אורים/חושן משפט/קטו

אורים ‏ חושן משפט קטו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) אם כתב לו הלוה דאקנה. אם אמרינן אחריות ט"ס הוא על דאקנה נמי עיין מש"ל בסימן קי"ב מזה באריכות:

(ב) דאקנה. עיין תומים דכן דעת בעה"ת דצריך דאקנה ולולי כן אינו גובה משבח אבל הרבה מן מחברים דס"ל דלגבי שבח אין צריך דאקני וסתמא כפי' דשבח הוי כאלו התנה ולכן אי הב"ח מוחזק יכול לומר קים לי כהנך רבוותא ע"ש:

(ג) טורף גם כן השבח וכו'. בשבח ממילא ס"ל לרמב"ם ומחבר דהוא בכלל שעבוד השדה ושייך לטריפת השדה ולכך אפילו לא כתב דאקני מכל מקום גובה מהך שבח דשייך לשדה אבל שבח דמחמת הוצאה הוי ליה כאלו קנאה הלוה ומכרה דאין בעל חוב גובה רק בדכתב דאקני ואז גובה:

(ד) דבכל ענין אינו גובה רק חצי שבח. דהכל הוי ליה כאלו קנאו הלוה ומכרו ללוקח דאף ממילא לא היה לו בעת הלואה וה"ל דאקני ולכך בלי דאקני אין טורף כלל וחדא בחדא תליה היכי דגובה כל שבח א"צ דאקני והיכי דטורף חצי שבח אז צריך דאקני. והטעם חצי שבח משום דגם לוקח בא בשעבודו וה"ל לוה ולוה וקנה ויחלוקו ולכך על שבח שניהם באים טורפים כאחד. עיין תומים מ"ש בזה:

(ה) אינו גובה. עיין ש"ך דהאריך ודעתו מ"ש הרמב"ם עלו בו אילנות היינו דהיה דיקלא ואלים שהיה דקל קטן ונעשה עב ודקל גדול ובזו לכ"ע אין צריך דאקני ונוטל בו כל שבח ועיין תומים מה שכתבתי ליישב דברי פוסקים דלא יקשה מה שטען עליהם הש"ך ומ"מ לדינא העליתי כמ"ש הש"ך דבדיקלא ואלים דבכור נוטל בו פי שנים כדלקמן סימן רע"ח אף ב"ח גובה אותו כולו ואין צורך לדאקני כלל וכלל:

(ו) מיהו אם כתב ללוקח וכו'. היינו למ"ד אחריות ט"ס הוא צריך לומר דכתב ליה בהדיא או שפרט ליה מקצת ומקצת לא פרט ליה דלא אמרינן ביה תו ט"ס כדלעיל סימן קי"ב אבל למ"ד דאקני לאו ט"ס הוא אין צריך לפרט רק סתמא כפירושו דלא יגבה מדאקני. מיהו זהו תליה בהך מחלוקת רבוותא דאם כתב לאחד דאקני ולהשני נא כתב וישנו ביד הלוה ב"ח למי משפט הגבייה דודאי מה שהוא ביד הלוקח לא יגרע כח הלוקח ממה שהוא בידו מאלו היה ביד לוה וכ"כ סמ"ע ונכון ודלא כש"ך אבל גוף הדין הארכתי לעיל סימן ק"ד ע"ש באריכות באורים ותומים ותמצא:

(ז) חצי שבח. משמעות הפוסקים היינו לפי החוב דאם הלוה ק"י זהו' והשדה שוה ק' ושבח יו"ד וטרף השדה בק' הרי זה נוטל חמשה מן שבח לחובו יו"ד זהו' הנשאר ולוקח נוטל חמשה זהו' לחובו דמי שדה בק'. אבל בתומים הארכתי דיכול הלוקח המוחזק לומר קים ליה כהנך רבוותא דסבירא להו בשבח חולקים לפי ממון ונוטל הלוקח יו"ד חלקים משבח והמלוה חלק א' וכמ"ש הרא"ש:

(ח) היתר על הוצאה. כדין היורד לתוך שדה חבירו ברשות דיש לו הוצאה ואף זה לוקח הא ירד ברשות ובדין לקח ועיין תומים מ"ש דלא יהיה דברי גדולי מורים ההם סותרים לסוגית הש"ס:

(ט) וי"א דאין וכו'. דהוא לא נחית אדעתא שישלם לו הב"ח רק אדעתא דמוכר דהוא ישלם לו שכך כותב לו בשעת מכירה שאם יטרפו הימנו שיהיה הוא משלם לו הוצאה והוא סביר וקיבל וגם משום תקנת ב"ח תקנהו ולכך בנמצא שדה גזולה צריך הנגזל לשלם ללוקח הוצאה דבזה לא תקנהו ולא שכיח כלל. ועיין תומים דהעיקר כהנך רבוותא וכן הכריע הש"ך ונכון הוא:

(י) הקרן מנכסים משועבדים. והא דלא טען הלוקח הזה הנחתי לך מקום מן נכסים אלו י"ל דמיירי דנכסים אלו במדינת הים דאז אין יכול להדחות למלוה לילך לשם כדלעיל סימן קי"א סי"א ע"ש ולכך גובה מלוקח והוא הולך וטורף מנכסים במד"ה מ"מ וסמ"ע ועיין בתומים שהארכתי בזה וכתבתי כמה אופנים אפילו בלי זה דיש במציאות דלא מצי אמר הנחתי לך מקום וע"ש באריכות:

(יא) אף מהמשועבדים וכו'. עיין תומים דודאי חצי שבח דנשאר ללוקח הוא על ניכוי קרנו ומ"מ גובה הלוקח כל הקרן מן משעבדי ולא מצו למימר הנחנו לך מקום וכבר נפרעת במקצת על הקרן מן השבח והשבח אינו נגבה ממשעבדי ע"ש מילתא בטעמא:

(יב) אבל השבח וכו'. דשבח אין לו קול או מפני שאינן קצובים או אינו כתובים דאע"ג דכותב לו בשטר לשלם לו שבחה מ"מ הואיל בעת כתיבת שטר שהוא בעת מכירה לא היה עדיין שבח בעולם תו לא מיקרי כתיבה לענין משעבדי דאין מוציאין קול רש"י ותוס' פ' הנזקין מיהו ב"ח גובה אפילו לא נכתב כלל כיון דדרך לכתוב כך הוי ליה ככתוב ואף בזה אמרינן אחריות ט"ס הוא כ"כ רמב"ם ופשוט:

(יג) אלא וכו'. ואם לאחר שטרף ממנו הלוקח את השבח קנה המוכר נכסים ומכרן עיין בתומים דלפי הטעם דאינו קצובים י"ל דגובה ולכן אם היה הלוקח תופס יכול לומר קים ליה כמ"ד קצובים וגובה ע"ש:

(יד) מבני חורין. ואם קנו מידו על השבח העליתי בתומים דגובה ממשעבדי כמו הקרן וע"ש:

(טו) וכל זה וכו'. לפי דעת המחבר דבשבח דממילא גובה בלי דאקני כולו אף בזה בהשביח לאחר מיתה מ"מ גובה המלוה כולו ואיירי זה הדין אף בשבח מחמת הוצאה ולפי דעת הרמ"א איירי זה הדין אף בשבח ממילא. והש"ך חולק ע"ז הדין אבל בתומים כתבתי דהנכון לדינא כמ"ש הרמ"א בלי פקפוק:

(טז) לאחר מיתת. דהא כל הטעם דגובה אף דהשביח לוקח משום דה"ל כאלו קנאם המוכר ומכרן ללוקח וזה לא שייך בהשביח לאחר מיתה ועיין תומים:

(יז) וכל הפירות שאכל. לאו דוקא אכלן אלא אפילו הן בעין רק אינן מחוברים לקרקע אין לב"ח בהם כלום ונתן הסמ"ע הטעם משום דהא הם כלוה ולוה וקנה דקי"ל אם קדם וגבה גבה והש"ך נתן טעם משום דה"ל מטלטלין שקנה המוכר ומכרן אין לב"ח בהם ועיין תומים כי כל הטעמים לא יתכנו לדינא רק העיקר הטעם הואיל והלוקח בשעת לקיחה לא התנה עם מוכר שישלם להם פירות אין לב"ח כלום בפירות וה"ל לוקח לגבי פירות כמו מקבל מתנה לגבי שבח ע"ש. ולכן אפילו כתב למלוה דאקני ומטלטלין אגב קרקע וללוקח לא כתב דאקני מ"מ אין למלוה בפירות עיין תומים:

(יח) שאינם צריכים לקרקע. עיין לעיל סימן צ"ה מ"ש בזה והרא"ש חולק וס"ל דוקא בצריכין קצת לקרקע אבל זולת זה הוי כמו קצורים לגמרי:

(יט) הרי ב"ח גובה. ואם היה אפותיקי יש בו מחלוקת הפוסקים הרז"ה וסייעתו ס"ל דגם הוא לא שקיל פירי והרא"ש והטור ולפמ"ש גם התוס' ס"ל כן דשקיל פירי ועיין תומים דהעליתי דמודים הרא"ש וטור דפירי דכבר אכל הלוקח דאין מוציאין מידו למלוה רק פירי שעדיין הם בעין תלוש מקרקע בזו ס"ל דנוטל המלוה ע"ש:

(כ) ואם רוצה הלוקח לסלקו וכו'. עיין לעיל ס"ס קי"ד דמבואר דאם אין המלוה נפרע כל חובו אין ביד הלוקח לסלק למלוה וע"ש מ"ש דלא תקשה מן שומא הדר' ע"ש ומכ"ש אם המלוה אומר אני אקבל שדה בכל חובי דאין הלוקח יכול לסלקו וליתן לו כפי שומא כמ"ש לעיל ס"ס קי"ד ועיין מ"ש שם אם הלוקח יכול לומר בכה"ג תן לי שיעור שבחי בקרקע וע"ש מ"ש בזה:

(כא) בין מן השבח. עיין תומים דכתבתי במקום דא"י הלוקח להכריח למלוה ליתן לו קרקע ואין לו מהמלוה רק דמים י"ל דאין נוטל חצי שבח והמלוה שקיל כולו ע"ש מילתא בטעמא והדין צ"ע:

(כב) א"י לסלקו. עיין לקמן סימן קי"ז ואם המוכר רוצה לדון עמו ולסלקו הרשות בידו ש"ך:

(כג) אם יש בו תועלת וכו'. דנשאר שמו עליו ודברים אלו מבוארים לקמן סי' קע"א ע"ש:

(כד) שניהם. ואין אחד יכול להכריח לחבירו ליתן לו או לקבל הימנו מעות סמ"ע ואם החוב אינו כדי כל שדה ונשאר בו דבר מועט שאין שמו עליו דעת הרז"ה ג"כ דמחויב מלוה ליתן ללוקח דמים תמור חלקו הקטן והרמב"ן חולק והש"ך הכריע כרז"ה ונכון הוא:

(כה) נותן לו ב"ח דמיו. וכתב המ"מ אם החוב קטן ואם ישומו לו קרקע לא יהיה שמו עליו אין מכריחין לקבלו רק משכירין או מוכרין הקרקע לזמן כדי שיקבל מדמי שכירות מעותיו ש"ך:

(כו) וי"א שה"ה וכו'. דה"א הואיל ולא פעל לוקח טובה למלוה בשבחו דהא אין נוטל שבח וה"א דאין לכוף למלוה ליקח שבחו בשום פנים ולכך כתבו בלשון וי"א דהייה וכו' ועיין תומים:

(כז) אבל אם עשהו אפותקי וכו'. ואז א"צ דאקני כלל דאפותיקי ה"ל כמכורה וקרקע שלו השביח ואפילו שבחא דהוצאה נוטל בלי דאקני והכי ס"ל לרוב מחברים והחולקים בטילין במעוטן ועיין תומים:

(כח) אף כל השבח. אפילו לא מסיק ביה רק שיעור ארעא לבד והשבח עודף על חובו גובה כל הקרקע דיטעון קרקע שלי השביח כן דעת רוב מחברים והש"ך ביקש להכריע כדעת החולקים דאף באפותקי לא שקיל יותר מכדי חובו ועיין תומים כי אין הכרעתו מכרעת ובטל ממש היחיד במעוטו.

(כט) רק שנותן ללוקח הוצאותיו. היינו במסיק רק שיעור ארעא ומ"מ גובה כל השבח דטוען קרקע שלי השביח ואף הוא צריך לשלם הוצאות משא"כ במסיק שיעור קרקע ושבחה דלא גרע מאילו לא היה אפותקי היה גובה בלי הוצאה אף באפותקי גובה בלי הוצאה. ועיין תומים דכתבתי אף במסיק שיעור קרקע ושבחה אם רוצה ליטול כל השבח צריך לשלם הוצאות וכן הוא דעת רמב"ם וצ"ע לדינא ע"ש.

(ל) אבל מקבל מתנה וכו'. סתם מקבל מתנה לית ביה אחריות ואין כותב ליה אנא איקום וא"כ כיון דאין לו על מי לחזור לא טריף ב"ח שבח אף דכתב לו דאקני מ"מ הך שבח לא שבח מוכר רק מקבל מתנה וכיון דאין לו על מי לחזור מתחלה אדעתא דהכי נחית שלא יהיה ביד הב"ח לטרוף ממנו השבח ועיין תומים מ"ש בישוב לשון הרא"ש:

(לא) משבחה כלום. אפילו שבח היתר על הוצאה דסוף סוף צריך דאקני ובמתנה לא מהני הואיל ואין בידו לחזור והש"ך פקפק על זה ואין דבריו מוכרחים:

(לב) ואם שיבחה מאליה כו'. זהו לדעת המחבר דא"צ לשבח מאליו דאקני וגובה כל שבח דה"ל כאלו ברשותו ולכך אף ממקבל מתנה גביה וכללא הוא כל היכי דא"צ דאקני לגביה גובה ממקבל מתנה:

(לג) וי"א דאפי' בשבח דממילא כו'. הוא דעת הרא"ש ותוס' דס"ל אף לענין דאקני וחצי שבח אין חילוק בין שבחה דממילא לשבח דהוצאה א"כ אף כאן לענין מקבל מתנה אין חילוק ובכל אנפי אין גובה הב"ח. ולפמש"ל דבזה הנכון כש"ך דדיקלא ואלים במה שהבכור נוטל בו פי שנים א"צ דאקני ונוטל כל שבח אף במתנה גובה וחד דינא להו:

(לד) שאין לו אחריות וכו'. ולא דמי מש"ל דאם התנה שלא יהיה ללוקח דאקני דגובה כל שבח דהתם מ"מ כמה שיהיו בני חורין אצל הלוה יכול לחזור ומכ"ש מה שהיה לו כבר והוא במד"ה וא"כ עכ"פ יוכל לחזור אבל כאן שכותב שלא יהיה יכול לחזור על המוכר א"כ שוה למתנה:

(לה) וכן יתומים וכו'. דאין להם על מי לחזור ולכך אין לו בשבח אפילו שבח היתר על הוצאה. אבל שבח ממילא טורף לדעת המחבר דשבח ממילא לא שייך לדאקני כלל וגם מן מתנה טריף. והש"ך דעתו דשבח היתר על הוצאה טורף אפילו מיתומים ואין דבריו נראים ואם השביח לוקח הקרקע בעוד שהיה המוכר חי ומת המוכר ואין ללוקח מקום לחזור מ"מ טורף דהואיל דשבח היה בזמן שהיה יכול לחזור וה"ל תיכף כקנאה המוכר ולקחה זה ממנו והוא דיש לו דאקני גובה. ועיין תומים כי הרב הש"ך יצא לדון בדבר חדש לומר דאקני לא מועיל בכתובת אשה כלל לשום דבר ואני כתבתי דלא נראים דבריו ואין לנו לחדש דין אשר אין לו מקור בפוסקים קדמונים:

(לו) דאינו גובה מיתומים וכו'. והש"ך כתב הואיל לדעת התוס' בלא"ה מיתומים גובה ב"ח שבח והחולקים ס"ל לחלק בין שבחא דממילא לשבח מחמת הוצאה א"כ הא שוים דעת רוב פוסקים לגבות שבח ממילא מן יתומים ויחיד הוא ממש הרא"ש לגבם כן יש להורות ונכון הוא לדינא:

(לז) דאז גובה גם השבח. בזו לפי דעת המ"מ כך הדין אם החוב עולה כפי הקרן ושבח אז אלו האב השביח נוטל הכל ואין משלם כלום אבל אם יתומים השביחו נוטל השבח ומשלם להם הוצאה. אבל אם החוב רק כנגד הקרן אזי אם אביהם השביח אין לו רק הקרן ולא שבח ואם יתומים השביחו כיון שהוא אפותקי נוטל כל שבח ומשלם הוצאה ובזה יפה כח הבעל חוב ואם יתומים השביחו מאלו השביח האב עיין שם במ"מ:

(לח) שמא אביכם השביח. ואף על גב דהוא טוען שמא ויתומים ברי מכל מקום על יתומים הראיה משום דאמרי' כאן נמצא וכאן היה וברשות אב השביח והוא הדין בעל חוב ולוקח ולוקח אומר אני השבחתי תן לי חצי שבח והב"ח אומר מוכר השביח וכולו שלי ג"כ על לוקח להביא ראיה כמ"ש בעה"ת בשם בעל עיטור. כן משמע בסמ"ע ועיין תומים טעם אחר.

(לט) וי"א דאם לא עשה אפותקי וכו'. דבשלמא באפותקי דלא מצי יורש לסלק למלוה בזוזי א"כ הוה הקרקע ודאי לגוביינא וספק אי מגיע ליורשים דבר ה"ל ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי אבל בלי אפותקי דהיה יורש מצי לסלק בזוזי א"כ היורש מוחזק והמוציא מע"ה והש"ך הכריע כדעת מחבר ועיין תומים שאין דבריו מוכרחים:

(מ) במה דברים אמורים בעשהו אפותקי. ואין חילוק בין מסיק שיעור ארעא ושבח' או שיעור ארעא לחוד לעולם גובה מיתומים הכל ונותן להם הוצאה כדלעיל ש"ך:

(מא) מסלקין אותו. ע"ל סימן ק"ט וסי' קי"ד מ"ש שם באריכות ההבדל בין לוקח ליורש וכל פרטי דינים מזה:

(מב) ויש אומרי'. דזה דוקא הוא דעת תוספות דס"ל דאף ממה שהשביחו יתומים ב"ח גובה ואין נותן הוצאה כלל דברא כרעי' דאבוה והרי הוא כמו לוה עצמו אם לא בדלא מסיק שיעור שבחא דאז כל העודף ליתומים אבל בעשהו אפותקי אזי צריך לשלם ליתומים עכ"פ הוצאות ואי קשה א"כ גרוע גרעיה בשלא היה אפותקי היה נוטל בלי הוצאות ועכשיו ישלם הוצאות לגבי יתומים אין משגיחין בזה דזהו בעצם חומרא לגבי יתומים דישלמו הם שבחם לב"ח ודי דנימא כן בלי אפותקי כ"כ התוס' דבהא חלוק דין יתומים מדין לוקח ועיין תומים לעיל ס"ק דזהו אפילו בדלא כתב דאקני כלל דלגבי יורשים אין צריך דאקני כלל. ולענין הלכה הכריעו כל אחרונים דלא כתו'. דאין גובה משבח יתומים והכי קיימא לן:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.