אור שמח/שלוחין ושותפין/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
קרית ספר
שער המלך


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


אור שמחTriangleArrow-Left.png שלוחין ושותפין TriangleArrow-Left.png א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

הקצות סימן קפ"ב בסעיף א' כתב על קושית התוס' רי"ד בקדושין. והנראה לענ"ד בזה כיון דשלוחו של אדם כמותו לא אמרינן אלא במידי דעשיה דאז ה"ל מעשה שלוחו כמותו, אבל במידי דליכא עשייה לא אמרינן שלוחו ש"א כמותו וכמש"כ הרא"ש כו', ומש"ה בפסח וקדושין וגרושין ה"ל מעשה שליח כמותו וכאילו הוא עצמו שחט הפסח וכן בקדושין כו' אבל בתפלין כי השליח מניח התפלין הנחה זו שהיא עשיה חשיב כאילו המשלח עשה הנחה זו אבל אכתי לא הניח התפילין על ראשו אלא על ראש שלוחו כו' עכ"ד, ואכתי לא יישב על אכילת פסח ועל אכילת מצה דיעשה ע"י שליח ויהא כאילו אכל המשלח, ואי דנימא דגם זה תלוי בגופו והוי כאילו אכל שלא בפיו ובמעיו, א"כ למה ליה לרבא לומר באומר לחבירו אכול חלב מטעם דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב לימא משום שאין זה בגופו וכמו שמקשה על תוס' רי"ד, ואם נאמר דזה גופא טעמא משום דזה נהנה וזה נפיק לא אמרינן, אכתי קשה למה ליה לרבא להשמיענו אליבא דב"ש לימא טפי במצות אכילה לכו"ע, ולכן יש בזה עוד גדר נוסף דאינו מחויב לאכול רק זית אחד מפסח ומצה, ואימת יוציאו חבירו טרם שאכל הלא מה שאוכל אוכל עבור עצמו, ואם לאחר שאכל תו אינו בר חיובא בהא ולא מצי להיות שליח בזה, וכמו מאן דליתא בתרומה דנפשיה או שאינו בתורת גיטין וקדושין כו', ורק גבי חלב דהשלילה שלא לאכול אין לו גבול ותכלה, ולפ"ז הקושיא מתפלין אין לה מקום, דכל זמן שמניח חבירו תפילין מניח עבור עצמו, דאימת מיפטר חבירו מתפלין שניחס הפעולה עבור המשלח, ואם לא בשעה שאין זמן חיוב כמו בלילה וא"כ גם המשלח מיפטר אז ואין זו פעולת מצוה, אם לא דכוונתו דיניח שני תפלין אחד עבורו ואחד עבור חבירו המשלחו ודוק:

אמנם העיקר כתירוץ התוס' רי"ד וכוונתו, דמכוון המצוה יתיחס אל גופו כמו גיטין וקדושין שמגרש פלוני ע"י שליח ובגט נכתב שמו של המשלח וכן בקדושין הכסף של המשלח ולו מתקדשת, וכן עשיית סוכה שיושב המשלח בה וכיו"ב, אבל לא היכא שהמעשה המרכזי התכליתי יהיה אך לשליח כמו אם יאכל חבירו מצה או יניח תפלין, ורק חסר עוד גדר בזה, והוא דבמצות כוונת תורה שיאכלו כל ישראל פסח או מצה ומרור וכיו"ב, א"כ אם יאכל אחד עבור חבירו הלא ימלא אחד כריסו עבור כל העולם ויתבטל מכוון התורה שכל ישראל יאכלו בעצמם, וכן סוכה שהמכוון שכל ישראל ישבו בסוכות ולא אחד עבור כולם, רק באופן שהענין הוא של חבירו שפסחו נשחט לשמו והוא אוכל, וכן קדושין לשמו נתקדשה פלונית וכל ישראל יהיו להן ג"כ נשים, אמנם ברציחה וחלב וערוה צריך לחפש טעמים לשלול השליחות משום דמכוון התורה שכל ישראל לא יאכלו חלב וכל ישראל לא יבעלו ערוה והנפש לא יהרג, א"כ אם עושה זה נגד מכוון התורה ע"י חבירו הרי עבר על ידי סיבה על מכוון התורה דהנפש נרצח והערוה נבעלה והחלב נאכל, לכן סד"א דיש שליח לדבר עבירה וכן לשמאי ברציחה ודוק כי זה האמת בס"ד:

נ"ב ולדברינו אתי שפיר מה דפשיטא דחליצה לא מציא איתתא לשוי' שליח לחברתה לחלוץ את המנעל מעל יבמה דלדברי הקצות תינח יבם לא מצי משוי שליח דכתיב מעל רגלו אבל יבמה אמאי לא מצי משוי שליח ויעוי' תוספתא פ"ג דקדושין הריני חולצך ע"מ שירצה אבא כו' ושאי אפשר לעשות אלא בגופה כו' תנאו בטל ולדברינו א"ש דאם כן יבטל מצות חליצה מישראל שהאחת תחלוץ לכל נשי ישראל וכמו שביארנו בס"ד וכן מוכרע מהא שכתב הרשב"א בחולין דבחליצה לפי שאינן בשליחות לכן לא מהני בהו כונת העומד ע"ג כמו בשוטה יעו"ש ובתוספתא תנן ביבמות פרק י"א דשוטה שחלץ או שוטה שחלצה פליגי אם הולד ממזר אלמא כמו דאינו בשליחות לגבי החולץ כן אינו בשליחות לגבי האשה החולצת ומשום הכי לא מהני בה ג"כ אחר עומד ע"ג וברור כדברינו בס"ד ורק בבית אחד שרק אחר חולצת נקטו שליחותא דצרה עבדא וזה שם מושאל כמובן ומשום זה לא נזכר בתלמודין אם איש נעשה שליח ליבמה לחלוץ כמו דבעי באיש אם נעשה שליח לקבלה משום שכן אב מקבל כו' והיבמה צריכה לחלוץ בעצמה ודו"ק.

ה[עריכה]

בכס"מ וק' כו'.

נ"ב הביאו לקמן פרק ז' הלכה ו' עו"ש.

ו[עריכה]

מי שהיה חייב לחבירו ממון וכו' וכן אם היה החוב בשטר כו':

יש להבין מדוע חייב השליח לשלם הא המוסר שט"ח של חבירו פרוע ליד אחר אינו חייב אף משום דינא דגרמי דלא ברי היזיקא וכמש"כ ברמ"א סימן נ"ה בשם רשב"א, אבל ז"א דהא איהו יהיב ממון דיליה באופן שיפטר מהם מהתביעה שבשטר, וכי שינה ויהיב באופן דלא קיבל שטרא איבד והזיק ממון שלו ופשוט, ולפ"ז יש להסתפק היכי שהפקיד אצל חבירו בשטר ואזיל ושלח ליה הפקדון ע"י שליח והשליח החזיר ולא שקיל מיניה שטרא, מי הוי כנותן שט"ח פרוע של חבירו ביד המלוה ומיפטר דהחפץ הלא של המפקיד הוי ודיליה יהיב ליה, והפשיעה אינו רק על השטר דנשאר בידו שטר פרוע של המשלח, או החפץ הוי כגורם לממון להנפקד ואילו לא שקיל שטרא הלא מצי גבי מיניה המפקיד ע"י שטרא, וא"כ פשע השליח במה שהחזיר חפצו של הנפקד היינו דהוי גורם לממון שלו ע"י חזרתו בלא שטר, ועיין בזה בש"ך סי' שפ"ו אי מחייבינן בגורם לממון משום גרמי דפליגי בזה קדמאי, והכא מצי להיות דכו"ע מודו דחייב, ובשומר שהפקיד לשומר דעלמא דחייב השומר השני אם פשע הוא מצד הבעלים שפשע בממון הבעלים, אבל כאן מצד השומר יש לעיין אם חייב ע"ז:

ואולי יש לכוון בזה דברי רבינו מי שהיה חייב לחבירו ממון בין כו' בין משום פקדון או שכירות וכאן לא כתב פקדון, דבפקדון אף אם אמר לשליח אל תפרע שלא בעדים או שהיה פקדון בשטר אינו חייב לשלם, דהא לא הפסידו ממונו, ומה דנשתבע הבעלים ונוטל מידו הוא כמוסר שטר פרוע להמלוה והמלוה גובהו דהוי רק גרמא בעלמא וזה יתכן, וצ"ע בזה:

ט[עריכה]

לוי שבא בשליחות ראובן כו':

נ"ב שו"ת הרי"ף סימן ד' וסימן נ"ז יעו"ש:


· הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.