אור שמח/טוען ונטען/ב

אור שמח ‏ טוען ונטען ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

אחד הנשבע לשקר שבועת בטוי או שבועת עדות כו' הרי הוא חשוד על השבועה:

רש"י פירש דבשבועת בטוי דלהבא שבשעה שנשבע לא יצאת מפיו לשקר אינו חשוד לשבועה, ועיין ההמ"ג, ולכאורה נראה להביא ראיה לשיטת רש"י והעומדים בשיטתו, מהא דפ"ק דקדושין ילפינן גלגול שבועה מסוטה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן, אמן שלא שיטתי ארוסה וארוסה לא בת קנוי כו' הרי דמגלגלין יעו"ש פלפול ארוך בסוגיא, וקשה לי טובא, דא"כ לר"מ דסבר בפרק היה מביא דאמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא א"כ נגלגל שבועות להבא ונאמר שיכול להשביעו שלא יגנוב ממנו או שלא יגזול ממנו וזה מילתא דתמיה ולא שמענו מעולם, וע"כ דלא דמי, וא"כ כל עיקר שבועה ע"י גלגול מנא לן למילף ואטו לר"מ לית ליה גלגול שבועה, ועוד דרבינו פסק כר"מ והראב"ד הסכים על ידו משום דסוגיא כוותיה אזלא, ואין לומר משום דאיך יגלגל עליו שבועה להבא דאטו מוכרח הוא להתעסק עמו להבא ואם יעסוק עמו הלא אז יתהוה המשא ומתן, משא"כ בסוטה שקשר שלה שאסורה לזנות תחתיו הוא בא מעת הנשואין, זה אינו דא"כ בעבדו ומי שנתקשר בשותפות בקנינים וכיו"ב שכבר הוא מחויב להתעסק אטו מי יכול לגלגל עליו, ועוד דהגמרא פשיט דיכול לגלגל עליה שאם יגרשנה ויחזירנה ותטמא, אף דהאיסור לזנות יתהוה כשיחזירנה, ואולי משום דבידו מיהת שלא לגרשה ותהיה אסורה לזנות מחמת הנשואין הראשונים, אבל בגוונא שכתבנו קשה אטו יכול לגלגל עליו שבועות להבא. ובהתבונני בספרים מצאתי להמהרי"ט בשניות חו"מ סימן ק"ה שהעיר דיכול לגלגל להא מהך דשלא אטמא, ורעהו הר"י באסאן כתב שלא שמע זה מימיו. ויהיה מכאן ראיה לשיטת רש"י דבעובר על השבועה דלהבא כיון שבשעה שנשבע לא יצאת מפיו לשקר אינו חשוד, א"כ לא מצאנו שחייבה התורה שבועה רק באופן שיהיה ברור שכן הוא ואם לא הוא חשוד לשבועה ועדות, אבל באופן שלא יהיה בירור ואם יתחייב להבא היינו שיגלגל עליו לשבע להבא אין זה בירור גמור, דנתבונן אם אחרי זמן יתחייב עוד שבועה הלא לא נפטר במה שכבר נשבע, ששבועה שכבר נשבע אין זה בירור שאימור תקפו עליו יצרו לעבור על שבועתו ולהשבע לשקר, ולהוציא שבועה לשקר מפיו אין זה חשוד וא"כ במה נפטר משבועה שצריך להשבע על מה שכבר עבר, וא"כ אמרינן אימת חייבה התורה שבועה ע"י גלגול דוקא גבי סוטה שאם תטמא עוד הלא יהיו המים המאררים בודקין אותה וא"כ לא יהיה צריך אז להקשות, אבל כאן שאם יתחייב בשבועה לא יהיה נפטר במה שכבר נשבע ע"י גלגול תו אין מגלגלין עליו, ואע"ג דשלא אטמא הוא כולל אף באופן אם תטמא בלא קנוי וסתירה ולא תהיה בר השקאה להבא, בכ"ז הא זה הבירור גופא שהמים בודקין אותה, אבל כאן שלא יהא זה בירור כמה שחייבה התורה שבועה לעבר לא מצאנו בזה גלגול ולא מצינן למילף, וזה תירוץ נכון לשיטת רש"י וסתירה לשיטת רבינו:

אמנם יש להתבונן איך נגלגל עליו שבועה דלהבא, דאין זה שבועה, דהוי רק נשבע לקיים המצוה שכשישבע שלא יגנוב או שלא יעלים ממון חבירו הלא הוי שבועה לקיים המצוה ולהרע ולהיטיב מה וכו' רשות פרט לנשבע לקיים המצוה, ורק דא יש לומר דישבע שלא יטעון כשיתבענו בב"ד רק האמת, ועיין בשו"ע חו"מ סימן פ"ז סעיף ט"ז מי שנתעצמו בדין ונשבעו שלא יטענו רק האמת אם נתחייב אח"כ שבועה מי נפטר בשבועה ראשונה, ושם מבואר כדברינו, דלשיטת רש"י לא נפטר במה שנשבע להבא ממה שנתחייב לשבע על מה שכבר עבר, דאף ע"ג דלהוציא לשקר שבועה מפיו אינו חשוד, בכ"ז לעבור על מה שכבר נשבע הוא חשוד. אולם בהך דשלא אטמא צ"ב הא הוי שבועה לקיים המצוה. ונראה דהא בשבועות פ"ג מוכח דהא דליתא בלאו והן או בלשעבר לשמואל הוא דוקא לקרבן לא למלקות, דמלקות מחייב, וכן כתב הר"ן פ"ק דנדרים בהך דהאומר אשכים ואשנה פרק זה יעו"ש, וכזה אמר הגמרא בשבועות (דף כה) והוא מפרק לה כו' לא הנחתי למלקות, אלמא דמלקות מחייב. אולם לשיטת הקדמונים דאף למלקות אינו חל השבועה צ"ב מאי שבועה היא זו שלא אטמא דהוי כמו שלא אוכל נבילות וכיו"ב, ואי משום דנשבעין לקיים המצוה ע"ד נשבעתי ואקימה כו' ואפילו שלא לעבור על ל"ת כמו שהוכיחו הקדמונים בשבועות מהתוספתא, ורבינו פסק כן בפרק ה' מהלכות שבועות הלכה י"א, זה לא מסתבר דע"ז תאמר אמן שלא אטמא, [ועיין בירושלמי שבועות פרק ח' הלכה ב' שבועת סוטה כו' אלא כר"מ דאמר שלא אטמא ואת אשכח מקשייא ולפי דברינו יש להאריך בירושלמי זה ואכ"מ]:

ולולא דמסתפינא הו"א דאמן שלא אטמא לא קאי על השבועה רק על האלה, דכן אמר שם במשנה אמן על האלה אמן על השבועה, ולפ"ז מסולק מה שהקשינו לשיטת רבינו דנילף גלגול שבועה להבא, דאטו זה משום גלגול שבועה, דשלא אטמא הוי נשבע לקיים המצוה ולא חלה אף למלקות רק על האלה קאי ועל לשעבר שפיר יליף דאמן שלא שטיתי ארוסה ודאי קאי גם על השבועה גם על האלה, וזה אפשר להאמר, נמצא דלרבינו לטעמו דמשמע מדבריו בפ"ה משבועות דאין בנשבע לקיים המצוה חיוב משום בטוי אף למלקות עיין שם הלכה י"א וי"ז, וכן דעת רבנן קדמאי ומהם הרמב"ן, א"ש טובא דלא ילפינן גלגול שבועה דלהבא, אף ע"ג דשבועת בטוי חמירא כשבועה דשעבר, והנשבע שבועת בטוי ועבר עליה הוי חשוד על השבועה דלשעבר לשיטת רבינו. ולפ"ז יכול להיות דחוזר ומשקה אותה משום דאימור זכות תלה לה על האלה לחודא, וכשיחזור וישקנה אז חלה השבועה ולא יתלה דאין זכותה גדול ומיושב קושית המהרימ"ט הובא במשל"מ הלכות סוטה ודוק היטב:

ומה שכתבנו דלשיטת רבוותא דסוברים דלקיים המצוה חלה למלקות א"ש הך דשלא אטמא, צ"ב מהא דבשילהי מכות פריך ולחשוב שבועה שלא אחרוש ביו"ט ומשני הא מושבע ועומד מהר סיני הוא, ונתבונן דתמן לענין מלקות קאי דתנא יש חורש תלם אחד וחייב עליה שמונה לאוין כו' ואפ"ה לא חלה שבועה עליה, אולם ניחא, דאימת אמרו דחלה לענין מלקות דוקא לקיים מצוה בקום ועשה הא שלא לעבור על ל"ת ודאי לא לקי משום דאין איסור חל על איסור כמו בכל האיסורים, ולא לקי על נשבע שלא לחרוש ביו"ט, וגדולה מזו כתבו רבנן בתוספות פרק ג' דשבועות דלר"י בן בתירא דנשבע לקיים המצוה חל בשב וא"ת כמו שלא אוכל נבילות וטריפות מודה דאין איסור חל על איסור עיי"ש שכן מפורש בירושלמי א"כ בשלא אטמא הלא הוא ענין שבועה כמו שלא אוכל נבילות ולא חלה עליה. ונראה דלפי מה דמסיק דמגלגל שאם יחזירנה לאחר גרושין שלא תטמא, א"כ תמן הלאו דשבועה עם האיסור של זנות בא כאחד והוי איסור הבא בבת אחת ולא שייך אין איסור חל על איסור, ותו חיילא גם שלא אטמא קודם גרושין בכולל דשבועה דלאחר גרושין דמיגו דחיילא אחרי גירושין חיילא גם קודם גרושין ור"מ לטעמיה דסבר איסור כולל כדאמר סוף פרק ד' אחין מאן האי תנא דאית ליה איסור כולל ואיסור בת אחת כו' ר"מ הוא ודוק:

סוף דבר העלינו דלכל השיטות אין גלגול שבועה על להבא ודלא כמהרי"ט, ומש"כ רבינו פרק ב' ממלוה ולוה שכולל בשבועה זו שכל מה שירויח יתן לבע"ח כו' הוא תקנת הגאונים ומשום שלא יהא יכול לבזותו בכל פעם בב"ד חששו לטובת הלוה, וכן כתב הר"י באסאן עיי"ש ודוק בכ"ז:

הריב"ש הכריע דנשבע שאוכל ולא אכל לא מיפסל דלא דמי לשבועה שעבר, אבל נשבע שלא אוכל ואכל דבכה"ג במזיד בהתראה לקי לא גרע מכל עבירות שבתורה שלוקין עליהן דמיפסל. והנה הראשונים הביאו ראיה דהוי חשוד מהא דגריס בה"ג בפרק הכותב ידענא בה בהך איתתא דמפקא ש"ש לבטלה, ופירושו דכמה פעמים נשבעה שלא תאכל ואכלה, אלמא דבכה"ג הוי חשוד על השבועה, ועיין רא"ש פרק השולח סימן ח' ולדעתי נראה דאין ראיה, דבאמת צריך להבין להנך שיטות ובראשם רש"י הא שפיר קאמר הריב"ש דנשבע שלא אוכל ואכל הוי לאו שיש בו מלקות ואמאי גרע מכל לאוין שבתורה, וצ"ל משום דלאו זה גרע מכל לאוין שיש בהן מלקות דכאן כי אכיל את מה שנשבע שלא יאכל הוי לאו דיכול למשאל אחרי אכילתו על עצם שבועתו, וגוף הלאו היינו היא שלא יחלל שבועתו וישקר זה ישנו בשאלה, ולא דמי לאכול הקדישות שהקדיש בעצמו, דתמן גוף הלאו שלא יאכל הקדש אינו בשאלה רק מצד אחר אתי עלה שאינו הקדש כלל, אבל כאן גוף האיסור שבאמת מותר הככר לו רק שהוא נשבע הלא מצי להשאל עליו, וא"כ אנן דקיי"ל כאמימר דאמר אכלה כולה נשאלין עליה, הלא איתא בשאלה אף לאחר אכילה טרם שלקה, א"כ אין זה לאו שיש בו מלקות ככל לאוין שבתורה, שמכיון שעשה אין תרופה להסיר מלקותו ממנו, וקילא עליה ולא נעשה חשוד על השבועה, ואף לפי מה שהעלו איזה ראשונים ומהם בשם ראב"ד בספר תמים דעים, שדוקא היכא דאיכא עונש מלקות או קרבן, אבל במזיד ולא אתרו ביה אינו נשאל עליו שלא יהא עליו העונש בידי שמים, מ"מ כאן בעי שיעבור עבירה שיש בה מלקות אם היה דין מלקות בזה נפסל בעבר בלא התראה ובזה"ז, א"כ בלאו זה שאם הוי בו מלקות הלא היה מהני בו שאלה, א"כ תו הלאו הזה קילא ליה דבידו להשאל עליו אף לאחר העבירה ולא ילקוהו ולא הוי לאו שיש בו מלקות, ומכש"כ לפי מש"כ הרא"ש דמצי להשאל להפטר מעונש מלקות אם לא אתרו ביה, אבל רבא לטעמיה דסבר אכלה כולה אין נשאלין עליה (פ"ג דשבועות דף כח) א"כ הלאו הזה הוא ככל לאוין שבתורה שלאחר שעבר אין תקנה עליו ומיפסל בשלא אוכל ואכל מטעם שעבר עבירה שיש בה מלקות, לכן אפכה רבא לשכנגדו בהך איתתא דמפקא ש"ש לבטלה, ויותר מזה אף בנשבע ע"ד רבים שלא יאכל ככר זה ואכל מ"מ אם אכל איתנהו בשאלה דהוי כמו לדבר מצוה דלרבים ניחא להו שיפטר זה מהעונש ולא הוי כלאו שיש בו מלקות לדידן דקיי"ל כאמימר ודוק:

ה

נתחייב החשוד כו' מן הנשבעים ונוטלים כו':

נ"ב תשובות הרי"ף סימן פ"ה:

יא

וכבר בארנו בשבועות שכל הנשבע על ממון חבירו ועשה תשובה חייב להוסיף חומש:

מדלא נקט גם אשם ע"כ דבזה"ז איירי שאין קרבן צריך להוסיף חומש, וכפי הנראה מדברי רבינו דאם נשבע לשקר לכחש בממון חבירו לא מתכשר עד שיוסיף חומש שזה אינו רק בהודה לא בביאת עדים לבד, אבל בתשלומי קרן דע"פ עדים מפקינן לא מתכשר וכמש"כ רבינו לקמן הלכות עדות פרק י"ב, אבל שאר פסולי עדות כו' או שגזלו אף ע"פ ששלמו צריכין תשובה ועיין בכס"מ שם, וכשמוסיף חומש דלכפרה אתי ובלא הודה לא מפקינן, ועיין תוספות פרק הגוזל עצים דף ק"ח ד"ה ובאו עדים, ע"ז ודאי מוכיח דעשה תשובה ומתכשר, ובשו"ע לא ביארו זה. ובזה"ז דאין מוציאין את החומש בדיינין השתא דבטלה הסמיכה משום דהוי לא שכיח ואין גובין אותו דייני חוץ לארץ כמו שמבואר בהלכות סנהדרין פ"ה יעו"ש, מ"מ לענין תשובה הוא פרט אחד המעכב את התשובה ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.