אילת השחר/בבא מציעא/ה/א
וחד למודה ממין הטענה. בנחל"ד ובבית הלוי ח"ג סי' מ"א הק' דכיון דפטור מן השעורים א"כ הו"ל כהילך כיון דאין דנין כבר על השעורים וא"כ מה צריך קרא למעט משבועה, וגם איך לר"ג יהי' חייב שבועה אע"ג דמודה שפטור מן השעורים כמבואר בתוס' בב"ק דף ל"ה ע"ב, הא בהילך לא מצינו שיחייב ר"ג שבועה.
והי' אפשר לומר דפטור דהילך הוא דוקא אם זה בשעת ההודאה, ואם יאמר אח"כ הילך אינו פטור כמש"כ הב"ח והפרישה בסי' פ"ח וכדמשמע בסמ"ע ס"ק ל"ט, וא"כ כמו דבר שבמדה מבואר בשבועות דף מ"ג א' דאם הודה על דבר שאינו במדה אע"פ שיכולים לילך ולדעת המדה מכח הודאתו, מ"מ כיון שההודאה אינה הודאה של מדה אינו מחויב שבועה, ובכל דוכתי דקיי"ל הילך היינו דעצם ההודאה הוי הילך או שאומר בשעת הודאה הילך לשלם דמי המלוה, וכן בהעדאת עדים דס"ד בדף ד' דהוי הילך היינו עצם העדאתם הוא הילך, דהא העדאתם הוא שלו לקיים מה שזה ביד השני. וכן לפירוש התוס' לעיל דף ד' דמה דתפיס הוי מודה, וכיון דמודה מה שהשני אוחז הוא שלו זה ממש הילך בעצם ההודאה, אבל כאן שבאמת ההודאה לשלם אח"כ, אלא שיוצא פטור מחמת שהשני תבע רק חיטין, אבל אין עצם ההודאה הילך אלא מכח דבר אחר יוצא פטור נמצא דלא הי' הילך בשעת הודאה.
אלא דכבר כתבנו בב"ק ר"פ הפרה דבשלמא בהודאה שזה דבר המחייבו שבועה מגזה"כ שייך שיהי' בה דינים דצריך דוקא שיהי' בדבר שבמדה בשעת ההודאה וכדומה, אבל הילך דאינו מגזה"כ אלא מכח סברא שכבר לא דנין ע"ז ממילא לא הוי הודאה, א"כ למה יהי' נפק"מ שיצטרך דוקא תיכף עם ההודאה, וביארנו דכל מה דבעינן תיכף עם ההודאה דבל"ז כיון דהודה נתחייב שבועה ולא ירד חיובו ע"י הילך, א"כ כאן דתיכף בהודאתו ידעינן דלא יוכלו לתובעו מה שהודה, א"כ הדרא קושית הנחל"ד והבית הלוי דאין לך הילך גדול מזה.
לכן נראה דהודאה המחייבת שבועה הוא מחמת שיוצא הודאה לדבריו, דהעיקר תלוי באשר יאמר כי הוא זה, וא"כ כשאומר הילך דהוי כמאן דנקיט מלוה, היינו דהלוה מסתלק מזה במה שנותנו להמלוה או במודה בפקדון או בשטר דבזה הוי הודאתו הילך מחמת דזה כלול בהודאתו דלא הוי הודאה לחייב עצמו, משא"כ בהודה בשעורין דכיון דמצד הלוה יש הודאה שהוא חייב עדיין ולפי הודאתו אין כאן הילך אלא שמחמת הודאת המלוה או מחילתו אין המלוה יכול לגבות, זה לא עושה להילך, ולולא המיעוט דבעי הודאה ממין הטענה הו"ל מודה בחיוב וחייב שבועה, וקצת כעין זה מצינו דבאומר חטפי דידי והע"א מעיד דחטף נאמן הע"א ומתוך שאיל"מ, ואע"פ דנמצא דהע"א בא רק לחייבו ממון ולמה יהי' נאמן, וע"כ דאזלינן בתר עיקר עדותו שהיא לחייבו שבועה. (מהדו"ק)
השתא נמי דליתא לדר' חייא נחייבי' מדר' נחמן. היינו דהקושיא היא שהכנגדו ישבע ויטול. ויש לעיין הא מסקינן בשבועות דף מ"א דבשבועה דרבנן אם אינו רוצה להשבע אין יורדין לנכסיו אלא משמתינן אותו עד דמטי זמן נגדי' ונגדינן לי' ושבקינן לי', א"כ אין עליו חיוב ממון אפי' אם אינו נשבע, ואיך יהי' מזה דין נשבע ונוטל להשכנגדו, דבשלמא בשאר שבועות לפי' א' בתוס' ד"ה שכנגדו [וכן משמע מכל הראשונים] דמעיקר הדין הי' צריך להיות מחוי"ש ואיל"מ אלא דרבנן תיקנו שלכל הפחות ישבע התובע, ואפי' לפי' הב' שבתוס' אם נפרש דס"ל דמה"ת הי' פטור החשוד, מ"מ הא השבועה היא כזאת שאם לא הי' רוצה להשבע הי' מחויב לשלם לכן הפכוה אשכנגדו שישבע ויטול, אבל שבועת היסת שכל דינה אינה כלל לחייבו ממון אפי' אם לא ירצה להשבע איך שייך להופכה ושעי"ז יטול ממון.
כן צ"ע דברי התוס' בעמוד ב' ד"ה ותקנתא שביארו דלא שייך כאן מתוך שאיל"מ כדפרישית, ואיך שייך בכלל דין מתוך, דהא אפי' אם אינו רוצה להשבע ג"כ אינו משלם, וצריך ע"כ לומר דגם כאן החיוב יהי' לא שיוציאו ממנו ממון בע"כ אלא דמנדינן ומנגדינן ושבקינן לי', וכן אם הי' הדין שכנגדו נשבע ג"כ הי' מנדין אם לא ישלם, ועי' בש"ך סי' פ"ז ס"ק ל"ח, דהקשה להסוברים דשבועת היסת היא בלי נקיטת חפץ ושבועות אחרות עם נקיטת חפץ, דמאי פריך השתא נמי דליתא לדר"ח נחייבי' מדר' נחמן, הא איכא נפקותא דמדר"נ ישביעוהו בלי נק"ח, ואילו מדר' חייא נשביעו עם נקיטת חפצא, ולפמש"נ הא בין כך איכא נפק"מ טובא דלא ירדו לנכסיו, ואילו שבועת העדאת עדים אם לא ישבע ירדו לנכסיו, וע"כ דמ"מ מקשה דהבין מדבריו דאי ליתא לדר"ח אינו נשבע כלל.
שם. השתא נמי דליתא לדר' חייא נחייבי' מדרב נחמן וכו' ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. היינו דלכן לא שייך שהשכנגדו ישבע ויטול, והרועה עצמו אינו נשבע בפשיטות אלא דגם שכנגדו אינו נשבע היסת. חזינן מהגמ' דהחשוד אינו נשבע היסת, ובמ"מ ריש פ"ב מטוען ונטען כתב דבגמ' בשבועת הדיינין [והכונה בדף מ"א] מבואר דאין חשוד נשבע אפילו שבועת היסת, ובלח"מ שם הקשה דמשם אין ראי' דאולי אם רוצה לישבע החשוד יכול לישבע ויפטר, ובזה חלוק משבועה דאורייתא, דבשבועה דאורייתא אפילו אם החשוד רוצה לישבע השכנגדו נשבע ונוטל, משא"כ בשבועת היסת אם רוצה החשוד לישבע מניחין אותו, אמנם מכאן ראי' מפורשת לזה.
תוד"ה למ"ד הילך. ושמא גם בקרקע שייך קצת אשתמוטי קא משתמט כי שמא משכנה וסבר עד דהוי לי זוזי ופרענא. יש לעיין איך מיירי אם הוא קיבל לשמור קרקע והוא משכן אותה לבעל חובו שבינתיים ישתמש בה, כגון במשכנתא באופן שמותר לאכול פירותיה, הא אין לך חשוד אממונא גדול מזה דלוקח קרקע חבירו ונותן שיהנו ממנה אחרים, ואפי' אם לא יהנו אחרים ממנה הא בודאי אסור לו לתת שתהי' אצל חבירו והבעלים לא יוכלו ליהנות מהקרקע שלהם, ואיזה משתמט שייך כאן. דמשתמט שייך במלוה דאין דבר ממשי ששייך ממש לחבירו דאז משתמט עד שיהי' לו לפרוע, אבל לתת דבר של חבירו ולמנוע ממנו אותה הא זה כעין גזילה, ואפי' שקרקע אינה נגזלת הא מ"מ מפסיד חבירו, ואע"ג דפטור מלשלם דהוי שבת דבהמתו מ"מ איסורא ודאי איכא. [ועיין לקמן דף ע' ברמב"ן ור"ן ונימוק"י והגהת אשר"י ומרדכי דמכולם משמע דלמשכן פקדון של אחרים הוי גזלן, ורק בריטב"א בשטמ"ק משמע דחושב לפדותה אינו גזלן, אבל כאן דעי"ז ימנע הבעלים מלהשתמש בקרקע בודאי אסור].
בא"ד. הנה מבואר דבמודה במקצת וכופר דבר בעין פטור, ובשטמ"ק מבואר בשם הרמב"ן דף ו' דגם במודה וכופר דבר בעין חייב שבועת מודה במקצת. ולכאורה מוכרח כן מהא דרצינו לאוקים הא דותנא תונא אקמייתא דמתני' מחייב מדין העדאת עדים אע"ג דטוען על חפץ בעין, א"כ ודאי דגם שבועת מודה במקצת חייב על כפירת דבר בעין, וצ"ע בבית הלוי ח"ג סי' ל"ז אות ג', ואיך אמרינן לעיל דף ג' ע"ב דלא הוי ידעינן העדאת עדים משום דפיו אשתמוטי קא משתמט משא"כ עדים דכפר הכל, הא גם במודה במקצת אע"פ דכופר בעין חייב וכדכתב הרמב"ן, א"כ נילף העדאת עדים מהא דמודה וכופר דבר בעין שחייב אע"ג דשם לא שייך משתמט. ואין לומר דהא דפיו חייב שבועה בכופר דבר בעין זה רק אחרי דילפינן העדאת עדים מפיו דחייב אע"ג דשם לא משתמט, דהא התוס' בדף ג' ע"ב בד"ה אבל כתבו דגם העדאת עדים הוי משתמט דהכופר במלוה כשר לעדות, ומהיכן נילף באמת דבכופר כעת דבר בעין דחייב שבועת העדאת עדים, אם לא שזו סברא פשוטה להגמ' דמודה במקצת חייב גם בכה"ג, א"כ למה צריך ק"ו. (מהדו"ק)
תוד"ה שומר חנם. דזה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון. יש מקשים דנהמני' במיגו דאי בעי הוי אמר מה שהנחת אתה נוטל, דאז פטור משבועה כיון דאינו מודה בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין, וזה יקשה למ"ד הילך חייב, ומתרצים דהא גם אם אמת מה שהוא טוען, הי' יכול לומר מה שהנחת אתה נוטל, וא"כ לא שייך זה למיגו שיהי' הוכחה שזה אמת, דהא גם אם הוא איש אמת הי' יכול לטעון מה שהנחת אתה נוטל.
בא"ד. וי"ל דניחא לי' לאקשויי מכל ד' שומרין. צע"ק דבשלמא אם דין מודה במקצת והילך הוא דין בשומרין שייך לומר דרצה להקשות מכל ד' שומרין, אבל כיון דדין מודה במקצת אינו תלוי כלל בדיני שומרין, מאי נפק"מ ממה דזה בכל ד' שומרין, ולפי"מ שהבין הר"ן בדברי רש"י לעיל דף ד' דהילך הוא רק בפקדון דשייך לומר לא הוצאתים והן שלך בכל מקום שהם ובהלואה דלהוצאה ניתנה לא יצויר הילך, אפשר דאע"ג דדין מודה במקצת הוא לא רק בשומרין, מ"מ הילך הא הוא רק בשומרין ושייך לומר דרוצה להקשות מכל ד' שומרין, אמנם זה א"ש רק אם תוס' יסברו בזה כמו הר"ן דהילך הוא רק בפקדון.
ההוא רעיא וכו' לסוף אמר להו להד"ם וכו'. עי' מה שנדפס בשם הגר"א בשנות אליהו סוף מס' שביעית, ובקצרה בביאור הגר"א סי' פ"ז ס"ק מ"ו, שהק' בסוגיין כמה קושיות, ולכן גרס כגירסת הר"י מטראני, אמר להו להד"ם לסוף אתו סהדי. דהיינו אחרי שטען להד"ם ונשבע שבועת היסת באו עדים דאכל תרי מינייהו וע"ז קאמר הגמ' דאי איתא לדר' חייא נשבע שבועה דאורייתא. וכתב הגר"א שמזה מקור דין השו"ע סי' פ"ז סעיף י"ד שאם נשבע היסת בלי נקיטת חפץ, ואח"ז חזר התובע והביא ע"א חוזר ונשבע שבועה דאורייתא בנקיטת חפץ. והעירוני דמאי ראי' דשאני הכא דשבועתו התבררה שהיתה שקר.
והנה אם נתנו לו ה' כבשים, ונשבע שתי שבועות שלא נתנו לו שני כבשים וגם שלא נתנו לו ג' כבשים האחרים ונמצא שעל כבש א' וב' שיקר, האם יתבטל שבועתו על ג' כבשים שלא העידו, הא פשוט שלא יתבטל, וא"כ גם באמר בפעם א' שלא קיבל ה' כבשים ונמצא ששיקר על שנים מהם לא מצינו דין בנאמנות שבועה דאם בטלה מקצתה בטלה כולה, וכן משמע מהגר"א דבלי דין דהעדאת עדים לא הי' מחייבין אותו שבועת היסת על הג' כבשים כיון ששבועת היסת הקודמת שכללה כל הה' כבשים נמצאת שקר על שנים, רק קושית הגמ' כיון דהי' חשוד דאז בכלל לא הי' דין להשביעו ולקבל שבועתו ומקשה הגמ' שיהא דין שכנגדו נשבע ונוטל ולולא שיש לו דין חשוד שפיר הי' מהני שבועתו היסת על הג' כבשים ולא הי' צריך לישבע עוד פעם עליהם, והיינו כהנ"ל כיון דעליהם לא התברר ששיקר אז נאמנות דין שבועתו עליהם בתקפו.
תוד"ה אי איתא לדרבי חייא. דמה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן. הנה בגמ' לעיל דף ד' ע"א דהוי פריך הכי והוי ס"ד דהוחזק כפרן ולא אמרינן דאישתמיט אפילו בכופר במלוה, א"כ הא להסוברין דגזלן פסול מן התורה לשבועה הא יהא מחויב לשלם, כמו דס"ל להתוס' ד"ה שכנגדו דמה"ת אם הוא גזלן דינו לשלם, וא"כ מלבד דיש פירכא, הא סתם נמצא דנלמוד ממה דמודה במקצת חייב שבועה לכן עדים שהעידו על קצת תמיד מחייבין אותו לשלם על מה שלא העידו, ולא דמי לשאר מודה במקצת או ע"א דיש לפעמים שבועה ממש, וכאן לא ילפינן שבועה במציאות אלא חיוב תשלומין, משמע דמ"מ מקרי דילפינן ק"ו על חיוב שבועה, אע"פ שכתוצאה מזה יהי' דתמיד ישלם בהעדאת עדים על קצת, לכן פריך רק דיש פירכא דאולי התורה לא תתחיל להטיל שבועה על העדאת עדים כיון שתמיד אין לו נאמנות, ולפי מה שכתב השטמ"ק דאפילו אם גזלן פסול לשבועה רק מדרבנן מ"מ כיון דלעדות פסול מן התורה יש כבר פירכא, א"ש טפי דבלי הפירכא הי' חייב שבועה ממש, אלא דיש פירכא כיון דפסול מיהא לעדות מה"ת לכן גם לחייבו שבועה לא נוכל ללמוד מק"ו, וכאן נמי הוקשה להם דלכן בפקדון לא יחייבו העדאת עדים שבועה משום דיש פירכא.
ותירוצם צע"ק דלמה לא נאמר דנלמוד רק להעדאת עדים במלוה ולא לפקדון, וצ"ל דכשאנו דנין על כל העדאת עדים ואין דנים על הפרט אז דנין אם בכח העדאת עדים לחייב, ואם כל העדאת עדים הי' פוגע בכשרותו של זה שכפר לא הי' שייך כלל ללמוד לחייב שבועה על זה כיון שיש פירכא דבהעדאת עדים תמיד הוחזק כפרן, משא"כ אם רק יש אופן שלא מגרע כשרותו דהיינו במלוה דתלינן דאישתמוטי משתמט ולא הוי כפרן, נלמוד דע"כ יש כבר בכח העדים לחייב שבועה, דהא אין כבר פירכא שלא יהי' בכח העדים לחייב שבועה, ומעתה אפילו באופן שהוחזק כפרן יהא דינו גם אז כמחייב שבועה, וכיון דהוא חשוד הרי יהא דינו דצריך לשלם ככל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם.
תוד"ה שכנגדו. וי"ל הכא אי אמרינן משלם לא שבקת לי' חיי דכל העולם יביאוהו לידי שבועה ויטלו כל אשר לו. פי' ולכן תיקנו שהתובע את החשוד ישבע, וצ"ע מה זה יועיל למ"ד חשיד אממונא חשוד אשבועתא הא הני דירצו ליטול מה שיש לו ישבעו.
בא"ד. יש לעיין למה לא נימא דבחשוד יהי' כמו בלא הו"ל למידע, דלרוב הפוסקים לא אמרינן כה"ג מחוי"ש ואיל"ש, ואף שפשע במה שנהי' חשוד, מ"מ אין לזה שייכות לגבי הטענה הזאת, ועי' במשנ"ת בדברינו בב"ק ר"פ הפרה. (מהדו"ק)
בא"ד. ועוד דהתם אמר לי' שבועה דאורייתא אית לי עליך או תשבע או תשלם אבל הכא הוא ברצון ישבע אם נניחנו ולכך לא ישלם. צע"ק דהא חיוב שבועה היינו דהתורה חייבתו לברר ע"י השבועה, ובחשוד דאין שבועתו בירור נמצא דהוי כתמיד שיכול לומר לו בירור דשבועה אית לי עלך או תברר בירור בזה או תשלם, ואינו חלוק מכל מחוי"ש ואיל"מ דגם כאן לא שייך לומר דמוכן להשבע כיון דשבועתו אינה בירור והוי כדיבור בעלמא.
ולפימש"כ התוס' לקמן בע"ב ד"ה דחשיד דהא דגזלן פסול לשבועה אינו אלא מדרבנן, אפשר דכיון דמעיקר הדין הוי בירור שייך לטעון דאני מוכן לברר אלא שרבנן לא רוצים להשביעני לא אמרינן בזה מתוך שאיל"מ.
תוד"ה אין. ואי טעין איני יודע בכל ישבע שאינו יודע. כונתם בזה כיון שפסקינן דגם בליכא דררא דממונא היינו דטוען לא לויתי חייב שבועת היסת לכן חייב נמי באיני יודע אם לויתי שבועת היסת, אבל אי שבועת היסת אינו אלא בפרעתי הכל, לא יצוייר באיני יודע שבועת היסת, דהא אומר איני יודע אם פרעתיך הא חייב לשלם כמבואר בב"ק דף קי"ח, ובאומר איני יודע אם לויתי הא ליכא דררא דממונא. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |