אילת השחר/בבא בתרא/לג/ב
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' הוא והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר ר' חסדא מה לו לשקר אי בעי אמר מינך זבנתיה ואכלתיה שני חזקה. לכאורה כאן בלי המיגו ברור שהוא גזלן, דהרי התברר שזה של השני והוא אכל ג' שנים פירות והרי הוא גזלן, ומבואר בחזו"א דאדם רשע אינו נאמן במיגו, ואיך כאן נאמינהו במיגו כיון דבלי נאמנות דמיגו הוא ודאי גזלן.
אם טען ואמר לפירות ירדתי וכו'. ומבואר ברשב"ם ותוס' דבתחילה אם בא בעליו ומוחה אינו נאמן בטענתו ואין לו רשות ליקח הפירות, והנימוק"י כתב דהא דלא חציף מחמת דכיון דאם יבוא קודם יכול הבעלים להוציאו מהשדה, ואם בכ"ז העיז לבוא ליקח הפירות הרי דזה הי' שלו, אבל מלשון התוס' שכתבו (בד"ה ואי טעין) דאע"ג דבשעה שאכל הי' יכול בעל השדה לעכב ולא הי' נאמן לומר לפירות הורדתני, מיהו כיון שכבר אכל וזה בא להוציא נאמן לומר לפירות ירדתי, ולפי דברי הנמוק"י אין שייך לומר אע"ג דיכול לעכב, דאדרבה הא זהו הטעם דנאמן לומר לפירות ירדתי כיון שלפני זה הי' יכול בעל השדה לעכב, ומדבריהם משמע דלהוציא ממנו אינו יכול, ואינו מבואר כ"כ מאי נפק"מ, ואם משום דכח החזקה דלא חציף איניש הוא רק שלא להוציא ממנו ממון, אבל אין בכחה להוציא ממון של בעל הבית, דא"כ אם ימחה שלא יקח ולקח למה יוציאו ממנו, הא בכח החזקה דלא חציף להועיל לענין שלא יוציאו ממנו, מה לי אם לקח באיסור, דמ"מ אם חזקה דלא חציף מועיל שמה שלקח לא יוציאו ממנו יועיל גם כשמיחה בו, ואולי דאז אין לו דין כתופס וצע"ק.
איזיל איגדריה לדיקלא דפלניא. וכ' הרשב"ם דשבקין ליה ב"ד ללקוט. והנה יש לעי' אם זה דוקא דין דב"ד מניחין אותו ללקוט דאין עליהם חיוב כל זמן שאין תובע לפנינו אלא מדין השבת אבידה ובאופן זה פטורין, אבל שומר שמינהו בעה"ב לשמור אינו יכול להאמין לכתחילה לדבריו ואסור ליתן לו ללקוט, או דאין חילוק דכל זמן דאין הבע"ד מכחיש לפנינו נאמן מטעם דלא חציף, ולכאורה הכי מסתברא, דאם נימא רק דאין מצות השבת אבידה בכה"ג למה הזכיר הרשב"ם ב"ד, דדין השבת אבידה הא אינו דין המוטל על ב"ד דוקא, גם כיון דחזינן דבדיעבד נאמן לענין ממון מסתבר דגם לכתחילה יכול ללקוט ולהוציא ממון כל זמן דאין הבעה"ב שמכחיש לפנינו. (מהדו"ק)
רשב"ם ד"ה והדרי פירי. אבל אי ליכא סהדי דאכלינהו לפירי אלא בהודאת פיו והוא טעין דזבנתיה מינך ואכלתינהו לפירי וכו' דמיגו דמצי אמר לא אכלתי פירות כי אם מעט כגון עייל כורא ואפיק טפי מכורא. הנה ע"כ מיירי הרשב"ם דטעין המערער טענת ברי אכלת ב' שנים והמחזיק טוען ג' שנים, ועל השנה הג' אי"צ הטעם דמיגו אלא כמש"כ התוס' לעיל ד"ה ה"ג, דממ"נ אם אתה מאמינו שאכל גם השנה השלישית א"כ הרי הקרקע שלו, ואם אי אתה מאמינו שזה שלו אין לך להאמינו שאכל, אבל על השתי שנים הי' חייב לשלם, דהא לא יכול לומר לא אכלתי דהא רצה לזכות בהקרקע, וע"ז קאמר דהי' יכול לומר אכלתי קצת לכן פטור גם על הפירות של הב' שנים ונשבע שבועת היסת.
והנה אם היה טוען אכלתי קצת הי' מחויב לשלם הקצת פירות שאכל, דהא אז אין לו מיגו יותר דהא לא הי' יכול לטעון לא אכלתי כלום כיון שרוצה לזכות בהקרקע, א"כ ע"כ גם עכשיו דטוען אכלתי הרבה ונאמן רק במיגו דאכלתי קצת ג"כ יצטרך לשלם כנגד הקצת הזה. ולפי"ז צ"ל דהרשב"ם דכתב דאינו חייב לישבע שבועה דאורייתא על כל פירות שתי השנים, לא ס"ל כשיטת הגאונים שהביא הרמב"ם (בפ"ד מהל' גזילה) דכה"ג חייב שבועה מדין העדאת עדים, דהא תובעו שאכלת פירות הרבה של שתי שנים ואתה חייב לי על אכילת כל הפירות של השתי שנים, והמחזיק טוען דאינו חייב כלום, וב"ד מחייבין אותו לשלם אכילת קצת פירות של שתי השנים, דאז לשיטת הגאונים חייב שבועה דאורייתא על השאר מדין העדאת עדים, וע"כ דס"ל כהרמב"ם דפליג על הגאונים, וס"ל דבכה"ג אין שבועה דאורייתא מדין העדאת עדים, ועי' קצוה"ח ריש סי' ע"ה.
תוד"ה ואי טעין. וא"ת מאי איריא משום דלא חציף תיפו"ל משום דתפיס מידי דהוי אמטלטלין שאין עשויין להשאיל ולהשכיר דאי אמר לקוחין הן בידי נאמן. יש לעי' לכאורה הוא טוען שקנה זכות בהקרקע לפירות, וע"ז אין תפיסתו מוכחת עליו, דתפיסתו מוכחת רק דהפירות הם שלו ולא דיש לו קנין בהקרקע לגבי הפירות, א"כ למה נאמן בכה"ג מכח תפיסתו כיון דאין התפיסה מצדיקה טענתו, משא"כ בדברים שאין עשויין להשאיל דהתפיסה מוכיחה שקנה, ולפי מש"כ הרבינו יונה (לעיל כ"ח ע"ב) דבמטלטלין לא בעי כלל טענה, אפשר לומר דנהי דאין הוכחה מתפיסתו לטענתו, מ"מ לא גרע מאילו לא היה לו כלל טענה דהי' נאמן, אבל לפי מה שמשמע מהרבה ראשונים דגם במטלטלי בעי טענה, ואם נימא דגם התוס' יסברו כן צריך טעם לקושיתם, וע"כ דכיון דגם בקונה קרקע לפירות ג"כ אין עושה אחרת הו"ל שפיר הוכחה לטענתו וכמשנ"ת לעיל.
והנה הב"ח (סי' קל"ז סק"ב) הקשה על הא דב"מ דף ק"י בשטר משכנתא שכתוב שנין סתמא ואין ידוע אם שתי שנים או שלוש, דסובר ר' יהודה קרקע בחזקת בעליה עומדת, ולמה לא יהא נאמן מחמת שלא חציף לאכול פירות דלאו דיליה, ובש"ך שם תירץ דשנין משמע רק שתים, א"נ כיון דירד קודם למשכנתא כבר הוא חציף לאכול, ובקצוה"ח (סי' שי"ז) הביא שכ"כ ג"כ הריב"ש סי' של"ו, ולולא דבריהם היה אפשר לומר דכיון דהספק הוא בשטר, נהי דלא בא השטר לב"ד לפני שליקט, מ"מ מה דיש סברא דלא חציף איניש למיכל פירי דלאו דיליה אינו יכול לברר בכונת השטר, דהספק על השטר נעשה קודם שליקט, ולפי דברי הריב"ש והש"ך נמצא דאם יטעון המחזיק לפירות ירדתי על שתי שנים יכול המערער לומר הורדתיך רק על שנה אחת וממילא לא יהיה לו ראיה מכח דלא חציף, דכיון דכבר היה שנה אחת שהורידו לפירות אז הוא כבר חציף להיות עוד שנה וצ"ע. (מהדו"ק)
בא"ד. וי"ל דאיצטריך טעמא דלא חציף אם לקטן והניח ברשות שאינן שלו. וידוע מה שהוכיח מזה הג"ר נפתלי טרופ ז"ל דחזקה דכל מה שתח"י של אדם הרי הוא שלו מחמת דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, מהני רק למשוי ספק וזוכה מדין מוחזק, לכן כשלא נמצא בידו לא הי' זוכה זה שליקט.
ועדיין צ"ע דהא אם אז בשעה שליקט זכה מדין ספק למה יופקע כחו כשהניח ברה"ר, דאז להתוס' דפסקינן תקפו כהן מוציאין מידו הא לא מהני להוציא מיד זה שזכה כשהי' הספק, ואז בשעת לקיטה הא זכה מחמת דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן והי' ספק וזכה בספק, ולמה יופקע זה כשזה כבר אינו ברשותו.
גם יש לעיין דלפי"ז לפי"מ שפסק הרא"ש דבטוען ברי מהני תפיסה לאחר שנולד הספק, נמצא דבטוען לקוחה היא בידי בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר דזוכה מספק יועיל תפיסת הבעלים הקודמים.
ובעיקר קשה מה שכבר הערנו לעיל (דף ד' ע"א ד"ה דפנינהו) דא"כ איך אשה יכולה להינשא כשגט בידה והבעל טוען לא גירשתיה, דהא כיון דכל זכייתה רק מדין תפיסה בספק, ואיך תוכל להנשא דהא אינה ודאי שהגט שלה.
והי' נראה דכל הדין דחזקה שתח"י של אדם נאמר על מה שאדם מוחזק, דבלי זה נמצא דלכל א' לא יהי' ראי' על דבר שנמצא אצלו שזה שלו, אלא דמ"מ זה מבוסס על סמך הסברא דאחזוקי בגנבי לא מחזקינן, דאחזוקי אינשי אינו עושה הדין, דהדין הוא דאדם דאוחז חפץ אמרינן דודאי הוא שלו וזה מחמת דאחזוקי בגנבי לא מחזקינן, אבל בלא תפיס לא שייך החזקה כלל, דכל החזקה היא דכל שתח"י הוא שלו ולא מה שאינו אצלו, ולכן כשלקטן והניחן במקום שאינו שלו דאינו ניכר שמחזיקן בתור שלו, דהא לא לקחן לרשותו דאז לא מתחיל החזקה, דהיכא שבעינינו נראה שמחזיק לעצמו אז באמת אמרינן דודאי הוא שלו, לכן אשה שיש לה גט בידה מתירין אותה לינשא אע"פ שהבעל אומר לא גירשתיה דחזקה שמה שתחת ידה הרי ודאי שלה, וגם לא שייך לתפוס מהמוחזק שיזכה מכח החזקה שתח"י של אדם הרי היא שלו.
ויש עוד לומר דאי"צ שעל העובדא שדנין נאמר שבודאי הוא לא גנב, אלא שזה דין שכל מה שתח"י של אדם הרי הוא בודאי שלו, אע"פ שכל יסוד הדין הוא מחמת דאחזוקי בגנבי לא מחזקינן, אבל אי"צ שעל העובדא שדנין יהי' ראי' מחמת שלא גנב. ובזה יבואר מש"כ התוס' בב"מ דף ב' דבאוחזין בטלית אנן סהדי על כל א' דמה דתפיס הוא שלו, וכן במנה שלישי הנפקד אוחז בחזקת שניהם, דלכאורה צ"ב איך נאמר שזה של שניהם, דהא יודע שזה רק של א' מהם ואיך נאמר שלא גזל א' מהם, הא ע"כ א' מהם גוזל, אלא דלא צריך לדון על כל נידון דלא גזל, אלא דיש דין דלמוחזק נקטינן שזה שלו, ויסוד הדין נאמר משום דאחזוקי אינשי לא מחזקינן, אבל למעשה הוא דין בלתי תלוי אם בעובדא והנידון הזה בודאי שלא גזל א' מהשני.
בא"ד. יהא נאמן בטענתיה במיגו דאי בעי אמר לפירות ירדתי. הקשו השער משפט והחוסן ישועות, וכן ברעק"א הביא קושיא זו, דזה סתירה למש"כ בדיבור הקודם בד"ה ה"ג דאם הקרקע יוצאת גם הפירות יוצאין, וכן הראוני דגם הרבנו יונה כתב שני הדברים אע"ג דלכאורה הם סותרים זה את זה, וכן הקשו על מה שפי' בתוד"ה אי הכי אפילו ארעא נמי, דקושית הגמ' שיהא נאמן על הפירות מחמת דלא חציף איניש, אע"ג דזה לא יועיל להאמין לו על הקרקע שהיא שלו.
ונראה דאף לפי מש"כ התוס' דאם הקרקע יוצאת הפירות יוצאים, מ"מ אם יהיה כה"ג פירות ופירות או קרקע וקרקע, דעל חלק יש לו מיגו ועל חלק אין לו מיגו, מסתבר דנאמין לו על חלק אע"פ שעל החלק השני אינו נאמן, דהא כמו שלא יכול להכריע החלק שיש לו מיגו על החלק שאין לו מיגו, ה"נ אין יכול להכריע החלק שאין לו מיגו על החלק שיש לו מיגו, וכל דבריהם אינו אלא בקרקע ופירות שזכותו בפירות בא מכח הקרקע ולא זכה בקרקע מכח פירות, דאז שייך שהקרקע תגרור דין על הפירות.
והנה בהא דמקשינן אי הכי ארעא נמי, פי' בתוס' דלא היה הקושיא על הקרקע, דעל הקרקע ודאי לא יהיה נאמן משום דמכאן ולהבא גם על הפירות אינו נאמן, נמצא דאין הפי' דעל הקרקע לא יהיה נאמן גם על העבר, אלא דבקרקע דאינו נוגע לנו למעשה רק על להבא, וכיון שאין לו נאמנות מכאן ולהבא לכן אי אפשר להקשות שיהיה נאמן על הקרקע, אבל באמת גם על הקרקע יש לו נאמנות על העבר, ואם דנים על הקרקע נאמר דיש לו נאמנות על העבר ואינו נאמן להבא, דבזה הא לא אמרינן שמה שאינו נאמן להבא יגרור שגם לא יהיה נאמן על העבר, ומשום הסברא הקודמת שא"כ נימא להיפך שמה שנאמן על העבר יגרור נאמנות על להבא, וע"כ ישאר נאמן על לעבר ולא יהיה נאמן על להבא, ולפי"ז לא שייך להקשות כיון שהקרקע יוצא, דהא לגבי העבר גם הקרקע אינה יוצאת דנאמן מחמת הלא חציף, ושפיר הקשו דיהיה נאמן גם לגבי פירות מחמת דלא חציף, משום דגם לגבי הקרקע נאמן שפיר על העבר, כמו על הפירות דהשאלה על הפירות שכבר ליקט, וכן יש לתרץ על קושית התוס' כאן שיהיה נאמן במיגו דלפירות ירדתי אע"ג דלגבי הקרקע אין לו מיגו ואינו נאמן, דהנה חזינן דבחזקת ג' שנים שאוכל פירות הוי חזקה בקרקע, היינו דאכילת פירות הוי ראיה גם על כל הקרקע משום שגם קרקע אין לה ראיה אחרת מאשר אכילת הפירות, וא"כ בטוען שקנה את השדה ויש עדים שאכל הפירות זה הוא בעצם אכילת קרקע ולא אכילת הפירות לבד, וכשטוען שאכלה והיא שלו ויש לו מיגו, היינו דיש לו מיגו שאכילת הקרקע היא שלו, אלא דכיון דהמיגו מכח טענה דלפירות ירדתי דאז אינו זוכה למעשה אלא בפירות, נמצא דההוכחה היא בקרקע לגבי פירות משום דאי טעין לפירות ירדתי יש לו ג"כ נאמנות בקרקע לגבי פירות, שאכילת פירות פירושה אכילת קרקע לפירות, וא"כ נהי דהקרקע יוצאת דאין לו עדים על ג' שנים ואין לו חזקה, מ"מ מי אומר לנו שמה שאינו זוכה בקרקע יגרור ראיה שאינו זוכה בקרקע לפירות, ומשו"ה לגבי הפירות נשאר שיש לו קרקע לפירות, ולגבי עצם הקרקע דע"ז אין לו מיגו אינו נאמן, והו"ל כאילו על חלק מהקרקע יש לו נאמנות ועל חלק מהקרקע אין לו נאמנות, דאינו גורר א' את השני, משא"כ בהא דרב אידי כיון דיש עדים דרב אידי קרוב ואין ספק מוציא מידי ודאי, דמכח זה, הדין הוא דהפירות הם של רב אידי, ועל הקרקע אין לו נאמנות לגבי הפירות מכח המיגו דלא אכלי, דהא אם הי' טוען דלא אכל לא הי' לו נאמנות בקרקע כלל, וא"כ כשטוען שאכל ורוצה לזכות במיגו דלא אכל, היינו רק זכות פירות בלי דין נאמנות קרקע לגבי פירות, דהא ע"ז אין לו מיגו, דהטענה שהיה נאמן עליה היינו דלא אכל אין בזה נאמנות על הקרקע, ואז שפיר אמרינן כיון דהקרקע יוצאת יוצאין גם הפירות, כיון דטענתו בקרקע שעי"ז יהי' לו פירות ולגבי הקרקע אינו נאמן, ממילא לא שייך שכתוצאה מזה יהי' לו פירות, אלא דצ"ע מה דהתוס' (ד"ה ה"ג) הקשו מהא דמשמע לקמן (דף ל"ד) דאי ליכא חד סהדא לא הי' חייב הפירות, ונימא דכיון שהקרקע יוצא גם הפירות יוצא, ולהאמור צ"ע מאי קשה להו.
ובאור שמח (פ"ב משכנים) הקשה על מה דמבואר בתוס' (דף ב' ד"ה לפיכך) דבבקעה אם שהו הרבה נאמן לומר דהאבנים שלו ע"י שהוא בנה את הכותל ברשותו במיגו דאי בעי אמר קניתי ממך את האבנים, והקשה כיון דעל המקום אין לו נאמנות דע"ז אין לו מיגו איך אפשר להאמינו על האבנים, כיון דעל המקום אינו שלו ממילא גם האבנים אינם שלו, ולפי משנ"ת כל מה דאמרינן דכשהקרקע יוצאת גם הפירות יוצאים, הוא שייך רק בקרקע ופירות באופן שאין לו זכות גם לפי טענתו בקרקע לגבי הפירות, וכיון דכל זכותו הוא רק מכח דדין הקרקע גורר את הפירות, וכיון דאין לו מיגו לגבי הקרקע ממילא אינו זוכה גם בפירות, אבל באבנים ומקום, נהי דלא שייך שיעשה האבנים בקרקע של חבירו, אבל מ"מ אין זכייתו בהאבנים מחמת זכותו בקרקע, ובאופן זה לא נאמר שדין המקום יגרור דין על האבנים משום שאין הזכות באבנים מחמת זכותו במקום, ושפיר מתחלק דלגבי האבנים יהיה נאמן ולגבי המקום יחלוקו. (מהדו"ק)
בא"ד. וא"ת וכו' במיגו דאי בעי אמר לפירות ירדתי. ולפי מש"כ הש"ך (סי' פ"ב בכללי מיגו אות י') דהיכא דנאמנותו הוא רק מכח חזקה ויש נגד זה בירור הסותר להבירור הזה והיה יכול לטעון טענה אחרת, ולגבי הטענה ההיא לא היתה סתירה להחזקה שלו אינו נאמן במיגו, ולסברתו מתורץ גם הקושיא הזאת של התוס', כמו שתירץ את קושית התוס' דלעיל דף ה' ע"ב, דהא נגד סברת לא חציף איכא בירור דאחוי שטרך, ואם הי' טוען לפירות ירדתי לא הי' בירור נגדו כה"ג לא אמרינן מיגו, וכיון שכל הראשונים הקשו את קושית התוס' כאן משמע דלא ס"ל כסברת הש"ך. (מהדו"ק)
תוד"ה אי הכי. למאי דפרישית וכו'. מבואר דכל הקושיא היא רק על הפירות שכבר ליקט. אמנם הרמב"ן מפרש דהקושיא גם על הקרקע כיון דמוחזק בגוה ליהמני' ואוקמה היכא דקיימא. ומדבריו משמע דגם לחזקה דלא חציף מהני מה דמוחזק, וגם צ"ל דאע"ג דלפני ג' שנים אין לו דין מוחזק בה ממש, מ"מ כיון דבמציאות נמצא בה מהני שיזכה כבר הקרקע ע"י סברת לא חציף.
והנה התוס' לעיל {{ממ|[[תוספות/בבא בתרא/#|ד"ה ואי טעין) כתבו דהא דצריך לטעם דלא חציף ואינו זוכה מחמת דבמטלטלין שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר נאמן כשתפיס בהן, ותירצו דמהני לא חציף אפי' אם לקטן והניחן ברשות שאינן שלו דלא תפיס בהן. ויש לעיין אם הרמב"ן לא יסבור כן, דאפשר דיסבור דלא חציף לא מהני אם זה להוציא מרשות הבעלים רק כשהלוקט קצת מוחזק הוא דנאמן [ועי' בט"ז סי' קל"ז דחולק על הב"י, דממנו משמע דמהני אפי' אם זה בשדה של הבעה"ב מ"מ מהני להוציא מבעל השדה, והט"ז ס"ל דלהתוס' רק כשנמצא במקום שאינו של הבעה"ב הקודם הוא דמהני להאמין לו מחמת לא חציף, אבל אם זה מונח על הקרקע ברשות בעה"ב הקודם לא מהני סברת לא חציף להוציא מרשותו של בעל השדה].
אמנם ברשב"א הביא ג"כ הסברא די"מ דקושית הגמ' אי הכי ארעא נמי היא אפי' שיזכה מכח הראי' דלא חציף גם עצם הקרקע והרי היא כפירות שאכל, והיינו כהרמב"ן, אלא דהוסיף כיון דנחת לי' וקאי בגוה. ולדבריו אפשר דבאמת עיקר דין מוחזק הוא על המערער כיון דהי' ודאי פעם שלו ולא הוכח עדיין שהשני זכה, דע"ז הא אנו דנין אם זה של המחזיק, ואם אין ראי' מספיקה הרי קרקע בחזקת בעליה הראשונה קיימא, אלא דמ"מ הרי זה כפירות שאכל היינו כמו דליקטן, ובליקטן אפי' הניחן בחצר של הבעה"ב הקודם מ"מ הראי' היא מהלקיטה דהיא נקראת אכילת הפירות שע"ז זוכה מכח הלא חציף, וזה הא כבר הי' אז, אע"פ שכל זמן שלא פסקנו שזה ראי' הרי היא כקרקע המוחזקת ביד הבעה"ב הקודם, מ"מ עצם ירידתו והיותו נמצא בהקרקע הו"ל כלקיטה ואכילה, ולא איכפת לן מה שהיא עדיין בחזקתו של הבעה"ב הקודם, דמ"מ מה שאכל בירידתו לתוכה הו"ל כלקטן והניחן בחצר של הבעה"ב הקודם, וגם אז מהני הראי' דלא חציף, וצ"ע.
תוד"ה היינו נסכא. תוס' ביארו סברת רבנן קמי' דאביי להשוות זה לנסכא דר' אבא דכיון דע"א שמעיד אכל ג' שנים אינו מועיל להחזיק הקרקע, הרי בזה הוא כמעיד לחייב את המחזיק לשלם דמי הפירות של ג' שנים, נמצא דהוי כמעיד לחייבו שבועה, דכדי להפטר מדמי אכילת פירות צריך להשבע, וע"ז מסיק דלא שייך שנאמר שדבר שבעצם אם דבריו אמת הי' זוכה בהקרקע והכל שלו, ונמצא דמה דאינו נאמן מחייבו שבועה, ולא מצינו כזה דין דמה שהעד אחד אינו נאמן זה יהי' סיבה לחייבו שבועה, לכן זה לא דומה לנסכא דר' אבא.
לפי"ז צ"ע בהרשב"ם ד"ה א"ל ר' אבא וכו', אפילו לא הוי קרקע לא משבעינן לי' על מאי דאסהיד סהדא, צ"ע דהא העד מעיד ששייך להמחזיק הקרקע אלא דאינו נאמן, ואיך נחייבו על מה שמעיד לקרקע שלו, דאדרבה לדבריו הקרקע שלו ואם יש הו"א להשביעו היינו כדקס"ד דהוי כמעיד שאכל פירות שלא שלו, וא"כ למה יש לידון מחמת דאין נשבעין על קרקעות דהא אז הא הוי נידון במטלטלין.
בא"ד. כיון דאין אחר עמו הרי כאילו אינו מעיד על החזקה אלא נעשה עד א' לתובעו פירות. צ"ע דאיך ס"ד כן כיון דלדבריו הרי אינו חייב ואיך ס"ד דנוציא מזה עדות לחובתו. והנה לפי מש"כ בקצוה"ח (סי' ק"מ) מחלוקת בהא דמהני חזקה אם זה מדין תורה משום דהוי ראי' מדלא מיחה הרי דזה של המחזיק, או דאין כלל ראי' אלא תקנ"ח מחמת דאנשים לא שומרים שטרותיהם יותר מג' שנים. ולפי"ז יש מקום לומר דהא מה"ת עדותו מחייבו לשלם פירות, ונהי דכשבאו שני עדים דאז כיון דבמציאות זוכה בהקרקע מתקנ"ח לא שייך שיחייבוהו פירות, אבל כשבא ע"א דעדותו אינו מועיל על הקרקע, נמצא דלגבי זה הוי כאילו לא תיקנו, דנמצא דמחייבו שבועה על הפירות, אלא דדחי לי' כיון דבתר תקנ"ח זוכה בהקרקע אם הי' כדבריו אז לא שייך לומר דבא לחייבו.
ועדיין צ"ב להרמב"ן וסייעתו דס"ל דחזקה מהני מה"ת שתהי' הקרקע שלו, ומה הוי ס"ד לדמות זה להא דר' אבא, ולקמן דף ל"ה ע"ב ברשב"ם ד"ה ישראל כתבנו מזה.
אין חטפי ודידי חטפי וכו'. מבואר בסוגיא דנאמן לומר דידי חטפי במיגו דאי בעי אמר לא חטפי, והקשו מהא דמבואר בשו"ע (סי' צ"ט) דאין נאמן הלוה לומר על מטלטלין שאצלו שאינם שלו אע"פ שיש לו מיגו דאי בעי מסרן לפלוני מ"מ אינו נאמן, הרי דלא מהני מיגו כנגד החזקה שכל מה שתח"י של אדם הרי הוא שלו ולמה נאמן כאן במיגו, והנה יש לתמוה ג"כ בתובעו מקצת כלים והודה מקצת דחייב בשבועת מודה במקצת, הא כיון דהוי חזקה כאילו אנן סהדי דשייך לו, למה יתחייב שבועה מה"ת, וגם באופן דמיירי השו"ע הא ודאי אם יתבענו אחד לפנינו וטוען שהוא בעל המטלטלין יצטרך הלוה להשבע נגד התובעו ובאופן שיהי' מודה במקצת ישבע שבועה דאוריי', ולמה כשהוא מודה שאינם שלו אין חוששין כלל לדבריו אפי' באופן שיש לו מיגו, וע"כ צ"ל דלגבי תביעה דתובע לא מהני החזקה, ובודאי לאלו דסברי דאמרינן מיגו להוציא, אם יהיה להתובע מיגו יהיה נאמן אפי' להוציא, ולא נאמר דכיון דזה נמצא אצל הנתבע החזקה שכל מה שתח"י של אדם הרי הוא שלו מבררת שזה שלו, ורק לגבי לגבות למלוה חובו מנכסי הלוה הוו נכסי הלוה בחזקת שהם שלו כיון דאין ריעותא כלל בחזקת הלוה, וכאן לא מהני מה שאומר שזה של פלוני והפלוני ג"כ טוען כן, כיון דחיישינן לקנוניא כמבואר שם, משא"כ לגבי תביעות דדין ודברים צריך כבר לדון לפי דיני הטענות, והנה זה שחטף אם היה בא לב"ד לפני שחטף והיה תובע את הנסכא בטענה שיש עליה חיוב שבועה היה בכחו לחייב שבועה להמוחזק, אלא דמ"מ כיון דע"פ דין תורה אינו יכול להוציא ממנו הו"ל בחזקת גזלן, וכל זה רק בדליכא מיגו, אבל היכא דאיכא מיגו שפיר מהני נאמנות כנגד החזקה, דלגבי תביעת הבע"ד החזקה של כל מה שתח"י של אדם אינה מכריעה לגמרי ולכן גם מיגו מהני שפיר [אלא דבהגהות הגר"א על הרמב"ם בפ"א מהל' מלוה כתב דהא דאינו נאמן במיגו דאי בעי אמר לא חטפי, משום דמיגו לא מהני כנגד החזקה דכל מה שתח"י של אדם הרי הוא שלו], וכן יש לעיין בהא דאמרינן בדף ל"ג ע"ב דיכול ללקוט הפירות כל שאין עומד הבע"ד ומכחישו לפנינו מחמת שלא חציף איניש ללקוט פירי דלאו דיליה, והאחרונים הוכיחו דהראיה דלא חציף פחותה ממיגו, ומ"מ מהני הוכחה זו שיהיה נאמן ליקח הפירות, ולמה לא נאמר חזקת דכל מה שתח"י של אדם ה"ה שלו, וע"כ כהנ"ל דלגבי תביעה של תובע או טענה של נתבע אין החזקה מכריעה לגמרי רק צריך לדון לפי הבירורים והטענות, ולכן מהני לא חציף וכן מיגו צריך להועיל. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |