אור שמח/שחיטה/ג

אור שמח ‏ שחיטה ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנים בלבד כו':

מתוך דבריו נראה דמפרש, שהה כמיעוט סימנים, פירוש אם התחיל לשחוט הסימנים ושהה דגמירי שיעור שהיה כדי הגבהה והרבצה ושחיטה, הך שיעור שחיטה מי חשבינן כפי כל השחיטה כולה שצריך לשחוט, או רק כפי מה שצריך לשחוט הסימנים להשלים לרוב וזה כמיעוט סימנים שצריך עדיין לגמור להשחיטה של רוב שני הסימנים, ולפ"ז לא יהיה שיעור השהיה שוה, שאם שחט הרבה מן הרוב ושהה בזה שיעור השהיה מועטת מהיכא שהשהייה היה בתחלת השחיטה שחסר להשלים רק המיעוט להרוב, וע"ד זכר לדבר מצאנו בעיא בגמרא מגילה י"ח כדי לגמור את כולה מהיכא דקאי לסיפא או דילמא מרישא לסיפא כו', וכן מצאנו בירושלמי ברכות פ"ב הלכה א' אם ק"ש בלא ברכות כו' או אם שהיות מצטרפות, וזה כמעט כל הספיקות דגבי שחיטה אע"ג דזה ענין אחר מכל מקום בעי אם מקרי שחיטה חדא בכה"ג או לא, ונראה ברור דרבינו מפרש כן ודוק:

והנה הראב"ד בהשגות פירש כן בדברי רבינו, לכן השיג הלא אמרו במשנה אם שהה כדי שחיטה אחרת ומיעוט שחיטה לא נכנס בזה הספק, משום שפירש בדברי רב כפירש"י שפירש כשיעור שחיטת בהמה אחרת ולא תימא כדי שיגמור שחיטתו ותו לא, א"כ זה קמ"ל רב דלא משערין על הגמר וזה מהיכא דקאי לסיפא רק כשיעור שחיטת בהמה אחרת וכולה שחיטה דוקא. אמנם מפירוש המשנה לרבינו מוכח דמפרש כדי שחיטת בהמה אחרת, כוונתו לצרף ההגבהה וההרבצה להשחיטה, ולא בבהמה זו שאינו חסר רק השחיטה לא ההגבהה וההרבצה יעו"ש היטב, ורב כוון לדברי ר"ח וריב"ח. והנה בספר תורת הבית והעיטור ראיתי דהוי גרסי במשנתנו כדי שחיטה אחרת, ובגמרא מאי כדי שחיטה אחרת אמר רב כדי שחיטת בהמה אחרת, ולפ"ז יתכן טפי פירוש רבינו במשנה, דכיון שישחוט אותה הצריכה להגביהה ולהרביצה ובפרט לפי הגירסא שגריס בתוה"ב דליתא שם רק עומדת להטיל, ותיבות איכא בינייהו נמחק שודאי דכו"ע סברי שיעור ההטלה, ודאי לזה כוונה המשנה, ורק דקשה לפירוש רבינו מסברא מדוע לא משערין על כל השחיטה, שתהא השהיה כשיעור שחיטת בהמה אחרת ומאי שנא דהגבהה והרבצה צריך משום דמשערין בבהמה אחרת שצריכה הרבצה ודוק. ולפ"ז לשיטת רבינו דמיעוט סימנים כשיעור שיגמור, ובהא נפסוק כרש"י דר' יוחנן לא בעי הרבצה רק שחיטה לחודא, שהיה כ"ש פסול מן הדין וזה טעם מנהגנו שהובא ברמ"א סי' כ"ג ס"ב ודוק:

יג

שחט שליש והגרים שליש וחזר ושחט שליש האחרון כשירה:

פסק רבינו כר' יהודה, וכן נראה דר' יוחנן לא פליג אמימרא דר"י רק בשחט ופגע בו נקב, דבודאי ר' אבא לא אזל אמר קמיה דר' אלעזר סיפא דמילתא דרב יהודא לחודא, ומדשבקי ר"א ור"י רישא דמילתא מכלל דלא פליגי, ונתבונן קצת בזה, דנראה ברור דאם לא שחט שליש השני טריפה לרב יהודה, וצריך מובן שכבר נפסק הגרגרת ברובו דהוי נבילה מחיים איך תוכשר בשחיטת שליש השני אחר כך דכבר הויא נבילה [ואף דלא דמי לפרכת הגמרא שם וכי מתה עומד ומולק דשם הא מטמאה מחיים כיון שנשבר המפרקת ורוב בשר עמו ועיין חידושי הרשב"א שם] ואין לומר ושט יוכיח דנקובת הושט נבילה מחיים ואפ"ה מהני שחיטה לרובו, וכן בבהמה כי שחיט הקנה קודם ושחיט אחר כך הושט, אע"ג דכבר נפסקה הגרגרת ברובה, זה אינו, דתמן הכשר שחיטה בכך וכללות כולם מענין השחיטה, אבל הכא השליש השני של הגרמה אינו מענין השחיטה ולא ממקום השחיטה דהא אם הגרים שליש ושחט שליש אינה כשירה ולא הוי כנפסק הגרגרת בחציו משום שאינו במקום השחיטה. ופוק חזי דרבנן בתוספות במימרא דר' זירא גבי שחט בסכין מלובנת, הוכיחו, דאם במקום שכבר נשחט בושט ניקב שם, טריפה כיון דאינו מהכשר שחיטה, והכא נמי כיון שההגרמה שליש אינה מהכשר שחיטה הלא הוי נבילה ואיך תהני השחיטה לאחר כך, וצריך לחלק דההגרמה שליש לא הוי מטריפה בלעדי ההצטרפות שחיטה של שליש הראשון לכן לא דמי להך שהעלו רבנן בתוספות שאם ניקב כנגד מה שנשחט טריפה דשם הנקב בלבדו היה מטריפה, ובפרט לפמש"כ רבוותא בתראי דאם נפסק הגרגרת למעלה משפוי כובע אינו נבילה רק טריפה וסוף סוף מהני השחיטה לטהרה מידי נבילה, וכיון דמצטרפת שליש הראשון לשליש השני לטהרה מידי נבילה, א"כ אין לך לחשוב רק שליש השני לבדו שהגרים, ובו לא היה כדי להטריף ושוב כשירה לגמרי אף לאכילה, וזה ישר לומר כיון דשליש השני אינו מועיל בלא צירוף הראשון א"כ כי שחיט עוד שליש בתרא מצרפין שליש קמא לשליש שני, ובשליש שנגרם בלבדו אינו נטרף, וכדי שלא יהיה זה מוזר מצאנו גדולה מזו לרב אדא בר אהבה דסבר דהכשר שחיטה בעוף לא מהני רק בשחיטת ושט, ובשחיטת הושט לחודיה בלא קנה ג"כ סגי, ובכ"ז אם שחט קנה קודם ואחר כך ושט, בודאי כשירה אע"ג דכבר נפסק הגרגרת ואינו מטריפה אע"ג שאינו מצירוף השחיטה כלל ודוק. וברור לפ"ז דהך שליש דהגרמה צ"ל בלא דרסה וחלדה, וזה שכתב רבינו ואם דרס והחליד כו' בין בשליש אמצעי נבילה, כוונתו בשליש דהגרמה, וכמו לרב אדא ב"א אם שחט הקנה ע"י דרסה או חלדה ושחט אח"ז הושט ועיין ש"ך ודוק:

וכ"ז לפי מה שנראה מפשטיות דברי רבינו, דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוי נבילה מחיים, אולם לפי מה שהסבו הש"ך והפלתי כוונת רבינו דאזיל בשיטת רבוותא דלא הוי נבילה רק לאחר מיתה, וטעמא דנפסקה הגרגרת ברובו אינה נבילה רק דהגרגרת תו אין לו היתר שחיטה לשחוט אחר כך דמה תשחוט אחרי שכבר נפסקה הגרגרת וכי תמות אחר כך הויא נבילה תו ליכא תמיה על סברת רב יהודה דמועיל השחיטה בתר דנפסק הגרגרת בצירוף ההגרמה ברובו ודוק:

וראיתי להרב בפלתי שתמה על הנך דאמרי דנפסקה הגרגרת שלא במקום שחיטה היינו למעלה משפוי כובע אינו רק טריפה דא"כ איך אמר רב הונא בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש דכשירה דכי נפקא חיותיה בשחיטה הוא דנפקא, אלמא דנפקא חיותיה ולא דמי לתורבץ הושט דלא הוי רק טריפה [והפרמ"ג בשפתי דעת סימן כ' לא דק בדבריו במכ"ת שחילק בין נשחט לנפסק, ובאמת לא חילק רק בין תורבץ הושט למעלה משפוי כובע בקנה עיי"ש] ועיין מש"כ הפרמ"ג ואין טעם בדבריו, דסברת הפלתי נכונה, דכיון דאם לא נשחט הקנה למעלה משפוי כובע רק ע"י קוף, מועיל אח"כ שחיטה למטה משפוי כובע לטהרה מידי נבילה, שוב ליכא למימר דסגי בצירוף שחיטה הקודמת אם היה דרך שחיטה. אולם לכאורה גדולה מזו מצאנו דהוה בעי הגמרא לומר ריש פ' השוחט, דאע"ג דלענין שחיטה מחצה ע"מ הוי כרוב, מ"מ לענין טריפות לא נטרף עד שיהא רוב הניכר לעינים, וחזינא אע"ג דאם הוי נפסק חציו הוי מועיל שחיטה אחר כך להתירו באכילה בכ"ז כי שחט חציו בלבד סגי וזה סתירה גדולה:

ואם כה נאמר א"ש קושיית רבינו אפרים בתוספות דאיך אמרה הגמרא בנזיר, דרבי סבר הא דמדיר איש את בנו בנזיר הוא כדי לחנכו במצות, דא"כ יקשה הא אכיל כהן מליקה והויא נבילה, וליכא למימר דסבר אין שחיטה לעוף מה"ת דהלא רבי סבר יש שחיטה לעוף מה"ת יעו"ש, ולפ"ז א"ש דמצינן לומר, דהך שינויא דגמרא דאמר דרבי סבר כדי לחנכו אזלא לפום הך שיטתא דרבא אליבא דרב דאע"ג דסבר אין טריפות רק ברוב הנראה לעינים, מ"מ לענין שחיטה סגי, וא"ש דמצי שחיט להו בחצי סימן היינו בחצי קנה ואח"כ מלק להו, דכיון דלא איתעביד בהו מעשה טריפה שפיר מהני מליקה, אע"ג דכשחוטין הן, פוק חזי להתורת חיים בפרק בהמה המקשה שהאריך בשיטת רש"י דאם לא היה יוצא דופן פסול היה בן פקועה כשר לקרבן א"ג דכבר כשחוט הוא לאכילה מ"מ שחיטתו לקרבן מהני ביה כיון דרהיט ואזיל, כש"כ הכא לענין מליקת דהויא עבודה כמו הזיה [גם משום מום ליכא דאין תמות בעופות וכדמוכח בפרק השוחט דף מ' דבכה"ג כשר בעוף עיי"ש], אך בכ"ז הוא מוזר מאד, דהוי שחיטה ולא הוי טריפה כלל, וברור דהכי קאמר שאני לענין טריפות דבעי רוב הנראה לעינים ומכש"כ דשחיטה לא הויא, וכי אמר רב מחצה ע"מ כרוב דוקא בושט או בבהמה ששוחט הושט, אבל בעוף שיוכשר בשחיטת חצי קנה לבד ודאי לא אמר כיון דאף טריפה אינו, וכן מצאתי להתבו"ש סימן כ"א ס"ק ד' שפירש כן:

אך אם נאמר כסברת הפר"ח דנפסקה הגרגרת ברובו שלא במקום שחיטה אינה רק טריפה, יתכן קצת ליישב קושיית רש"י מרב הונא אדידיה דאיהו פליג על רב יהודא ואמר בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש דכשירה, ולעיל אמר בהגרים שליש ושחט שני שלישים דברי הכל פסול, ולפ"ז יתכן קצת, דבאמת נפסק הגרגרת בחציו במקום שחיטה והשלים אח"כ כשירה לדברי הכל, וכי שהה במיעוט קמא דקנה פירש בדף למ"ד על הא דבעי שהה במיעוט סימנים דעל מיעוט קמא דקנה מיבעי ליה יעוין להתב"ש סימן כ"ג ס"ק ט' שהביא בשם הבה"ג ואתו כמה רבנן דפירשו כך, ודוגמא רחוקה למה שפירש הרשב"א בחידושיו לגיטין בפ"ק דאם אין עדי חתימה כלל כשירה לר"א דעדי מסירה כרתי וקרא דוכתב לה מתקיים בכתיבת התורף לחודא ואם חתומים בו עדים בעי שיהיו חתומים לשמה וכדין דגם המה מיחשבי בכלל וכתב לה יעו"ש, וכן כאן כי שחיט גם מיעוט קמא מיחשב בכלל שחיטה וגם בו הלכות שחיטה גמירי המה שהיה דרסה וחלדה, אע"ג דאם לא שחטו כלל הוי סגי בהשלמה אל הרוב, ולכך לעיל דמיירי בפלוגתא דהגרמה דרבנן ור' יוסי ב"ר יהודה דלמטה משפוי כובע דאם נפסק הגרגרת ברובה שם הוי נבילה מחיים כמו בטבעת גופא הוי כמקום שחיטה גופיה ומקרי שחיטה לאיפסולי בהגרמה, אבל כאן בהך דפליג על רב יהודה מיירי אליבא דקיי"ל כר"ח בן אנטיגנוס דאין הגרמה אלא למעלה משפוי כובע, דשם הא הוה פסיקתה ברובו רק טריפה, ואינו דומה כלל להך דמקום שחיטה דכאן הוי נבילה ולמעלה משפוי כובע לא הוי רק טריפה, א"כ אין זה מסוג ההתיחסות של שחיטה והוי כמו נפסק שליש הראשון דמועיל אחר כך שחיטה [ובכוונת רש"י לא יתכן לפרש כן כדמוכח מפסקו בדף ל' עיין שם] אולם ראית הפלתי דלא הוה טריפה לחודא מהא דמועיל לרב הונא הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש עצומה כמו שכתבתי:

אמנם מדיוק לשון הזהב של רבינו לקמן הלכה י"ט נראה דדוקא במקום הראוי לשחיטה אם נפסק הגרגרת הוי נבילה מחיים [לענין איסור אכילה כמו שפרשו רבנן בתראי בדבריו] אבל למעלה משפוי כובע לא הוי נבילה מחיים, רק דאין לה תו היתר בשחיטה אחר כך אף לטהרה מידי נבילה ולכך לא חשיב נפסק הקנה שלא במקום שחיטה במנין טריפות כמו דמונה בתורבץ הוושט משום דתורבץ הושט מהני לטהרו אח"כ מידי נבילה כי שחיט ליה בושט אחר כך, משא"כ בגרגרת, ולהכי מהני לרב הונא אם הגרים שליש ושחט שליש, כיון דחשיב למעלה משפוי כובע דאם שחיט ליה אח"כ לא מהני שחיטה שפיר חשיב לאיצטרופי לשיעור שחיטה ולכן א"ש הא דאמר רב יהודא בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש דהוי טריפה, היינו דמחיים הוי רק טריפה ועיין לח"מ, ומיושב הקושיא של רש"י באופן שכתבתי לעיל דכיון דלא דמי למקום שחיטה בענין נבילה, דבמקום שחיטה הוי נבילה מחיים אם נפסק ברובו, ולמעלה משפוי כובע לא הוי נבילה מחיים, תו לא מתיחסי אהדדי לפסול בשליש דהגרמה והוי כמו נפסק חצי הגרגרת דמהני השלמה, וע"ז לא גמירי הגרמה לפסול לרב הונא דפליג על רב יהודה, ועל דרך הא דאמרו ריש זבחים, דמינה מחריב בה דלא דמינה לא מחריב בה ודוק היטב:

ועל פי הדברים האלה שבארנו, א"ש הא דאמר בריש אלו טריפות בתורא דאתחיל ביה שחיטה בתורבץ הושט וגמר בוושט, דאמר רמינא עליה חומרא דרב וחומרא דשמואל כו' אי שמואל הא אמר ברובו כרב דאמר במשהו, וקשה טובא הא כולהו כשמואל דהוא אמר בפ"ק דף כ' דהגרים שליש ושחט שני שליש פסולה, והכא הא הגרים בתורבץ הושט וגמר בושט והוי שחיטה פסולה, וכבר עמדו ע"ז רבנן בתוספות, ולפ"ז א"ש, דכיון דאינו מתיחס כלל למקום שחיטה דתורבץ הושט ברובו וושט במשהו, א"כ עדיפא טפי מהך דפרישית לרב הונא למעלה משפוי כובע ולא גמירי ביה הגרמה כלל ודוק. ועפ"י הדברים שבארנו בתחלת דברינו לק"מ, דבפסוקת הגרגרת דבמקום שחיטה ברובו הוי נבילה או טריפה, ועד דשחיט רובו לא מתעבדא כלל מעשה טריפה, ולכך כי הגרים שליש כי שחט שליש בתר כן, הא כבר נעשה מעשה טריפה או נבילה ולא נשחטה רובה במקום שחיטה, ואם שוחט עוד שליש בתר דמתעביד מעשה טריפה או נבילה, הלא אין זה דרך שחיטה בהגרגרת אבל כאן בושט אם שוחט הושט הלא כי נקיב הוי נבילה או טריפה מחיים, ואם יגמור לשחוט עד רובו הוא דרך שחיטה, כן גם הכא כי הגרים בתורבץ הושט דהוי ברובו, ואימת נעשה נבילה או טריפה מחיים כי גמיר במקום שחיטה עד רובו ותו תאמר דכי שחיט ביה אחר כך עוד שליש פסולה, דכיון דהגיע לרוב נעשה נבילה או טריפה הלא זה בכל שחיטת הושט דרך שחיטתו כי נקיב הוי נבילה או טריפה מחיים ואפ"ה כי גמיר אח"כ הוי דרך שחיטה בכך, בינה זאת כי הוא ישר מאוד לומר כן בסברת שמואל ור"ה משמיה דר' יוסי. אולם לדידן דקיי"ל הגרים שליש ושחט שני שליש דכשירה צ"ל הסבר הדברים כמו שפרשנו לעיל ודוק בכ"ז:

ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי ה"ז פסולה.

נראה פירושו, שאם שחט שליש והגרים שליש וחזר ושחט שליש דכשירה, אם היה דרסה או חלדה בין בשליש הראשון הנשחט שאז לא נשחט רובא כדין ובין שאם ההגרמה היה על ידי דרסה וחלדה שזה שליש האמצעי שהיה ע"י ההגרמה אז היא נבילה, דדוקא הגרמה שהיה שחיטה כדין, רק שאינו במקום שחיטה בזה יוכשר מהלכה אבל מכל מקום בעי להיות דרך שחיטה, הא בל"ז כי נפקא חיותא לא דרך שחיטה נפיק, ופוק חזי לרב אדא ב"א דסבר דבעוף צריך לשחוט דוקא ושט ולא קנה וכי שחיט קנה לחודא לא מכשר וא"כ הקנה אינו מועיל להשחיטה כלל, ודא פסיקא לן דלרב אדא ב"א מיתכשר אם שחיט קנה קודם ואח"כ ושט, דאל"כ מצאנו מה דבבהמה כשר ובעוף נבילה וזה לא יתכן, וע"כ דדרך שחיטה אכשר רחמנא בצואר והם הסימנים:

ובזה פירשתי בילדותי לחזקיה דסבר (דף קכא) דמפרכסת יצאתה מכלל חיה ולכלל מתה לא באה ואינה לאיברים וא"כ אינו חייב על אבר מן החי ואיך יפרש המשנה דריש טהרות בעוף טמא דקאמר אין שחיטתו מטהרתו וע"כ לבן נח משום אבר מן החי במפרכסת וכדמפרש בפרק גיד הנשה דף ק"ב ובזה כבר הרגישו המחברים ואמרתי דחזקיה יסבור כרב אדא בר אהבה דושט ולא קנה בעוף ואפילו כן אם שחיט קנה קודם ואחר זה הושט דהויא דרך שחיטה כשר, ובקנה הא ריאה כמאן דמנחא בדיקולא, והויא ריאה אבר מן החי, רק בטהור שרי משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור, אבל בעוף טמא דלישראל אסור ולאו שחיטה הוי לכן גם ב"נ נהרג (בזמן הבית) אם אוכל הריאה דהויא אבר מן החי. [ובזה יש לפרש מה דאמר רבא על הא דנבדקיה לקנה ונשחוט כו' חכים ברי בטריפות כר"י, דלפי מה דקיי"ל דלא כרב אדא ב"א תו לית הלכה כחזקיה רק כר' יוחנן דמפרכסת ישנה לאיברים ודוק], ונתבונן, אטו לרב אדא ב"א אם ידרוס או יחלוד בקנה האם לא תהא נבילה לכן לדידן בהגרמה אע"ג דלא מצטרף להשחיטה דצריך רובא במקום שחיטה בלעדו, בכ"ז אם היה ע"י דרסה או חלדה נבילה דכבר נפסק רוב קנה שלא בדרך שחיטה ודוק:

יט

בהמה שניטל ירך וכו'.

חשיב רבינו כל הנבילות, ולא חשיב נעקרה צלע מכאן וצלע מכאן דנבילה. ונראה דמפרש דגיסטרא בלשון מושאל קאמר, אבל לא דנבילה הויא, וכן ראיתי בחידושי הרשב"א שמצדד כן והוא דעת רבינו ולכן אמר היינו ריתחיה, אבל לא דתהא עליה דין גיסטרא, אולם דא פסיקא אף לרבנן דתוספות דכל מקום דנעקר צלע וחצי חוליא כשר כמו בצלעות שאין בהם מוח. הוה"ד דאם נעקרו צלע מכאן וצלע מכאן עם חצי חוליא לא הוי נבילה, ומה שכתבו בתוספות דף ל"ב תוד"ה ולחשוב דמשכחת גיסטרא דנבילה אפילו חוט השדרה קיים כגון נעקרה צלע מכאן וצלע מכאן כו' אע"ג דמרבינן מזה הכלל כל שאין כמוה חיה נעקרה צלע וחצי חוליא זה לא מפורש במשנה רק שמעתתא דאמוראי, והא דאמרו בסוף הדיבור וא"ת אמאי פריך וליחשוב דר"א והא בהמה שנחתכו רגליה אתי בזה הכלל וא"כ שפיר שמעינן מיניה ניטל הירך כו' זה לאו מידי דהא חשיב בהמה שנחתכו בפירוש במשנה דפרק בהמה המקשה דטריפה, א"כ נכלל בכל שאין כמוה חיה ולכן השמיט הך דנטלה ירך וחלל שלה וכו' ופשוט:

או שנפסק רוב הקנה או שניקב הוושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה ה"ז נבילה מחיים ואין השחיטה מועלת בה:

כבר הקשו האחרונים מסוגיא דפרק השוחט דף ל"ב דפריך ולחשוב נמי דחזקיה כו' כי קתני נבילה דלא מטמאה מחיים אבל נבילה דמטמאה מחיים לא קתני. הרי פשוט דנקובת הושט אינה מטמאה מחיים, וכבר פירשו דנפקא מינה בין טומאה לאיסור אכילה, דלטומאה דוקא שתמות דוכי ימות כו' כתיבא והאריך בזה הרבה בתבואות שור סימן ל"ג. והנלע"ד ראיה לשיטת רבינו מריש פרק אלו טריפות דקא חשיב מנין י"ח טריפות, ופריך והאיכא שב שמעתתא, ומשני נקובי תמניא הוי חשבינהו בחד א"ה פסוקי נמי תרי הוי חשבינהו בחד בציר להו חדא, ועוד דרב עוירא משמיה דרבא נמי נקובה היא עיי"ש, וקשה טובא מאי מדמה פסוקי נפסק החוט ונפסק הגרגרת, נפסק החוט הוי טריפה, ונפסק הגרגרת הוי נבילה בתר שחיטה דלא מהני שחיטה לטהרה מידי נבילה משא"כ נקובי כולהו הוי טריפה, ומכאן ראיה לפסק רבינו דנקובת הושט נבילה וגם בה לא מהני שחיטה לטהרה מידי נבילה ואפ"ה חשיב להו כחדא. וזה ראיה מוכרחת דלא כמו שהוכיחו האחרונים מהתוספתא ומרבנן בתוס' קדושין דף נ"ז דאינה רק טריפה בתר שחיטה דלא פסקה חיותא מהך סימן:

אולם קשה מאי פריך ועוד דרב עוירא משמיה דרבא נמי נקובה הוי, לימא דלא חשיב להך דרב עוירא משום דנקובי כחדא הוי וקא חשיב לנקובי תרי וזהו נקובת הושט דלא מהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה, והני נקובי דלא הוי רק טריפה לאחר שחיטה, וכן פסוקת הגרגרת משום דהוי נבילה בתר שחיטה, א"כ הוי י"ח טריפות, אמנם א"ש, דכאן קאי לתנא דבי רי"ש דאמר י"ח טריפות נאמרו למשה מסיני ומפרש הגמרא אליביה דידיה דסבר דטריפה חיה דדריש בין החיה אשר לא תאכל על טריפות וחיה מיקרו, ואם הוי סבר דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוי נבילה, איך קרי לה חיה כיון דלענין איסור אכילה רכיב עליה איסור נבילה ודאי דאינה חיה, וע"כ דסבר ר' ישמעאל דלא הוי נבילה רק טריפה, א"כ תו קמה קושיית הגמרא לדוכתה דבציר להו חדא, ואין ה"נ למאי דמסיק הגמרא אלא הני תרי דאפקת לא תיפוק א"כ אפשר דסבר דנבילה הוי ואינה חיה ולא חשיב כלל פסוקת הגרגרת ונקובת הושט דאינם בכלל החיה אשר לא תאכל ודוק, וכ"ז לפסק רבינו דהוי נבילה מחיים לענין איסור אכילה, הא לפי מה שפירשו רבנן דמחיים לא הוי רק טריפה רק דאין השחיטה מטהרתן מידי נבילה דלית לה סימנים שיתירוה א"כ מחיים הוה כמו כל טריפה דעלמא דאם טריפה חיה היא ג"כ חיה וקמה קושייתי לדוכתה, וזה ראיה לפסק רבינו:

ואין להקשות מהך דפרק המפלת דאמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה לידה, דע"כ משום דסבר טריפה חיה וכמו שפירשו רש"י ותוספות, ומוכח דנקובת הושט למ"ד טריפה חיה גם היא חיה, ושיטתם מוכרח מדאמר שם המפלת גוף אטום רבי אומר כדי שינטל מן החי וימות וכמה כו' ר' זכאי אומר עד הארכובה ר' ינאי אומר עד לנקביו ר' יוחנן אומר כו' עד מקום טבורו בין ר' זכאי לר' ינאי איכא בינייהו טריפה חיה מ"ס טריפה חיה ומ"ס אינה חיה כו' א"כ בושט נקוב למ"ד טריפה חיה גם היא חיה וזה דלא כמו שבארנו לשיטת רבינו דלכו"ע אינה חיה, דבאמת לשיטת רבינו מוכרח שם דלא כחכמי צרפת, שהרי הוא סובר טריפה אינה חיה ואפ"ה סובר דושטו אטום דוקא אמו טהורה וושטו נקוב לא הזכיר שיהא טהור [עיין פ"י מהלכות איסורי ביאה], אמנם שיטת רש"י שם שפירש על הך דאמר בין ר' ינאי לרבי יוחנן איכא בינייהו דר"א דאמר ניטל ירך וחלל שלה נבילה ופירוש דר' יוחנן לית ליה דר"א והוי רק טריפה וקא סבר טריפה חיה, זה מוזר מאד, דיהיה פלוגתא רחוקה דלר' אלעזר מטמאה מחיים ולמר רק טריפה וחיה, לזה נכון לפרש דר' ינאי סבר טריפה חיה, וא"כ ליכא לפרש דרבי דאמר כדי שינטל מן החי וימות קאי על עד הארכובה דכיון דחי ודאי דמטמא לידה, ולכן מפרש עד נקוביו, ור' יוחנן סבר דעד נקוביו נבילה הוי אבל אינה מטמאה מחיים, ופירוש דאין חייבין עליו משום אבר מן החי, ולשיטת רבינו לוקין גם משום אכילת נבילה, אבל לטמא מחיים לא מטמאה, וסבר תו דאין זה בכלל וימות דאמר רבי, דכוונת רבי הוא שימות תיכף ולא יהיה ראוי לברית ח' וכמו דיליף בברייתא שם כ"ד מוביום השמיני ימול וז"ב, ומתבאר כן מפרק קמא דתמורה, ושם אמר ר"ח מודה ר"י בדבר שעושה אותה טריפה רבא אמר בדבר שעושה אותה נבילה ורב ששת אמר בדבר שהיא מתה, מאי איכא בין רבא לרב ששת א"ב דר"א כו' רבא סבר לה כר' אלעזר רב ששת לא סבר לה כר"א, וע"כ דהפירוש דלא סבר כר' אלעזר דתהא מטמאה מחיים רק לאחר מיתה וא"כ אינה מתה ממש רק נבילה הוי וסבר בכה"ג דאין הנשמה תלויה בה מקרי וזה נכון, ולכן אמר בדבר שהיא מתה ולא כרבא דאמר בדבר שעושה אותה נבילה, משום דאיכא הך דר"א דנטולה הוי נבילה ולא מתה, כן הפירוש הכא דסבר דאינה מטמאה מחיים ולכך אינו בכלל שימות משום דסבר דוקא בכה"ג שהוא מת תיכף, וא"כ א"ש דאף ע"ג דניקב הושט נבילה כיון דאינה מטמאה מחיים מטמאה אמו טומאת לידה ודוק. אולם שיטת רבינו בהלכות א"ב עדיין צ"ע דהוא פסק כר' יוחנן עד טבורו אע"ג דפסק דניטל הירך וחלל שלה מטמאה מחיים:

ובזה א"ש מה דר"י משני הך רומיא דאלו טריפות כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה, ולא משני כרבא דאלו אסורות ויש מהן נבילות ויש מהן טריפות, דלדידיה לפי מה שבארנו יקשה לחשוב נמי הך דר"א דניטל הירך וחלל שלה ניכר, ואין לומר משום דמטמאה מחיים דהא סבר דאינה מטמאה מחיים בפרק המפלת ודוק ועיין שו"ת חכ"צ סימן ע"ז וחידושי הרשב"א לנדה ושאלתות פרשת אמור ואכמ"ל:

והנה בעיקר הך מילתא דנקובת הושט, נראה לי סעד דלא כהפוסקים האחרונים דהוי רק טריפה, מהך דפרק אלו טריפות (דף מ"ג) דפריך על עולא דמתיר בישב לה קוץ בושט, ומ"ש מהשוחט בסכין ונמצאת פגומה התם איתיליד לה ריעותא בסכין, ומאי פריך הא התם עיקר טעמא משום דהעמד בהמה על חזקתה ואימור לא נשחטה, משא"כ כאן דישב קוץ בושט, דאם ניקב הושט ג"כ שחיטה מתירתו, וליכא חזקה דאינה זבוחה, ומאי משני סכין איתרעי דזה אדרבא טעמא דמתיר תמן משום דבהמה לא איתרעי רק סכין, ולכן מסתברא כפסק רבינו וכפרש"י תמן בפרק השוחט, ויש מהן נבילות כגון נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כו' וכיון דאין שחיטתו מטהרתו פריך שפיר דגם כאן איכא למימר העמד בהמה על חזקתה שלא נשחטה, ומשני, דזה לא שייך לומר דמשום חזקה נוקי לה שלא נשחטה ונעשה מעשה שניקב הושט [וכמוש"כ האחרונים] רק תמן סכין איתרעי, א"כ הפגימה נעשה רק שאין יודעין זמן הוייתו, ומשום חזקה שלא נשחטה אמרינן דהפגימה נעשה בעור קודם השחיטה וזה ישר. ויעוין בשו"ת הר"ם לובלין סימן פ"ח שצווח על גדול אחד, בבדיקת הוושטין שהביא מהך דכתבו תוספות בפחות מל' יום לחוש לנפל לפי שהוא מיעוט המצוי, וצווח ע"ז דהכא איכא חזקה להיתר דנשחטה בחזקת היתר כו'. ודבריו נפלאו דהא ושט דנקובתו הוי נבילה א"כ בחזקת אינה זבוחה קאי, וצ"ל דסברתו דזה הוי כמעשה שתנקב הושט ע"י הלעטה ולא שייך חזקה ע"ז ויעוין שם סימן כ"א ואכמ"ל ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.