אור שמח/סוטה/ב

אור שמח ‏ סוטה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

ואלו הן הנשים שאינן ראויות לשתות כו' משיבואו עידי סתירה אחר עידי קינוי ויאסרו על בעליהן לעולם, וט"ו נשים הן ואלו הן ארוסה ושו"י, ובהלכה ג', פרט לארוסה ושו"י שאינה תחת אישה וכו' פרט לאשת קטן וכו':

הנה רבינו פסק בפ"ב מהלכות יבום וחליצה הלכה כ' היבמה שזינתה והיא זקוקה לא נאסרה על יבמה אלא רצה חולץ רצה מיבם, ואיך כתב כאן דאסורה עליו לעולם. וזה היה מקום לדחות דסבר רבינו כשיטת המאירי בבית הבחירה ריש פרק ארוסה, דבכה"ג דמקנא לה בעל וקפיד אסורה ליבם, אך קשה טובא למה צריך למעט ארוסה ושו"י מקרא דתחת אישה תיפוק ליה דלא קדמה שכיבת בעל לבועל וכמו דפריך הגמרא ריש פרק ארוסה וביבמות (דף נ"ח), וצ"ל כמו דפירש הגמרא כגון שבא עליה ארוס בבית אביה, וכגון שבא עליה יבם בשוגג, דאף ע"ג דקונה אותה לדברים האמורים בפרשה, בכ"ז אינו קונה אותה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה אם נפלה לו מן האירוסין כמו שפסק רבינו בהלכות תרומות פ"ח וא"כ קדמה שכיבת בעל לבועל ושפיר צריך קרא למעט בכה"ג דאינה שותה, ותו שפיר כתב רבינו דנאסרות על בעליהן, דייק בלשון קדשו, בעליהן, והיינו שכבר בעלו אותן, אף דזה קיצור מאד, ידוע דרך רבינו שסמך על מה שביאר כל אחד במקומו, וא"כ קשה, גדולה אשת הקטן מי משכחת אישות לקטן דנבעי קרא למעטו, ועוד דאיך אסורה על בעלה במה שזינתה תחתיו כשהיה קטן, כיון דלאו בר קדושין הוי וע"כ כדמפרש הגמרא פ"ק דקדושין (דף י"ט) בקטן שבא על יבמתו יעו"ש וכפי מה שפירש הרב המגיד בפ"ה מהלכות יבום הי"ח דמה"ת קונה אותה לכ"ד כמו דתניא בתוספתא בטעמא דביאת קטן מהני משום שאינה צריכה דעת וא"כ קשה דהא הוי כביאת שוגג ביבמה, ונכלל זה במה דכתב רבינו דשומרת יבם אתמעט מקרא ולמה לי למיכתב עוד מיעוט לאשת קטן וצע"ג:

אולם נראה דביאת קטן הוי כמו ביאת שוגג ואם נפלה יבמתו מן האירוסין שעדיין לא נשאת לאחיו, דאינה נעשית נשואה, הוי עדיין שו"י ואתמעט מתחת אישה, אבל כשנפלה מן הנשואין ובא עליה בשוגג דקנאה להיות כנשואה הוי אשתו גמורה וכי קנא לה ונסתרה שותה, ובקטן אף כה"ג שנפלה לו מן הנשואין ובא עליה דהוי כביאה בשוגג וקנה אותה לכל דבר, בכ"ז אינה שותה שאינו איש ואינה שותה ע"י בעודו קטן. ואע"ג דהגמרא אמר דלרב ממעט ר' יונתן אף דקנה אותה לכל דבר, היינו אם נימא דאף מן האירוסין הוי כנשואה וע"כ ממעט קרא, אבל לדידן שפיר איכא למימר כדכתיבנא דדוקא בנפלה מן האירוסין דאינה כאשתו בזה אמרינן דמיעטו קרא, אבל בנפלה לו מן הנשואין לא מיעטה קרא ולכן צריך לשו"י וקטן אם בא עליה אף שכבר ניסת לאחיו ודוק:

ומזה יהיה מוכח דשיטת רבינו כפי מה שכתבו התוספות בפרק הבא ע"י דהא דמפליג בין נפלה מן הנשואין לנפלה מן האירוסין, הוא בכל מילי ליורשה וליטמא לה ולהפרת נדריה ודלא כמו שכתבו תוס' בסוטה דדוקא גבי תרומה שייך לאיפלוגי משום דכבר אכלה, ופירוש דמן התורה אכלה בתרומה כשהיא ארוסה [ושומרת יבם לשיטת ר"ת] רק דמדרבנן לא אכלה לכן היכי שאכלה תו אוכלת, ובאמת לפי שיטתם שם, קשה לי טובא, א"כ איך תלי לה כלל בפלוגתא דרב ושמואל, הא מצינו לומר דכו"ע סברי דהוי כנשואה רק בתרומה גזרו, וכמו דאמר שמואל בכתובות מסירתה לכל חוץ מתרומה, או דכו"ע כארוסה רק דסבר הואיל ואכלה אכלה דמה"ת אכלה שפיר ורבנן גזרו בה, ובכה"ג לא גזרו, וע"כ צ"ל לדידהו דהא דתלי הגמרא בפלוגתא דרב ושמואל היינו אליבא דלישנא קמא דפליגי מן האירוסין דלא אכלה בחיי בעל ואם לא הוי סבר רב דהוי כנשואה גמורה להפרת נדריה וליטמא לה, הוי סבר דלא מפלגינן לה מן ארוסה גמורה וע"כ דסבר דלכל מילי הואי כנשואה, ושמואל סבר דלכל מילי הואי כארוסה ודוקא מן האירוסין אינה אוכלת בתרומה, אבל מן הנשואין שכבר אכלה לא גזרו רבנן, אולם לשון הגמרא כי רבי רחמנא לאוקמי במקום בעל כו' אינו מורה על שיטתם, והעיקר כפי מה שפירשו ביבמות וכן הסכים הרא"ש אם כי לא הזכיר רבינו ז"ל רק לענין תרומה ועיין משל"מ הלכות יבום ריש פ"ב:

והנה בירושלמי פרק הבא ע"י איתא שם פלוגתא דר' יוחנן ושמואל לכל הדברים, היינו להפרת נדריה וליטמא לה וכי"ב, דר"י אמר קנה לכל הדברים ושמואל פליג, ובתר כן פליגי לענין תרומה דר"י אמר אוכלת ושמואל אמר אם היתה אוכלת בתרומה בחיי בעלה היינו שנפלה לו מן הנשואין אוכלת ואם לאו אינה אוכלת, וזה מורה כפי מה שפירשו בתוספות סוטה אע"ג דבכל הדברים לא קנה אותה כלל אף אם נפלה לו מן הנשואין, ולא הוי רק כארוסה, בכ"ז בתרומה הואיל וכבר אכלה אוכלת, והיינו דמה"ת אף ארוסה אוכלת בתרומה ורבנן גזרו משום סמפון או שמא תשקה כו' וכיון שכבר אכלה תו אף אם הוי כארוסה אוכלת, ובפרט לשיטת ר"ת דמה"ת אכלה אף שומרת יבם עיי"ש וזה נכון והש"ק נדחק בזה:

אולם יתכן לפרש הך דא"ר מתניא תמן מה פליגי בבא עליה עודה בבית אביה אבל אם בא עליה עודה בבית בעלה כו"ע מודים שקנה אותה בכל הדברים, דפירושו, דוקא שלא ניסת עדיין לאחיו רק היא עדיין בבית אביה, אבל אם בא עליה כשניסת לאחיו והיא בבית בעלה, בזה כו"ע מודו דקנה אותה לכל הדברים, דלאוקמי במקום בעל הוי כבעל ממש ולא לעודפו מבעל, א"כ הך דר' מתניא מפורש כשיטת הרא"ש והתוספות ביבמות, ואף כי המפרשים לא פירשו כן העיקר כמו שכתבתי ודוק:

והנה בתוספתא דמסכת סוטה על משנה דתני ר"י אומר אף להשקותה לכשיצא בעלה מבית האסורים ישקנה, איתא שם, שמא לכשישתפה כו' או לכשיגדל הקטן ישקנה, וחזינן דעל קנוי וסתירה בעודו קטן משקין אח"כ, ודלא כמו שכתב רבינו דבעינן אשר תשטה אשה תחת אישה פרט לאשת קטן, דא"כ אפילו מסתירה איתמעטה דתשטה כתיב וזה קאי על סתירה אולם זה לק"מ, דאדרבא מפורש בגמרא דפרק הבא ע"י (דף נ"ח), אילימא דקני לה כשהיא ארוסה וקא משקה לה כשהיא ארוסה ארוסה בת משתייא היא כו' אלא דקני לה ואיסתתר כשהיא ארוסה וקא משקה לה כשהיא נשואה [כצ"ל] כו' והקשו שם בתוספות דהא קרא משמע שהסתירה כשהיא נשואה דטומאה תחת אישך כו' וי"ל כי היכי דמרבה כו' ה"נ נרבה סתירה יעו"ש, וא"כ גם מיעוט דאשת קטן דוקא על השתיה קפיד קרא. וליכא להקשות מתוספתא זו על שיטת התוספות ורא"ש דביאת קטן ביבמה אינה כלום, והוי כמו בא עליה כשהוא ישן וכיו"ב דליכא כוונת שכיבה, א"כ באשת קטן איך משכחת קנוי וסתירה, זה אינו, דילמא סבר כר' יאשיה דמרבה שומרת יבם לשתיה ואיירי בזקוקה לקטן וא"ת א"כ לא קדמה שכיבת בעל לבועל, אפשר או דסבר הך תנא דלא בעי שתקדים שכיבת בעל לבועל, או דסבר דביאת הבעל הראשון שמכחו הוא מיבם קדמה שכיבת בעל לבועל קרינא ביה וכמו שפלפלו בזה רש"י ותוספות (בדף נ"ח) ביבמות בד"ה דכוותיה יעו"ש, ובאמת הדא דפשיטא לגמרא דידן, איבעיא בירושלמי כפי מה שאבארו בס"ד:

וזה לשון הירושלמי ריש פרק ארוסה וישקנה גזירת הכתוב והביא האיש את אשתו אל הכהן, [פירוש דוקא אשתו ולא ארוסה ושו"י] ולא יקנא לה (ומשני) התורה אמרה וקנא את אשתו וקנא את אשתו, אפילו מקצת אשתו, [פירוש דכתיב שני פעמים וקנא את אשתו ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אפילו ארוסה ושו"י]. ר' יודן בעי כמה דתימר תמן וקנא את אשתו וקנא את אשתו אפילו מקצת אשתו, ודכוותיה תחת אישך אפילו מקצת אישך [פירוש דכמו דרבי קרא לגבי קנוי ארוסה ושו"י, כן נרבי אפילו לענין סתירה אם בשעת סתירה היתה ארוסה ושו"י כגון שנסתרה בעודה ארוסה ושו"י, דכתיב תחת אישך שני פעמים ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומרבה אף שזנתה תחת הארוס ויבם וזהו אפילו מקצת אישך] היך עבידא קינא לה עודה ארוסה וכנסה ונסתרה משקה אותה על קנויו [זה מילתא דפשיטא וכן פסק רבינו והיא ברייתא בבבלי] קינא לה עודה ארוסה ונסתרה וכנסה וידע בה תצא בכתובתה [כצ"ל] וכן הגיהו המפרשים, דהוי כמו בא עליה בעלה בדרך דתצא בכתובה כדתנן במשנה משום דאיהו גרם לה שלא תשתה, אבל כאן קשה הא בלא ביאתו ג"כ אינה שותה וא"כ לא גרם לה ולא מידי ואמאי אית לה כתובה. והנראה דט"ס נפל בירושלמי וצ"ל קינא לה עודה שו"י ונסתרה וכנסה וידע בה תצא בכתובה משום דאיהו גרים לה וכגון דבלאו דידיה היה כאן עוד אח אחד שהיה יכול ליבמה דאם הוי מיבמה ביאתו פקע זיקה של אחיו הראשון לגמרי כמו שמבואר שיטת הירושלמי בכ"ד ומהם ביבמות פ"ק הלכה א' ר' יודן בעי קידש אחד מן השוק אחת מהן בא עליה היבם וחלץ לה פקעי ממנה קדושין כו' וכן בכמה דוכתי ולא הוי אפילו מקצת אשתו של המקנא וכקינא לה אחר דמי והיתה מותרת להיבם, דלא נאסרה בסתירה לחוד, והקנוי אגלאי למפרע דלא היתה אף מקצת אשתו והוי כמו קנוי של אחר, וא"כ כי בא עליה אותו יבם שקינא לה מעיקרא, א"כ איהו גרם לאוסרה, לכן יש לה כתובה, ואם לאו שלא ידע שנסתרה תצא שלא בכתובה דאיהי גרמה לה שהטעתו, קינא לה בעלה ומת ונפלה לפני היבם וכנסה ונסתרה משקה אותה ע"י קנויו לא קינא לה בעלה כו' שלא נפלה לו אלא מחמת אחיו הראשון והיינו כשיטתו ביבמות דאם לא ייבמה או חלץ לה פקע זיקתו למפרע וקנויו כמו של אחר, וזה נכון, ועיין היטב בתוספות ודוק. וא"כ בעיא דר' יודן כמו דאמרינן דקנוי אתרבאי דע"י קנוי דארוסה שותית אח"כ בהיותה נשואה, כמו כן אם ע"י קנוי וסתירה כשהיא ארוסה שותה אח"כ בהיותה נשואה, וכמו דפשיטא להגמרא דילן ביבמות וקדושין, ורבינו לא נקיט זה דאם כנסה היינו שנכנסה לחופה ולא בעלה סבר רבינו אין חופה לפסולות רק לפסול ולא לקנות וכמו שכתב הלח"מ פ"י מהלכות אישות, ותו הא בעי שתקדום שכיבת בעל לבועל, ולא משכחת רק בבא עליה בבית אביה ותו הוי אינו מנוקה מעון וכמו שפסק לקמן הלכה ח' ודוק:

ובאמת הך דמוקי רמי בר חמא ביבמות משכחת לה כגון שבא עליה ארוס בבית אביה, צ"ע לרבינו, דהא אכתי אינו מנוקה מעון כיון שמדברי סופרים הוא אסור, וזה זרות גדולה לומר, דהך דאמר במשנה שלא שטיתי ארוסה ושו"י הוא פירוש דקרא טרם שאסרו זה חכמים, ואולי אל זה כוון הראב"ד מש"כ הא דלא כהלכתא משמעתתא דריש ארוסה ושו"י, וט"ס קצת נפל בד"ק, וכוונתו למה שהקשינו, ובאמת היא קושיא עצומה וצריכה ביאור, ומה שלא הזכיר רבינו דין הירושלמי שעל קנוי דאחיו משקה היבם משום דהיכי שב"ד מקנין, אם בא ממדינת הים אין הבעל משקה, דבעינן וקינא והביא אותו שמקנא אותו מביא, ואם תאמר דהירושלמי סובר כיון שמכחו ייבמה הוא ממש כאותו האיש שקינא לה, א"כ הא דשקיל וטרי בריש פרק הארוסה גבי שומרת יבם דבעינן שתקדים שכיבת בעל לבועל, נימא דשכיבת המת שמכחו מיבמה הוי כמו שקדמה שכיבת בעל, וע"כ או דהירושלמי קאי אליבא דר' יוסי דסבר דהבעל משקה ע"י קנוי ב"ד (וכן נכון), או דפליג הירושלמי בזה ודוק, הארכנו בס"ד וקצרנו עוד במה שיש להעיר בזה:

ג

ונעלם מעיני אישה פרט לאשת סומא:

צע"ק אם הוא סומא באחת מעיניו אם משקין את אשתו, ולפלא על רבינו, דלקמן כתב ואפילו כפה אחת שנאמר כפיה, והכא מעיני כתיב ובעי שני עינים, ומירושלמי סוף פרק שני ונעלם מעיני כו' פרט לסומא כו' היא סומא מתניתא דר' יודן פוטרו מכל מצות האמורות בתורה, משמע דעל סומא שאין לו עינים כלל קאי דבו פוטר ר"י מכל מצות וצע"ק. וזה פשוט דכוונת ירושלמי על הא דפוטרו לר"י מכל עונשין שבתורה ולכך אין המים בודקין אותה, אבל על ל"ת ומכש"כ עריות ודאי מוזהר ופשוט:

יב

הנה באשת ישראל שנאנסה והבועל מזיד אי מיתסרא לבועל או לא, בזה האריך המשנה למלך, דמירושלמי מורה דאסור, ומבבלי (דף ט') בכתובות דמשני מפני מה לא אסרוה לדוד משום דאונס הואי מורה דמותרת לבועל והא דאמר ואב"א לא פליג ע"ז רק דדחוק לומר דשלא ברצונה בא דוד לאותו מעשה ובודאי לא אנסה ואם לא היתה מרוצית לא עשה לה מעשה יעו"ש. אמנם קצת ראיה מסנהדרין (דף מ"א) דאמר אשה חבירה דמקטלא בלא התראה כו' ומשני כשזינתה וחזרה וזינתה, ופריך א"כ לימרו לאוסרה אבועל באנו יעו"ש, וא"כ הוה להו להעיד רק שהבועל מזיד והיא שוגגת והוי מיתסרא ג"כ על הבועל, וע"כ דרק כשהיא מזידה, ומשום ביאת הבועל ראויה ליאסר על בעלה, מיתסרא אבועל:

אמנם יתכן דלמאן דסובר בפרק האשה רבה (דף צ"ד) דשכיבת אחותה או חמותה אוסרתה, והיינו אם בא איש על אחות אשתו נאסר אף באשתו אע"ג דבאשתו לא נעשה שום טומאה רק הואיל ונאסר מסיבת קדושיה באחותה ובא על אחותה לכן גם באשתו נאסר, מכש"כ באיש שבא על אשת רעהו באיסור שיהא נאסר בה, והוא על דרך שאמרו הוא ביקש דבר האסור לו לכן אף המותר לו נטלו מידו, ופוק חזי בקו"ח תמן דהדמיון הוא דבאישות הבעל האוסרה בקדושיו ליבעל לאחר והיא פרצה זה ונבעלה לאחר, נאסר בה הבעל שהוא הסיבה להאיסור והיא נאסרת לו, כן באשה בקדושיה היא האוסרת להבעל לישא את אחותה והוא פרץ זה ובעל אחותה, לכן נאסר על אשתו שהיא סיבת האיסור באחותה, נמצא דהואיל והוא עביד איסורא מה שהמניעה בה מצדה לכן נאסר אליה, כן הכא יתכן דכיון דהוא עביד בה איסורא מחמת שהיא אסורה לו, לכן נאסר אליה וזה יתכן, ולפ"ז הוי א"ש מה דאמר הגמרא ואב"א משום דגט כריתות כותב כו' לפרק אליבא דכ"ע מפני מה לא אסרו בת שבע לדוד ודוק, וצ"ב עוד:

טז

כל אשה שבאו שני עדים והעידו שזינתה עם זה כשהיתה תחת בעלה הראשון הר"ז תצא מזה כו' תצא בלא כתובה:

נפלאתי מאד, הא בחייבי לאוין קיי"ל אם הכיר בה יש לה כתובה כמו שפסק רבינו פרק כ"ד מהלכות אישות, וכאן באיסור סוטה לבועל הא הוי רק עשה דונטמאה, וחייבי עשה אף בלא הכיר בה יש להן כתובה כפסק רבינו שם ולא דמי לשניות דהוי דבר תורה וא"צ חיזוק, ובמאי גרע זה ממחזיר גרושתו משניסת וכי"ב, וטרחתי להבין דברי רבינו עד שמצאתי בספר עצי ארזים שהסב כוונת הלשון על הבעל ורצה להלום זה בשלחן ערוך. אמנם בלשון רבינו אין באפשרי לפרש כן, ורציתי לצדד קצת, דכאן מיירי ששניהם האיש והאשה אומרים שלא בא עליה אז והעדים מעידים שקר, וא"כ לענין לשהותה כופין אותן ב"ד לגרש משום דאיכא עדים, אבל לגבי ממון הנוגע להאשה אמרינן, דהא את אומרת דלא בא עליך תחת אישך הראשון והעדים מעידים שקר, ובאמת את ראויה לאישות, רק שב"ד אונסין אותו לגרש [ובכ"ז לא הוי גט מעושה, דכיון דאיכא עדים וב"ד מחוייבים לשמוע להם ועל פיהם יקום דבר, א"כ הוי מעושה כדין דכשר] א"כ אונס רחמנא חייביה לא אמרינן, ואעפ"י שגם את אנוסה בכ"ז משום שאין את ראויה השתא לאישות שבשעת הנשואין נשא אותך להיותך ראויה לאישות ואירע אונס אינו חייב לתת לך כתובה. אולם ז"א, דבשלהי נדרים בעי באשת כהן שנאנסה אם יש לה כתובה ופשיט דיש לה כתובה דנסתחפה שדהו, אך דא יש לדחות, דהר"ן פירש טעמא דמציא למימר ליה אנא הא קאימנא, וגברא הוא דנסתחפה שדהו שקדושת כהונתו גרמה לו, אבל באונס דעלמא שפיר מפטר מתשלומין, אך גם ז"א, דהא רבינו פסק בפרק כ"ה מה"א ה"ט דאם אירע לה חולי דרואה מחמת תשמיש אחר נשואיה נסתחפה שדהו ויוציא ויתן לה כתובה, אע"ג דאיהי לא מציא אמרה אנא הא קאימנא, וכן חזינן בכתובות ריש מכילתא גבי חלתה היא דמעלה לה מזונות מפני שנסתחפה שדהו ואע"ג דאיהו אמר אנא הא קאימנא. ומצאתי ת"ל במחנ"א שהעיר בדברי הר"ן, ותירץ דמיירי שנשבית כל העיר ודבריו דחוקים יעו"ש [ובאמת צע"ק על הר"ן שמפרש מפני שקדושת כהונתו גרמא ליה ואטו ברואה מ"ת פליג על רבינו וצריך ישוב] ובבה"ג הלכות שבועה באינו יכול לבועלה אף דאחרות מצי לבעול יש לה כתובה עיי"ש והב"י סימן קנ"ד הביאו בשם הא"ח עיי"ש, ואולי דוקא היכי שהחסרון בה אמרינן מזלו גרם משא"כ כאן, וכ"ז דחוק, כן זה הבל לומר דאיהו גרים דאין כל האצבעות וכו', וצ"ע. ועוד מה נעשה להך שכתב רבינו כ"מ שאמרנו, מוכח דאדלעיל קאי דבאו עדי כיעור קודם שנשאת להנטען עליה אמאי אין לה כתובה. שוב ראיתי מש"כ בשו"ת הר"י בן מיגש סימן קכ"ט עיי"ש שמחלק בין שאסורה לכל ודוק. ועיין מחנ"א הלכות שכירות סימן ד':

ואם נמצא מקור מפורש לדברי רבינו, הו"א סברא דמאי שנא בסוטה לבועל גרע טפי דאין לה כתובה, וטעמא, דלפי מה שצדדו הפוסקים דצרת סוטה גם של בועל פטורה מן החליצה וא"כ משכחת ע"י נשואיה לבועל שיכשלו שני אנשים היינו צרתה ויבמה באיסור אשת אח דהוי דבר שיש בו כרת, לכן קנסוה רבנן שאין לה כל דבר וכמו שקנסו לשניות, וזה טעם נכון, אבל הוא נסתר מגמרא דיבמות (דף פ"ה) דאמר סוטה ודאי איכא בינייהו יעו"ש דיש לה כתובה דהוי ד"ת ודוק כי קצרתי:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.