אור שמח/שחיטה/ב

אור שמח ‏ שחיטה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

[כבשר] (כמו בבשר) בחלב כו'.

פירוש שנאסר בישולו ונאסר אכילתו, כן כאן שחיטתו ואכילתו:

ג

ודברים אלו כולן דברי קבלה הן כו' וכל השוחט חולין כו' מכין אותו מכת מרדות.

מזה מוכח דסבר רבינו דאיסור חולין שנשחטו בעזרה באכילה הוי רק מדבריהם. אולם ממה שכללו רבינו בפ"א מהלכות מא"ס עם בשר בחלב מוכח דהוי ד"ת, רק הואיל ואינו מפורש בתורה רק מן המדות הוי מדבריהם. ובפירוש המשנה בקדושין כתב דילפינן איסור הנאה מקרא דאותו כו' וא"א משליך לכלב כל איסורים שבתורה. ובריש פרק כל שעה אמר לר' אבהו דיליף לאיסור הנאה כל האיסורים מקרא דאותו, אליבא דר"מ דהיתר הנאה דנבילה לדברים ככתבן אתי, דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, ופרש"י דהא דאסירי בהנאה לאו דבר תורה, אבל באכילה אסורה מקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת כו' מה שאתה זובח בקרוב מקום א"א אוכל. והקשו רבנן בתוספות משמועה דנזיר (דף כ"ט) בסוגיא דמדיר איש את בנו בנזיר דלריש לקיש דסבר כדי לחנכו במצות פריך הא מייתי חולין בעזרה וקא משני חולין בעזרה לאו דאורייתא, וא"כ אי לאיסור אכילה הוי דבר תורה אכתי תיקשי איך נאכל דהתם משמע שנאכל. ונראה לתרץ, דהנה ר"י ור"ל פליגי אם חצי שיעור מותר מה"ת ור"ל סובר דמותר, וא"כ מאי פריך הא אכיל חולין בעזרה נימא דיאכל פחות מכשיעור דמותר לדידיה דבר תורה ואך מדבריהם אסור והתירו כדי לחנכו במצות, אך בירושלמי פ"ו דתרומות אמר מודה ר"ל באיסורי הנאה דחצי שיעור אסור מה"ת א"כ אם חולין שנשחטו בעזרה יהיו אסורים בהנאה מד"ת א"כ פחות מכשיעור אסור, לכן אמר דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא באיסור הנאה שלהן והוי כמו כל איסורי אכילה דבר תורה דמותרים לר"ל מה"ת פחות מכשיעור, ולכן אמר רשב"ל כדי לחנכו במצות ויאכל הכהן פחות מכשיעור ואזיל לטעמיה כמוש"כ וא"ש קושית תוספות:

אך א"כ יקשה מאי פריך והא כי מיטמא מייתי ציפרים ואכיל כהן מליקה ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מה"ת, לימא דאכיל פחות מכשיעור, ואולי משום דאכתי יקשה הא מכניס נבילה למקדש ומכניס אב הטומאה למקדש חייב כרת, ודחוק. לכן נראה דמנא ידע דנאכל דילמא מייתי חטאת העוף ואינו נאכל וכמו שאמרו פרק שני נזירים דמביא קרבן חטאת העוף בספק בנזירות ויעו"ש דאינו נאכל. ונראה משום דנתבונן, דאם נטמאו החלב והאימורים או יצאו, אמר בפרק כיצד צולין דאינו זורק הדם ואמר התם דבמנחות ג"כ הדין כך דאם אין שירים אין קומץ ויליף מזבחים דכתיבי קראי ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל א"כ כש"כ עופות יליף ג"כ מזבחים, וא"כ בבא על הספק צ"ל אמאי מייתי הא אין השירים ראוים לאכילה ואיך זורק הדם, וצ"ל כיון דאינו רק מספק וממנ"פ או דאינו חייב כלל וחולין גמור הוי, או דחייב ושפיר נאכל ואם יתודע אליו אחר הזריקה שחייב הרי ראוי להיות נאכל מה"ת ועיין כריתות (דף כ"ו) לכן הוי ראוי לאכילה דבר תורה ושפיר בא על הספק:

ובזה יתפרש דברי הגמרא בכריתות (דף כ"ו) אי מעיקרא כו' אי לבסוף קא מנטר לה, דפירושו, דאם לא ישמרנה כהן הואיל ואינה נאכלת ויהיה נפסל בהיסח הדעת ותו אף על הצד שילדה הלא אין כאן בשר, וכמו דאמר בפרק כל שעה (דף ל"ד) ע"ב, אם נאמר היסח הדעת פסול הגוף אף בדיעבד לא הורצה ואף אם פסול טומאה הוי לא יזרוק לכתחלה ואין כאן דם ולכן ע"כ קא מנטר לה, ולא דמי לתרומה תלויה שאין דעתו להשאל עליה דאמר בירושלמי תרומות פ"ח דטמאה היא, וכאן כי נודע לה שילדה משנמלקה עד שלא הוזה דמה אמר דתקבר והא קא מינטר לה טרם שהזה דמה. דאי לא כן אינו רשאי להזות דמה כיון שאין כאן בשר ופשוט, וניחזי היכי דעל צד הודאי אינו ראוי להיות נאכל דבר תורה, ודאי דאינו מזה מדמן על המזבח, וכיון דכאן אינו ראוי להיות נאכל בכשיעור, תו אינו ראוי להזיית דם ע"ג המזבח, ורבנן תקנו באופן דבגדול בכה"ג הוי מצוה, והכא נהי דבגדול הוה נאכל דקרבן גמור הוי, מכל מקום בכה"ג דאינו נאכל לא הוה כלל ראוי להזיית הדם ע"ג המזבח ואינו קרבן כלל וא"כ אין זה חינוך מצות, כן נ"ל:

ובזה א"ש מש"כ התוספות בריש פ"ב דחולין לרבי דסבר יש שחיטה לעוף מה"ת ואיך סבר לחנכו במצות דיקשה הא אכיל כהן מליקה, ותירצו דסבר דמביא חטאת העוף ואינו נאכל, ולפ"ז יקשה מאין פסיקא לתלמודא דלרשב"ל נאכל וצ"ל כמו שבארנו, ולפ"ז רבי יסבור באינו ראוי לאכילה דדם אעפ"י שאין בשר כר' אליעזר וכמו דאמר רבי יוסי דבאבוד ושרוף בדיעבד כשירה כר"א יעוין בפרק כיצד צולין דף ע"ח, והגמרא אזיל אליבא דר' יהושע דסבר אם אין בשר אין דם וכמוש"ב ודוק:

והנה משמועה דפרק מרובה דף ע"ב מוכרח כרש"י, דאמר לימא דסבר ר' יוחנן חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא כו', וזה תמוה, דא"כ אמאי פוטר ר' שמעון משום דהוי שחיטה שאינה ראויה, כיון דמן התורה חזיא לאכילה הוי שחיטה ראויה וכדפריך הגמרא שם אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן וכבר תמהו בתוס' שם, ולפירוש רש"י דרק איסור הנאה לאו דאורייתא, אבל איסור אכילה הוי דבר תורה ולכך הוי שחיטה שאינה ראויה כמו שוחט ונמצאת טריפה, אבל איסור הנייה לאו דאורייתא וכי שחיט דמריה קא טבח דברשותיה דמריה קאי ופשוט:

אולם באמת כפי הנראה מרש"י פסחים דאיסור שחיטה דחולין בעזרה הוי דבר תורה, וכן מוכח לכל מעיין בקדושין, דליכא למימר דחולין בעזרה יאסר באכילה ולא בשחיטה, דמעיקרא נפ"ל איסור שחיטה ואח"כ איסור אכילה מקרא דכי ירחק וזבחת ואכלת וז"ב, [ומה שפרש"י בקדושין איסור שחיטתו ואיסור הנייתו לאו דאורייתא כוון לגמרי הוה"ד גם איסור אכילה ודלא כמו שפירש בפסחים, ופירש לפי פשטיות השמועות עיין בזה והבן], א"כ עדיפא הוי לרבנן בתוספות להקשות דמאי משני בנזיר דר"ל סבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, דאכתי איך שוחטין ועבר על לאו הבא מכלל עשה, וכן פי' תוספות בנזיר ד"ה קסבר כו' לאו דאורייתא בין בהבאתו כו' ולמאי הקשו רק מאכילתו, וזה תמוה. ונראה דיש לפרש דהקטן בעצמו שוחט, ואי משום דשחיטת קטן אף שאחרים עומדים ע"ג ומזהירו פסולה בקדשים דהוי מתעסק ואי תימא הא מה"ת חולין הוא ושחיטתו כשירה, הא כבר פרשנו דצריך להיות באופן דבקרבן גדול הוי נאכל בכה"ג, זה לק"מ דרש"י לטעמיה אזיל דאם הביא הקטן קרבן מדרום לצפון ופירש דמטעם ששחיטת קדשי קדשים שצריך צפון עביד, כשר מה"ת, וכמו שפירש בדף י"ג בחולין קטן יש לו מעשה מה"ת, ואם נאמר הא אין מאכילין לקטן איסור בידים, כבר פירשו רבנן בתוספות דבכה"ג דאיכא חינוך מצוה בהאי מילתא גופא שרי יעוין תוספות פסחים פרק האשה דף פ"ח ד"ה שה לבית מ"מ ודוק, והכא נמי משום חינוך מצוה שרי, היינו אותו קטן הנדור בנזיר איהו גופיה שוחט כדי שיתחנך למצוה של נזירות, ולכך לא הקשו רבנן רק מאכילה דהכהן צריך לאכול ודוק:

ואין להכריע דרבינו סבור דאיסור חולין שנשחטו בעזרה הוי דבר תורה מהא דפריך על הך ברייתא דשוחט ונמצאת טריפה דר"ש מתיר בהנאה דמוכח דהוי דאורייתא, ופירש"י דאי רבנן וטעמא דאסירי משום דאתי למשרי אכילת קדשים בחוץ מ"ל ראויה מ"ל אינה ראויה הא אתי לאיתהנויי מקדשים פסולים, וכיון דרבינו פסק דמותר בהנאה בטריפה אלמא דהוי דאורייתא, זה לא מכרע דפירוש רש"י אינו מוכרח דטפי נראה דקאי על הא דא"ר אבא מודה ר"ש דשחיטתה מטהרתה מידי נבילה דמוקי לשוחט טריפה בעזרה הואיל דאר"ש דמותרת בהנאה ולא הוי שחיטה ליאסר בהנאה אלמא לאו שחיטה הוא כלל אימא מידי נבילה נמי לא מטהרה קמ"ל, אלמא דסובר ר"ש דחולין בעזרה הוי דבר תורה, דאם הוי דרבנן מאי תליא זה בזה דמותרת מאיסור של דבריהם לטהרת נבילה, ומה שסובר דאף של חיה אסור, פירושו כמו שפירשו תוספות דאשריפה קא מקשה דאא"ב דאורייתא גזר חיה אטו בהמה וטעון שריפה, אבל ממה שפוסק דשוחט חולין בעזרה פטור מלכסות מוכח דסובר דמה"ת אסור באכילה, אבל לא מכרע עדיין אם סובר איסורי הנאה שלהן הוי דבר תורה, אבל הך דפירוש המשנה בקדושין שהבאתי לעיל מכרעא טובא ודוק ויעויין דברי רבינו הלכות גניבה פ"ב הלכה ח' יעוי"ש ויש להאריך ובמ"א יתבאר ב"ה:

ט

דעת רבינו ביאר היטב בכס"מ, והא דפריך בדף י"ב והא בעינן הולכה והובאה פירוש ולא דרסה, ואמר כגון שהלכה ובאה כדרכה, פירוש או באה, ולכן כתב רבינו לקמן הי"א ושחטה בהליכתה, וברור:

טז

ובמחשבה כזו שחט.

יתכן שכוון, דנהי דהוכיח סופו על תחילתו אין זה להחזיק האיש חשוד למפרע, דכל אדם אית ליה חזקת כשרות ומה דאיתרע איתרע טפי לא, רק שעל זו הפעולה אמרינן דכוון בתחלה, וזה מה דזרק לע"ז איגלאי דבשחיטתו כוון לזרוק דמה לע"ז, וכמו במתנה דצווח כי בא לידיה אמרינן הא דשתיק כי זכי ליה אחר לאו הודאה הוה ומעיקרא כוון שלא לקבלה. ולזה אמר במחשבה כזו לזרוק דמה לעו"ג שחט, אבל לומר ששחטה לע"ז זה הוי כמו על פעולה אחרת לחשבו חשוד למפרע ודוק. וכן נראה מדברי ספר האשכול סימן ג' והנחל אשכול שם לא ירד לכוונתו יעו"ש היטב ותבין:

יז

השוחט לשם קדשים כו' שחיטתו פסולה.

יתכן דכמו דאמרו אין שוחטין לתוך ימים ונהרות משום דמעשה השחיטה מוכיח דשחט למים או לצורה שתראה במים, כן אם יחזיר סימנים אחורי העורף וישחוט מוכיח דקדשים הוי ולשם קדשים קא שחיט ועביד כעין מליקה אע"ג דמליקה הוא רק בעצמו של כהן בלא סכין ומלק בסכין מטמא בבית הבליעה, בזה נאמר, דמשום ששוחט בחוץ עביד שנוי קצת, וכמו שוחט לשם פסח בשאר ימות השנה אמרינן דמקדישו לפסח ושחיט ליה בפסול בחוץ, כן המעשה מוכח שכעין מליקה בקדשים עביד וקדשים נינהו, ואם הם תורים ובני יונה דאית בהו מליקה בפנים נאמר דכעין מליקה דבפנים עביד, וזה נראה מוכרח מהא דבפ"ק דף י"ט אמרו בני ר"ח מצות מליקה מחזיר סימנים אחורי עורף ומולק, איכא דאמרי אף מחזיר ואיכא דאמרי מחזיר דוקא. ומסתברא כמ"ד אף מחזיר מדקתני השוחט מן העורף שחיטתו פסולה המולק מן העורף מליקתו כשירה ואי ס"ד מחזיר דוקא מאי איריא מולק אפילו שוחט נמי אלא ש"מ אף מחזיר, והלשון מסתברא תמוה, ולכן נראה ברור דאם מחזיר סימנים אחורי עורף בתורים ובני יונה הוי כשוחט קדשים ועביד בהו מעשה מליקה דהוי הכשרן בפנים והוי כשוחט לשם עולה דפסול משום מראית עין אע"ג דקדשים עופות ליכא בהו רק מליקה בעצמו של כהן, אמרינן דזה השנוי עביד משום חוץ, שבחוץ עביד מעשה קדשים, אבל אין ה"נ דקדשים נינהו, ורק דדחיק לאוקמי מתניתין בתורים וב"י דוקא, דבעופות דעלמא לא נחית בהו קדושת הגוף, ומסתברא דבכל מה דהוי הכשר שחיטה קתני השוחט מן העורף שחיטתו פסולה, ובבהמות ג"כ קשה לומר כן, דכיון דלית בהו דין מליקה כלל אף בפנים ונאמר דהמעשה מוכיח דקדשים הוי ועביד בהו מעשה עוף בחוץ, זה לא יתכן, הגם דמצאנו דהיכי דשחט סימן אחד בחוץ בבהמה חייב [בדף כ"ט] משום דעשה בה מעשה חטאת עוף בחוץ לשיטת תוספות שם יעו"ש, וא"כ נוקמא השוחט מן העורף דוקא בתורים וב"י וזה לא מסתברא אבל תיובתא גמורה ליכא דאפשר דמיירי רק בהנך דמליקה איכא בהו, ומיהו להלכה אינו דדוקא לבני ר' חייא דכשר במליקה אם מחזיר סימנים אחורי העורף לדידהו אם יחזיר סימנים אחורי העורף וישחוט מיתחזי דעביד בהו מעשה מליקה דבפנים ולשם קדשים שחיט. אבל לפי מה דפסק רבינו דלא כבני רבי חייא ואם החזיר סימנים ומלק מליקתו פסולה, כאן דמחזיר סימנים ושחיט לאו מעשה קדשים הוי ושחיטתו כשירה, ולכן אמר ר' ינאי יקבלו הרובין את תשובתן כו' כשר בשחיטה פסול במליקה למעוטי מחזיר סימנים אחורי העורף, פירוש דאם החזיר סימנים אחורי העורף כשר בשחיטה והיינו מסתמא אף בתורים ובני יונה כיון דמצות מליקה פסולה בכה"ג א"כ לאו כעין קדשים נינהו וליכא משום מראית עין כלל וז"ב:

אך דא יצא לנו מבורר, דאם עביד מעשה בשחיטה דמוכיח דכעין קדשים נינהו הוי כשוחט לשם קדשים דפסולה, א"כ בשוחט לתוך ימים ונהרות אמאי בדיעבד שחיטתו כשירה דהמעשה מוכיח דהוי כשוחט לשם ימים ונהרות ולהוי שחיטתו פסולה, ודוקא בשוחט לשם ימים לרפואה פסק רבינו דפסולה משום מראית העין, אבל בשהמעשה מוכיח פסק דכשר ואפילו בשוחט לגומא פסק דבעי בדיקה אחריו הא אם נבדק השחיטה כשרה ובכל הני אף שחיטתו כשירה בדיעבד ואינו צריך בדיקה כמבואר בדבריו, ולכן אפשר משום דשם אם תפסול השחיטה יחזיקוהו לשוחט לשם ע"ז ולמין, חששו חכמים על לעז הבריות והכשירו לשחיטתו, וגדולה מזו מצאנו ביבמות כ"ה באם יש לה בנים לא תצא דלא יחזיקו אותן כממזרים, וזה נכון:

יט

שהרי המיר בו.

ר"ל ובתמורה גרע טפי דאפילו בטעות חלה עליו תמורה ולא בעי כוונת הלב ודוק:

כ

שעיקר הנזירות נדר מן הנדרים וכו'.

כוונתו דניחזי מדוע בחטאת נזיר אם שחטו לשם חטאת נזיר כשר נאמר אימור נדר בצינעא, ולכן מפרש רבינו דבאמת אינו נזיר שהרי לא החזיק עצמו לנזיר, רק דעולה בעצמותה היא מדברים הנדרים ונדבים, רק שליולדת היא חובה, ולכן בנזיר שעצם הנזירות בא בנדר וכל אדם יכול לקבל עליו נזירות, לכן לא נפיק זה מכלל כל הקרבנות עולות שהן נדרים ונדבים, אבל חטאת דבעצמותו אינו בא בנדר ונדבה רק חובה ואם הנזיר מביאו הוא לחובת נזירותו אשר קיבל בנדר על עצמו בזה לא נכנס בין הזבחים הנדרים ולא פסלוהו חכמים לשחיטתו, וזה כוונה נכונה, ודלא כבעל האשכול יעו"ש ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.