חידושי הרי"מ/בבא מציעא/ה/א
ההוא רעיא כו' כל יומי בסהדי. קשה ל"ל הא ובתוס' כ' דא"ל אל תחזיר כו'. וי"ל דקמ"ל דהא מסירה לרועה וגם גודרת יש לו חזקה רק משום דרועה כאומן דא"ל חזקה ובדברים עשויין להשאיל ע"ש. וא"כ י"ל בלא עדים אין עשוין להשאיל נהי דסתמא באומן גם שלא בעדים שאין דרך להעמיד עדים תמיד כמ"ש תוס' והפ' ב"ב סוגיא דאומן ע"ש. אבל היכא דידעינן דכל יומא מסרי בסהדי ואין מאמינים שוב לענין ליתן לו בלא עדים באופן זה הוי כאין עשוין להשאיל ויהי' נאמן לקוח מצ"ע בלא מגו א"כ גם על הב' שאכל אינו גזלן דבמה שאמר להד"ם היינו שלא הפקידו כלום בידו וכשטוענין על דבר שהוא בפנינו הוי להד"ם כאינו לקוח משא"כ באוכל שלו ודאי שייך להד"ם. ושפיר רבותא דמ"מ חשיב גזלן ועדיין א"ל חזקה דאף דכל יומא כו' מ"מ אין הדרך תמיד להעמיד עדים כנ"ל. ועוד דכשראו שלא כפר לטעון נאנסו האמינוהו כנ"ל. ולכך צריך תוס' לומר באל תחזיר דאל"כ אינו רבותא כלל כנ"ל:
ובזה מיושב בעזה"י דפריך בסוף ותיפוק ליה דהוי ליה רועה ורבים תמהו הוא אומר גזלן דאורייתא ולמה יאמר דרבנן גם למה המתין הקושיא באחר דשנו תקנתא כו'. ולמ"ש י"ל דלכאורה אין תועלת מה דמסרי בסהדי דיהי' נאמן נאנסה אף שא"ל אל תחזיר כו' וע"כ דנהי דלא הי' נאמן להם בדבור אבל בשבועה לא חשיד בעיניהם לישבע שקר. והמה הפ' דבנשבעין ונוטלין שמדינא היו נוטלין בלא שבועה מתקנה בזה הדין דאם התובע א"י לישבע בב בלא שבועה משא"כ אותן שמדינא לא היו נוטלין כלל רק תקנה כשא"י לישבע אינו נוטל ע"ש בש"ע. וא"כ בחשוד תליא בשני תי' תוס' אי מדינא משאיל"מ רק תקנה שישבע שכנגדו כשאי"ל נוטל בל"ש. ולתי' ב' תקנה ליטול וכשאי"ל אינו נוטל כלל ומדמשני תקנתא לתקנתא לא עבדינן ע"כ כתי' ב' של התוס' דמדינא בחשיד לא הוי משאיל"מ רק תקנה שיטול ושייך תקנתא לתקנתא לא עבדינן וכמ"ש תוס' באמת ע"ז ומתוך שא"י לישבע לא שייך כדפי' ע"ש. וא"כ פריך אח"כ תיפוק לי' דהו"ל רועה א"כ מאי קמ"ל מה דמסרו ליה כל יומא בסהדי הא יוכל לטעון נאנסה והוא חשיד מטעם רועה ופסול והמפקידים א"י אם לא נאנס וא"י לישבע ויהי' פטור בלא שבועה ואין שום תועלת מה דמסרו בסהדי. דבשלמא אי ה"א בחשיד מדינא משאיל"מ א"ה שפיר כשיטעון נאנסה ואי"ל יטולו בלא שבועה כשא"י משא"כ למאי דאמר תקנתא כו' ע"כ דמדינא פטור פריך שפיר הא בל"ז פסול ולמה נקיט דמסרו ליה בסהדי כנ"ל. ומשני שאינו פסול כנ"ל:
עוד י"ל דנקיט כל יומא כו' רבותא למ"ש תוס' הא דגזלן פסול אף דחשיד אממון ל"ח אשבועה הוא דרבנן והוא מחשש שמא הוא חשיד אשבועה ג"כ וה"א דוקא בסתם אבל זה דכל יומא כו' ולא כפר לטעון נאנסה או החזרתי מיגו דנאנסה א"כ הוחזק שאינו חשוד אשבועה וי"ל דגם שרואין דאכל יתנו לו שבועה. קמ"ל דלא מהני דאמרינן השתא הוא דאיתרע להיות גזלן וישבע ג"כ:
עוד י"ל דהא כלים שלא שבעתן העין אין ט"ע מועיל בהם ומה דלא רמי' עלי' לאו אדעתי' אמרינן גם על עדים כשלא נתכווין להעיד. ומשמע דאתו סהדי אחריני לא אותן דכל יומא מסרי בפניהם ותרי מינייהו משמע רק מאותן שראו אצל הרועה כל יומא שמכירין עדים הראשונים שהם של בני העיר. והוי ס"ד דלא חשיב ט"ע בחיותא מה שלא הי' רמיא עלייהו. וקמ"ל דמהני מ"מ כיון שמעידין עכשיו בתורת עדות. גם אף שהוא חצי דבר:
עוד י"ל דהא לשון הש"ס משמע שהרבה ב"א מסרו לרועה בהמתם דנקיט לשון רבים בכולהו דהוי מסרו לי' כו' וכן פירש"י לקמן רועה בהמות העיר. וגם דאכל תרי מינייהו משמע מאותן שהכירו הראשונים כנ"ל כל יומא דמסרו בפניהם אף שאלו א"י של מי הם. א"כ לכאורה אין כאן העדאת עדים דר"ח כלל שאין הודאה לשום אדם. ולכל אחד שמא אין אלו הב' שלו דמשמע דכולם היו תובעין הרועה והוא כפר ועדים על ב' מאותן שהן של בני העיר א"כ א"י למי. וא"ל כמו בשותפין שיכול לתבוע כל א' הכל. ז"א דדוקא כשאין מיוחד חלק כל א' משא"כ כאן דמיוחד לכל אחד. אמנם י"ל לר"ע בגזל א' מב' א"י עד שמשלם לכל אחד. ובברי ושמא מדינא לחד תי' והלה שותק ג"כ כברי ושמא מ"ש לקמן וא"כ גם ביש עדים שגזל א' מה' ואין יודעין למי והנגזל שותק ג"כ הדין לר"ע שישלם לכל אחד דמה חילוק וא"כ כאן כיון דמסהדי דאכל תרי וא"י של מי מבני העיר ממילא צריך שישלם לכל א' כאותן תרי דאכל דא"י למי גזל ויש כאן טענת ברי שכל א' אומר אותי גזל הגם שאינו מה שאכל וע"ז אין ברי אולם עכ"פ ברי שגזל וחייב וכו'. וחשוב כמו כופר כיון שעל טענתו להד"ם הוחזק כפרן אלא דהא אין טוען טענה אחרת לומר של זה א"כ לכאורה הוי נגד כל א' מחויב מקצת מתוך טענתו אותן השנים שאכל ושוב צריך לישבע לכל א' על טענתו כהעדאת עדים. אך ז"א דעכ"פ הודאה אין רק לא' דמה שצריך לשלם לכולם היינו אף שאינו מגיע להם רק כדי שזה שנגזל יקח את שלו. וכיון שאינו מגיע להאחרים אין כאן העדאת עדים לחייב שבועה. אף שנותן כדי שיקח זה ששלו:
אך י"ל כיון דעכ"פ לאחד הוי משאיל"מ זה שבאמת אותן תרי שאכל הם שלו ואי"ל נגדו ומחויב לשלם מדינא שוב כיון שלא' צריך לשלם כל תביעתו וא"י למי שוב צריך גם זה החיוב לשלם לכל א' כל תביעתו דאם לא ישלם לכל א' יפסיד זה שבאמת שלו הב' שאכל. וישלם לכל א' כדי שיקח גם זה שמגיע לו משאיל"מ. מ"מ יש לדחות כיון דלר"ע רק מצד קנס אין סברא שגם על משאיל"מ יהי' הדין כן מ"מ אינו מוכרח. כיון דיהא מונח א"כ כל שלא ישלם לכל א' יהי' הדין יהא מונח ולא יקח שום א' א"כ לא יהי' חיוב שבועה כלל וליכא משאיל"מ. אך גם זה אינו מוכרח דעכ"פ יש כאן הודאה לזה שמגיע אף שא"י ליקח בשביל האחרים אך באמת נראה שיהי' הדין חולקין דדוקא בגזל א' מב' או ה' ודאי חד רמאי דאומר אותי גזל ויהי' מונח כו' משא"כ כאן דמה שכל אחד אומר שהפקיד וכופר לו אין כאן ודאי רמאי דבאמת כולן מסרו לו ואף דאלו שאכל הן של א' מ"מ אמת דגזל לכולן וכיון שמשלם מעות לא החיותא א"כ ג"כ החלוקה י"ל אמת. וכשהדין חולקין א"כ מגיע חלק לכל א' ושייך מתוך. וי"ל דגם לר"ט דמניח גזילה ביניהם כו' היינו שם ברמאי משא"כ כאן הדין יחלוקו כנ"ל וא"כ אם ה' מבני העיר תובעין לרועה כל א' ח' בהמות וכה"ג והעדים מעידים שאכל ב' שפיר גם לר"ט כשא"י של מי יהי' הדין יחלוקו ויגיע לכל א' חלק מהב' ועכ"פ לא' מחמשה הנ"ל הוא מודה מקצת משום דר"ח דגם לו יש הודאה ושוה פרוטה החלק וחייב לישבע לזה שהן שלו וחייב לשלם כל הח' בהמות שתובע א' מהם עכ"פ ושוב כשא"י חולקין בכל הח' בהמות בין החמשה שתובעין כנ"ל ואמר שפיר וא"א לדרח"ק משתבע כו' וכיון דגזלן נשבע שכנגדו כו'. ומיושב תמיהת תוס' לקמן דכשמשלם אינו חשוד דמתקן לאו דגזל והקשו הא גם כאן משלם אותו ב' דמסהדי דאכל ותי' דע"כ משלם ע"ש. וקשה דמ"מ שמא מרצון מתקן דהא אפילו תלוה וזבין אמרינן דגמר ברצון משום מצוה כנ"ל. ולהנ"ל י"ל כאן דכיון דהדין יחלוקו א"כ אינו מתקן דלזה שהן שלו באמת ונוטל רק חלק חמישית מהב' ועדיין גזלן הוא. וי"ל בזה מה שחוזר אביי ואומר אם איתא משתבע והא גזלן הוא הוי סגי למימר והא גזלן הוא דקאי על ר"ז דאמר כנ"ל. ולמ"ש י"ל דהא אם כל אחד מהחמשה תובעו עשרה בהמות. א"כ דנימא שחולקין הב' ועל השאר שאי"ל משום גזלן ישלם והיינו שישלם י' ויחלוקו א"כ יקח זה ששלו שנים כמו שאכל ושוב אינו גזלן כלל להנ"ל דכשמשלם אינו פסול א"כ איך נימא שישלם משום דהוי גזלן אם יהי' הדין כן מתקן. אך עכ"פ א"א לפסוק שישלם ב' וישבע על השאר א"כ יהי' יחלוקו והוי גזלן כנ"ל. ומדויק לישנא דאביי אם איתא משתבע והא גזלן אם יהי' הדין דישבע א"כ אינו מתקן וא"ל באמת שכנגדו כו'. ומיושב דפריך ת"ל דהוי ליה רועה וא"צ לסברא הנ"ל דמטעם זה ב"כ וב"כ פסול כנ"ל:
א"א לדר"ח קמייתא כו' כ' תוס' דהלכה כר"ח ומצינו לשון כזה א"א לדר"ה ע"ש. ולע"ד קשה דלשון דאמר אח"כ השתא נמי דליתא לדר"ח לא מצינו כזה על מה שהלכה. ועוד גם לשון א"א שם דפריך פירכא שייך אם איתא לדר"ה דמשום הקושיא עצמה נולד לו. ספק אם יהי' הלכה ובתר דמשני שפיר נקבע אחר כך הלכה כר"ה. משא"כ בלי הקושיא רק הדין שיאמר אם איתא עכ"פ מוכח שמסופק ואינו ודאי הלכה. והי' נראה לע"ד דהא קשה למה חשיב ליה העדאת עדים מה דאכל תרי הא צריך שומא עכ"פ כמה הי' שוה דעדים לאו בני שומא נינהו לחייב. וא"כ הוי הודאה דבר שאינו במדה במשקל ומנין וגם אח"כ שיהי' נישום כפחות שבבהמות שמעידים שאז הוא דבר שבמדה מ"מ כבר יצאה הודאה מפיו בפטור כמ"ש הר"ן גבי מה שהנחת אתה נוטל אף דנעשה אח"כ דבר שבמנין כנ"ל. דלא עדיף העדאת עדים מפיו. וכמו שהקשה ראב"ד ז"ל על הא דאינו יודע כמה הי' שוה המשכון ושם התי' כמ"ש הש"ך דא"א לחייבו יותר מפרוטה חשיב במדה ע"ש מ' ע"ב. משא"כ כאן דאחר השומא יתחייב כמו שיהי' נישם הפחות עכ"פ שוב קודם שומא לא הוי דבר שבמדה דעומד להתברר. ולא שייך חילוק הר"ן ז"ל שכ' פרק ש"ה בין הודאה לעדות בנ' דחבלה דשם החילוק בנאמנות דלא נולד הנאמנות עד אחר שנשבע א"כ לא הי' עדות כלל קודם משא"כ בהודאה ע"ש. משא"כ כאן שהעדות נגמר רק אינו יודע כמה א"כ גם כן יצאה הודאה מפיו היינו בשעה שהעידו בפטור שאינו במדה כו' ומה שנעשה אחר השומא מדה לא מהני לחייבו כמו בהודאה כנ"ל. ודוחק לומר דבאמת א"א לישום רק פרוטה הפחות דזה דוחק:
וי"ל דהא לכאורה בלאו טעמא דר"ח ישבע ויטול מתקנת נגזל דקי"ל כרבנן דגם בלא מודה מקצת כשגזל וא"י כמה נשבע ונוטל. אך ז"א דוקא שם במשנה נטל תחת כנפיו ע"ז עצמו הספק אי ב' אי ג' והדררא דממונא על הכל דיכול להיות ג' כמו ב'. אבל כשהעדים ראו שגזל ב' והלה טוען שגזל עוד ע"ז אין דררא דממונא דמצד עדות העדים ידוע כמה גזל ואינו נוטל בשבועה. וכן כאן דמסהדי דאכל תרי אין על השאר שטוען שכופר שייך תקנת נגזל כו'. אמנם על אותן הב' שאכל כמה הי' שוה שייך שוב תקנת נגזל דע"ז הספק שודאי גזל וא"י אותה הגזלה כמה הוא כנ"ל. וא"כ הדין שישבע הלה שהשנים שלו כמה הי' שוה ויטול משום תקנת נגזל כנ"ל. וא"כ שפיר אחר שבועתו חוזר שוב ונעשה מחויב מקצת מתוך טענתו אותו השיוי שע"י השבועה וזה כבר מסוים ודבר שבמדה. וזה ההעדאת עדים שוב נעשה אחר השבועה ושייך חילוק הר"ן ז"ל דנהי דקודם השבועה הי' רק גורם לממון אף שהי' טוען כמה דשייך מי יימר דמשתבע מ"מ אחר שנשבע נעשה הבירור על כמה מה שלא הי' יכולין לחייבו קודם שבועה רק הפחות וא"כ העדאת עדים זה נעשה רק אחר השבועה ואז הוי במדה. ולא חשבינן זה יצאה מפיו בפטור כנ"ל:
אולם באמת אין הכרח כלל לסברא הנ"ל כיון דעדים לא עדיף מפיו וקודם שבועה בשעה שהעידו הי' פטור לא מיחייב ע"י אחר שנשבע דהוי רק בירור על החיוב שיצא בפטור וכמו מה שהנחת כו'. אך י"ל לר"ח קמייתא דאמר ותנא תונא ממתני' דחשוב לי' עדים מה דתפיס וס"ל הילך חייב וכעין דאורייתא כו'. והא כיון דהדין יחלוקו בשבועה א"כ הוי רק גורם לממון מי יימר דמשתבע ונפטר ושוב אחר שנשבע ג"כ אין כאן חיוב. ומוכח דס"ל כר"ן הנ"ל דאחר השבועה נעשה החיוב וכמ"ש שם ע"ש. א"כ גם כאן משתבע אשארא דאחר השבועה מתק' נגזל שוב מתחייב שבועה כנ"ל ואמר ע"ז אם איתא לדרח"ק היינו תנא תונא דאמר דהילך חייב ומייתי ראי' ממתני' דכעין דאורייתא ומוכח כנ"ל. וע"ז שפיר מסופק ואמר אביי השתא דליתא לדר"ח היינו דקי"ל כר"ש דהילך פטור וע"כ דלא כר"ח במתני' שאין החיוב משום העדאת עדים דהילך רק דרבנן כדאמר לעיל ושוב אין כאן ראי' לסברת הר"ן הנ"ל. וי"ל שגם בזה יצאה מפיו בפטור ולא מיחייב גם שנשבע אח"כ מתקנת נגזל כנ"ל. אבל גוף הדין דר"ח ס"ל שפיר תרוייהו כמו ר"ש רק התנא תונא לאו הלכה דקי"ל הילך פטור כנ"ל:
ומיושב ג"כ מה דאמר אביי השתא נמי דליתא לר"ח נחייבי' מדר"נ וכי לא ידע החלוק בין שבועה דרבנן. אולם להנ"ל כיון דאמר דא"א לדר"ח אף דבמה שנעשה דבר שבמדה הוא ע"י שנטל בשבועה מתקנת נגזל א"כ איך יועיל לחייב עי"ז שבועה שיהי' נשבע ונוטל מדר"ח דהוי ג"כ תקנתא לתקנתא ושוב נמי נחייבי' מדר"נ. ומשני דר"נ תקנתא שיש חילוק בין היסת לשבועת המשנה לטול וזה עיקרו רק תקנ'. ומיושב דיוק דשני דר"נ תקנתא כו' הא קאי על דר"נ והול"ל רק תקנתא לתקנתא לא עבדינן ולהנ"ל מיושב דגם מהנ"ל דאיתא לדר"ח מוכח דעבדינן רק עיקר התי' דר"נ תקנתא ול"ד להנ"ל:
י"ל הא דהחזיר אביי דברי ר"ז א"א משתבע כו'. דלכאורה מה פריך והא גזלן הא יכול להיות לקוח ודידי' אכיל וניהו דמוקי אחזקת מ"ק לענין שישלם אבל לא לפסלו לשבועה. דהא פירש"י פ' מרובה שאם אין גניבה אין טו"מ דלמא דידי' שקנאו אף שמכירין מרא קמא והוא גודרת מ"מ אין לחייב' קנס וכן לפסלו ג"כ א"א. וי"ל דקושייתו הוא רק ממ"נ אם אתה חושב זה להעדאת עדים מה שאכל לחייבו שאינו לקוח שוב א"א להשביעו מה"ט דגזלן הוא. ואף דבטוען גזלתני או ע"א שגזל מתחייב שבועה כיון שאינו ודאי גזלן בפנינו שייך הספיקות. היינו שאין השבועה באה מכח ודאי רק אדרבא להכחיש העד שאינו גזלן. אבל בהעדאת עדים שנחייבו בתורת ודאי כעדים על התרי דאכל שוב א"א להשביעו דהוי גזלן ואם נשביעו שלא נתפוס ברור שאינו לקוח א"כ אין חיוב שבועה כלל כנ"ל. ושפיר לא הוי מצי למפרך סתם והא גזלן די"ל דלא חשוב גזלן כלל כנ"ל. רק פריך א"א לדר"ח משתבע הא גזלן הוא אם נתפוס זה לעדות וממ"נ כנ"ל. ומיושב ג"כ דפריך ת"ל דהוי לי' רועה. דסברא הנ"ל אינו מוכרח כ"כ די"ל גזלן לא הוי שמא לקוח ומ"מ מחייבו מדלא מתרץ דיבורי' דלהד"ם כונתו לקוח כמ"ש תוס' גבי לא לויתי כנ"ל ומ"מ חשוב ע"פ עצמו שאינו נפסל. ת"ל דהו"ל רועה ופסול לכ"ע. ומשני הא דעלמא כו' וא"ש:
תוס' הקשו כי נמי כדר"ח מ"מ כאן שייך הפרכא מה כו' משא"כ שהוחזק כפרן וי"ל שמא כיון דכבר ילפינן אין חלוק בין מלוה כו' ואינו מובן. ונראה פשוט הטעם דבשלמא לענין חיוב השבועה י"ל שלא חייבה תורה על הספק לישבע רק כשמסברא לא ישבע שקר והוי בירור משא"כ בהוחזק כפרן שאינו בירור לא חייבתו. וא"ל דא"כ ישלם ככל משאי"ל. ז"א כיון דתמיד בהעדאת עדים כן לא חייבתו תורה כלל שבועה ולא שייך מתוך. משא"כ עתה דילפינן במלוה העדאת עדים דמחייב שבועה וא"כ איך נימא דבפקדון משום דכפרן בעדים אין חיוב שבועה עליו הלא לענין החיוב שבועה הוי ככל העדאת העדים רק שא"י לישבע משום שהוא גזלן וממילא הוי משאיל"מ דגם בהעדאת פיו המחייבתו שבועה ונתברר שהוא גזלן וחשוד ג"כ חייב לשלם משום מתוך כנ"ל ושפיר גם בפקדון כן וכמ"ש תוס':
תוס' בחשוד נימא מתוך שיטול בל"ש. קושיתם הוא רק למ"ד בדאורייתא לא מפכינן אבל למ"ד מפכינן א"כ כשהי' עליו החיוב שבועה יכול להפוך ולמה יגרע במה שחשוד לענין ההיפוך דבשלמא בנ' ידענא כו' ונ' א"י משלם דא"י להפך דאם הי' טוען ברי יכול להפוך כמ"ש הרי"ף דגם אם שטר עליו יכול להשביע כ"ש חיוב שבועה והוא משום דטוען ברי משא"כ נ' א"י א"י להפוך ולהשביע בטענת ספק. משא"כ חשוד דטוען ברי הוא כמו שעדיין השבועה עליו שיכול להפוך ולהשביע הנוטל בברי כנ"ל. רק למ"ד לא מפכינן הקשו שפיר. ומ"מ נראה ג"כ דהטעם הוא דהא יש ראי' מדאינו רוצה לישבע שחייב רק שיאמר שגם אמת אינו רוצה לישבע וא"כ איך אתה מהפכו עלי מש"ה טעמא דאם האמת כדבריך תשבע הא גם אתה י"ל אלא שאינך רוצה לישבע גם אני א"ר גם בשבועת אמת ולכך א"י להפוך אף דבשטר יכול להשביע בטענת אשתבע הוא משום שאין אותה הראי' עליו דחייב לשלם יכול לומר תשבע משא"כ כשיש חיוב שבועה עליו כנ"ל דיש אותה ראי' שאינו רוצה לישבע ע"כ שחייב גם עליו וכנ"ל. וא"כ בחשוד שאין נותנין לו לישבע ואין ראי' ממנו לכ"ע יכול להפך ולא עדיף משטר כמ"ש הגאון די"ל או תשבע אי האמת כן כנ"ל. וי"ל שזהו כונת התוס' בתי' הב' כנ"ל:
שם השתא דליתא לדר"ח כו' מדר"נ וכ' תוספות לחד פי' דגם בלא דררא דממונא ולתי' ב' דכאן דמסהדי דאכל ב' עכ"פ חשוב דררא דממון גם אי דלא כר"ח ע"ש. ועל מה דמשני דר"נ תקנתא ותל"ת ל"ע כ' תוספות ומתוך שאינו יכול לישבע משלם לא שייך כדפי'. והא תוספות כ' ב' תירוצים. ולתירוץ א' מדינא בחשוד מתוך שאינו יכול לישבע משלם רק משום לא שבקת כו' אם כן י"ל גם בהיסת כן דלא מיקרו תל"ת. [דלא הי' שתי התקנות לטובת אחד רק תקנה א' לטובת התובע וא' לנתבע]. ולתירוץ ב' הטעם [דל"א מתוך כיון דרוצה לישבע ומטעם זה הי' ראוי לפוטרו לגמרי רק כדי שלא ירויח החשוד על ידי שהוא חשוד דאחר צריך לישבע] והוא יפטור בלי שבועה ולכך תיקנו שישבע שכנגדו וע"כ אף שהי' ראוי מה"ט לתקן גם בהיסת שישבע שכנגדו כדי שלא ירויח לפטור בל"ש מ"מ תקנתא לתק' ל"ע. אבל אי בשבועה דאורייתא מה"ת מתוך רק משום לא שבקת י"ל גם בהיסת אינו רק כעין דאורייתא וי"ל דהא לא שייך לא שבקת כו' הא כשיתבענו יותר מהמגיע יכפור הכל. וע"ז לא שייך לא שבקת דאינו חשוד לשקר. וע"כ שילונו בפני עדים ויאמר אל תחזיר או תוך זמנו וכשיכפור הכל יתחייב, שבועה מדר"ח. וא"ש השתא דקי"ל כר"ח אבל אי ליתא לדר"ח ע"כ אין הטעם דלא שבקת וע"כ כתירוץ הב' דמדינא לגמרי פטור א"כ ע"ז תירץ שפיר תקנתא לתקנתא לא עבדינן וכ' תוס' שפיר דלא הוי מתוך שאינו יכול לישבע משלם כדפי' דע"כ תירוץ זה עכשיו דליתא לדר"ח. משא"כ לדקי"ל כר"ח י"ל ב' הטעמים כנ' לכאורה תמוה דפריך נחייבו מדר"נ הא טעמא דר"נ חזקה א"א תובע אא"כ יש לו. ועיקר הטעם למה יתבע בחנם הא מסתמא יכפור ומה לו לתבוע חנם. וא"כ לכאורה בתר דתיקון היסת שוב אין כאן חזקה הנ"ל דתובע שמא לא ירצה לישבע באמת ג"כ וישלם. וצ"ל דז"א דמסתמא כיון דאמת כן ישבע ושפיר תיקן היסת. אבל אי נימא בחשוד גם בהיסת שחייב לשלם א"כ ודאי דלא שייך חזקה אא"ת כיון דמיד שיתבענו יהי' חייב לשלם גם שיכפור ומנ"ל לאביי שגם כה"ג שייך א"א תובע לחייב היסת כנ"ל. אך זה רק אי מדינא חשוד חייב מטעם מתוך שייך החילוק דכאן אם יהי' הדין שחייב אין כאן חיוב שבועה כלל. אבל לתי' הב' דלעולם פטור רק שלא ירויח שייך גם בהיסת אף דשייך כנ"ל מ"מ אין לפטרו שיהי' עדיף מכשר כנ"ל. [וע"ז תי' שפיר דהכא הוי תל"ת וכנ"ל]. ומיושב ג"כ כנ"ל דהקושיא הוא רק לתי' הנ"ל דל"ש משאיל"מ מדינא וע"ז משני שפיר כנ"ל. והנה י"ל ג"כ דאדרבה אזיל לל"ב דשבועות דבלי דררא דממונא אינו חייב רק משום דמסהדי דאכל תרי חשוב דד"מ על השאר וא"כ שוב שייך החזקה אא"ת אא"כ יש לו דאז שתבעוהו ולא הי' עדים על ב' א"כ היה כופר להד"מ ואין עליו היסת כלל ושייך שוב החזקה דמה תועלת כנ"ל. וממילא אח"כ שבאו עדים על תרי ונעשה דררא דממון על הכל יחייב היסת מדר"נ ממילא יהי' חייב לשלם ומשני תקנתא כו'. אך הא שייך גם להיפוך דכיון דמסהדי דאכל תרי שוב לא שייך החזקה א"א תובע גם קודם שבאו עדים דחשבו שיודה האמת על השנים ויהי' חייב שבועה על השאר וישבעו ויטלו. אך ז"א דכשיודה בעצמו אינו חשוד כלל ויוכל לישבע ומה תועלת כשישבע אמת ושייך החזקה דמגיע הכל וממילא אח"כ חייב. וא"כ מיושב מה דפריך ות"ל דהו"ל רועה דתמוה ולהנ"ל א"ש כיון דרועה פסול א"כ מה פריך אביי לחייבו מדר"נ הא אין כאן חזקה אא"ת אאכי"ל דסברי שיודה אותן התרי ויהי' מתוך דגם שיודה בעצמו חשוד בל"ז משום רועה וישבעו ויטלו ולא שייך החזקה ושוב אף שיש עדים אין היסת לשלם. ומשני ברועה דאינו חשוד כנ"ל וא"ש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |