אילת השחר/בבא בתרא/לד/א
לישתבע הא אמר מיחטף חטפה וכו' הו"ל כגזלן. מבואר דהשבועה היא להכחיש מה שהעד אמר ולא נאמר להשביע למה שיוצא מדברי העד שהוא גזל דהחוטף ישבע שזה שלו ואינו גזל אצלו, קצ"ע דלמה באמת לא ישבע ממה שנוגע למעשה לפי דבריו של העד, ולמה צריך לישבע נגד המילים שאומר העד ולא נגד התוצאות של דברי העד, יש לומר דהא העד אינו יודע אם זה של הנחטף, אלא דהדין אומר שזה של הנחטף, ושבועה אינו יכול להשבע אלא נגד מה שהוא יודע ולא נגד מה שהדין פוסק, אלא דעדיין צ"ע למה זה נקרא מחויב שבועה, הא כיון דשבועה רק להכחיש את המילים מה שאומר העד, וכאן שאינו מכחיש למה שייך לומר מחויב שבועה, וצ"ל דהכונה דכדי שיזכה בהדבר צריך דוקא לזכות ע"י שבועה שזה שלו, וכיון שזה אי אפשר לישבע לכן צריך לשלם.
הוי מחויב שבועה שאינו יכול לישבע וכו'. יש לעיין קצת דהא מה שהעיד הע"א דחטף לולא זאת דאמרינן חזקה מה שתח"י של אדם הרי הוא שלו דלכן זה ודאי הי' של זה שחטפו ממנו לא הי' בעדותו שום נאמנות, וכל מה שעדותו תועיל לחייב שבועה הוא רק עי"ז שאם זה נכון כדבריו הרי הוא חייב להחזיר הנסכא, א"כ השבועה צריכה להיות להכחיש שאינו חייב, דהא עצם העובדא של חטיפה בלי שתגרום חיוב אין ע"ז כלל שום דין עדות, וא"כ למה מקרי אינו יכול לישבע, דהא יכול לישבע להכחיש מה שיוצא עפ"י דברי העד.
ובעליות דר' יונה כתב כשחייבה תורה שבועה עפ"י ע"א שבועה זו הוא שישבע הנתבע להכחיש את העד, דהכי דרשינן לא יקום ע"א באיש לכל עון, פי' לחייב אדם בעדותו, אבל קם הוא לשבועה להשביע המכחיש עדותו שחייב הנתבע לישבע שאין העד מעיד אמת, ודין שבועה שחייבה תורה כך הוא או ישבע שבועה שחייבה תורה או ישלם, הלכך זה שטוען אין חטפי ודידי חטפי כיון שאינו יכול עוד להכחיש את העד בשבועה וא"א לו להשבע שבועה המחויבת מן התורה הרי העד במקום שנים, ואילו היו שנים מעידים שחטף הנסכא ודאי הי' משלם ולא הי' נאמן לומר דידי חטפי.
ועדיין צ"ב למה באמת צריך להכחיש דבריו, כיון שבלי שזה יחייבו ממון, הא אין דבריו כלום, א"כ העיקר להכחיש מה שיוצא מדברי העד.
ואם היינו אומרים דדברי העד גם אם לא הי' נוגע לחייבו ממון יש ע"ז נאמנות, וא"כ כל שלא הוכחש הרי יש נאמנות שחטף, לכן לא יועיל מה שהכחיש דאינו חייב, דמ"מ לא הוכחש החטיפה, וכל שהחטיפה לא הוכחשה בהכרח הוא חייב לשלם, הוי א"ש. אבל לכאורה הא בלי שזה נוגע לגבי ממון אין לו דין נאמנות, וא"כ צ"ב למה לא יועיל שבועה להכחיש מה שיוצא על עדותו, וע"כ צ"ל דכיון דבעדים שנים נאמנים על העובדא ממש גם בע"א אע"פ שעדותו מהני רק למה שיוצא, מ"מ להכחיש צריך מה שאומר לא מה שלפי דבריו יוצא.
התם סהדא לאורועי קאתי וכו'. נראה דאם בא על כל שנה עד אחד וביחד נמצא דאכל ג' שנים יוכלו לחייבו שבועה דאורייתא על כל שנה דכל אחד הא מעיד לחייבו, אע"ג דאם נצרף כל עדותיהם נמצא דבאו לזכותו דאז יש לו חזקה והקרקע שלו, מ"מ כשאנו דנין על כל ע"א נמצא דבא לחייבו, דהא לפי עדותו יוצא שהמחזיק חייב בפירות, דאין לומר דכשדנין על עדותו אנו מניחים כאילו יש לנו ידיעה על שתי שנים הנותרים שגם בהם החזיק, דודאי אינו כן ונמצא דכל אחד מעיד לחייבו פירות, אמנם אם יהיה ע"א על שנה אחת וע"א על שתי שנים, אפשר דיפטר משבועה דאורייתא להסוברין דעד המסייע פוטר משבועה, ולאלו דסברי דע"א לא מהני לפוטרו היכא דמחוייב שבועה, גם כאן לא יפטר כיון דבלי עדותו שהוא מסייע הו"ל מחוייב שבועה שאינו יכול להשבע דמשלם. (מהדו"ק)
רשב"ם ד"ה אלא אי דמיא. וכגון שמעיד שלא אכל כי אם ב' שנים. לכאורה אפילו מעיד שאכל ב' שנים ולא דרק ב' שנים ותו לא אף אם כונתו לסייע להמחזיק, הא מ"מ עדותו מחייבתו כיון דאין לו עדי ג' שנים ויצטרך להשבע להכחישו ומתוך שאינו יכול לישבע משלם.
ואפשר דס"ל להרשב"ם כיון שיש אפשרות שיבואו עדים להעיד על עוד שנה ואז נמצא דעדותו מסייעתו, וחיוב שבועה הוא רק היכא דלפי דבריו הוא תמיד נגד השני ויצטרך להשבע בכל גווני, משא"כ כאן דלפי דבריו אם יצטרף עדים על עוד שנה לא יצטרך לישבע וצ"ע.
תוד"ה הוי. וכי תימא דהא לא חשיב מיגו דהא אם אמר לא חטפי הי' חייב שבועה דאורייתא וכו' ומיהו לפי' ר"ת דפירש שבועה שנאנסו דהתם היא מדרבנן דלא מחייב שבועה דאורייתא אפילו בנאנסו אלא היכא דאיכא הודאה במקצת אתי שפיר. הנה מה דיש סברא דלא יועיל מיגו היכא דעל מה שהי' יכול לטעון הי' חייב שבועה דאורייתא, ע"כ הוא משום דאע"ג דגם כעת נשביענו מ"מ הא מעיקר הדין אין על טענתו של עכשיו שבועה, משא"כ הטענה ההיא, א"כ גם אם על הטענה דנאנסו הי' חייב רק שבועה דרבנן, ג"כ לא יהי' מיגו כיון דעל הטענה דהחזרתי מצד עצמה אין ע"ז שבועה אפי' מדרבנן, וצ"ל דכיון דכעת אנו מצריכין אותו להשבע, אפי' אם זה רק כדי שיהא נאמן במיגו, מ"מ הרי נמצא דכעת אינו נאמן בלי שבועה, וכל שבועה הא אינו מחויב לישבע אלא דאם רוצה לזכות ישבע ויפטר, וה"נ כאן נמצא דשפיר הוי כמחויב שבועה מדרבנן.
אלא דצ"ע גם באם על נאנסו הי' חייב שבועה מה"ת כיון דבלי שנשביענו על טענת החזרתי אינו נאמן, נמצא דכעת כדי לגבות, גם מן התורה אינו יכול בלי שבועה, והוי כמחויב שבועה מן התורה, ומ"ש אם חייב מה"ת או מדרבנן, עכ"פ שבועה על טענת החזרתי היא משום דבלי השבועה אינו נאמן, ואם בנאנסו חייב מה"ת חייב כאן מן התורה דבל"ז אין לו מיגו, וכן אם נאנסו חייב שבועה מדרבנן, נמצא דגם על החזרתי אינו נאמן מדרבנן בלי שבועה. ועי' בחידושי הגר"ש הכהן (סי' י"ח) דביאר דכח השבועה לברר אינו אלא במה שמצינו בתורה ובאופן אחר לא מצינו שמהני, וא"כ כיון שאינו טוען דלא חטפי אז אין נאמנות לשבועה של דידי חטפי, כי על מה שלא מכחיש העד לא מצינו בתורה נאמנות שבועה.
ועדיין צ"ע דאין אנו צריכים נאמנות לשבועתו דהא אנו מאמינים טענתו לבד מחמת המיגו, אלא דאם לא ישבע הא א"א להאמין לו מחמת דאיערומי קא מערים שירויח שבועה לכן אנו מצריכין אותו שבועה, אבל הנאמנות אינה השבועה.
אכן הגר"ש הכהן זצ"ל ביאר לפי דרכו דמיגו כל נאמנותו מכח זכות הטענה ההיא שהי' יכול לטעון, וכיון דהתם לא הי' נאמן בלי שבועה המבררת ה"נ כעת אינו יכול להיות נאמן בלי שישבע שבועה המבררת, וכיון דשבועה דהחזרתי אינה מבררת מן התורה א"א להאמין לו במיגו. ובאמת לפי"מ שביארנו דבאמת כל מיגו הוא מכח דאינו משקר, מ"מ אין לו נאמנות יותר מהטענה שהי' יכול לטעון, דאל"כ הרי נמצא דנאמן בזה יותר מבהטענה ההיא, ולפי"ז אפשר ג"כ לפרש דלכן לא יועיל אם בנאנסו או בלא חטפי הי' חייב שבועה מן התורה, כיון דכעת אינו עושה דבר המברר וא"א להאמין לו במיגו כיון שאז הי' נאמן מחמת דהי' מברר ע"י השבועה, וכעת אין השבועה מבררת.
ומ"מ בין לפי מש"כ הגר"ש ובין לפי משנ"ת צ"ע, דלפי"ז יוצא דאם הי' יכול לטעון טענה שהי' נאמן מחמת שהי' לו ע"ז עדים לא יהא נאמן כעת, ובאמת כן כתב שם הגר"ש ז"ל, וצ"ע בהא דרבא בר שרשום (לעיל דף ל"ג) דהוי ס"ל דכשיטמין שטר משכנתא יהא נאמן במיגו דלקוח אע"ג דעל לקוח הי' נאמן רק אם הי' מביא עדי חזקה לג' שנים וכעת רוצה שיאמינו לו רק בטענתו.
ואפי' אם נימא כסברת הקצוה"ח (סי' ק"מ) דכל חזקה אינה ראי' אלא תקנ"ח, הא מיהת דנתנו לזה דין כראי' כמושי"ת בדברינו לקמן, ובפרט להרמב"ן דחזקה היא ראי', ואיך הי' מהני מיגו דהא אז הי' לו ראי' של עדים וכעת לא, משמע דבכ"ז מהני מיגו.
ונראה דע"כ צ"ל דאדם ירא יותר מחיוב שבועה דאורייתא, אע"ג דלאמיתו של דבר אין שום חילוק בעונש שבועת שקר, ולכן הוצרך נמי לאשמעינן בשבועות דף מ"ה דכל הנשבע לשקר אפי' חיוב שבועה יותר קל מ"מ כבר פסול לשבועה.
בא"ד. או משום שירא שלא יפסלוהו לעדות העד ובעל הנסכא. יש לעיין דמה עדיף לי' לטעון דידי חטפי דגם כשטוען דידי חטפי ג"כ יפסלוהו לעדות כיון דלדברי שניהם הוא גזלן [ברעק"א חו"מ סי' ל"ג הביא להקשות כן בשם התומים, הובא גם בליקוטים דרעק"א ב"ב קכ"ח], ואם כונתם דטועה דסובר דכך יאמינו לו יותר, א"כ מה צריך טעם משום שיפסלוהו לעדות, תיפוק לי' דסבר דכך יאמינוהו יותר.
בא"ד. לכך נראה כמו שפי' ריב"ם דודאי הוי מיגו ולהכי פטרי רב ושמואל דנאמן בשבועה במיגו דאי בעי אמר לא חטפי ור' אבא סבר אע"ג דאית ליה מיגו חייב דכיון דאיכא אחד המחייבו שבועה מן התורה כן הוא הדין שישבע להכחיש את העד או ישלם ואין מועיל לו מיגו ליפטר. יש לעיין לפי סברא זאת אם גם עד המסייע לא יועיל מה"ט דכשיש חיוב שבועה לא מהני שום נאמנות נגד זה רק או נשבע או משלם, דלכאורה מנ"ל דרק נאמנות מיגו לא מהני היכא דחייבתו תורה לישבע ולא נאמנות אחרת.
ויש לעיין בכו"ח דרעק"א סי' ג' דהסתפק בהא דעד המסייע פוטר משבועה, אם דהוי כמו שכבר נשבע הנתבע, או דהוי כאילו לא הי' מחויב שבועה כלל, ולהצד דהוי כאילו לא הי' מחויב שבועה כלל, הא ודאי לא יצטרך כבר לישבע, ולהצד השני דהי' כאילו כבר נשבע ג"כ יועיל לפוטרו, אמנם זה גופא צ"ע איך יכול העד המסייע לפטור את השבועה כיון דהתורה אמרה או לישבע או לשלם לסברת התוס' כאן אליבא דר' אבא.
ויש לומר דבזה שחייבה תורה שבועה גילתה תורה דלא יועיל שום ראי' אחרת של המחוייב שבועה כדי להיפטר מתשלומין רק שבועה, אבל כ"ז ראיות שהמחויב שבועה מביא, והיינו מיגו שזה ראי' ממנו, אבל ראיות שאינן ע"י המחויב שבועה אלא עד המעיד לטובתו ואין הוא המביא ראי' אלא אחר, בזה אין לנו ראי' שהתורה חידשה שלא יועיל.
בא"ד. וצ"ל דהא דאמרינן וכו'. תוס' כתבו דבהא דסיטראי נינהו צ"ל דהשליח אינו עד, והיינו לאחר שתיקנו שבועת היסת דהוי נוגע בדבר, דלפני שתיקנו שבועת היסת דאינו נוגע דהא מצי לומר אהדרתינהו ללוה ויפטר, נמצא דהשליח הוי עד דמעיד דחוזאי קיבלו המלוה ואז הוי מחויב שבועה ואיל"מ ולא נאמנין במיגו לומר דסיטראי נינהו, יש לעיין הא כשאומר שליח דפרעו, נמצא דמעיד השליח שהשטר שלהם פרוע ואינם חייבים בשבועה אלא מדרבנן כדין ע"א מעיד שהוא פרוע, ואין ע"ז דין דמתוך שאיל"מ, ובתוס' כתובות (דף פ"ה ע"ב) כתבו דאין לחוזאי מיגו משום דאי הוי אמרו להד"מ היו צריכים להשבע להכחיש העד, והיינו כשיטת הר"י לעיל דלא נאמן במיגו דהוי מצי טעין להכחיש העד ולישבע, וזה שייך אפילו אם השבועה אינה אלא מדרבנן, דמ"מ אינו מעיז לטעון ולישבע נגד העד, אבל מש"כ כאן מחמת מחוי"ש ואיל"מ צ"ע. שו"ר שבריטב"א (הובא בשטמ"ק כתובות דף פ"ה) הביא תירוץ דאפילו לפני שתיקנו שבועת היסת אין כאן משום מחוי"ש ואיל"מ כיון דהוי רק שבועה דרבנן.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |