אור שמח/אישות/א

אור שמח ‏ אישות א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה וכו':

הרב המגיד הביא ראיה לדברי רבינו מהא דא"ר אלעזר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, ואם מה"ת היה מותר היכי א"ר אלעזר דמקריא זונה. ולדעתי ראיה זאת יש לה פירכא, דרבינו בעצמו כתב בפרק י"ח מהלכות איסורי ביאה שלהעשות זונה אינו תלוי בביאת איסור והיתר שהרי בת ישראל הנבעלת לחלל וכן גיורת מקריא זונה, ולומר מפני שהחלל מחולל מאיסור כהונה שאני מפנוי הבא על הפנויה ששניהן כשרים ומיוחסים, זה דחוק, כיון שהחלל מותר בה ובכ"ז מקריא זונה, כן סבר ר"א דביאה שאינה לשם אישות עשאה זונה, וכפי הנראה דהמגיד כוון לפי שיטת הראב"ד שם דזונה לא הויא רק בביאת איסור, אמנם א"כ לפי הרב המגיד אימת סובר ר"א דעשאה זונה דוקא כשיש איסור בבעילתה שהוא עובר בלאו דל"ת קדשה, וזה יתכן כפי שיטת תלמודין דבקטנה הניסת דנשואיה מדרבנן מודה ר"א דלא עשאה זונה כיון דדרך אישות ניסת לו וכדמשני בפרק הבא ע"י (דף נ"ט) דרב דסבר כר"א דבממאנת לא נפסלה משום זונה רק משום בעולה לכה"ג יעו"ש. ולכן ריש פרק בית שמאי מפרש טעמא דב"ש דנשואות אינן ממאנין אמר משום דאין אדם עושה בעילתו ב"ז, אבל לשוויה זונה לא אמר, דכיון דדרך נשואין הוי אינה נעשית זונה, אבל הירושלמי דאמר ריש פרק ב"ש דמש"ה סברי דנשואות אינן ממאנין שאם אתה אומר כן נמצאת עושה כל הבעילות שבעל בעילות זנות, ואמר ר' אבין אתיא דב"ש כר"א דפנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות ה"ז זונה, הרי דסבר דאף אם היה לשם אישות בכ"ז הואיל ומיאנה ועקרה האישות הויא זונה:

ולפ"ז א"ש מה דאמר בירושלמי פרק הבא על יבמתו הלכה ה' א"ר בא ב"מ הד"א כ"ג שקידש אשה בבעילה אינו כבא על הבעולה, פירוש, דתחלת ביאה קונה, דאם סוף ביאה קונה אפילו בא לשם אישות ג"כ, אימת קני לה בסוף ביאה ואם כן בתחלת ביאה דהויא בלא קנין דאי פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר מקודשת לשני ג"כ נעשית זונה ע"י תחלת ביאה וכן פירש הק"ע, וזה הברור, אבל בגמרא דילן פ"ק דקדושין (דף י') מסיק כל הבועל דעתו על גמר ביאה, משום דאי בעל לשם קדושין אף דסוף ביאה קונה גם לר"א לא נעשית זונה בתחלת ביאה, כיון דלאו דרך הפקר רק דרך אישות לא גרע ממאנת וז"ב. [הן דאינו מוכרח דבזה פליג הבבלי על ירושלמי דלפי מה שבארנו במק"א שיטת רבינו, מפרש כן הא דרבא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ובכ"ז שרי כה"ג לקדש בביאה משום דהוי כפירש שדעתו לקנות אותה בתחלת ביאה, דאי לא יקנה בתחלת ביאה הלא תאסר עליו משום בעילת עצמו, וגם זה פשט רבא דאם פירש שיקנה בתחלת ביאה, קונה תחלת ביאה, ובכה"ג הוי כפירש, ולפ"ז לר"א כל המקדש בבעילה דעתו לקנותה בתחלת ביאה שלא תאסר לכהן אחריו ותעשה זונה ע"י תחלת ביאה, ואיהי אינה רוצה להפסל לכהונה, ואיהו מכוון אדעתא דידה, דלאופן דניחא לה הוא בא עליה, וזה כוון ר' בא ב"מ דמדשריא לר"א אם קדש בבעילה להנשא לכהונה, מוכח דכה"ג מותר לקדש בביאה, מכש"כ דשלא תאסר עליו גופיה ודאי הוה כפירש הוא שיקנה בתחלת הביאה. אולם זה יהיה מוכרח דראייתו של ר' בא ב"מ אינו רק לשיטת הירושלמי דגם היכא דהוי דרך אישות כיון שהיא יכולה להפקע מאתו בלא גט הויא זונה וכמו שבארנו בס"ד], משא"כ הירושלמי לטעמיה דכל היכי דיכולה להפקע ממנו בלא גט הויא זונה, וניחזי דממאנת או קדושי טעות דלשיטת הירושלמי הויא זונה, ודאי אין איסור משום לא תהיה קדשה, והגע בעצמך, דאל"כ איך סברי ב"ה דנשואה ממאנת ונמצאו מתירין לאו דל"ת קדשה. ואיך עקרו איסור תורה בידים, וכש"כ לקדש בגמר ביאה ודאי אין איסור דל"ת קדשה על התחלת ביאה שמכוון לקדשה בסוף הביאה וע"כ דאין ענין זונה תלוי כלל באיסור לאו לשיטת הירושלמי לר"א, וזה ראיה עצומה נגד הרב המגיד:

אולם בכ"ז ראיית המגיד נכוחה, וזה הוא. דבפרק ארבע מיתות (דף נ"א) תניא, ובת איש כהן כי תחל לזנות יכול אפילו פנויה, ופריך הא לזנות כתיב, ומשני כדר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה ע"כ, ועיי"ש דיליף מגז"ש דנערה המאורסה שבזיקת הבעל הכתוב מדבר, וצ"ע דהא קיי"ל אין עונשין אלא א"כ מזהירין, וא"כ איך חייבה רחמנא מיתה לבת כהן שזנתה כשהיא פנויה היכן הוי הלאו, כיון דבביאת פנוי על הפנויה ליכא אזהרה, וע"כ דעוברין בלאו דל"ת קדשה לכן אמר דסד"א דרחמנא חייבה מיתה ע"ז, ואף בפעם הראשון כל שאינה מיוחדת אליו מוכח דעוברת בל"ת קדשה, דאזהרת עשה בלא ל"ת אין עונשין דלאו אזהרה היא כמו"ש בפ"ק דתמורה אזהרת עשה ל"ש אזהרה ע"ש, וע"כ מוכח דהלאו דל"ת קדשה כולל גם בעילת פנויה, ועיין תוספות שם ד"ה ובת כהן ודו"ק:

והנה צריך להבין עוד מה דפריך בגמרא על הברייתא דיכול אפי' פנויה הא לזנות כתיב, נוקמא בחייבי כריתות דהבא עליה עשאה זונה וכדאמרו פרק החולץ, ואף בחייבי לאוין סבר רבינו דנעשית זונה. ונראה, דהגמרא אמרה בפרק מי שהחשיך דעל לאו דמחמר אין לוקין משום דהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דל"ת אתה ובהמתך כתיב ואם הוא עושה מלאכה הוי ניתן לאזהרת מיתת ב"ד, לכן לא לקי על לאו דמחמר ועיין תוספות שם, ואם כן אם נימא דבת כהן שזנתה בכריתות תתחייב מיתה א"כ הא אין עונשין אלא א"כ מזהירין ומבעי אזהרה דחייבי כריתות דליתחייב בת כהן שריפה ע"ז, וא"כ הוי לאו דידהו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד גבי בת כהן, ולא לקי אפילו בחייבי כריתות, והא גלי לן קרא דאיכא מלקיות בחייבי כריתות וכמו דיליף במכות (דף י"ג) גזירה שוה ונכרתו לעיני בני עמם מלעיניך דעל כל חייבי כריתות איכא מלקות, והוה מצי לתרץ דאתיא כר' יצחק דפליג על הך גז"ש דמלקות ליכא בחייבי כריתות יעו"ש, אך עדיפא מיניה משני דאתיא כר' אליעזר שכן הובאה דעתו בספרא מקום הך ברייתא ודוק:

ואחרי העיון בשיטת רבינו בדבריו (פ"ב מהלכות נערה בתולה הלכה י"ז) בטעם מי שיצא עליה ש"ר בילדותה דאין לה קנס, נראה ביאורו, דהתורה הקפידה מאד על הפקר הזנות, דאשה אחת תפקיר עצמה לאנשים הרבה ומלאה הארץ זמה כמעשה הכנענים וכמו שאמרו בפרק החולץ, לכן אסרה התורה לבוא לשם זנות בלא קדושין ולקי בלאו דל"ת קדשה, אבל בקטנה או נערה שיש להן אב הרי המה ברשות האב ובידו לקדשה לכל מי שירצה אזי אם בא אחד על הנערה פעם אחת במקרה שפיתה אותה לא לקי, דמזה לא תופקר לזנות דביד אביה לקדשה ויקבל קדושיה, לכן חייבתו התורה ממון ולא מלקות באופן זה, ולכן בהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה, פירוש, ואביה אינו מקפיד לקדשה לאיש, א"כ שוב הויא קדשה ולקי הבועל והנבעלת, ואף אם הכינה עצמה לכך בפעם ראשון ג"כ הויא קדשה כיון שהיא מכינה עצמה לזנות, ולכך פסק רבינו בהלכות מלכים דפלגש בלא קדושין מותרת למלך ואסורה להדיוט, ולפ"ז ניחא דפלגש מלך אסורה להדיוט כמפורש בירושלמי סנהדרין ריש פרק כהן גדול ואדוניה חייב מיתה על אבישג, וכיון שאסורה להינשא לכל משום שרביטו של מלך לא שייך בזה שתופקר לזנות ולכך אין בזה קדשה, אבל להדיוט שבלא קידושין היא מופקרת לכל דבמאן אגידא, הויא קדשה, ולכך בעו"ג ושפחה דבהפקירא ניחא לה ושריא לה לא שייך איסור קדשה ודו"ק בכ"ז. ובאמת כפי הנראה מלשון רבינו שם הלכות נערה ובפרק י"ח מהלכות איסורי ביאה הלכה ב', נראה דדוקא במכינה עצמה לכל, היינו שאינה מקפדת על אדם מיוחד אז לקי משום קדשה, אבל פלגש להדיוט שהיא מתיחדת אל איש מיוחד להיות עמו תמיד אינה רק באיסור עשה שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה, אבל לא איסור לאו, ובסנהדרין היינו במזנית בלא יחוד לאיש, ולכן איכא אזהרה דקדשה ושפיר סלקא אדעתין דחייבת מיתה:

וראיה עצומה לשיטת רבינו דפלגש אסורה להדיוט מהא דאמרו ביבמות פ' הערל ע"ז: אי לאו דא"ר יהודה כו' לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד, כיון דאמר קהל גרים איקרי קהל מצרי שני במאי יטהר, ושיטת רבינו מפורשת פרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה דאחד חייבי לאוין ואחד חייבי עשה לא לקו עד שיקדשו ויבואו דרך נשואין, אבל בביאה לחודה לא מקריא ביאה בקהל, דביאה לקהל לא הוי רק בתורת קדושין, דבעו"ג ושפחה לא תפסי קדושין, והניסת לישראל היא באה בקהל ישראל שמיוחסת לאומה הישראלית, וא"כ הלא רשאי ליקח פלגש ובניו יהיו דור שלישי, ולכן ע"כ דפלגש אסורה להדיוט אם לא למלך שאין מעמידין מלך מגרים ומשוחררין ושפיר פריך מצרי שני במאי יטהר ונמצא דברי רבינו מוכרחים לטעמו והבן:

ואין לומר דר' יהודה הא סובר בפרק ד' מיתות (דף נ"ג) כרבי עקיבא דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין א"כ ע"כ דאסרה תורה ביאה לחודה דע"י קדושין לא משכחת לה, זה אינו, דמנא לן דבחייבי עשה סבר דקדושין אינם תופסים בהו, דלמא סבר כר' סימאי אליבא דרע"ק ובחייבי עשה קדושין תופסין וא"כ לא אסרה רחמנא רק ע"י קדושין ומצי ליקח פלגש וע"כ דאסורה להדיוט וכמוש"ב ודוק. ועיין דברים מתנגדים קצת בשו"ת רבינו אברהם בנו של רבינו הובא בכ"מ ריש פרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה עיי"ש:

ודע דלפי הירושלמי דממאנת נעשית זונה לר' אלעזר, אתי שפיר הא דמייתי בתלמודין בפרק הבא ע"י (דף ס"א) ר"א אומר כהן לא ישא את הקטנה, ומוקי רב אדא בר אהבה בקטנה בת מיאון דא"כ בביאה שניה בעולה הוי ובכ"ג אמר, ופריך דא"כ אטו מי איכא מאן דפליג על ר"א, ולפי הירושלמי יכולין אנו לאוקמי אף בכהן הדיוט ומשום דסבר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, ואם תמאן נמצאת זונה בביאה ראשונה ואסור לבוא עליה פעם שניה דהא זונה הואי מביאה ראשונה, אולם תלמודין לטעמיה דבממאנת מודה ר"א דלא הויא זונה לכן מוכרח לאוקמי בכ"ג:

אך לפי דברי הירושלמי אין לומר לר' אלעזר דקרא דואשה בבתוליה יקח ממעט בעולה, דהא פסולה אף לכהן הדיוט משום זונה, ואין לומר בקדושי טעות, דגם בזה לפי הירושלמי הואי זונה דלא עדיפא מממאנת. ואין לומר דקרא אתי לחייבו בעשה ול"ת, ונפקא מיניה לענין יבום דחייבי לאוין לחודא אתי עשה ודחי ל"ת, ורק משום גזירה דביאה שניה אסור ליבם, ולכן אם בעלו קנו כמפורש בבבלי פ"ב דיבמות, דז"א, דכבר בארנו במ"א שיטת הירושלמי דמן התורה אינן מתייבמין חייבי לאוין ואפ"ה אם בעלו קנו, ומפיק להו מקראי דמאן יבמי ולא שמיאנו שמים, ויבמתו ריבה כחליצה ואכמ"ל, ועל כרחין דקרא אתי להוציא מוכת עץ או בוגרת כדאמר בירושלמי לר' לעזר ור"ש יעו"ש:

ובזה מבואר לן מה שאמרו בירושלמי פרק הערל סוף הלכה ב' אמר ר"ז דברי הכל הוא כו' ר"א בשם ר' יוחנן ולד בוגרת כשר שהוא בל"ת שהוא בא מכח עשה והוא בבתוליה יקח ולא בוגרת, כל ל"ת שהוא בא מכח עשה עשה, והדבר תמוה, דא"כ למה לא נקט ולד בעולה כשר שהוא ג"כ בלאו מכלל עשה, וכדאמרו בתלמודין בברייתא דכל חייבי עשה אין הולד חלל, ולפ"ז א"ש דר' יוחנן אמר מלתיה אליבא דכו"ע, ובעולה לר' אלעזר הוי זונה וקאי עלה בלאו והולד חלל וכדהוי אמר בגמרא דילן (דף ס') רב הונא בטעמא דראב"י דהולד חלל יעו"ש משום דסבר כר"א, ולא משכחת שום בעולה לר"א דלא הואי בלאו לפי שיטת ירושלמי וז"ב. אולם דא מוכרע מן הירושלמי ג"כ דאם לא מיאנה עד שהגדילה לא הוה ביאתו ביאת זנות ולא נאסרה לכהן אף לר"א, והדבר אינו מוכרע, או משום דכיון דצריכה גט אף אם לא בעל אהני קנין דרבנן דהיה בהקדושין שלא תחשב זונה, או משום דקדושין מתלי תלי כדאמר לר"ג בתלמודין פרק ב"ש (דף ק"ט) ואכמ"ל, ודוק בכ"ז:

ו

ויש נשים אחרות שהן אסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים והן הנקראות שניות מפני שהן שניות לעריות:

רבינו פסק בשניות דר' חייא דיש להן הפסק דהוא בעיא דלא איפשטא, והרמב"ן תמה איך אפשר דכלת בן בן בנו תהא אסורה ובת בן בן בנו תהא מותרת, עיין במגיד, וכן עמדו רבנן בתוספות ע"ז. ולענ"ד אינה קושיא מכרעת כלל, דהא אשת אבי אבי אביו יוכיח שאין לה הפסק ואפילו אשת יעקב אבינו אסורה על אחד מישראל, ואילו אם אבי אבי אביו מותרת וכמו שכתב רבינו אם אבי אביו בלבד, וזהו מדברי הירושלמי הביאו הרי"ף בר קפרא מוסיף אם אבי אביו כו' [הן דלהגירסא בירושל' שלפנינו משמע דלדידן גם בזה אין הפסק ומזה מוכיח הירושלמי דסבר ב"ק דיש להן הפסק, מדצריך להוסיף אם אבי אביו, ועיין ביאורי הגר"א ובהגהותיו לרא"ש ודוק], ועל כרחין דאיסור אשת אביו איסור דלאו קרובא, דהא מתגרי בה יצרא לכן גזרו בה רבנן טובא דאין לה הפסק, משא"כ באם אבי אביו דעיקרה דילה משום אמו, דערוה דילה היא מן הני קרובות דלא מתגרי בה יצרא ומותר אדם להתיחד עם אמו לכן לא גזרו חכמים כ"כ בשניות דילה, ומשום זה א"ש, דגם בכלת בן בן בנו אסור דעיקרא דילה משום כלתו דאינה מצד קורבא רק מצד קדושין עשו דאין לה הפסק, משא"כ בבת דעיקרא דילה משום איסור קורבא ולכן אמרו דיש להן הפסק, ופוק חזי בכשלונה של ירושלים מה הוכיח אותם הנביא יחזקאל ערות אב גלה בך וגו' ואיש את כלתו טמא בזמה, ומקרובות לא זכר רק אחותו בת אביו לא בת אמו דלא מתגרי בקרובות יצרא, ולכן לא החמירו חכמים להוסיף בשניותיהן דיש להן הפסק ודוק:

ובזה יפורש לן דברי הירושלמי דאמר משמיה דרב כל שבנקיבה ערוה בזכר גזרו על אשתו ולכן בת בנו נקבה ערוה אשת בן בנו גזרו עליה, וכן בת בתו ערוה, אשת בן בתו גזרו עליה, ובסוף שמעתתא פריך על רב מחורגתו שהיא ערוה ואשת בן חורגו מותרת אליו, ולא בעי לשנויי כמו דמשני בבלי, דשאני תמן דעד דאיכא תרי קדושין לא מקרב להו, משום דבאמת יש להבין, הלא נחקור על גזירת חכמים בהוספת השניה כאן וכאן לא הוי רק ע"י חד קדושין דחורגתו הא לא הוי רק ע"י קידושין של אשתו והוי ערוה, רק דאשת בן חורגו נוסף קדושי בן חורגו באשה, וא"כ דמי לכל הני, דבלא קדושין הוי ערוה וע"י חד קדושין הואי שניה, דלמיהוי שניה לא חסר רק חדא קדושין, וא"כ מה זו סברא לחלק במה נגרע הערוה שע"י קדושין שלא הוסיפו חכמים שניה ע"י קדושין. אולם כוונת הבבלי עמוק, דכל מה שתקנו חכמים בזה הוא מושמרתם את משמרתי שתעשו משמרת למשמרתי, והיינו שהמשמרת תהיה על דרך משמרתי, ולכן תקנו רבנן כעין דאורייתא, ולכן בעריות מצאנו בתורה שהשוה התורה הנקבה ואשת הזכר דוגמתה, כמו אמו ערוה, אשת אביו ערוה, אחות אביו ערוה, אשת אחי אביו ערוה, בתו ערוה, אשת בנו ערוה, אחותו ערוה, אשת אחיו ערוה, ולכן גזרו חז"ל לעשות בזה האופן משמרת, משא"כ ע"י תרי קדושין לא מצאנו בתורה בשום מקום שתהיה ערוה לכן גם חז"ל לא גזרו ודוק:

ומה נאות בזה הא דאמר בתלמודין דלא אסרו כלת בתו רק משום כלת בנו וכלת בנו משום כלתו והוי גזירה לגזירה, ולא אמר דאסרו כלת בתו משום דבנקבה הויא בת בתו ערוה לכן גזרו גם בזכר על אשתו ולא הואי רק חדא גזירה, וכבר עמדו רבנן בתוספות ע"ז. ולפ"ז א"ש, דהגמרא לא אמר רק באשת אחי האם מן האם דגזרו משום דאחות אמו מן האם ערוה, לכן גזרו חכמים על אשת הזכר, והוא, דראו חכמים משמרת התורה, דאחות האב מן האב הוי ערוה והשוה התורה לזה גם בזכר על אשתו, דאחי האב אשתו ערוה, וכן באחותו ערוה ואשת אחיו ערוה, דכולהו איסור אחוה דמצאנו בתורה המה מגדר אחד, ולכן עשו חכמים משמרת למשמרת ג"כ על אופן זה, אבל לומר דאסרו כלת בתו משום בת בתו וכן כלת בנו משום בת בנו, זה לא יתכן, דלא מצאנו באיסור כלתו שתהא בתורה גדר הערוה של אשת בנו משום בתו, דנאמר דזה אחזה התורה למשקולת בהביטה על סוגי קורבא של יוצאי חלציו, דזה לא יתכן, דהלא לפ"ז הלא בתו קורבא יותר מכלתו דלא הוי רק ע"י קדושין שזה קורבא בתולדה וזה ע"י קנין לתולדתו, וראוי שלא תהא ביאתה קלה מאשת בנו, וחזינן דאשת בנו הוי בסקילה ובתו בשריפה דהיא מיתה קלה מסקילה, ועל כרחין דהתורה חשבה זה לערוה בפ"ע שאשת בנו בסקילה, לא שסיבתה איסור קורבא של בתו או בנו [וזה מכוון הגמרא ריש יבמות ובדין הוא דליקדמה לכלתו דלאו משום קורבא הוא דאסירא, פירוש, ודמיא לאחות אשה, דאיסורו לאו משום קורבא דהא לאחריה שלא בחייה שרי והוי ליה למיתני בתר אחות אשתו ולא בתר אשת אחיו כו' דאסור משום קורבא ודוק היטב ודלא כרש"י ז"ל שנדחק שם], ולכן גם רז"ל כשגזרו לא יתכן לומר שיאסרו כלת בנו או כלת בתו משום בת בתו או בת בנו, דלא מצאנו באיסור זה של התולדות הבאות ממנו, שתביט התורה אל זה לאסור בזכר על אשתו משום שבנקבה הוי ערוה שהחכמים שמו אורחותם במסלול התורה, ולא מסברא אמינא רק גמרא ערוכה ריש פרק הנשרפין רבא אמר כו' ועוד בתה בשריפה וכלתה בסקילה, פירוש בתמיה היאך יתכן זה. וזה דהוי סבר דהאיסור הוא מסוג אחד וכמו דאמר תמן לעיל, ועוד אמו בסקילה ואם אמו בשריפה יעו"ש דכל שהקורבא רחוקה הימנו צריך להיות קל ולא חמור, ואמר ע"ז הוא בעצמו יוכיח דבתו בשריפה וכלתו בסקילה, א"כ אין האיסור של כלתו בא מאיסור של בתו, ולכן כיון שלא מצאנו בתורה לענין כלה כזה. לכן גם חכמים לא גזרו, ולכן אמר טעמא דכלה משום כלה והוי גזירה לגזירה וכולהו משום אשת בנו, דזה השקפה פרטית אצל מבט התורה לא מצד סיבת קורבא שאצל בתו הוא קורבא יותר חזקה, ולכן בירושלמי דרב סבר דאסרו כלת בתו משום בת בתו פריך שפיר ע"ז דחורגתו ערוה ואשת בן חורגו מותרת, ולא מצי לשנויי תרי קדושין, דלפי מה שפירשנו גם בכאן לא הביטה התורה ע"ז ולא מצאנו שתאסור אשת הזכר עם הנקבה בסוג אחד וכמוש"ב, וזה דבר נכון בעומק הכוונה של שני התלמודים בזה ודוק:

ובזה מתבאר לן מה דתמהו בתוספות פרק ד' מיתות (דף נ"ד) דמבעי קרא לאזהרה ועונש דאשת אב לאחר מיתה, ובאשת בנו לא צריך קרא לעונש אחר מיתה, רק דאזהרה הדר קרא וכתביה אשת בנך היא לחייבו לאחר מיתת בנו אבל עונש ליכא, ולפ"ז יתכן, דאם נאמר דאיסור ערוה דכלתו הוא משום דאשה כבעלה וכמו דילפינן בפ"ג שם, מנין שהאשה כבעלה דכתיב ערות אחי אביך לא תגלה גו' דודתך היא, אם כן אשת בנו הוא כיוצא ירכו והוי כבתו, ויש מקום לומר דאימת אמרינן זה דוקא כשהיא עמו, אבל אם מת בנו דפקע שאירותו ולא הוי כיוצא ירכו ואינה חשובה כבתו, ועיין פרק הבא ע"י (דף נ"ה) בתוספות ד"ה דיש לה בנים, אבל כיון שהוכחנו דאין זה מתורת קורבא כיון דאם נאמר דמתורת קורבא איך יתכן דהקורבא הבאה ע"י חיתון תהא חמורה מקורבא הבאה בטבע דבתו בשריפה דהיא קלה, וכלתו בסקילה החמורה, ועל כרחך העונש הוא אינו מסיבת הקורבא רק על כלתו רמי רחמנא סקילה. וא"כ מאי שנא בין מחיים לאחר מיתת בנו שם כלתו לא פקע, אבל באשת אביו יתכן לומר דסיבת העונש דאשה כבעלה והוי הוא כיוצא ירכה והוי כבן על האם, ומה אמו בסקילה אף אשת אביו בסקילה, ואימתי שקולה כאמו בעוד שאביו בחיים, אבל כשאביו מת ופקע שאירות שיש לאביו באשתו לכן פקע הקורבא ואין בה עונש סקילה לכן מבעי קרא גם על העונש לאחר מיתה ודוק:

ובזה יש מקום בראש לומר, דר' ישמעאל ורע"ק אזלי לטעמייהו דפליגי בחמותו לאחר מיתת אשתו אם בשריפה, דר"י סבר ריש פרק ד"מ דארוסה בת כהן יוצאת לשריפה ולא נשואה וא"כ סבר דשריפה חמורה מסקילה וא"כ אין האיסור דחמותו משום דאשתו כבעלה והוי אם אשתו חשוב כאמו, דזה לא יתכן, דאיך מצי לומר דאמו אשר היא בטבע לא יתחייב עליה רק סקילה הקלה, ועל אם אשתו אשר הוא ע"י מעשה החיתון יתחייב שריפה דהיא חמורה, רק ע"כ האיסור משום דעל שם חמותו רמי רחמנא עונש שריפה ולא שאני בין מחיים ללאחר מיתת אשתו, אבל לרבי עקיבא מצינן לומר דהטעם דהוא משום קורבא דאישות דאשה כבעלה והוי אמה כאמו, רק לפי שהוא אינו בתולדה, ואינו איסור הבא מאליו, הוא קילא טפי ולא חייבה רחמנא רק שריפה הקלה וכשהיא בחיים, אבל אחר מיתה דפקע שאירות לא הוי כאמו ולכך פטור משריפה, אבל ז"א, דר"ע סבר ג"כ דאחת ארוסה ואחת נשואה יצאת לשריפה, אלמא דסבר דשריפה חמורה:

ואולי יש לתרץ לפ"ז קושית תוספות פרק הבא ע"י דלמה לן קרא דאתהן למעט לאחר מיתה, ולפ"ז א"ש דכיון דאינו משום קורבא מבעי לן קרא למעט לאחר מיתה, ועיין בסוף פרק הנשרפין מוכחא דר' שמעון ורבנן פליגי אליבא דר"ע, וכן משמע דלא מדכר הגמרא כלל דר"ע סבר דשריפה חמורה משום דר"ש ורבנן פליגי אליבא דר"ע, והא דתניא בברייתא דרע"ק סבר אחת ארוסה ואחת נשואה הוא לר"ש אליביה, אבל לרבנן אליבא דר"ע נשואה יצאת ולא ארוסה, וא"ש ר' עקיבא לטעמיה סבר דחמותו לאחר מיתה אתמעט משריפה ודוק:

והנה לשיטת רב דאשת בן בנו אסור משום בת בנו, תו לא יתכן לומר כפסק רבינו דבת בן בן בנו תהא מותרת וכלת בן בן בנו אסורה כיון דכלת בנו אינה אסורה רק משום גזירה דבת בנו לכן אמר רב שם איפכא דזרע היוצא ממנו אסור, פירוש דבת בן בנו אין לה הפסק וכלת בנו יש לה הפסק יעו"ש, משא"כ בבלי סבר אליבא דרב דכלת בנו משום כלתו לכן כלת בנו אין לה הפסק, משא"כ בכלת בתו סבר דיש להן הפסק כיון דרק גזירה משום כלת בנו הוי [ופוק חזי בכל הני דחשיב רבא דהוי גזירה לגזירה ולא חשיב כלת בתו משום דחכמים חילקו דעשו לה הפסק, ובכל הני דחשיב שוים להדדי, הגזירה עם הגזירה לגזירה ואשת אבי אמו לרב אין לה הפסק], ולא שייך למיגזר משום דנקבה ערוה הוא בת בתו אף לרבי שמעון דשריפה חמורה ולא שייך הדברים שכתבנו למעלה, וכן בת בת בתו ג"כ יש לה הפסק כמוש"ב ודוק:

ובירושלמי שם איתא ר' יעקב דרומייא קומי ר' יוסי אשת בנו תורה אשת בן בנו שניה לה, אשת בן בתו אסרו משום אשת בן בנו, וזה כמו שיטת הבבלי אליבא דרב. עוד איתא תמן בירושלמי, רב הונא שמע כולן מן הדין קריא ערות אשה ובתה כו' לא תהיה אם אביו כאם חמיו, אם אמו כאם חמותו, גזרו על אשת אבי אביו מפני אם אביו [שהן דומים ששתיהם נשי אבי אביו] אסרו אשת אבי אמו מפני אם אמו [ששתהן נשי אבי אמו] לא תהיה אשת בן בנו כבת בן אשתו, לא תהיה אשת בן בתו כבת בת אשתו [ששתיהן הן דור השלישי וחדא קדושין שכאן באשתו וכאן בנכדו], ולדידיה לא מצינא לומר דאשת אבי אבי אביו אסורה ואם אבי אבי אביו תהא מותרת כיון שאשת אבי אביו אסורה רק משום גזירה דאם אביו, איך יתכן דזו אין לה הפסק ואם אבי אביו יש לה הפסק כיון דסיבת האיסור יש לה הפסק, ופשיטא דלא מצינא לומר דבמעלה דאשתו יש לה הפסק ואשת אבי אביו אין לה הפסק, כיון דאשת אבי אביו הוא רק גזירה משום אם אביו, ואם אביו היא גופא גזירה מפני אם חמיו, לא כן לפי מה דאמרו בבבלי דאשת אבי אביו מפני אשת אביו ואשת אבי אמו מפני אשת אבי אביו, וכן א"ר מתניא בירושלמי לכן מפליג זעירי דאשת אבי אמו יש לה הפסק ואשת אבי אביו אין לה הפסק ואם אבי אביו מותרת כפסק רבינו, ודלא כשיטת רש"י בד"ה יש להן הפסק (בדף כ"א), ולמעלה דאשתו יש לה הפסק אע"ג דלמעלה דיליה אין לה הפסק, נתברר שיטת הירושלמי לכולהו אמוראי, ושיטת רבינו ברורה עפ"י ש"ס דילן והרבה מאמוראים דירושלמי, והבן בכל מה שהעליתי בזה בס"ד:

ובהגהות הביא דברי הירושלמי, ר' זריקא וכו' אשת חמיו אסורה מפני מראית העין. אין תימר תורה הרי דוד שנשא רצפה בת איה כו'. פירוש, דאם הוי סייג לתורה מדין שניות אז לא נשא דוד אותה, דאז אין נפק"מ בין אלמנתו של מלך לאלמנתו של הדיוט, וקרינן ביה לא תסור, ודברי סופרים חמורים מד"ת כדאמר בירושלמי ברכות, וע"כ דרק מפני מראית העין אסורה דנראה כחמותו ואימתי חיישינן למראית העין היכי דליכא משום עגונא, אבל כאן ברצפה דכולי עלמא אסורין בה להשתמש מדין שרביטו של מלך ולא היתה מותרת אלא לדוד בלבד ולולא דוד היתה אלמנה כל חייה ואסורה להנשא לכל אדם ולא גזרו בה משום מראית העין, ויעוין בר"ן במסכת ע"ז גבי פרצופות המקלחות מים לעו"ג משום שנראה כמשתחוה לעו"ג, כתב שם דאין זה בכלל אביזרייהו כיון דאינו אסור רק משום מראית העין, ובירושלמי סנהדרין פ"ב כלי המלך שנשתמש בהן הדיוט אינו דין שיהא המלך אסור בו, ולפ"ז הא רצפה בת איה בא עליה אבנר? וצ"ל דדוקא היכי שבא מחיים של מלך לא היכי שבא אחר מיתתו ודוקא אבשלום שבא בחייו ודוק, ועיין יפ"מ בזה. ויתכן דירושלמי לא פליג על הא דבבלי דאמר בסוטה דלא גזרו בחורגתו מפני מראית העין, ובירושלמי אמר בחורגתו יסבון באתראי דלא חכמין להון, הוא כדי להוציא מלבן של צדוקים שאומרים דמה"ת אסור בחורגתו דזה בת אשת אביו, יעויין באבן עזרא בפסוק בת אשת אביך וגו' לכן לא גזרו, רק באשת חמיו גזרו משום מראית העין ודוק:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.