אור שמח/טוען ונטען/ד

אור שמח ‏ טוען ונטען ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

כיצד מי שטען חבירו כו' חמשים שבשטר זה כו':

זהו כפי מה שכתב הרמב"ן דאם הודה לו בחמשים שבשטר שאבד ואינו בפנינו אין זה כפירת שע"ק, וגדולה מזו כתב רבינו. דאם הוא שטר שאינו מקויים אע"פ שהודה לו, בכ"ז כיון שאינו גובה מן המשועבדים אין זה שע"ק וכן סתם מרן בסימן פ"ח, אמנם יש לעיין טובא, דהנה בשטר שאינו מקויים שמודה לו שלא פרע והוא כתבו, אף ע"ג דאינו גובה ממשעבדי, דאנן טענינן ללקוחות דמזויף או פרוע מיגו דמזויף, בכ"ז הוא דוקא מן הלקוחות שכבר קנו קודם שהודה הא מן הלקוחות שלוקחין מכאן ואילך אחרי הודאתו ודאי דגובה מהן דהודאתו הוי כמו קיום אל השטר שמכאן ואילך הלא מצי למשוי כמה שטרות ונאמן במה שהודה, ולאו מסברא ידענא, רק מגמרא ערוכה פרק איזהו נשך דף ע"ב אמר ר"א המודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו וגובה מנכסים משועבדים, ופירשו רבוותא קדמאי דלגבות ממשועבדים שמכר אחרי הודאתו בשטר שכתבו ועיין מש"כ בפרק י"ז מהלכות מלוה ולוה, וא"כ הא כיון שמודה גובה ממשועבדים והוי מודה בשעבוד קרקעות, הן דלפי דברי רבינו שכתב שהשטר לא תועיל בו כפירתו כו' ואפילו כפר בו היו כל נכסיו משועבדים וחייב לשלם, משמע דבכה"ג שאילו לא הודה היה השטר בלא קיום ולא הוי גבי ממשעבדי וא"כ אין זה כפירת שע"ק. אולם זה לא נהירא כלל, דנראה פירוש רבינו הוא מטעם שאינו יכול לכפור ולא משום כפירת שע"ק, הן דדברי רבינו צריך ביאור במה שהרכיב מה שנכסיו משעובדים לו עם מה שאינו יכול לכפור:

והנראה לדעתי, דרבינו פסק לקמן דהעדאת עדים הוי כמודה במקצת וחייב שבועה, ונתבונן, דבאמת אמאי מיקרי שעבוד קרקעות הא גם מטלטלין משתעבדי וגובה אפילו מגלימא דעל כתפיה, ועיין דברי ההמ"ג פי"ו מאישות והנראה, דבכל מקום שהוא כופר בו רק העדים מחייבים אותו והוא מחויב מן השטר והעדאת עדים בשטר לא גרעי ממודה במקצת, ע"ז אמרינן דכל מטלטלים דיליה ודאי דיטמין או ימכרם לאחרים ויפקיע אותם מידי בע"ח, ורק הקרקעות שאפילו אם ימכור יגבם והוי שע"ק, אבל כשמודה ודאי דאין זה שע"ק דדעתו להגבותו כל מה דאית ליה בין קרקע בין מטלטלים, ומשו"ה פירש רבינו דמשום עדי השטר הוי שע"ק ואין נשבעין על כפירת שע"ק, אבל משום שהוא מודה בהנך חמשים דשטר ע"ז אומר שאין זה הודאה משום אינו יכול לכפור שכבר מחויב הוא לשלם מחמת השטר ואף אם כפר חייב לשלם. ולפ"ז במודה בשטר שאינו מקויים בהודאתו מהני דבלא הודאתו לא הוי גבי, ואע"ג דהשתא גבי ממשעבדי הלא גם ממטלטלין הוא גובה ואין זה שע"ק וכיו"ב כתב הרהמ"ג בפרק א' מאישות ודאי דחייב שבועה, ואם כי כוונת רבינו נכון כמו שבארתי, יותר ממה שראיתי בזה, אולם כל הקדמונים הבינו דאף ע"ג דגבי גם ממטלטלין מיקרי שע"ק ולא סברו טעמא דאינו יכול לכפור, א"כ בזה במודה בשטר שאינו מקויים כיון שגובה ממה שמכרן אחרי הודאתו הוי כפירת שע"ק, וצ"ל דהרמב"ן מיירי באין לו קרקעות כלל רק קרקעות שמכרן כבר קודם הודאתו, ובזה שפיר אמר כיון דאינו גובה מטעם דאנן טענינן ללקוחות דמזויף, או פרוע במיגו דמזוייף, אין זה כפירת שע"ק כלל:

ולפ"ז א"ש טובא מה שראינו לרמב"ן בחידושיו פרק גט פשוט בסוגיא דעד אחד בכתב ועד אחד בע"פ, דמפרש הירושלמי דעד אחד בע"פ ועד אחד בכתב מהו שיצטרפו כו' לכן צריכא כשהיו שנים מצי לקיים כתב ידו של אחד ולא מצי לקיים כתב ידו של שני כו' דמפרש שעד אומר בע"פ שאני ראיתי ההלואה כמו שכתוב בשטר, מי אמרינן כיון שזה עושה מעשה שטר ומשעת חתימה הוי ליה שע"ק ועד בע"פ לא עביד שעבוד אינן מצטרפין יעו"ש, והשתא לשיטת רמב"ן שהביא ההמ"ג דכיון דאינו גובה מן המשועבדים הואיל וליתנהו עדים, אף כי מודה אין זה שע"ק וכאן כיון שעד אחד אינו מקויים אינו גובה וא"כ לא הוי כפירת שע"ק, וצ"ע לשיטת רמב"ן הוי עד אחד אינו מקויים כמו שלא היה חתום אלא עד אחד. אולם לפי מה שבארנו דאילו הודה היה גובה ממשועבדים שמכר אחרי הודאתו בלא קיום שע"ז אמרו בסוף איזהו נשך דמודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים כמ"ש הקדמונים ומהם התוס' רי"ד, א"כ השתא שכופר בהך מלוה דבשטר הוי כפירת שע"ק ומיירי דאית ליה ללוה בני חורין, ואע"ג דבלא הודאה אינו גובה ממשעבדי מ"מ כיון דאם הודה היה גובה מן המשועבדים השתא כי כפר הוי שע"ק, לכן בעי אם הן מצטרפין לענין לגבות ממון, כיון דעד המקויים בשטר שהוא עד אחד הוי עד מכפירת שע"ק אינו מצטרף יעו"ש, ומזה מוכרח דלא כמש"כ הסמ"ע דבשטר גמור אעפ"י שאין לו קרקעות כלל הוי כפירת שע"ק, דא"כ אף בלית ליה קרקע הא מצי לגבות בו מן משועבדים שאחרי הלואה, ועיין בש"ך סימן פ"ח ס"ק מ"ט שהשיג עליו, יהיה איך שיהיה מה שפרשנו בשיטת הרמב"ן הוא נכון ומוכרח בס"ד:

ה

ה"ז פטור מפני שהוא כמשיב אבידה:

וחייב לשבע היסת, אע"פ שמשיב אבידה גמור אינו נשבע היסת כאן גם כן הוי משיב אבידה גמור, אבל במה שהודה לו סלע השלישי, דאילו הוי אמר שנים כמשמעות השטר הוי פטור משבועה, אבל מכל מקום היסת היה צריך לשבע על השלשה שכופר ועיין נמוק"י בזה, ואם תפטרנו אותו מהיסת תו הלא אתי לאיערומי כמו שאמרו בגמרא דכדי ליפטר מהיסת הודה בסלע השלישי, אבל כי מחייבת ליה בשבועת היסת תו הוי גם כן משיב אבידה גמור, ובסיפא גבי אמר לי אבא שיש לי בידך מנה בין כפר בכל בין מודה במקצת פטור מהיסת דאין כאן טענת ברי כמ"ש רבינו לעיל פרק א' הלכה ז' יעו"ש ודוק:

הקצות סימן ס"ט נסתפק היכי שטען מנה יש לי בידך וא"ל חמשין אית לך וחמשין ל"ל ומת והיורשים אינם יכולים לשבע מי אמרינן בהו משאיל"מ, דדוקא אם חיוב השבועה נתחייבו היורשים בהא גלי קרא דשבועת ד' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים כו', אבל כאן שאיהו חייב לשבע לא חלקה תורה בין הוא ליורשים כו', והנה בתחלת עיוני נפלאתי הלא מפורש הוא בתוספות שבועות שכתבו שם, דסבר דכיון שאינו יכול לשבע משלם, כש"כ שאם אינו יכול לשבע התובע מפסיד ולכן ביתומים מן היתומים הוי להו לאפסודי כיון שאינן יכולין לשבע רק משום דהוי דרבנן יעו"ש, וכן כתבו בפרק השואל דמשו"ה הפוגם שטרו ומת נשבעין יורשין ונוטלין ולא אמרינן משאי"ל מפסיד דמשום דרבנן הוי, מוכח דאל"ה היה להם להפסיד, הלא יורשין הן ולא אמרינן בהו משאיל"מ, וצ"ל כיון דחיוב השבועה נתחייב אבוהון אין חילוק בין יורשים לבעל דבר עצמו, הרי מבואר דבכה"ג אמרינן מתוך שאיל"מ, ומצאתי אח"ז בנתיבות שהרגיש בזה. אמנם כתב דסתימת הפוסקים מורה להיפוך, ועיין בשער המשפט סימן פ"ז ס"ק כ"ג בזה בשם בעל המאור ורבינו אפרים ודוק:

ובאמת נ"ל שמדין אחר נגעו בה, דהא אמרו בפרק יש בכור דשני יוסף ב"ש שהיו בעיר אחת ולקח אחד מחבירו שדה דאינו גובה ממנ"פ מטעם דנכסי דאינש ערבין ביה וכמו דלא מצי גבי מיניה כן לא מצי גבי מנכסיה דלדידיה לא מצי תבע כן לערבא לא מצי תבע, א"כ ביורשים דאינהו לא מחייבי מידי לשלומי רק הנכסים מדין ערב וכמו שפרש"י פרק איזהו נשך דף ס"ז, א"כ הוי הלכה פסוקה דכאן לא היה על אביהם רק חיוב שבועה דהוי אמר משתבענא ואיפטר, ואיך מצית גביא מנכסים שהניח ליתומים דאינם רק ערבים. והגע בעצמך לוה שטען שפרע מקצת ונתחייב שבועה דבר תורה ומת מי חייב הערב לשלם, ועיין בסימן קכ"ט סעיף י"ב ופשוט מאוד. ולפ"ז א"ש דברי תוספות, דלהוציא עם השטר אם הוי שבועה דאורייתא אז אמרינן משאיל"מ אף שהן יורשין וכמו שפרשנו, ולפ"ז מי שטען חמשים י"ל וחמשים ל"ל ונתחייב שבועת מודה במקצת ואח"כ נעשה חשוד צריך לשלם להנך דאמרי דבחשוד איכא דינא דמתוך שאיל"מ אף דאיהו יכול לשבע ודוק היטב:

ו

היה המשכון שוה ק' וכו':

בהשגות א"א אף זה הילך הוא. פירוש, דהחמשים שמודה לו הילך הוא, והשלשים שנוטל עד שמונים משום שנאמן ליטול בכדי דמיו אין זה מחייבו שבועה, דאע"ג דנאמן בכדי דמיו על המשכון מדין מיגו כיון דבעי לאישתבועי ובלא שבועה אינו נוטל אינו מחייבו שבועה על השאר, ואף לפי מה דחולק הראב"ד בפרק ב' משכירות על הגאונים, בכ"ז כיון דרק מדין מיגו נאמן אינו חשוד כעדים על השלשים ועיין בסימן ע"ה סעיף ה' בהגה"ה ובפרק ד' מהלכות גזילה לרבינו מחלוקת בכעין זה, ועוד אם נוטל בלא שבועה הוי הילך גם השלשים שכופר ופשוט. ומש"כ רבינו נשבע כו' ונשבע הלוה היסת על כ', הוא בשו"ת הרי"ף סימן ע"ה, ויעוין לקמן פרק ט' ה"ח מכאן אתה למד כו':

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.