אור שמח/טוען ונטען/ג

אור שמח ‏ טוען ונטען ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ה

אם יש בכפירה שתי מעין חייב:

הנה מהרי"ט בתשובה כתב דשותפין שתבעו אותו וכפר להם שתי כסף אף שלכל אחד אינו מגיע שתי כסף נשבע יעו"ש בחו"מ סימן ק"ה ועיין פתחי תשובה סימן צ"ג ס"ק ד', וכפי הנראה דזה תליא בבעיית הירושלמי סוטה סוף פ"ג גנב משל שותפות מה את עביד לה כגניבה אחת או כשתי גניבות, הרי דלשיטת ירושלמי אם כשתי גניבות נמכר וחוזר ונמכר ודלא כשיטת בבלי בקדושין, ה"נ לקולא דליכא שתי כסף לכל חד ופטור ופשוט:

ו

העיד עליו עד אחד כו' ה"ז נשבע כו':

ההמ"ג הביא מחלוקת בין הפוסקים אם עד אחד מחייב לשבועה בטענת שמא, ודעת הרשב"א לפטור, ועיקר הוכחתו הוא מסוגיא דקדושין בשמעתא דגלגול שבועה בתר דיליף מסוטה אמר אשכחן ברי שמא מנ"ל, שפשטיות הגמרא קשה, הא בסוטה הוי טענת ספק ואפ"ה מגלגלין על ספק, ומזה הוכיח דהא עיקר הילפותא הוא מקו"ח דממון שניתנה להתבע בעד אחד ובספק לא נתנה להתבע בעד אחד. אולם לדעתי יש להוכיח מסוגיא זו כשיטת הסוברים לחייבו שבועה בטענת שמא עפ"י אחד, דבהא דאמר קו"ח ומה סוטה שלא ניתנה להתבע בעד אחד מגלגלין, איך הוא הלא הקו"ח שלא ניתנה להתבע בעד אחד על הסתירה והא לר' אליעזר ליכא קו"ח, דאיהו אמר בריש סוטה מקנא לה עפ"י שנים ומשקה לה עפ"י עד אחד, הרי דעל הסתירה אפילו אין רק עד אחד או עפ"י עצמו משקה לה ומשביעה וא"כ ליכא קו"ח, ואם נאמר דעל הקנוי פריך דבעי שיהא בקנוי שני עדים, זה בדותא, דאם נאמר דבעי שיהא בקנוי שני עדים, הלא אם לא קינא לה רק עפ"י עד אחד ונסתרה אח"כ בעדים אינה אסורה לבעלה ומותר להיות עמה, כיון שלהקנוי לא היה דין קנוי הוי כסתירה בלא קנוי ולא הוי רגלים לדבר ואין אוסרין על היחוד, משא"כ למ"ד סתירה עפ"י שני עדים, בכ"ז אם ראה הבעל בעצמו שנסתרה אחר הקנוי אף שאין עדים ואין משקין אותה, בכ"ז אסורה לו שהוא יודע ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא שהוא לעצמו כשני עדים דמי כשמ"כ רבינו פ"א מסוטה הלכה ח', א"כ הא דאין משקין עפ"י עד אחד הוא מתורת דלא מהימנינן ליה, לכן שפיר אמר קו"ח, משא"כ בקנוי עפ"י עד אחד דלא משום נאמנות אמרינן דאין עד אחד נאמן, דהא להבעל בעצמו שיודע שקינא לה ג"כ שריא, חזינא דלא מקרי קנוי כלל וזה חוק מחוקי התורה, א"כ לא שייך בזה קו"ח דממון אם עד אחד נאמן חייב לשלם ומאי זה יחס זה לזה. וצ"ל לר"א כך, דסוטה שלא נתנה להתבע בעד אחד, היינו אם יבוא אחד ויאמר שזינתה בפניו אינו משקה אותה ואין עד אחד נאמן כלל בדבר שבערוה, ואם הבעל טוען ברי הלא לא שייך השקאה שאין משקין רק להתירה לבעל ואיהו שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ונאמר שזכות תלה לה או שאינו מנוקה מעון, וע"כ בטוען שמא, א"כ בכה"ג קאמר ממון שנתנה להתבע בעד אחד, הרי דאף ע"י טענת שמא מחויב שבועה ע"י עד אחד, ואם תאמר דר' אליעזר לית ליה גלגול בטענת ספק, הא אשכחן בפרק הכותב דף פ"ו דר"א סבר דמגלגלין אפילו בדרבנן ובטענת ספק עיי"ש לפום ס"ד, ועוד דכפי הנראה היא הלכה מוסכמת, וכ"ז סעד להפוסקים דאף ע"י שמא מחויב שבועה בעד אחד, ומצאתי אחרי כתבי בחידושי הריטב"א שם דברים קרובים לדברינו ודוק:

והנה הא דפריך אשכחן טענת ודאי טענת ספק מנ"ל, פרשו רש"י ורבוותא דמה לסוטה שכן עיקר שבועתה הוא בספק, והקשו הא שבועת השומרים עיקרו ספק, וי"מ דאף היא אינה אלא ברי דהואיל וברי שהפקיד ואינו יודע שנפטר ממנו כברי חשבינן ליה, וזה אתיא כפי שיטת הפוסקים דעיקר שבועת השומרים הוא שאינה ברשותו, אבל שבועה שלא פשעתי אינה רק מתורת גלגול, וא"כ על שאינה ברשותו הוא טענת ברי. אולם הרמב"ן שהקשה דהא קיי"ל דאינו מתחייב רק משעת אונסין בשואל או משעת פשיעה בשומר חנם, ע"כ סובר דשבועה שלא פשעתי עיקר שבועה הוי, וכן מוכח מלשון רבינו בפרק ו' משאלה, שו"ח שהביא ראיה שלא פשע בה, הא על פשיעה מוכרח להביא ראיה (עיין נתיבות סימן רצ"ד דבר נכון בזה), אולם לדעתי אין קושיא, דניחזי בסוטה אם אינה יכולה לשבע אסורה לבעל ולבועל, אבל בשבועת ממון אף למה דקיי"ל דאמרינן מתוך שאיל"מ הלא זה דוקא רק בטוען ברי אבל בטוען התובע שמא לא אשכחן שיהיה משאיל"מ, וביתומים מן היתומים דאיכא שטרא ושמא דיתומים כברי דמיא דאנן טענינן להו לכן לר' אבא אמרינן משאיל"מ, וא"כ בשבועת ספק אין חיוב השבועה חזק שאם לא יוכל לשבע שלא יפטר רק הוא נפטר כמו שנשבע, ולפ"ז שפיר פריך אשכחן טענת ודאי טענת ספק מנ"ל, דעל עיקר השבועה פריך דהיכי דהתובע טוען ספק בעיקר שבועה מנ"ל דמגלגלין עליה כיון שהחיוב אינו חזק ואינו דומיא דסוטה, וכן אפשר דפריך מנ"ל דמגלגלין על טענת ודאי שבועה על ספיקא, ולא מצית למילף מסוטה, דתמן כל עיקר שבועתה בא ע"י ספק לכן הגלגול אף על ספק כמו העיקר, אבל בממון עיקר השבועה אינו רק בטענת ודאי מנ"ל שמגלגלין על ספיקא, ואי משום שפעמים בממון ג"כ באה שבועה על טענת ספק אין זה חיוב חזק שנאמר בו משאיל"מ, לכן אף בטענת ודאי שחיובו חזק שנאמר בו משאיל"מ אינו גורר רק גלגול על טענת ודאי דוגמת עיקר החיוב של שבועה ודוק:

אולם מה דפרישית דאין אומרים מתוך שאיל"מ בטוען התובע שמא, אם כי כן מסתברא דהא חזינא לדידן דקיי"ל דאיני יודע אם פרעתיך דחייב אף אם לא הוה ליה למידע כמ"ש מדברי התוספות פרק כל הנשבעין דף מ"ה וניתב ליה בלא שבועה, בכ"ז כי טעין התובע איני יודע אם פרעת אותי והלוה אומר איני יודע פטור אף במקום דהו"ל למידע כמ"ש הש"ך ועיין משל"מ פרק ד' משאלה ופקדון, וכן לאביי דמחייב בברי ושמא אף במקום דלא הו"ל למידע באינו יודע אם נתחייבתי וכי טעין התובע א"י פטור אף במידי דהו"ל לנתבע למידע, כש"כ כשהוא מודה במקצת ואינו יכול לשבע שאומר חמשין לא ידענא דבמקום דלא הו"ל למידע פטרוהו רבנן בתוס' ריש פ' הפרה, כש"כ כשגם התובע טוען שמא ודאי דבנתבע לא אמרינן משאיל"מ אף במידי דהו"ל למידע וז"ב, וכן פסק רבינו בהיה החשוד שומר וטען שאבד דהשומר פטור שאין אומרים משאיל"מ בטוען התובע שמא וזה נכון בטעמו, ועיין בסמ"ע סימן שד"מ סק"ח. אולם רבותינו בתוספות ריש פרק השואל דהקשו בסיפא דזה אומר א"י וזה אומר א"י לימא מתוך וכו' יעו"ש מוכח דאף בטוען התובע שמא ג"כ אמרינן מתוך, וכפי מה שתירצו תוספות כתובות י"ב כל עיקר קרא דמשאיל"מ לרב הונא ור"י בטוענו בספק עפ"י העד אף עפ"י דברי ע"י אחר לא הוי ברי עיי"ש היטב דמשום זה אינו ברי ושמא, ועיין סמ"ע סימן רצ"ד ס"ק י"ב בשם התה"ד. ושוב ראיתי מש"כ בזה בקצות סימן ע"ה סק"ט והנלע"ד כתבתי, ודוק בכ"ז:

י

אין לך בידי כו' פטור אף מדמי שעורים:

הנה הרמ"ה פירש טעמא דפטור מדמי שעורים משום דהדר טעין משטה אני בך הא אם לא טעין משטה חייב בדמי שעורים, וכפי הנראה מפירוש רבינו חננאל הנדפס מחדש שגם הוא פירש כן, וז"ל, דאי תפס פירוש אם קדם ניזק ותפס תורא דאודי ביה כבר והשתא הדר ביה לא מפקינן, פירוש לדבריו כיון דהפטור משום דטעין שמשטה היה בהודאתו, אם היה תפוס בהשור דאודי ביה היה תפוס מכבר שבשעה שהודה כבר היה תפוס ביה, ודאי לא עביד אינש דמשטה במידי דתפיס אידך שכנגדו להודות לו ולכן לא מצי הדר ביה, וכל מה שהאריך בשיטה זו הש"ך סימן פ"ח ס"ק כ"ב כלול בדבריו הקצרים, דה"ה אם היה תפוס מקמי דהדר ביה הנתבע ושתק אלמא דעמד בהודאתו ומודה ליה הודאה גמורה ותו לא מצי טעין משטה, פרט לתפס בתר דהדר ביה לא מהני וזה שכתב והשתא הדר ביה, ולסוף כתב שם באם הלכה כרבה ב"נ דיש מדחים אותו מהלכה, וז"ל עוד אפילו בחיטין פטור משבועה דאורייתא וחייב בדרבנן ויש לו לגלגל גם על השעורין וליתא לדרבה בר נתן, פירוש דבריו כיון דהשתא תקנו רבנן שבועת היסת בימי רב נחמן תו בעי לאשתבועי על החיטין שאין לו ותו מגלגל עליו על השעורין אם אמת שלהשטאה היה מכוון, וכיון שגורם את עצמו ע"י הודאתו לשבע אם לא נתכוין להשטאה על השעורים בתורת גלגול דאין לו חיטין תו לא עביד אינש דמשטה ולגרום שבועה לעצמו, הא בלא טענה דחיטין כי אינו תובעו ברי אינו משביעו שלהשטאה על השעורין היה מכוון כיון שאינו תובעו ברי על השעורין כמש"פ הש"ך סימן פ"א סק"ב, ובהודאה דעלמא דאמר משטה אני בך טעמו דבל"ז יכול להשביעו בטענת ברי שלו על המנה שתובעו, אבל כאן שאינו תובעו על השעורין איך ישטה ויגרום לשבע ע"י גלגול אם להשטאה היה מכוון, ורבה ב"נ אמר למילתיה טרם נתקן שבועת היסת, ועיין בהשגות לעיל פרק א' הלכה ח' סברא קרובה לזו, וכך היא שיטת רבינו חננאל, וכל חכמי ישראל חולקין עליו ודוק:

יד

מנה לי אצלך הלואה כו' פקדון או משום נזק.

פירוש אע"ג דחלוקים לענין תשלומי מיטב דמלוה בבינונית ופקדון ונזק בעידית [כדחשיב ר' הושעי' ריש ב"ק דכל השומרין כו'] אפ"ה חדא טענה הוי ודו"ק.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.