אור שמח/יובל/יא

אור שמח ‏ יובל יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

טו

מכר שדהו כו'.

נ"ב תוספתא ערכין:

כ

האחין שחלקו כלקוחות הן ומחזירין זה לזה חלקו ביובל.

גיטין (דף מ"ח) אמר רב יוסף אי לאו דא"ר יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד, דא"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל כו', ורבנן בתוס' הרבו לתמוה מר' יהודה דסבר בהחובל (דף צ') דק"פ לאו כקנין הגוף דמי וסבר אין ברירה וא"כ לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד כו', ולפום מה דמסיק דכי פליגי ביובל שני אבל ביובל ראשון כו"ע מודו וטעמא ע"כ דהמוכר בעי למכור כל מה שיש לו גוף ופירות רק זה מניעה מצד צווי התורה בזה כקנין הגוף דמי, אבל ביובל שני [לרבינו באותו מוכר] כיון דחזי דהדרא ביובל תו הוי כמאן דמפרש דלא מזבן רק עד שיבוא היובל ולאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא ביובל ראשון וגם זה פליאה. ונקדים איזה הצעות:

א) דרבנן בתוס' הקשו דכיון דהאחין שחלקו לקוחות הן נהי דקנין פירות כקה"ג דמי מכל מקום שדה אחוזה היכי משכחת לה ותירצו כיון דתחת זו תחזיר לו אחרת מקריא שדה אחוזה, וזה ודאי מגזה"כ דאטו בהחליפו שדות דביובל חוזרין לבעליהן אטו נאמר דהוי כמו שדה אחוזה ורק כאן דמתפוסת הבית זכו בהן אך החלוקה גרמה לכן לא פקע מהם שם שדה אחוזה וז"ב:

ב) בירושלמי ב"ק פרק מרובה בעי הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו ופשיט דכמו דגנב והקדיש אינו מתחייב על ההקדש רק כפל על הגניבה אבל אינו כמוכר להתחייב דו"ה, כן כאן אינו כמקח לקובעו במעשרות ויעוין ירושלמי מעשרות פ"א הקדש לא יצא מידי בעלים שכן אומרים לו פדה ראשון, הרי דעל ידי ההקדש עדיין לא יצא מידי בעלים שכן על האדון מצוה לפדותו ואומרים לו פדה ראשון שכן הבעלים מוסיף חומש:

ג) המקדיש שדהו בזמן שהיובל נוהג מצוה על הבעלים לפדותו ראשון ואם כופין אותו פליגי רבינו עם הראב"ד בריש פ"ה מהלכות ערכין יעו"ש:

ד) בפרק ר' ישמעאל אמר רבי יוחנן ורשב"ל דאמרי תרווייהו אף בזמן שהמקדש קיים האיר המזרח מתיר, ומותיב שם מהא דהתקין ריב"ז שיהא יום הנף כולו אסור ומשום מצוה ליקום וליגזור ומשני דסבר ר' יהודה דעד עצם היום הזה עד ועד בכלל, ותמהו בתוס' דמנ"ל דאיכא תנא דפליג על ר' יהודה עיי"ש, ותירץ הטורי אבן דר"י ורשב"ל סברי דזה תלוי בפלוגתא דעד ועד בכלל ובפלוגתא דרבי ורבנן בערכין (דף י"ח) מיום הראשון ועד יום השביעי יכול ראשון ולא ראשון בכלל שביעי ולא שביעי בכלל כו' רבי אומר א"צ ראשון וראשון בכלל שביעי ושביעי בכלל, הרי בכל מקום דמצינן גוף הזמן פליגי רבי ורבנן אם הזמן בכלל ור"י ור"ל סברי דזה תלוי בפלוגתא דעד ועד בכלל אם כל יום הנף אסור והמה סברו דעד ולא עד בכלל עכ"ד:

ה) מסיק הגמרא דמקדיש שדהו בשנת היובל תליא אם נפרש קרא ואם משנת היובל יקדיש שדהו כו' דשנת היובל בכלל אז קדושה ונותן חמשים שקל כסף בפדיונה, ואם אינו בכלל אז מדלא מדבר המקרא אם הקדישה בשנת יובל מוכחא דאינה קדושה כל עיקר, כן מפורש בסוגיא דפ"ז דערכין (דף כ"ד) ובתוס' בשם הרמ"ר בד"ה מאי טעמא יעו"ש היטב:

ו) מסיק רב יוסף דמפני מה פליג שמואל על רב הא ליכא קו"ח כמו במכירה דמה מכורה כבר יוצאה דהא אינו יוצאה דר"י סבר נכנסין ונותנין דמיה, ומשני שמואל כר"ש ס"ל דאמר נכנסין ולא נותנין דמיה ורב סוף סוף לבעלים מי קא הדרה לכהנים הוא דנפקא וכהנים משולחן גבוה קא זכו, נמצא דסבר רב דזכות הכהנים בשדה אחוזה ביובל הוא דזכו משולחן ההקדש וזכות ההקדש מתפשט עד אחר היובל לצמיתות רק דזכתה לכהנים, וטעמא דשמואל דסבר דאין להקדש זכות בשדה אחר היובל רק זכות ההקדש מתפשט עד יובל ותו לא, רק שתמורת שהיתה צריכה שדה זו לחזור אל הבעלים זכתה התורה לכהן שיהא תחת הבעלים וכמו גזל גר שאין לו יורשים דניתן לכהן דזה חוק דתיי שלא תחזור השדה לבעלים רק לכהן אבל לא מצד זכות ההקדש לכן אם הקדיש אותה ביובל לא קדשה כל עיקר וז"ב:

ואחרי כל אלה ההקדמות נתבונן, דלעולם קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והמוכר שדהו בזמן שיובל נוהג אינו מביא וקורא כמו שאמר ר"ל, ובכ"ז כאן באחין שחלקו אע"ג דלקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל בכ"ז כקנין הגוף דמי דהא מצי להקדישה וזכות ההקדש תתפשט עד לצמיתות וטפי לא סמכא דעתו דמוכר מיובל ראשון, ועדיפא מזה הלא לא יצאתה מרשות המקדיש דאומרין לו פדה ראשון ויפדה אותה מיד ההקדש ואז יזכה על ידי הפדיון מה שהיה זכות להקדש וכמו דמיד ההקדש לא הוי הדרא רק כהנים משולחן דילה קא זכו, ולר"י נכנסין ונותנין דמי השדה, א"כ אחרי זה כי פדה אותה מיד ההקדש תו לא הדרא להאחין דהא זכו מן ההקדש מה שזכתה הקדש בהשדה וכמו דמיד הקדש לא הדרא ביובל כן לא נפקא מידו דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו וזכי בזכות ההקדש ובזה ודאי כקנין הגוף דמי וז"ב, רק לר' יוחנן דסבר דעד ולא עד בכלל דהאיר המזרח מתיר א"כ סבר דאם משנת היובל יקדיש ולא שנת יובל בכלל, ומדלא הזכירה תורה דין הקדושה בשנת יובל מוכחא דאינה קדושה כל עיקר וכהרמ"ר בתוס', וע"כ משום דמוכר ס"ל דכהנים נכנסין ולא נותנין דמים וסבר דזכות הקדש אינה מתפשטת אחרי יובל רק עד יובל, ומה שכהנים נוטלין שהתורה החשיבה אותם במקום הבעלים ומה שהיה צריך ליטול נוטלין הכהנים בגללו, וכיון דאצל המקדיש גופיה אם היה אצלו הלא היה חוזר לאחין ביובל ואיך כי פודה אותה מן ההקדש לא תחזור ביובל אל האחין זה לא יתכן ולא שייך לאמר דזכי מרשות ההקדש בפדיונו ותו הוי כאילו היה ביד הקדש שגם זכות ההקדש אינו מתפשט אחרי היובל ולכן אף אם יחזור ויפדנה ג"כ הדרא ביובל ותו אין לו בה קנין הגוף תמיד בכל אופן שיהיה לכן אמר רב יוסף דלא מצא ידיו ורגליו דלא משכחת דמייתי בכורים, אבל לר"י דסובר דנכנסין ונותנין דמיה דזכות הקדש מתפשט לצמיתות א"כ כי יפדה מיד ההקדש הלא לא תחזור ביובל ובידו להקדישה ולפדותה ולא סמכא דעתיה דמוכר ועדיפא מיובל ראשון ודוק:

וכיון שכן א"ש גם פסק רבינו, דאיהו סובר דקיי"ל כר"י דנכנסין ונותנין דמיה ובכ"ז סבר כשמואל דבשנת היובל אינה קדושה כל עיקר וטעמו דמשנת היובל ולא שנת יובל בכלל וביובל אינו מדבר קרא מכלל דאינה קדושה ולא סבר פלפולא דרב יוסף בטעמייהו ונמצא דזכות הקדש מתפשט אחר היובל ג"כ כיון שכבר זכתה בה הקדש לא פקעה בכדי [וכמו דאיתא מ"ד בנדרים דקדושת דמים לא פקע ג"כ בכדי יעו"ש] אבל לחול קדושה ביובל לא מצי כיון דאינו יכול למכור כן אינו יכול להקדיש, וכיון דאיהו מצי להקדישה ולפדותה ואז יזכה זכות שהיה בהשדה להקדש ולא תחזור לאחין ביובל לכן כקה"ג דמי ורק רב יוסף לטעמיה אזיל ודוק:

ודע דלפי המתבאר סברת רבינו דאע"ג דלר"י לא יצאתה השדה מיד הקדש בלא פדיון בשנת יובל וכהנים נכנסין ונותנין דמיה, בכ"ז לחול הקדושה לא מציא בשנת יובל, וזה אינו רק אם נאמר דמוכר שדהו בשנת יובל אינו מכורה כל עיקר, אבל אם נאמר כרב דמכורה ויוצאה הלא לא גרע מקדיש לגבוה ממוכר להדיוט וחלה ההקדש רק דיובל מפקיע דתהא קדושה ויוצאה, זה לא יתכן כיון דלר"י אמרו דכיון שחלה ההקדש תו לא מפקיע היובל בכדי וגם הכהנים נותנין דמיה, וזה כוונת הגמרא ורב סבר סוף סוף לבעלים מי קא הדרא לכהנים הוא דנפקא וכהנים משולחן גבוה זכו, פירוש דכח ההקדש נמשך גם אחרי היובל לצמיתות וא"כ אי אפשר לומר דהוי הקדש כמכר לרב גופיה דסבר במכר דמכורה ויוצאה דא"כ בהקדש תהא קדושה ויוצאה, וכיון דחל כח ההקדש תו לא פקע היובל את זכות ההקדש ואיך יתכן לומר דאינה קדושה כל עיקר וזה הוכחה אלימתא לדידיה דקדושה ונותן חמשים ולא למיסתר הקל וחומר זה דקו"ח לא סבר רב אף במכר דסבר דאין היובל מפקיע לגמרי, רק זהו הוכחה דקדושה ונותן חמשים, אבל אנן דקיי"ל כשמואל דבמכר אינה מכורה כלל אם מדמינן הקדש למכר אינה קדושה כלל וזה כסתם ברייתא דמשנת היובל ואין שנת יובל בכלל, ודוק בזה:

כא

אבל היורש את אשתו אעפ"י שירושת הבעל מדבריהם עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ואינו מחזיר ביובל.

הנה בגמרא מפרש טעמא דר"מ דיורש את אשתו אינו מחזיר ביובל משום דסבר ירושת הבעל דאורייתא, מוכח דאי הוי מדרבנן אז לדידיה דסבר מתנה אינה חוזרת ביובל ג"כ הוי לירושת הבעל לחזור, משום דאי הוי מדבריהם הוי תמורת קבורתה לכן בארוסה דאינו קוברה אינו יורשה כדאמר סוף נערה שנתפתתה והוי כמו מכר וחוזרת אפילו לר"מ טפי ממתנה, אמנם רבינו פסק כרב דאמר כן בפרק הכותב, אולם צריך להבין א"כ מנ"ל לרב טעמא דר"י בן ברוקא משום דסבר ירושת הבעל דבר תורה דילמא סבר כוותיה דהוי מד"ס וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, אך יש להבין מה מקשה אריב"ב דאמר אף היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה וינכה מהן את הדמים מאי קסבר כו' דמים מאי עבידתייהו נוקמא בפשיטות דזה ברור לפום מה דקיי"ל דמתנה חוזרת ביובל ודאי דאיכא ביה דין גאולה לקרובים כמו מכר לאחר שאכל שני תבואות שגואל בעל כרחו של המקבל מתנה ויעויין תוס' ערכין (דף ל"א) שמדבריהם מוכח דאף לר"מ דסובר דמתנה אינו חוזר ביובל מכל מקום מודה דדין גאולה אית בה [ועיין מש"כ בחידושי לערכין] א"כ ר' אלעזר דסובר דכולם חוזרין ביובל לבטלה סובר דבבכור ויורש ליכא בהו דין גאולה כיון דמצד קורבתם הן נוטלים וליכא מאן דקרוב מנייהו טפי אבל בעל אע"ג דאיהו נוטל במקום בן ועדיף מניה מכל מקום לאחר מיתה פקע שארותו ואין יורש בראוי משום האי טעמא [יעויין פרק יש נוחלין (דף קי"ד) תוס' ד"ה מה] לכן איכא בה גאולה ולפי מה הוא גואל אותה לפי שויה כמו קנה במאתים והוזלה במאה דמגרע לפי שויה, וע"ז אמר דמשווי השדה ינכה מן הדמים מה שהיה אוכל בשנים שהיה ת"י וכמו גירעון דכולהו היינו לפי המחיר שהיתה בעת המתנה מנכה השנים שהיו ת"י שבשנת היובל חוזרין לגמרי למשפחת אשתו ומחלקין הדמים שהיא שוה בעת המיתה לשנים שעד היובל ומזה מגרע הבעל עבור השנים שהיו ת"י והמותר נותנין לו וגואלין בעל כרחו וזה פירוש מרווח בפירוש המשנה. ובתוספתא תנן ריב"ב אומר היורש את אשתו בני משפחה נותנין לו מעות ומוציאין מידו שנאמר לא תסוב נחלה ממטה למטה כו'. ונראה דלפי מה דמפרש הגמרא דבני משפחה פודין ביובל ונותנין הדמים וכמו שפירשו בתוס' פרק הכותב דליכא פגם משפחה רק ביובל שכל השדות חוזרת וזו אינה חוזרות, א"ש דמביא ראיה דצריך ליתן דמים ביובל וירושת הבעל דבר תורה דכתיב ולא תסוב נחלה ממטה למטה ובהסבת הבעל הכתוב מדבר כמפורש פרק י"נ (דף קי"ג) אלמא דאינו חוזר ביובל וכמו דכתוב שם ואם יהיה היובל ונוספה נחלתן וכמו שפירש בירושלמי פרק הכותב שירושת תורה אינו חוזר, ונכון. ומזה יצא להגמרא לפרש בביה"ק ומשום פגם משפחה דביובל נותנין דמים [ולא כמו דפירשתי דסבר כר' אלעזר דחוזרין ביובל וקודם יובל אמר דיוצאין בגרעון כסף] ודוק:

ולפי פסק רבינו דאע"ג דירושת הבעל מדבריהם בכ"ז אינו חוזר ביובל משום דעשו חכמים חיזוק לדבריהם ומפרש כן אליבא דרב דגם בזה עשו חיזוק, א"ש הך דאמר סוף פרק יש נוחלין גבי יובל שווינהו רבנן כיורש משום פסידא דידיה, דרק מדבריהם אינו חוזר ביובל ויעוין תוס' שם שהרגישו בזה. ולפ"ז א"ש ומוכרח כפסק רבינו ועיין בלחם משנה הלכות אישות פי"ב מש"כ בזה:

והנה בסוגיא שם דבעי אי בעל כלוקח או כיורש ובעי למיפשט מהך דשלח רבין באיגרתיה דנשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו אפילו לאחר מיתת הבת אמר אביי אי לאו דשלח רבין אנן לא ידעינן והא תנן אלו שאין חוזרין ביובל כו' והיורש את אשתו, שתמוה דאטו בן שלקח שדה מאביו ומת אביו אחר זה אטו חוזר לאביו ביובל לבטלה, אטו בשביל מקחו פקע ממנו דין יורש וכדמוכח פלוגתא דתנאי גבי לקח שדה מאביו והקדישה ומת אח"ז אם הוה שדה אחוזה לגבי הקדש יעו"ש, ומוכרח מזה כרבינו דאזלא הך סוגיא דירושת הבעל דדבריהם, ובכ"ז עשו חיזוק לדבריהם שאינו חוזר ביובל ואם נאמר דכלוקח שווינהו מחיים לא מסתברא שיעדיפו כחו לאחר מיתה ויעשוהו כיורש דבר תורה, דאם ירושתו הוי מדבריהם הוא עבור קבורתה והוי כלוקח וע"כ דרבנן לא חשבו הזכותים שלו בנכסיה תמורת החיובים שהוא מתחייב אל אשתו כמקח ודוק. אמנם יש ליישב אליבא דתוס' כך, דכיון דאינו יורש בראוי רק במוחזק ביד המוריש וכמו שאמרו גבי בכורה ובמלוה שעמו פלגי משום דהוי ראוי לגבי המוריש ואם תאמר דכלוקח מחיים דמי ושדה זו כבר איננה ביד אשתו רק לקוחה להבעל א"כ תו הוי ראוי ואינו יורש את אשתו וא"כ לית ליה רק דין לוקח ותו אינו יורש והדרא ביובל. אבל צריך ביאור עוד, כיון דתאמר דחוזר ביובל א"כ לית לבעל בה רק קנין לזמן עד היובל וביובל הדרא, וא"כ הא אמרו סוף השולח דבכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל משום דקנין הגוף דאית לאביו מיחשב כאילו הוא מוחזק בידו, וכיון דתאמר דחשבינן לי' כאילו הוי לוקח עד היובל וא"כ תו יורש הבעל את השדה כמו בכור שנוטל פי שנים דהוי כמכור לאחר עד היובל ומה לי מכור לאחר מ"ל מכור לדידיה ולכן אינו חוזר מה שיורש את אשתו ולעולם הוי לוקח והוי יורש ג"כ כמו שהקשינו, וזה לא קשה דתמן הלא אם היה האב חי היה חוזרת לאביו ביובל אבל כאן אילו חיתה האשה עד היובל ג"כ לא היתה השדה חוזרת ממנו והיתה קנויה לו רק אם מתה קודם היובל תחזור מדין מקח אבל בחיי האשה אף אם כחול יאריכון ימים כל זמן שהאשה עם הבעל קנוים לו הנכסים והוא לוקח לכן לא מיקרי אצל האשה מוחזק ואין הבעל יורש ממנה ודוק:

ובהך דבכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל ודאי לרבינו אף ביובל ראשון של מוכר נוטל פ"ש, וצ"ל דלאו כקנין הגוף דמי אף ביובל ראשון רק בכורים מביא ביובל ראשון משום דכיון דמצד מוכר הקנה אותו גוף ופירות רק דרחמנא אפקעינהו, ומצאנו דוגמתו בירושלמי מי שהיה נשוי ה"א והחוב מרבה כו' שדה החוזרת לאביו ביובל כו' יעו"ש דלא מיתחשיב כראוי דאמרו במשנה דמותר דינר בעי שלא יהא בראוי יעו"ש משום דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואינו מחשיב ראוי ודוק:

ויעוין שו"ת רשד"ם סימן שע"ה בחו"מ בעובדא שאחד צוה ששפחתו תשרת את בנותיו עד שינשאו לאיש ואח"כ תהי' בירושה לבניו וכתב שם בסוף הסימן דהאי שפחה הוי ראוי לענין בכור, וזה תמוה דהא בכור נוטל פ"ש בשדה החוזרת ביובל משום דק"פ לאו כקה"ג דמי ואי משום דשפחה שמא תמות הרי הגמ' מדמה למוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום בפלוגתא דק"פ אם כקה"ג דמי, ודוק בכ"ז:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.