מקצת הוה. והא דאמר רב אידי הכופר במלוה כשר לעדות דמשמע אפילו כופר בכל, דאלמא אפילו בכופר בכל איתא לטענת אשתמוטי. יש לומר, דהתם כשר לעדות דעלמא קאמר דאף על פי שהוא חשוד לכפור לגמרי במה שבידו מפני שאין בידו לשלם, אינו חשוד כל כך להעיד עדות שקר בעלמא, אבל על ממון זה שכפר בו, כשם שכפר בו מתוך דחקו כך ישבע עליו, והילכך אם איתא דמגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא אמרינן כל שהוא כופר בכל, לא הוה [לן] למרמי שבועה עליה, אלא שמע מינה דמגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא לא אמרינן, ואין זה נכון בעיני, דהא טעמיה דרב אידי פרושי מפרשינן ליה הכא כדרבה, ומשום אשתמוטי עד דהוו ליה זוזי הוא, כדמוכח בהדיא בשמעתין, ואפילו תאמר שהמקשה הזה לא היה מפרשה כן, יתרץ לו המתרץ כן כמו שתירץ לעיל, הא אין לך לומר אלא כלשון הראשון שכתבנו, דלא חשש לתרץ לו בהא, כיון דבאידך לא סליק ליה ההוא פירוקא, וברוב ספרים גרסינן התם בשבועות [בההיא] דרב נחמן, התם אשתמוטי קא משתמיט ליה, סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה, תדע דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות.
ותו הא דתני ר' חייא שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית. כתב רש"י ז"ל: אמאי פריך מברייתא ושבק מתניתין, דהא מתניתין היא. ויש אומרים, דמשום דר' חייא אסברה ליה לרבי כדאיתא בשבועות (מז, ב) שבק הכא מתניתין ונקט להא דר' חייא.
ותו הא דאמר רב נחמן ג' שבועות משביעין אותו וכו'. פירש רש"י: דמשבועה שאינה ברשותו פריך, דכיון שאתה חושדו שהיה ברשותו וכופר בה, חשיד נמי אשבועתא, אלא שמע מינה דחשיד אממונא חשיד אשבועתא לא אמרינן, ואף על גב דקימא לן דכופר בפקדון משעת כפירה איפסיל ליה לשבועה, כדאיתא בפרק הגוזל קמא (ב"ק קה, ב), לא קשיא דהתם כשכפר פעם אחת, ואחר כך באה לו שבועה ממקום אחר, דכיון דכפר בבית דין ויצא זכאי, מאותה שעה נעשה גזלן, והגזלנים פסולין לעדות ולשבועה, אבל כאן שעדיין לא יצא מבית דין זכאי על פקדון זה, ונתגלגלה לו שבועה על פקדון זה, עדין לא נעשה גזלן, דחשד בעלמא הוא שמא דעתו לגזול, ואף על פי שאנו חושדין אותו שבא לגזול, רמי[נן] שבועה [עליה], דתרי אסורי לא עביד לכתחלה, אלא פריש מכולה מילתא. והראב"ד ז"ל פירש: דאלא שלחתי בה יד פריך, ואינו נכון, דהתם הא איכא למימר דאינו חשוד בכך, דהתם לא משמע להו לאנשי דליהוי גזלן, כיון דבעיניה מהדר ליה, ולא גרע ממאי דאמרינן לעיל (ה, א) לא תחמוד לאנשי בלא דמי משמע להו.
אביי אמר חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו. כלומר: שבועה זו ודאי תקנת חכמים היא, כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חברו, ולא בחנם ולדעת גזל כר' יוחנן, דאם כן לא רמי עליה שבועה, דמגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא אמרינן, אלא מתניתין כדי שלא יהא תוקף בה מחמת מלוה ישנה, וכולהו במלוה ישנה תלינן להו, הילכך רמו רבנן עליה שבועה כי היכי דלפרוש, וכמסקנא דאוקי אביי בספק מלוה ישנה, ופריש איניש מספק שבועתא ולא פריש מספק ממונא, זה כשטת רש"י ז"ל, וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל דמגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא אמרינן. ומיהו אביי לא תלי בספק מלוה ישנה, אלא כשהוא בא לפנינו ולא הוחזק גזלן, ואי נמי אפילו נודע בעדים שכפר במלוה, דאימור אשתמוטי הוה משתמיט, אבל כשהוחזק כפרן בפקדון או גזלן כשבא לפנינו, כיון שפיסולו ודאי, לא תלינן בספק מלוה ישנה, אלא בחזקת פסול הוא עד שיביא ראיה שמחמת מלוה ישנה כפר, דאם לא כן אין לך גזלן פסול לשבועה, דכולהו איכא למתינהו במלוה ישנה.
ואי דאישתיק אודויי אודי ליה. פירוש: דאישתיק לפני בית דין, ולבתר דנפק הדר וצווח, ואמרינן כיון דשתק כל זמן שהיה בפני בית דין, ודאי אודויי אודי ליה, דאי לא, אמאי לא צווח, ואי משום דחזו ליה רבנן, כיון דרבנן שתקי הוה ליה למצווח, ואוקימנא דשתק קצת והדר צווח קודם שיצא, והאי דשתיק סבר הא חזו ליה רבנן [וכיון דחזא דלא עבדי דינא צווח.
מדקאמרינן הא חזו לי רבנן, שמע מינה] משמע [ד] לפני בית דין נינהו. ואיכא מרבוותא דאמרי דדוקא בפני בית דין, אבל שלא בפני בית דין אפילו שתק ולבסוף צווח אודויי אודי ליה, דאמאי שתיק הא לא חזו ליה רבנן. ולי נראה בהפך, דדוקא בפני בית דין הוא דבעי דליצווח, משום דמקום משפט הוא, והוה ליה למצווח קמי בית דין למידן דיניה, אבל שלא בפני בית דין, מימר אמר כי ליכא איניש למידן דיניה אמאי אצווח, ומאן דאית ליה דינא לבי דינא אזיל והתם מגלה טענתיה, [דאי] לא, נסכא דר' אבא (ב"ב לג, ב) בצווח דוקא היא, הא אישתיק אף על גב דחטפה מיניה דרך חטיפה וגזלה ואזיל קביל קמי בי דינא, לא משגחינן ביה, והתם סתמא אמר ולא דייקינן בה אי צווח אי לא, אלא דהתם אפשר לומר משום דלא הוה תפיס בה מעיקרא כלל. ועוד יש להביא ראיה לכאורה מדאמר בסמוך, היכי דמי, [אילימא] כדקתני דאתו לקמן כי תפיס לה חד מינייהו פשיטא, אלא לא[ו] שתקפה אחד בפנינו, ואם איתא, [לימא לעולם כדקתני דיוצאה מתחת ידו של אחד מהם כשבאו לפנינו, וכגון שתקפה בחוץ בפני עדים ושתק ולבסוף צווח, אלמא מדלא אשכח לה פתרי כדקתני, שמע מינה דבחוץ לא אמר אודי ליה, ודוחק הוא לומר דמשום הכי לא אוקמה הכין דהא נמי פשיטא.
ובעיין לא איפשיטא, והילכך לא מפקינן ךמיניה, דאימר אודויי אודי ליה, ואי הדר אידך ותקפה בפנינו, ואף על גב דחבריה צווח מתחלה ועד סוף, יחלוקו כדינא קמא, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הל' טוען ונטען פ"ט הי"ב).
משמע משמעתין דדוקא שתק ולבסוף צווח, הא בצווח מעיקרו מוציאין אותו מידו, דמאי דתפיס האי דידיה הוא, והכי נמי משמע מההיא דתקפה כהן. ואיכא למידק מהא דאמר בריש פרק האשה שנתארמלה (כתובות טז, ב), וליעביר קמי בתולה וקמי בעולה לא נעביר כלל, זמנין דתפסא מאתים ואמרה בתולה נשאתני, אלמא אף על גב דזוזי מוחזקין ביד הבעל, אי תפסה לא מפקינן מינה, כיון דמספקא לן מילתא ואיהי קאמרה דבדין תפסה. ויש לומר, דההיא כשתפסה שלא בעדים, ואפילו הכי כי עברו קמה חבית פתוחה מוציאין, דהוה ליה מגו במקום עדים ואכתי איכא למידק, מדאמרינן התם (שם יט, ב) [גבי] העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה, שנים החתומים על השטר, ובאו שנים אחרים ואמרו כתב ידם הוא זה, אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו, הרי אלו נאמנין, ואם יש שם עדים שכתב ידם הוא אין נאמנין, ומגבינן ביה בתמיה, תרי ותרי נינהו, ואסיקנא אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה, כלומר לא מקרע קרעינן ליה ולא אגבויי מגבינן ביה, ואי תפס לא מפקינן מיניה, והתם ודאי אי אפשר לאוקמה בדתפס שלא בעדים, דאם כן רישא דקאמר נאמנין, אפילו תפס שלא בעדים מפקינן מיניה, וליתא, דדל שטרא מהכא להוי כתובע בעל פה, דהא הני סהדי לא אמרי דלא הלוה, אלא שטרא בלחוד הוא דפסלי, ואפילו תאמר דכיון דמחמת שטרא תפס ושטרא אפסיל ליה בהעדאת עדים, הוה ליה כמגו במקום עדים, וכאותה שאמרו (תוספתא ב"ב ספ"ב) היה אוכל את השדה מחמת אונו, ונמצאת אונו פסולה, חזקתו בטלה. מכל מקום לא[ו] מגו במקום עדים גמור הוא, [דהא איכא] נמי סהדי דמסייעי ליה, דמדאורייתא קיום שטרות לא בעי, ועדות שתי הכתות עדות מוכחשת היא, וכיון דתפיס שלא בעדים מיהא, לא הוה מפקינן מיניה, דאמרינן מגו. ויש לומר, דהתם אף על גב דתפס בעדים, כיון דשטר מקויים הוא, זוזי היכא דקיימי לוקמו, ואי אמרת נוקי ממונא בחזקת מריה קמא, איכא למימר, דסבירא להו כמאן דאמרינן התם ביבמות פרק ארבעה אחין (לא, א) תרי ותרי ספיקא דאורייתא, ולא אזלינן בתר חזקה קמייתא ואיכא נמי מאן דפסיק הכי כמו שכתבתי בקדושין בשלהי פרק האומר (סו, א ד"ה מאי), אבל למאן דפסיק דספיקא דרבנן היא, ואוקי מילתא אחזקתיה, עוד היא צריכה תלמוד.
והאי אמר בדמי אוגרתיה ניהליה דאמר ליה וכו'. איכא מאן דאמר דדוקא כי טעין הכי הוא דלא מהימן, הא אמר מיתקף תקפה מינאי נאמן, דמאי הוה ליה למעבד, ומיהו כי אמר אגרתה ניהליה לא מהימן משום מגו דתקפה, דהוה ליה כמגו במקום עדים, דאנן סהדי דלא אגרתה דחשיד ליה, ואי נמי הוה ליה מגו במקום חזקה, ולא איפשיט בריש פרק קמא דב"ב (ה, ב), הילכך הוה ליה קולא לתובע וחומרא לנתבע. ומיהו אי אמר בדמי אגרתה בפני פלוני ופלוני, והלכו להם למדינת הים נאמן, דמאי אמרינן ליה, לא הוה לך לאוגרה ניהליה לעולם, אמאי לא. ואיכא מאן דאמר דאי אמר תקפה מינאי לא מהימן, דמימר אמרינן עד השתא לא תקפה ולא יכול ליה, השתא היכי יכיל, וכן דעת הרמב"ם ז"ל (הל' טוען ונטען פ"ט הי"ג), ואינו נכון.
ואם תמצא לומר תקפה אחד בפנינו אין מוציאין אותה מידו הקדישה בלא תקפה מהו. איכא למידק, והא אפילו תקפה לא מהימנא אלא משום הודאה, דכיון דלא צווח אמרינן אודויי אודי ליה, והאי כיון דלא תקפה מאי הוה ליה למצווח, וליכא למימר דהכא בשתקפה אחר שהקדישה, ושתק ולבסוף צווח קאמר, ואי קדשה למפרע קא מיבעיא ליה, לומר דאיגלאי מילתא למפרע דבשעת הקדש ביתו שלו קרינן ליה, דהא מייתינן עלה ספק בכורות דאסורין בגיזה ועבודה ביד ישראל, וכן ההיא מסותא דהוו [פרשי] מינה כולהו רבנן אפילו קודם שתקפה, וליכא למימר נמי דפרשין מינה מספק שמא יתקוף לבסוף. ונמצאו מועלין למפרע, דאם כן מאי קא מייתי מינה ראיה, דדילמא האי דפרשי מינה, לאו משום חשש שתק ולבסוף צווח פרשי, אלא משום דדילמא שתיק לגמרי ולא צווח. ותירצו בתוספות דהכי קאמר, מי אמרינן כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, כיון דאקדשה בפניו הוה ליה למצווח כאלו תקפה ומסרה לאחר, ומדאשתיק אודויי אודי ליה, או דילמא סבר השתא מיהא הא לא תקפה, וכל שלא תקפה מאי איצווח. ואינו מחוור, דספק בכורות דקא מייתי עלה יוכיח, דליכא למימר ביה שתק ולבסוף צווח, ולדידהו קשיא לי עוד, מאי קא מייתי עלה ממסותא, שאני התם דמקרקעי, ואדרבה לידוק שלא קדשה מדרבי יוחנן, דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש, דמייתי לה בשלהי שמעתין (ז, א) ואף על גב [דאי תקפו] בעלים לא מפקינן מיניה, ואדרבה יכול הוא להוציאם בדיינים. ויש לומר, דשאני הכא דתפס בה, אלא דאינו יכול להוציאה בדיינים, והוה ליה כמסותא מקרקעי כשאין עדים לא לזה ולא לזה, וכל דאלים גבר. ואם תאמר אם כן מאי קא מייתי עלה מספק בכורות דמטלטלין אינהו, ולא תפיס בהו כלל. ויש לומר, דהתם נמי כיון דקדושה הבאה מאליה היא, הוה ליה כאלו כהן תפיס בה, וקסבר נמי דלא אמרינן אסורין בגיזה ועבודה, אלא משום דאי תקפו כהן אין מוציאין אותה מידו. ואף על גב דרבה דחי ליה, שאני התם דקדושה הבאה מאליה שאני, דאלמא רבה הוא (דחיי) [דחדית =ש"מ] ליה ההוא טעמא השתא, ולא הוה סלקא דעתיה דרב המנונא הכין. יש לומר דרב המנונא סבר, דלאו כולה מילתא בההוא טעמא תליא, דאילו אם תקפו כהן מוציאין אותו מידו, לא היו אסורין בגיזה ועבודה, אלא משום דאין מוציאין מידו, וקדושה הבאה מאליה דהוה ליה כתפוס בהו כהן, פשטא בהו קדושה. ואמר ליה רבה דלא בתקפו כהן תלי כלל, דאלו תקפו כהן מוציאין אותו מידו, ואפילו הכי אסורין בגיזה ועבודה, דכולה מילתא בקדושה הבאה מאליה תליא, ומעתה היינו דמייתי עלה הא דמסותא, דהא דתקפה אחד בפנינו, אי אמרינן דאילו שתק ולבסוף צווח לא מפקינן מיניה, היינו משום דחשבינן ליה כדידיה משום דתפוס בה, (הכא אמר) [והואיל =ש"מ] דבשתיקה כזו זכי בה, באלו במה שאינו תפוס בו כלל. וחטפה בפנינו מחברו, ואף על פי ששתק ולבסוף צווח, פשיטא דמוציאין מידו, אלא הכא שאני דכיון דתפוס בה ורבו עליה קודם לכן ועכשיו תקפה והלה שותק אף על פי שחזר וצווח, חשבינן ליה כדידיה וברשותו קצת (קרי לה) והלכך הקדישה מקודשת, [ולא] חשבינן ליה כגזלן. וטעמא [דנסבינן =ש"מ] בשתק ולבסוף צווח משום דאודויי אודי ליה, הכי קאמר, אף על גב דבעלמא חשבינן ליה כגזלן ומפקינן מיניה ומוקי בחזקת קמא, [הכא =ש"מ] לאו כגזלן חשבינן ליה, אלא דידיה שקיל, דאי לאו דדידיה שקיל לא הוה שביק ליה האי, והילכך כל דתקף ואין מוציאין מידו [כדידיה =ש"מ] חשבינן ליה וברשותיה קרינן ליה אי תפיס ביה.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |