אור שמח/תרומות/ז

אור שמח ‏ תרומות ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

מי שהיה אוכל בתרומה כו' אוחז באמה ובולע אה"ת.

בגמרא מקשה והתניא ר"א אומר כל האוחז כו' מביא מבול לעולם, ומתרץ שם אביי ורבינו פסק כרבא כיון דעקר עקר כו', ובתוס' רא"ש תמה דאטו משום זה יעבור על משמרת תרומתי דהוי דאורייתא יעו"ש. ויתכן דהגמרא רוצה לתרץ משנתינו גם לרבי אליעזר דאיהו סבר בתרומות אמרו לו נטמאת ונטמאת התרומה ר"א אומר יבלע, לכן לר"א גופיה הלא אם לא יאחוז באמה כיון שהתחיל לאכול היינו שלעס התרומה בהיתר יבלע ורשאי לבלעה, ולכן פריך דאסור לאחוז באמה ויעוין רש"י נדה (דף נ"ח) בזה, לכן הלא לא תאבד התרומה ואמאי שרי לאחוז, אבל לר' יהושע דסובר דיפלוט א"כ אם תצא הש"ז יטמא ויהא מוכרח לפלוט התרומה מתוך פיו ודאי דלא עקרינן הך דמשמרת תרומתי משום איסור דהרהור באוחז באמה, ובודאי א"ש משנתינו כפשטא וגם אביי מודה דשרי בלא מטלית עבה ואף בפנוי ונכון:

והנה בירושלמי מביא דרבי נתן אליבא דר' אליעזר במשנתינו סבר לעוס כבלוע לכל מידי, אבל תנא דמשנתינו סבר דוקא בהתחיל בהיתר יעו"ש, ולפ"ז נראה דטעמא דר' אליעזר במשנתינו דסבר כמו קושיית רבנן בתוס' ישנים פ' אלו נערות כיון דלעס ליה ומקלקל דהוי כמו כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מגלגל בה ואינו חושש, ואמנם סבר דוקא בהתחיל בהיתר נתחללה בלעיסתו וכמו שרצו רבנן בתוס' ישינים דיומא פרק יוהכ"פ לומר דדוקא כהן אבל בזר שבלע לא דדוקא בשנעשה בה היתר לבלעה נתחללה מתורת תרומה יעו"ש זה סברת ר' אליעזר בתרומה. ומדברי ירושלמי דר"נ סבר דהלעוס כבלוע מדחשיב גם יוהכ"פ מוכח דה"ה לתנאי דפליגי על ר"נ בבלוע מיהא מודו דחייב וחייב בבלע חצי שיעור והקיאו וחזר יאכלו גם ביוהכ"פ דהנאת גרונו איכא וחייב גם ביוהכ"פ אף דבאתובי דעתא תלוי, דחזינן דלר"א דלעוס כבלוע מותר לבלוע ביוהכ"פ, כן לדידהו בבליעה ביוהכ"פ ופשוט. וכן משמע הך דמוקי בסוף פ"ק דשבועות דחנקתיה אומצא דבבליעה בלא הנאת מעיו חייב, ובכריתות פרק אמרו לו (דף י"ד) אמר והא יוהכ"פ בכותבת הוא דמחייב הו"מ לשנויי כגון שהקיאו וחזר ואכלו אך זה דחוק וביארתי בהלכות שביתת עשור ודע דאם נאמר דעבדים אינן מצווין על פו"ר ונאמר כשיטת ר"ת דכל מי שאינו מצווה על פו"ר אינו באיסור השחתת זרע יעוין משל"מ הלכות מלכים, הו"מ לאוקמי הך דמי שהי' אוכל בתרומה בעבד דטמא אסור בתרומה ודוק:

ז

ואם נתהפכה כו' כל שלשה ימים.

פירוש כל שלשה ימים בדיוק דשלשה עונות שלמים טמאה לבד העונה שמשמשת בה א"כ כי שמשה בשבת אף בליל שבת הוי יום שבת וליל יום א' ויום א' ג' עונות ואימת טבלה אחר זה ביום ב' והוה טבול יום ואסורה לאכול עד הערב שמש נמצא דמותרת בתרומה ביום רביעי דהוא שלישי בשבת, ושבת ויום א' ויום ב' אסורה ופשוט. והנה לגירסא דרש"י ותוס' דחכמים סברי דששה עונות שלמים בעי וא"כ כי תפלוט בעונה הששית בסופה תצרך לטבול אחר זה ביום שלאחר השש עונות ואח"כ תהי' טבול יום ונמצאת כל ארבעה ימים אסורה לאכול בתרומה. וצ"ל דרבא אמר במקומו בתרומת חו"ל וטבול יום אוכל בתרומה אף בעל קרי וכמו שמבואר בהלכה ח' ודוק. ועיין פרק בנות כותים (דף ל"ב):

ט

והמצורע [הרי הוא] כמי שטומאה יוצא [עליו] מגופו.

נ"ב מפורש בבכורות (דף ל"ג) דאשכחן דפליג רחמנא בין כו':

י

משוך [מותר לאכול] (אוכל) בתרומה ואעפ"י שנראה כערל.

הנה בירושלמי גרסינן המשוך לא יאכל עד שימול ופליגי אי משום קנס או משום גזירה, ונפ"מ להיכי דנמשכה לו מאליו או משך לו אחר בע"כ. והנה למ"ד משום קנס אין סתירה מהך ברייתא דמייתי בתלמודין דגרסינן משוך אוכל בתרומה ורק על רב הונא פריך דמפני שנראה כערל אוסרו בתרומה וזה כרב רבו דאמר בירושלמי מפני גזירה דגזר אטו ערל גמור ואפילו בנמשכה מאליו, ואפשר דבמשך את עצמו גם לשיטת רבינו אסור משום קנס דרב ור' יוחנן הלכה כר"י. אולם לפי גירסא השניה דלימא מסייע לרב הונא ומשוך אוכל מן התורה, לשיטת רבינו לא יתכן דא"כ הא דתני טומטום אינו אוכל הוא דבר תורה ומדברי סופרים גם משוך אינו אוכל ומאי נפ"מ בין משוך לטומטום. ואולי משום דספק שיכול להתברר בהא גם לרבינו הוי דבר תורה להחמיר וטומטום יתברר כשיהא נקרע:

אך יותר נראה עפ"י מה שבארו האחרונים דבר נכון, דכל מקום שדברה התורה בלשון ודאי דברה, ואבוהון דכולהו שמועה דסוטה בהך דר"ג דכתיב כל טהור יאכל בשר ודאי טהור והבשר אשר יגע בכל טמא ודאי טמא דוקא, ובירושלמי ריש האשה בתרא כי ישבו אחים בודאי לא בספק יעו"ש דקרא דובן אין לו הוא ג"כ בודאי אין לו שלשון התורה מדבר על הודאי, ובירושלמי שילהי נזיר וטמא אותו הודאי מטמא ולא ספק וטהרו אותו הודאי מטהר לא ספק, וכן בפרק יוהכ"פ וחי בהם ולא שימות בהם שיחיה בודאי ואף ספק פקו"נ דוחה כל המצות עיי"ש, וכן בסוף פ"ב דשבועות הכא הוא דלא כתיבה ידיעה בהדיא מונעלם הוא דקא אתי וכו' דכתיב או הודע אליו וכו' יעו"ש לענין ספק ידיעה. ולפ"ז הא דערל אסור בתרומה דיליף גז"ש מפסח ובריש הערל אמר הגמ' מי איכא מידי דערלות דגופיה לא מעכבא ביה ערלות דאחרינא מעכבא ביה, והנה בערלות דזכריו ועבדיו דמעכבין ביה הוא מדכתיבא המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו ומלתה אותו אז יאכל בו, הרי התורה מדבר על לשון ודאי שיהא ודאי מהול הא ספק אם הוי מהול אינו רשאי לאכול עדיין [רק גבי טומטום מפני שהוא אנוס ובאונס אינו מעכב מעשות את פסחו] א"כ כש"כ כשכתבה התורה וכל ערל לא יאכל בו כשהוי אפילו ספק ערל אסור לאכול בו וא"כ כי גמרינן גז"ש לתרומה ג"כ אפילו ספק אסור לאכול בתרומה מה"ת ולכן אינו אוכל בתרומה מה"ת ומשוך אינו אוכל רק מד"ס הא מה"ת אוכל ודוק:

כ

נשא שניה היא אוכלת כו'.

נ"ב, ירושלמי פרק יש מותרות ה"ד עיי"ש, ומזה יצא לרבינו פי"ט ה"ח מאיסורי ביאה שלא נעשית זונה לפיכך אוכלת בתרומה ועיין מש"כ שם:

כג

שהרי נאסרה עליו כו'.

שני איסורים יש חדא משום איסור דלא יבנה דוגמא דלאחר חליצה דזה הוי איסור ששוה בכל דזה בישראל ג"כ משום זה לא נעשית זונה כמוש"כ רבינו בהלכות אסו"ב פי"ח ה"ד דישראל הבא על חלוצתו ג"כ לא נעשית זונה דחלוצתו גופא לא הוי רק דדבריהם, והאיסור השני משום דגט דפוסל ביבמה אם נתן לה היבם גט ומת אסורה לכהונה וכמו דמשמע פרק ר"ג דכיון דפסלה בכהונה גזרו גם ביבמה יעו"ש. א"כ להיבם כהן נעשית מביאתו חללה והולד חלל מדבריהם כמו מכל גרושה דדבריהם שבא עליה כהן ועיין משל"מ פי"ט מאיסו"ב ה"ח שלא זכר חלל זה מדבריהם. ויש להעיר דלפי מה דאמר בירושלמי פרק ר"ג ה"ד לרבי דגט אינו פוסל אלא מדעת יתכן דלכהונה לא פסלה, אך ז"א דהא אמר דהוי כחליצה:

נ"ב ומזה למד רבינו דחלוצה לכהן אוכלת דלא כמשנתינו בפרק הבא ע"י דחשבה חלוצה לכהן ברהיטא כמוש"פ בתוס' ריש אלו נערות.

כהן הדיוט שנשא אילונית כו'.

נ"ב, תוספתא יבמות פ"ח עי"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.