אילת השחר/בבא בתרא/לד/ב

אילת השחר בבא בתרא לד ב

דף ל"ד ע"ב

תפסינן או לא תפסינן. יש לעיין למ"ד תפסינן אם זה חיוב או דיכולים לתפוס, דמשמעות הדברים דמחויבין לתפוס, ויש לעיין אם זה מצד דין ב"ד, דכמו דעליהם לדון ה"נ עליהם לראות שלא יצא הפסד להבעלים, או מצד דין השבת אבידה, ונהי דעל סתם אדם אין לחייב זה כיון דלאו כל כמיני' לתפוס, אבל ב"ד דבידם האפשרות לתפוס הם מחויבים, ונפק"מ היכא דשניהם הסכימו על אדם אחד שיתפוס כי רוצה להביא עדים, אם מחויב מצד דין השבת אבידה לתפוס עבורם, או דאין עליו חיוב מחמת דדין זה הוא רק לב"ד, דכמו שעליהן לדון כן עליהן לתפוס שלא יפסיד הבעלים בדין.

וכן בהא דפליגי אי מפקינן, יש לעיין אי רק לב"ד אין להוציא הדבר מתחת ידם כדי שלא יצא דין שאינו אמיתי, אבל לשליש כה"ג לא יהי' שום דין שלא להוציא, וכן משמע קצת ברשב"ם (ד"ה לא מפקינן) דכתב דמאחר שבא ממון ישראל ביד ב"ד לא מפקינן, משמע דדין זה רק לב"ד. והעירוני דמהתוס' (ד"ה ההוא ארבא) שכתבו דהא דבמנה שלישי לא אמרינן כל דאלים גבר משום דלא מפקינן כדאמרינן הכא אי תפסינן לא מפקינן, הרי דגם בשליש ג"כ לא מפקינן.

ולכאורה יש לחלק דכאן דלכתחילה תפסו בתור ב"ד אחרי שכבר טענו כל אחד זה שלי, אין חיוב רק מדין ב"ד, דהא בלי תפיסתם ג"כ הי' הדבר בספק, משא"כ בשליש דכשקיבל לשמור הי' הדבר ברור של מי הוא ונתחייב לשמור עבורו, לכן שייך לחייב גם מי שאינו ב"ד, אמנם לפי"ז מה זה דתלו זה עם הא דלא מפקינן, דהא אינו ענין לזה כלל.

גם לפי מש"כ לבאר בשם הגר"ח דמה דשייך בכלל לומר שהשומר יוציא ויהי' כל דאלים גבר ואיך יוצא ידי השבת הדבר ממי שקיבל, דהוא מפני דמיירי שקיבל בכרך אחד או שנתנו זה בפני זה דהוי ככרך אחד דלא הו"ל למידק ואז לכתחילה חיובו כפי מה שיצא הדין, וא"כ הרי זה אינו מחויב בתור שומר אם לא יגיע לידי הבעלים האמיתי, ואם אפ"ה כתבו התוס' דלא מפקינן, הרי דלא רק לב"ד נאמר דלא מפקינן.

אלא דגם להתוס' אפשר דמה דלא מפקינן הוא מדין דעל ב"ד לדאוג שלא מפקינן, ועל השליש מצד עצמו לא הי' דינים, אלא דכמו דכשבא לב"ד אין ב"ד מוציאים, ה"נ כשזה אצל השליש מוטל על ב"ד לא להניח שיצא מתח"י השליש, או דעליו יש דין כמו ב"ד לענין זה, אבל עכ"פ אין על השליש עצמו דין חיוב מדין שומר, דאילו הי' על השליש חיוב שומר אין זה שייכות להא דכאן אם מפקינן או לא.

אמנם ברשב"ם לקמן (דף ל"ה ב' ד"ה ומאי לא שמיה גזלן) משמע דיליף דמי שגזל אינו יוצא ידי השבה בזה שמוציא הדבר שיהי' כל דאלים גבר, מהא דלא מפקינן, משמע דאינו מדין ב"ד, אלא דלכל שיש תחת ידו דבר של השני אין לו להוציא מידו שיתגבר אחד מהם.

רשב"ם ד"ה האי אמר. שזה נוטל עד מקום שידו מגעת. פירוש דכאן לא שייך יחלוקו דלא שייך שמחזיקין בכרכשתא, אלא דלכל אחד יהיה שייך מה שנמצא בחצירו דזה הו"ל כמקום שידו מגעת, והנה באור שמח (פ"ט מהל' טוען) חידש דבכלי שאם יחלקוה ויתנו לכל אחד את החלק שאוחז בידו לא יהיה שוה בתור כלי, אז לא אמרינן דנוטל עד מקום שידו מגעת, וא"כ כאן היה צריך להיות חלוקה בכל גווני לדבריו, ויש לעיין אם מהרשב"ם משמע דלא כמש"כ האו"ש, ואולי יש לחלק דבספינה הדרך דכששייכת לשותפים משתמשין בה בשותפות ושייך שפיר לחלקה לא שישברנה אלא שלכל א' יהי' שייך חלק. (מהדו"ק)

רשב"ם ד"ה תיפסוה. פן ימכרנה. צ"ע הא כמו דאינו חושש לחטיפתו של השני כיון דידוע שהיתה דין ודברים בינייהו, ה"נ אם ימכרנה לא ישתנה כלום, דהא נדע דהיתה דין ודברים על הארבא, וצ"ל דימכרנה לגברא אלימא או לעכו"ם.

רשב"ם ד"ה תפסינן או לא תפסינן. דאי הוה שבקינן לה דלמא הוי אלים וגבר בעל הספינה ונמצא זוכה בשלו. משמע דלולא זאת לא איכפת לן מה שלא נוציא כיון דבין כך השני יגזול אותו שהאמת אתו, משמע דאם אנו רואים שרוצים לגזול מישהו מותר לנו להצניע הדבר באופן שעי"ז לא יהי' להבעלים החפץ כיון שעי"ז אנו מצילים שלא יגיע להגזלן, ולכן מוטל על ב"ד לעשות זה אע"פ שלהבעלים לא יהי' מזה שום תועלת רק שהגזלן לא יצליח להפיק זממו, ורק כאן אין לב"ד לתפוס משום שעי"ז שלא מפקינן יופסד הבעלים האמיתי דלולא שנתפוס אולי יתגבר על הגזלן ויקבל הדבר שלו.

רשב"ם ד"ה לא מפקינן. דמאחר שבא ממון ישראל ביד ב"ד. נראה דאין על הב"ד דין שומר אלא דאינו ראוי לב"ד להוציא, אבל מ"מ אם יוציאו ויגבר יד א' מהם ואח"כ יבורר שזה לא היה שלו ונפסד הדבר ע"י זה מ"מ אין על הב"ד חיוב מדין שומרים, ואמרו לי לעיין ברבינו יונה. (מהדו"ק)

רשב"ם ד"ה מפקינן. שלדעת כן תפסוהו שאם לא יביא עדים יחזירוהו וכל דאלים גבר. הנה לא בא לאפוקי דאם חשבו לתפוס ולא להחזיר אם לא יבורר, דודאי בתור ב"ד אין להם כח ב"ד לעשות נגד הדין דכל דאלים גבר, אלא דהביאור כיון דדין ב"ד שלהם הוא רק לתפוס כדי שיבורר בינתיים, אז אם לא יבורר הוי כמו שלא תפסו, דלתפיסתם הא אין דין תפיסה אם לא מחמת דמצד דין ב"ד יש להם לעשות זה.

והנה מהרשב"ם משמע דזה סברא מיוחדת דאין להם לב"ד לעשות להוציא מידו דבר בלי לתת להבעלים האמיתי, ויש לעיין בטעם מ"ד לא מפקינן, דהנה יש נפק"מ בשומר אבידה לפני שהגביה, או אחרי שהגביה, אע"ג דגם לפני שהגביה מחויב להשתדל להחזיר אבידה לבעלים, או משום דגם קודם יש השב תשיבם כמבואר בנמוק"י ב"מ דף ל', או משום לא תוכל להתעלם, ומ"מ מאי דאמרינן בב"מ (כ"ה ע"ב) דבספק הינוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר דמספק אין לו ליקח שמא יגרום הפסד להבעלים אבל אם לקח לא יחזיר, מבואר בתוס' בב"מ שם משום דאחרי שלקח והגביה הוא ספק שומר דאז חייב בשמירתה וכשמחזירה הוי כמפסידה בידים, משא"כ לפני שלקח דרק ספק חיוב מצוה דאז שב ואל תעשה ספק הפסד עדיף. וכל זה באיניש בעלמא, אבל ב"ד הא נתבאר בדברינו לעיל דב"ד לא יהי' להם דין שומר ולא חייבים באחריות הדבר, א"כ גם כשתפסו אילו יאמרו כל דאלים גבר הם רק אינם ממשיכים לשמור מלהפסיד, ומה לי לפני שתפסו מה לי אחרי שתפסו, דהא ע"י תפיסתם לא חל שום דין מיוחד עליהם בתור אנשים פרטיים יותר מהקודם.

וכן צ"ע בדברי התוס' (ד"ה רב הונא) דלמ"ד לא תפסינן משום דשמא לא נדע לברר ולא נדע למי להחזיר, ואע"פ שאז מפקינן מ"מ אין לנו להכנס בדבר. וצ"ע דמה אנו מקלקלים בתפיסה כיון שגם אז יהי' אותו דין של כל דאלים גבר ואנחנו לא חייבים באחריות הדבר ע"י תפיסתינו, וכל זה צ"ע רק להתוס' דמשמע דהא דלא מפקינן אינו דין מיוחד לב"ד שלא יוציאו בלי להחזיר דבר ברור, אבל להרשב"ם שזה דין מיוחד דב"ד לא מוציאין לדבר לא ברור ל"ק.

תוד"ה ההוא ארבא. צ"ל דשאר נמי חשיב להו כאילו שניהם מוחזקים בו כיון דמכח שניהם נפקד. וכבר תמה בקובץ שיעורים איך ס"ד דלכן הוי כאילו ידוע שיש לכל א' חצי דהא יודע בודאי שרק א' נתן מאתיים. והנה בר"ן בב"מ מבואר דבאוחזין חשיב כ"א תופס בהכל, ולפי"ז כיון דכל א' תופס הכל א"כ יש להניח כאילו כל אחד הוא בעלים שלם ומכח זה יחלוקו, וכמו לקמן בשני שטרות שנכתבו ביום א' דשניהם כחם שוה, נמצא דלכל א' נתן הכל וממילא חולקין, וה"נ כאן כל א' תופס הכל ויש להניח דהכל שלו וממילא חולקין. ומש"כ דבאוחזין יש לשניהם חלק, אין הכונה דכל א' אוחז חצי, אלא מכח שאוחז הכל יוצא לכל א' חלק, ובמנה שלישי כיון דתופס בחזקת של כל א' מהן וכל א' תופס כל המנה ג', לכן ס"ד דשייך יחלוקו, אלא דדחי דאין החלוקה יכולה להיות אמת ובכה"ג אמרינן יהא מונח, ולא דמי לשני שטרות דהתם לא שייך להתברר אפי' ע"י הודאתם דכיון דשניהם כחם בשוה בקנין המתנה.

בא"ד. אבל מ"ד מפקינן לא אתי שפיר. בפני שלמה ובקובץ שיעורים תירצו קושית התוס' דרק אם תפסו ב"ד עד שיבורר ס"ל להאי מ"ד מפקינן, משא"כ בהא דשנים שהפקידו דאז לכו"ע לא מפקינן.

והנה כבר הביא בברכת שמואל ריש ב"מ בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל דהקשה דאיך שייך במנה שלישי יחלוקו או כל דאלים גבר דהא הוא שומר וחייב בהשבת הדבר לבעליו, ותירץ דכיון דמיירי התם בנתנו בכרך א' דלא הו"ל למידק ולכן אין עליו חיוב יותר בתור שומר מכפי מה שהדין יפסוק ע"י הטענות שביניהם, ולפי"ז קבלת שמירתו הוא כפי מה שיצא מחמת טענות המפקידים בינם לבין עצמם, א"כ גם התם הוי כקיבל ותופס ע"מ ליתן כפי שיוצא הדין בשנים שדנין על איזה דבר, וכיון שכן נמצא דמצד דין שומר אין שום חיוב עליו גם בשנים שהפקידו, רק מכיון שבא ממון ישראל לידו א"א להוציא ולהפקיר, וכיון שס"ל להאי מ"ד מפקינן גם שם צריך להיות כן ושפיר הקשו התוס'. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א