אורים/חושן משפט/קמו

אורים ‏ חושן משפט קמו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) ודי בפני ב'. לאפוקי ממ"ד בגמ' דאין גלוי מילתא פחות מג' סמ"ע:

(ב) אע"פ שאינה וכו'. דחברא חברא אית ליה וחברא דחברא חברא א"ל:

(ג) דמתוך שיכול וכו'. פי' אפילו אם היה ע"א בהמחאה ל"א בכזה דהוי ליה מחויב לישבע ואיל"מ דבענין עדות קרקע ע"א אינו מזקיקו לש"ד ואין אומרי' משאיל"מ אלא בש"ד כמ"ש הטור ומחבר סימן ע"ה סעיף י"ד סמ"ע והש"ך כתב ואף ע"פ שאז היה ע"א מכחישו חשוב מגו כיון שלא היה צריך לישבע ש"ד וע"ל מ"ש על הסמ"ע ס"ק ט' בסימן צ"ג עכ"ל ועיין מש"ל בזה ע"ש וכאן בתומים העליתי דלכאורה לפי הטעם שנתן המחבר משום מגו א"כ אם מודה היה בפני עדים שמיחה בו ולא טען אז לקוחה בידי ואח"כ בא לב"ד וטען א"נ דה"ל מגו למפרע אך כתבתי דדברי מחבר שכתב מטעם מגו שלא בדקדוק הוא כי מקורו מרמב"ן ורמב"ן פי' אפילו בלא מגו וכן כתבתי שטע' כמ"ש הרשב"א כיון שמיחה בו בלא עדים חשבתי שאחוכא בי בזה ע"ש עוד כתבתי שגוף הדבר הרמב"ן רחוק משכלי להבין והנחתי בצ"ע כי אם תובע הפירות שאכל ג"ש מודה בעצמו בחזקה וצ"ע:

(ד) ויש מ"ש וכו'. דאפי' אין כאן עד כלל שמודה בהמחאה וכן פ' רי"ו ש"ך ועמ"ש תומים סק"א וצ"ע:

(ה) שהם יאמרו לאחרים. שהרי לא אמר להם אלא שלא יאמרו לו הא לאחרים לא מזהירם סמ"ע:

(ו) לא הוי מחאה. אפילו אמרו לו שמיחה כיון שאמרו לו שאמר להם שלא יצא הדבר מפיהם כנ"ל ש"ך ופשוט:

(ז) ואם יטעון עלי שמכרתי כו'. כן לשון הרמב"ם אבל להי"א שכתב מור"ם לעיל דא"צ לומר למחר אתבענו כ"ש בהא דהא בגזלה מסתבר טפי דצריך לומר כן כדי שלא יקשה להשומעין מחאתו לומר אם אמת כדבריו שגזלה למה אינו תובע מה שאין כן כשאומר שאולה וכו' כיון דלא בא למחות אלא מחמת להבא סמ"ע:

(ח) אבל אם א"ל פלוני שמשתמש בחצרי גזלן הוא אין זה מחאה כו' עד שמא חירף אותו בלבד. זהו דוקא לדעת הסוברים דבעינן שיסיים לומר למחר וכו' אבל לדעת י"א בכה"ג הוי מחאה וס"ל דל"נ בגמרא דיוכל לומר סברתי שבא לחרף אלא רק כשאמר פלוני גזלן הוא וכלשון הטור ופשוט וכתבתיהו לאפוקי מקצת שרצונם לחלק דל"פ הי"א הנ"ל אלא כשאומר המערער במחאתו פלוני משתמש בחצירי גזלן דה"ל כאלו אמר פלוני משתמש בחצרי בגזלנות אבל כאן שאומר פלוני שמשתמש גזלן הוא מודים דצ"ל למחר אתבענו דאל"כ יכול לומר סברתי וכו' ומ"ש שמשתמש וכו' לסימן להכיר אותי לפלוני נקט דז"א וכו' ע"ש סמ"ע:

(ט) הקרקע בסתר וכו'. עיין תומים שהעליתי להנך פוסקים דס"ל לעיל סימן קמ"ד דמכירה ע"י עדים ג"כ קלא אית ליה צ"ל דאיירי דמכר בכת"י וכדומה ע"ש ופשוט ונכון הוא:

(י) מחאה בפני ב'. כתב הש"ך אפילו זה שלא בפני זה מצטרפין הנ"י בשם הרא"ה וכן נראה עיקר עכ"ל ועיין תומים דלבבי לא כן ידמה דהב"י הביא בשם תשובת הרשב"א דלא מצטרפין ולכאורה תמהני מהש"ך ששם ידו להכריע ואף שכתבתי טעם להכרעתו בתומים מ"מ דוחק וצריך עיון ובפרט לפי דברי שכתבתי שם דהרא"ש ס"ל כהרשב"א ואם ס"ל דתליה בהך גם בזה לא ה"ל להכריע בפשיטות:

(יא) ויכתבו בלשון וכו'. פי' העדנו הוא לשון שליחות שהעיד אותנו לדבר זה ואף שלא צוה להם בפי' ליכתוב מ"מ כיון דיחד עדים לדבר ועשה כדי שיוודע הדבר מסתמא היה דעתו שיכתבו כי הכתיבה בשטר מוציא הקול ומ"ה לא יכתוב פלוני שלח לנו או עשה לנו שלוחים כיון דבאמת אינם שלוחים ממש שהרי אם רוצים ישתקו ואפ"ה הוי מחאה וכמש"ל סמ"ע:

(יב) דהוי עדות מפי כתבם. פי' וכתוב ע"פ ב' עדים ולא מפי כתבם וכמ"ש הטור בשם רש"י ורמב"ם בסימן כ"ח וכן פסק המחבר שם ודווקא בלשון העדנו יכולין לכתוב שהוא לשון שטר וכמ"ש הטור ומחבר סימן ס"א ס"י ובלשון השטר כ"ע מודים דמועיל עדותן משום ח"ה כמ"ש סימן ל"ט משא"כ כשכותב עדותן בכת"י ושלחו לבית דין דבזה פ' שם דל"מ וה"נ כשיכתוב בלשון שמענו ומ"מ לדברי הר"ת שכתב הטור בסימן כ"ח דכל העדים שאינם אילמים שולחין לכתחלה עדותן בכת"י לב"ד ס"ל ג"כ דרשאין לכתוב בלשון שמענו ואפשר דמ"ה סתם הטור וכתב שיכתוב המחאה ולא כתב באיזה לשון כיון דהביא לעיל דברי ר"ת באחרונה משמע דס"ל כן והמחבר דלא ס"ל וסת' כאן העתיק לשון הרמב"ם והגמרא סמ"ע ועיין תומים שכתבתי מלבד שדבריו דחוקים למאד אף גם כבר כתבתי לעיל סימן ל"ט דדין מחאה אין ענין לדינא דר"ת דהא אין כאן תורת שטר שיאמרו עליו כמי שנחקרה עדותן ואם אינם ראוים להגדה בשעת מעשה גם ר"ת מודה דהוי מפי כתבם וליתא לדברי הסמ"ע אך כתבתי טעם השמטתן של הטור ומחבר דברי הנ"י שהביא הרמ"א הוא דתוס' ורא"ש ס"ל דכל הטעם דאצ"ל כתבו דחכמים תקנו משום להציל עשוק ע"ש ונכון וגם כתבתי דגם רמ"א מודה דבדיעבד אם כתבו בלשון ונוסח אחר דמהני כדעת תוס' ורא"ש רק כתבו דמתחלה יותר ליכתוב כמ"ש הר"ן בשם נ"י אבל בדיעבד כשר בכל לשון ודלא כמהרי"ט חח"מ סימן ע"ט דדעתו דפסול בדיעבד ע"ש וז"א כי דעת התוס' ורא"ש דיהיה נכתוב באיזה לשון מהני והטור ומחבר השמיטו בשביל כך דעת הנ"י ופשוט גם העליתי מ"ש המהרי"ט הנ"ל דאם עבר ג"ש מה שאין יוכל למחות עוד אין העדים יכולים ליכתוב מחאה שנעשה בתוך ג"ש דבריו תמוהין ופשיטא דל"נ כן לדינא רק את זה נראה דאם איחרו ליכתוב עד שכבר תבע המערער לדין אז אין רשאים ליכתוב המחאה רק צריכים להגיד עדותן בב"ד וזה נכון וברור בלי פקפוק ע"ש:

(יג) וכיון שמיחה בשנה ראשונה. כן הוא ג"כ לשון הטור ול"ד קאמר דה"ה אם לא מיחה עד סוף שנה ג' ושנה ראשונה רבותא דה"א כיון דגילה דעתו לעשות מחאה מיד ל"א מדשתק כ"כ חזר ממחאתו קמ"ל פרישה וסמ"ע:

(יד) שאם שהה וכו' לא עלתה כו'. הטעם דיכול המחזיק להתנצל חשבתי שחזר ממחאתו כיון דשתק ג"ש ולכן לא נזהרתי בשטרי סמ"ע ופשוט:

(טו) אם מחמת טענה וכו'. כן הוא לשון הגמרא וטור כתב וז"ל והרמ"ה חילק בדבר וכתב היינו דוקא שמוכח מתוך השנים שמבטל הראשונה כגון שטען בשנים שמעיקרא כשירד המחזיק בתוכה ירד בה בטענת שטען עתה כו' ע"ש ועד"ר שם כתבתי דאפשר דהרא"ש שהביא הטור מודה לרמ"ה סמ"ע:

(טז) אבל כשמכרם הראשון וכו'. אין צריך למחות דברים אלו המה תשובת רשב"א ועיין תומים כי הבאתי דבריו וכל ראייתו שמביא לדינו מגמרא ההיא דדר בקשתא ד' שנין וכו' וכן מהא דאמרי' וה"מ דאכלה שבע אבל שש לא ע"ש באריכות והוכחתי דס"ל כהי"מ דהביא הרשב"ם וכן דעת רז"ה דלכך צריך למחות כל ג"ש כדי שלא יטעון לאחר מחאה מכרת לי ובזה תרצתי לרשב"א על הנכון שלא יקשה עליו הקו' שהק' המהרי"ט ח"מ סימן כ"ו ע"ש באריכות אבל על המחבר צע"ג דהעתיק דינא דהרשב"א הנ"ל להלכה מבלי חולק והרשב"א ס"ל כהי"מ של רשב"ם והמחבר גופיה פעמים שונים בסימן זה סתם דלא כי"מ וכן ס"ל הרשב"ם והרמב"ן והרא"ש והנ"י וכן מוכח מתוס' וא"כ צע"ג שהעתיק להלכה דברי רשב"א:

(יז) א"צ למחות. כ' הסמ"ע וז"ל שם סיים בטעמא שהרי אין הלוקח מחזיק בה בטענה שקנהו מהמערער אלא וכו' מוכח מזה דהא דכתב א"צ לעשות מחאה בהלוקח היינו דוקא כשהוא מובטח בהלוקח שלא ישקר לטעון שקנהו מהמערער או שהודה הלוקח כן בפני עדים דאל"כ צריך לעשות מחאה שלא יטעון שהמערער לקחוהו ויש לו עידי חזקה סמ"ע ועיין תומים שכתבתי דכוונת הסמ"ע רק לעצה טובה אבל אם עשה כן והלוקח לא טען ממך לקחתי לא איבד המערער זכותו דהא עכ"פ לראשון מיחה והשני מודה שלא לקחו ממנו וזה ברור ונכון ודלא כמהרי"ט בתשובה הנ"ל שהשיג על הסמ"ע שדעתו דס"ל לסמ"ע דאיבד זכותו אבל לא כן הוא:

(יח) הביא עדים תחזור. בטור כתב נשבע ונוטל והמחבר כתב לשון רמב"ם דלא הזכיר שבועה וגם בדין הנזכר בר"ס ק"מ במערער על המחזיק שטוען לקחתי ולא החזיק ג"ש לא הזכיר הרמב"ם דישבע המערער והמחבר כתב שם דצריך שבועה י"ל דסמך כאן אמ"ש שם מיהו יש לחלק שאני התם דטוען המחזיק שהקרקע שלו משא"כ בדין זה ובפרישה כתבתי טעם לשבועה סמ"ע והש"ך כתב טעם לשבועה זו כיון דבא להוציא קרקע קחשיב כנוטל ונשבעים אפילו על שמא ומ"ש הסמ"ע דהמחבר סמך אלעיל כתב' דנעלם מאתו דברי ב"י בב"ה דכתב שבועה זו א"י למה ע"ש ועיין תומים שגם דברי הש"ך ליתא כי מה ספק או טענת שמא שייך כאן לכן דעתי דגם הטור מודה דא"צ שבועה על גוף הקרקע רק אם רוצה להוציא פירות אמרינן אולי מכרה לאחר וצריך לשלם שנית הפירות להלוקח כמבואר בסימן קמ"ה ס"ז וזה נ"ל ברור ודלא כסמ"ע וש"ך ע"ש:

(יט) א"צ טענה. כתב הש"ך דא"צ ראיה היותו יורש או לוקח כיון דהחזיק ג"ש ואומר שהוא יורש או לוקח מהימן וכ"כ הטור בשם הרמב"ן והרא"ש וכ"כ המ"מ ע"ש ועיין תומים שהרשב"א הביא הב"י בס"ז מחודש י"ד ס"ל דווקא אם הוא החזיק ג"ש אבל אם זה שמכרה או הורישה דר בו ג"ש והוא בא מחמתו בטענת מקח ל"א דנאמן דאמרינן אילו היה המחזיק פה היה מודה דלפירות הורידו ע"ש שהסכמתי כן לדינא כי לא נמצא חולק ע"ז אף שבכה"ג הביא קצת מחברים דס"ל דרשב"א חולק על הרמב"ן ורא"ש אבל זה ליתא לכן דברי הרשב"א תבנא לדינא וע"ש:

(כ) ודין לוקח וב"ח שגבה קרקע וכו'. עיין תומים שהבאתי שהרמ"א כתב שגבה קרקע בדקדוק דדוקא שכבר מוחזק בו אבל לגבות לא כיון דקיי"ל ב"ח מכאן ולהבא גובה ה"ל להוציא ל"א כן ולכן יפה כיוון הרמ"א בלשונו מצוחצח ואף כי מדברי תשובת המהרש"ל סימן א' משמע דאף שלא החזיק בו הב"ח מ"מ טוענין לו כמו דטענינן ללוקח מ"מ העליתי שכדברי ודיוק הרמ"א הוא הנכון כי בזה מבואר סתירת תשובת הרא"ש מכלל צ"ח לצ"ט ע"ש:

(כא) ואין המוכר או הלוה נאמנים לומר שהקרקע לא היה שלהם. ועיין תומים שדברי הרא"ש בפסקיו ובתשובה אשר ממנו מקורו דיבר הכל רק מלוקח אך הרמ"א דימה דין לוה אבל המהרש"ל בתשובה הנ"ל חולק על דמיון זה ודעתו דגבי ב"ח נאמן ובאמת מתחילה חשבתי להביא ראיה לדברי המהרש"ל מגמרא ב"ב ודחיתי אבל מ"מ העליתי דכ"ז אם כבר גבה הב"ח וכמש"ל אבל אם עדיין לא גבה מלבד שכתבתי לעיל דלא טענינן מ"מ אם הלוה מודה נאמן כמ"ש המהרש"ל ודברי הרמ"א מוסב אדיוק שלו דכבר גבה ונכון ובפרט כי בתשובת מהרי"ל משמע כמהרש"ל וכן לקמן סימן רמ"ה ס"י משמע כמהרש"ל ע"ש ובסמ"ע ומ"ש שם:

(כב) נשתמש בו אפילו יום אחד. וכיון שאכלה הוא ג"ש עיין תומים דאיירי דאין לו ראיה דהוא ירשו ולכך אין מצטרף יום א' דאב לחזקתו וצריך ג"ש שלימים אבל אם יש לו ראיה מצטרף וכ"כ מוהרא"ש סימן מ"א ע"ש וגם כתבתי דאם הוא לא אכל שני חזקה רק מורישו צריך ראיה שהוא יורש ודלא כב"ח דדעתו אם אכל רק יום אחד אין צריך ראיה וזה ליתא וכן כתב מוהרא"ש דלא כב"ח ועיין בתשובת הרא"ש כלל צ"ט דתחילה דעתו דצריך עכ"פ היורש לומר אבי אמר לי שלקחה ממך ובסוף חזר בו ולזאת השמיט הטור ומחבר וע"ל ס"ק י"ט מ"ש בשם הש"ך והרשב"א ע"ש:

(כג) ומכרה בפרסום מוקמינן הקרקע בחזקת הלוקח. כתב הסמ"ע מלשון הגהה זו וסדרה משמע דאפילו לא החזיק בה הלוקח ג"ש ועיין תומים פי' לדבריו אבל ודאי סתם בלי חזקה לא מהני מכירה דהוי ליה כחוכא ואטלול' דמכר דבר שאינו שלו וע"ש כי הבאתי ראיה לזה דבלי חזקה כלל לא מהני שום מכירה וזה ברור ונכון ע"ש:

(כד) ויש מ"ש דוקא כשמזכיר היום. ועיין תומים שהבאתי דעת סמ"ע דבעל דיעה זו לא ס"ל כפי' הרי"ף והרמב"ם בגמרא בשכוני גואי הייתי דפי' דבאותו זמן שאמר שקנאה היה במרחקים וכו' רק פירשו כפי' רשב"ם והרא"ש אבל לבבי לא ידמה כן דהש"ע שהביא אח"כ וי"א דדוקא בשעת חירום משמע ע"כ דדיעה זו פירשו כדעת הרי"ף ורמב"ם רק ס"ל דאף בעובדא דגמרא היה מייחד לו יום ולכך אמרי' ברר אכילתך אבל אם לא מיחד יום לא ודלא כסמ"ע ע"ש מילתא בטעמא:

(כה) דדווקא בשעת חירום. עיין תומים דמיירי דידוע היה דהמוכר היה במרחקים ולכך דוקא בשעת חירום ואין שיירות מצויות וא"כ לא שייך שלח שליח ודכוותיה משא"כ כשלא נודע שהיה במרחקים אין נ"מ בין בשעת חירום או לא כן מבואר בפסקי הרא"ש ובזה ניחא דברי הטור בשם הרמ"ה ולק"מ קושית הפרישה דהקשה מה מגו יש לו לומר ביום אחד זבינתה ממך הא לעולם צריך בירור ז"א דיוכל לומר מימים ימימה ובעת שלא היה במרחקים ע"ש כי זה נכון ופשוט וכן נוטין דברי הסמ"ע כאשר כתבתי באריכות בתומים ע"ש:

(כו) יודע אני שהיתה שלך וכו'. כתב הסמ"ע הטור מסיים וכתב ס"ס כ"ד בשם הרא"ש דאפילו אינו יודע זה אלא מפי המוכר שאמר ליה שהיתה של מערער מקרי יודע וה"ל שלו ודאית וקניות המוכר ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ובסמוך סט"ו מוכח דס"ל המחבר ג"כ שהרי כתב שם והודה לו שהיתה שלו ע"פ המוכר כו' עד נאמן בזה כיון שכבר יצא זכאי מוכח מיניה דאם לא יצא זכאי לא היה נאמן ועפ"ד כאן ושם סמ"ע והש"ך חולק דהמחבר לא מיירי כהרא"ש רק מיירי דמודה בלי אמירת מוכר שהוא שלו אבל אם א"י רק מאמירת מוכר הרי נאמן כמו שהיה מוכר נאמן ועיין תומים כי הנכון עם הש"ך דמלבד דפי' הרא"ש דחוק כי כבר תמה עליו הרב המ"ל בפי"ד מהלכ' טוען אף שכתבתי בתומים דלפי דברי הפלפלא חריפתא יש לתרץ קושית המ"ל מ"מ דחוק למאוד ועוד הבאתי ראי' מדברי המחבר כיון דפסק בפשיטות בסעיף זה כדעת רבינו יונה והרי"ף דאין יוכל לגבות דמי זבינא מן המוכר ע"כ לא ס"ל כדעת הרא"ש ע"ש באריכות וישבתי בזה דברי הטור דבאות כ"א סותם בלי חולק כלל דצריך המוכר לשלם מעותיו והיינו כרשב"ם ואח"כ באות כ"ה הביא מחלוקת הרשב"ם והר"י ע"ש ועוד העליתי אם אמר המוכר ללוקח בפני עדים דלקחן מן המערער נראה אף דלא הודה הלוקח אח"כ דידע דהוא של מערער רק הן דברים הנאמרים מפי מוכר מ"מ נראה דזכה המערער ואין לומר מגו והבאתי ראיה מלעיל סימן קל"ג ס"ג ודלא כדעת הש"ך בסימן ע"ב ס"ק צ"א כי כבר הארכתי לעיל סימן ע"ב בתומים שלא כדבריו ובזה ישבתי דברי המהרש"א ב"ב דף ל' והגהת אשר וכמעט הדין דרבינו יונה מוכרח וקצת צ"ע כי המחבר העתיק שלא כדבריו:

(כז) הביא זה המחזיק עדים שפלוני שמכר לו דר בו אפילו יום אחד וכו'. וזהו דעת הטור דס"ל דעל דירת יום אחד לא מהני מגו מלוקח וע"ז צריך עדים והש"ך ס"ק י"א האריך למאוד וא"צ להעתיק האריכות דברים שלו אבל תוכן דבריו דיש לו מגו ונאמן אפילו בלי עדים ע"ש ועיין תומים שבזה אני מסכים לדברי הש"ך בהך מגו דלא היה שלך מעולם אבל במגו דזבינתה ממך א"נ והטעם כיון דהך מגו קלושה הוא כמ"ש הפוסקים וגם הוא מגו דהעזה וגרוע והעזה ל"א ובזה ישבתי קושי' מהרש"א בסוגיא הנ"ל וגם שהטור אינו סותר דעת תוס' ע"ש ואף כי הנחתי בצ"ע קושיא מכתובות מ"מ לדינא נראה במגו דזבינתה ממך א"נ וע"ש באריכות:

(כח) שהרי יש לו שני חזקה. מלשון זה נר' ברור דדוקא ביש שני חזקה דיש לו מגו דזבינתא ממך אבל באין לו מגו כזה כשלא אכל שני חזקה רק מ"מ יש לו מגו דלא היה שלך א"נ וכן נראה מדברי הרי"ף ורמב"ם והש"ך האריך בו ודעתו דמיירי ביש לו עדים דהוא של אבותיו ועיין תומים כי דוחק רק איירי בליכא עדים ושם ביארתי הטעם על נכון וישבתי דברי רשב"ם והרי"ף והרמב"ם ורא"ש על נכון וכה"ג דברי הטור ולפענ"ד יש להגיה ברשב"ם אין יודעים במקום אין יודע וע"ש באריכות. גם מ"ש הש"ך לומר היכי דיש עדים דדר בו המוכר יום אחד אף דאין לו חזקה ולא טען קמאי וכו' מ"מ נאמן דטענינן ללוקח כל כו' ודחה ראית רמב"ן כתבתי בתומים דהוא ספיקא דדינא ואוקמא קרקע בחזקת מרא קמא ע"ש:

(כט) אבל אם מתחילה אמר וכו'. דעת הש"ך דוקא דאמר מפלוני זבינתי דזבנא ממך אז יוכל לתרץ דבורו ולומר פי' של זבנא ממך היינו קמאי דידי אבל באומר סתם מפלוני זבינתיה איך יוכל להוסיף אח"כ במקום דאין לו מגו ונסתייע מדברי תוס' ואני בתומים בררתי דחוס' לא ס"ל כלל דמפרש לדבורו וכן ס"ל לתוס' בכתובות מ"מ הסכמתי עם הש"ך כי הגם דלא קיי"ל כתוס' רק כהרא"ש עכ"פ ודאי דלא ס"ל רק אם יכול לפרש דבריו הראשונים וכדברי הש"ך ונכון:

(ל) לא טענינן ליה. כ' הסמ"ע נראה היינו טעמא משום דאין אדם רגיל להוציא מעותיו בכדי ומטעם זה נמי בדין שכתוב בסעיף י"ח אם הביא המחזיק ראייה שמערער א"ל לקחנו מהמוכר גם שם צריך המערער לטעון בעצמו עביד אינש דזבין דינא ולא טוענין כן עבורו כיון שרצה המערער להוציא ממנו משא"כ במציעתא בהביא המחזיק עדים שיעצו המערער לקנותו לו דשם טוענין עבור המערער דיעצו כן משום דהוא נוח לו וכו' ועיין תומים דהך דינא הוא דברי הרמב"ם והמ"מ הביא מאין לקוח מש"ס ואני השגתי והעליתי ממקום אחר וגם טעם למה כאן לא טענינן ליה ולקמן סי"ז אם הביא המחזיק וכו' טענינן שב' נח וכו' דהתם אף דאמת כן לא טען בעצמו כי לא טוב עשה בעמו ובוש לומר מה שאין כן כאן יוכל לטעון בעצמו ע"ש כי נכון הוא:

(לא) אתה נח לי וכו. כתב הסמ"ע כהנה רבות בתלמוד ופוסקים דמהני טענתיה לדינא מכל מקום נראה דלאו שפיר עביד שנתן לו עצה לטובתו ומכשילו ומציל ממון שלו בממון ש"ח וע"ז קרו חז"ל וכו' ולא תשגה עור בדרך עכ"ל ועיין תומים דפירוש דא"ל קנה השדה דטובה היא וכדומה אבל אם א"ל קנה השדה שהוא של המוכר אז ה"ל כדין מראה דינר לשולחני באם א"ל עלי דידך קאסמכינא חייב הוא לשלם וכמש"ל סי' קכ"ט ע"ש וכן משמע במהרי"ט ח"מ סימן י"ח רק שהוא נתן טעם דהודאה כמעשה ונסתייע מתוספ' כתובות ועיין תומים שדבריו צ"ע ואין מתוספת ראיה כלל אבל לפענ"ד הדבר ברור שדומה למראה דינר לשולחני וע"ל סימן שפ"ו מ"ש שם:

(לב) דעביד אינש דזבין דיניה. עמש"ל בס"ק הקודמים ובסימן קמ"ב ע"ש:

(לג) ולכן חזר וכו'. ז"ל התשובה שם נאמר מאחר שראובן עשה מעשה וקנאו ממנו זו ראיה גמורה שחזר ומכרו לו ול"ד להא דאמרינן דעביד אינש דזבין דיניה דהתם באינו חוזר ותובע המעות מיירי ע"ש:

(לד) לשם מתנה. וכמו שאמרינן בפ"ק דמציעא גבי הכיר בה שאינו שלו ולקחו ובמקדש את אחותו דאיפלגו רב ושמואל דהלכה כשמואל עד כאן לשון תשובת רשב"א שבב"י וכתב הש"ך ותמיה לי דהא אסיק רבא דהלכה מעות יש לו והיינו דלא כשמואל וכ"פ כל הפוסקים וכדלקמן סימן שע"ג ואע"ג דגבי מקדש אחותו קיי"ל כשמואל כבר כתב הרא"ש דשאני בין אחותו לנכרי וכו' והניח בצ"ע ועיין תומים כי כתבתי פירוש מספיק בדברי רשב"א אף כי הלשון קצת אינו מדוקדק אבל מכל מקום דבריו נכונים ומוכרחים מגמרא לכן יפה עשה הרמ"א דהעתיק דבריו לדינא:

(לה) שדר בה וכו'. כן הוא בגמרא ובטור סל"א ולפי מה שמסיק שטענת המערער היה שהוא קנה מהמוכר קודם קנייתו דהמחזיק לא היה צריך המחזיק להביא עדים שדר בה המוכר יום אחד שהרי גם המערער מודה לו שהיה של המוכר אלא שהמעשה כך היה בגמרא שטען כן קודם שידע במאי ערער עליו וסתם ערעור הוא ששדה שלו הוא ומ"ה השיב לו המחזיק מפלוני קניתיה ודר בו י"א ולפ"ז צריכין לגרוס ויש לו עדים ר"ל שהמחזיק טוען כן ולא שכתב כן המחבר לדינא וכן הוא בטור סמ"ע והש"ך חולק שלא כך היה המעשה בגמרא וגם שמ"ש הב"ח בזה דחוקים ועיין תומים שכתבתי פי' נכון בסמ"ע ע"ש:

(לה)  עדים שאכלם ז' שנים. כן הוא לשון הגמרא וטור ועדו"פ שם כתב שאם מביא עדים שאכלה ג"ש קודם הד' שנים שקנאו המערער סגי כ"ז שאין המערער מביא ראיה שדר בו המוכר י"א אחר אותן ג"ש שאז היה טוענין למערער שהמוכר היה חזר וקנה מהמחזיק ומכרם למערער והא דכתבו ז' שנים משום דכבר הביא המחזיק מתחילה עדים על ג"ש אחרוני' וקאמר דל"ס בהני עד שיביא עדים שאכלם למפרע מהיום ז"ש דאז התחיל לאכול ג"ש קודם קניית המערער ולא היה הפסק ביניהם י"א שדר בו המוכר סמ"ע:

(לו) פחות מז' שנים וכו'. לשון הטור והא דא"נ לומר המחזיק קנייתי קדמה לקנייתך במיגו שהים יכול לומר קניתי ממך אחר שקניתי והחזקתי לבה שני חזקה לפי שאין זה מגו טוב שהים ירא לומר שלקחה ממנו שלא היה יודע שיש לו שטר מהמוכר לו ואם יאמר שלקח ממנו יתבענו המוכר לדין על כן אם היו הטענות בענין שנודע להמחזיק שיש להמערער שטר מחזיק אותה ביד המחזיק וכדמסיק המחבר בסכ"א סמ"ע ועיין תומים מ"ש בזה:

(לז) שאין לך מחאה גדולה מזו. כבר כתב הטור ומחבר זה לעיל ס"ס קמ"ד ושם חילק וכתב דהיינו דוקא אם מכר המוכר שדה זו לבדה ולא אם מכר המוכר שדה זו בכלל שדותיו וגם כתב שם די"ח וס"ל דאפילו מכרה רק בעדים ג"כ אמרינן דהיה לו ליזהר בשטרו והש"ע נמשך אחר לשון הטור שגם הוא כתב בס"ס הנ"ל בשם רא"ש דבעינן שטר וכאן כ' רק מסקנת הרא"ש דבעינן שטר סמ"ע וע"ל שדעת הסמ"ע אף דלשטר קול מ"מ אין זה ברור דשמעה כמו מחאה כו' והש"ך כאן ס"ק י"ט כתב דאף שטר א"ל קול מ"מ לא נתוודע מי לקחה ע"ש ועיין תומים מלבד שדבריו דחוקים אף גם נדחה דבריו מתו' ב"ב והוכחתי שהנכון עם הסמ"ע לעיל ס"ס קמ"ד ועמ"ש שם:

(לח) חד יומא נאמן. כ' הש"ך אע"פ שאין לו עדים רק על ג"ש ולא יותר נאמן אע"פ שמכרה המוכר לאחר בשטר נאמן שלקחו קודם וא"כ המכירה היתה שלא כדין ואין לה שום מחאה ובזה א"ש קושית התוס' ב"ב בשם ריב"ם ודלא כמהרש"א דדעתו דהקושיא קאי דוקא לרשב"ם ולפענ"ד לא כיון האמת ודוק עכ"ל ועיין תומים שכתבתי שהנכון עם המהרש"א בכל אופן ובחנם השיג עליו הש"ך ע"ש:

(לט) דאי בעי אומר מינך וכו'. עיין תומים שהבאתי שהרמב"ן כתב כי יש לו מגו בדליכא עדים שהחזיק ששה שנים אבל בדאיכא עדים ל"ל מינך זבינתא דהא אכל בי' מקדם שזבנה הך ולומר מתחילה לפירות ירדתי כו' א"נ עד דא"ל מגו וכאן ל"ל מגו ע"ש שדעתי שכן דעת התוס' ב"ב וע"ש:

(מ) הם השנים עצמם שהעידו וכו'. דאלו העידו על שנים שהן זא"ז הדין נותן שיתנן ליד מי שהחזיק בה ג"ש האחרונים אפילו אם הוא עתה ביד השני סמ"ע:

(מא) מניחין אותה בידיהם כו'. עיין תומים כי דעתי דבס"ז ובסעיף שלאחריו איירי דעדים מעידים שבשנה זו היו משתמשים בשדה זו אבותיו של ראובן ועדים אחרים מעידים כן על אבותיו של שמעון אבל עדיין יש לברר מי שאבותיו שלהם דרים בו מקודם או אח"ז וא"כ כיון דאיכא לברורי אמרינן ביה כל דאלים גבר אבל אם אין יכול לברר הדבר כמו בסכ"ד ל"א כל דאלים וכו' ע"ש וכן נראה מדברי הרמב"ן ואין הטור חולק בזה עיין שם:

(מב) והרי הוא ת"י. פי' לפי עדותן הדין נותן שהיא שלו וברשותו ולפ"ז צריך להגיה גם אח"ז וכצ"ל השנים עצמם והרי היא ת"י נמצא כו' וכן הוא ברמב"ם סמ"ע:

(מג) שהעידו עליו עדי חזקה כו'. אף דהוכחשו עדים הללו במקצת מ"מ במאי דלא אתכחשו מאמינין להן כיון דלא ידעינן איזה כת העידו שקר וכעין זה כתב הטור ומחבר בר"ס ל"א דב' כתי עדים המכחישים זא"ז כ"א בא בפני עצמו כו' סמ"ע:

(מד) זה הביא עדים שהיה של אבותיו מעולם. תיבת מעולם ליתא ברמב"ם אבל בטור כתב דאם אמרו עדים דשל אבותיו ולא מכרוהו אזי בכל ענין מוציאין מיד המחזיק דהא לא מצי המחזיק לטעון שאבותיו קנאוהו מאבות דהמערער דהא העידו שלא מכרוהו מעולם וע"ז מסיק וכתב בריש הג"ה אבל אם לא העידו עדים שלא מכרוהו סמ"ע ועיין תומים מ"ש בזה ע"ש:

(מה) שהרי לא טען כלום כו'. ר"ל כיון שבמה שטוען שהיה של אבותיו כבר אתכחש ואין לו זכות אלא חזקתו שאוכל הוא הפירות ג"ש ולזה אין לו טענת וכו' שהרי אינו טוען שאכל הפירות משום שלקח הוא השדה ממנו וה"ל חזקה שאין עמה טענה סמ"ע:

(מו) לפרש דברי המחזיק. הש"ך האריך בזה והקשה דתוס' כ"כ לשיטתם דס"ל דאם הלוקח טוען ברי שהמוכר דר בו י"א דנאמן כאלו יש עדים על דירת המוכר הואיל ויש מגו ללוקח וא"כ ה"ה ליורש אבל הט"ו דפסקו לעיל סי"ד דל"מ אמירתו אף דיש לו מגו רק צריך עדים א"כ ה"ה ביורש וא"כ מה מהני כאן מגו ע"ש ועיין תומים כי א"צ לאריכות כי כך מבואר להדיא בטור אות י"ז ובמחבר ס"י דאף היורש צריך להביא ראיה דדרו בו אבותיו ול"מ מגו אבל כל הסתירה נתיישב בדברי הסמ"ע ס"ק ס"ג ע"ש ואף כי הש"ך השיג גם שם אבל העליתי כי דברי סמ"ע נאמרים ברמב"ן וברור דלא היה אז למראה עיני הכהן וע"ש בתומים באריכות גם כתבתי בתומים מ"ש הש"ך על הטור במ"ש אם אמר ירשתיה מאבותי דאין בלשון זה מובן שהיה של אבותיו מעולם אין בכל אריכות ממש לדחות דברי הטור אשר מיוסדים על אדני פז והבאתי ראיה לדבריו ע"ש:

(מז) או שאמר של אבותי שלקחו מאבותיך. הא דלא קאמר נמי או של אבותי שלקחו ממך משום דבכה"ג אין שומעין לו כ"ז שאין לו ראיה שאבותיו דרו בו יום אחד כיון דהמערער טוען טענת ברי שלא מכרו לאבותיו מה שאין כן בטוען שאבותיו לקחו מאבותיו דאין המערער יוכל לטעון ברי שלא מכרו אבותיו סמ"ע וש"ך השיג עליו ועמ"ש בס"ק הקודם שכדברי הסמ"ע נראה עיקר בלי פקפוק כי כ"כ הרמב"ן בחדושיו וכן הנכון:

(מח) כשטוען תחילה בפני בית דין כו'. פי' טענתו הראשונה שטען המחזיק ואמר של אבותי טען בב"ד בזה אמרו כשאח"כ יצא חוץ לב"ד וחוזר ובא לב"ד ליתן אמתלא לומר שכוונתו היה שקנאו אבותיו אמרינן שלמדוה לטעון שקר אבל אם מ"ש תחילה של אבותי היה חוץ לב"ד ובבא לב"ד טוען אבותי קנאוהו מאבותיו שומעין לו וכו' דאמרינן אין אדם מגלה טענותיו חוץ לב"ד ומ"ה י"ל דחוזר וטוען בכה"ג אפילו לסתור דבריו הראשונים וכ"ש כשנותן אמתלא לדבריו הראשונים סמ"ע:

(מט) שהוא מזויף כו'. כתב הש"ך דגם הרי"ף מודה לדינא דבכה"ג מהני רק דפירש אמנה משום שרחוק במציאות לקיים שטר מזויף אבל באמת מ"ש אמנה ומ"ש מזויף וכו' ע"ש ועיין תומים שדבריו בלתי ברורים וגם בדברי הרי"ף פלפלתי דס"ל דטוען אמנה האיך שייך גבי שטר מכירה אמנה הא הוא רק שטר מוקדם כיון דבאמת נמכר רק אח"כ ע"ש באריכות:

(נ) והמערער הביא ראיה שנתבטל המקח. עיין סמ"ע שהביא מתשובת רשב"א שפירוש שנכתב בפנקס דמתא שנתבטל הקנין לא מהני והיינו דקיי"ל כחכמי' דאמרו הנותן מתנה לחבירו והחזיר השטר דלא חזרה מתנתו עד שיחזור ויקנה ממנו בקנין או במתנה גמורה וכתבו הט"ו לקמן סימן רמ"ג ולעיל סימן ס"ו עיין שם ועמש"ל בזה באריכות ועיין לקמן מ"ש אי"ה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.