אורים/חושן משפט/פח

אורים ‏ חושן משפט פח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) עד שיודה בפרוטה כו'. דכתיב כסף או כלים מה כלים שנים ודבר חשוב אף כסף שנים ודבר חשוב ושיערו חז"ל דבר חשוב היינו מעה וכסף דכתוב למה לי הא כבר ילפינן מכלים דבעינן שנים ודבר חשוב אלא להורות דהכפירה ב' כסף מלבד הודאה שהוא בפריטה סמ"ע גמרא. ברמב"ם משמע כפי מ"ש המ"מ דהכל מדבריהם ואסמכוהו אקרא ועיין תומים:

(ב) ושיעור הפרוטה וכו'. הסמ"ע והש"ך כתבו בזה כמה שיעור פרוטה בזמנינו ואין כאן מקומו והארכתי במקום אחר לענין פדיון הבן ושדומה והעיקר כי שקל הוא חצי אוניץ שהוא לייט אשר יעלו ארבעה וחצי הגרים וקצת יותר למשקל לויט ותשעה הגרים ויותר קצת למשקל אוניץ וצריך להיות כסף נקי. והא דנתן שיעור פרוטה ושעור מעה בכסף נראה דהיינו כסף טבוע דאל"כ חסרה ליה שכר מלאכה וכ"כ התו' שם בשבועות:

(ג) שמין וכו'. דשוה כסף ככסף:

(ד) י' מחטין וכו'. משום דהתורה הוציא כלים בפ"ע מכלל כסף ש"מ דכלים אפילו כל שהו אפי' אין בהן ש"פ בכלל. ובזה רבים החולקים הרמב"ן ותו' וסבירא להו דלהכי יצאי מהכלל דאין צריך להיות שוים שני מעין אבל עכ"פ צריכים להיות הודאה ש"פ וכפירה ש"פ. ואם הכלי מוריקא כלי שאין קונין בו בק"ס לכ"ע לאו חשוב הוא להזקיקו בו שבועה כן משמע בר"נ ע"ש:

(ה) והודה לו בא' כו'. צ"ל דכך היה הלואה להחזיר לו בעין כעין אותו מחט שהלוהו דאי יחזיר לו מעות תו אזלא חשיבתא ול"ל דאיירי בפקדון עדיין קשה בממ"נ אם היא בעין ה"ל הילך ואם נפחתה בפשיעה א"כ הדר חייב מעות ואין כאן דבר חשוב ודוחק לומר דאזלינן בתר נתינה ולא בתר תביעה.

(ו) אלא בפרוטה. ואם תבעו במחט אפילו שאין בו ש"פ דעת הסמ"ע לדעת הרמב"ם דסבירא ליה במ"מ אין צריך להיות ש"פ ה"ה בזה בע"א וכן דעת הש"ך והב"ח והט"ז חולקים ועיין תומים שהסכמתי עם הש"ך. אבל לדעת החולקים לכ"ע בעינן ש"פ:

(ז) ש"ש וכו'. גם בזה דהפקיד מחט דפחות מש"פ תליה במחלוקת הרמב"ם והרא"ש ואף בזה הט"ז חולק ולפי מ"ש בתומים הנכון כסמ"ע והש"ך:

(ח) וי"א דבשבועות שומרים כו'. וכ"כ המחבר לקמן בעצמו סימן רצ"ה דרוב פוסקים הסכימו לדעת הלזה:

(ט) היסת וכו'. גם בזה קצת פוסקים חולקים וס"ל דבעי שתי כסף אבל רבו החולקים ש"ך:

(י) ממין הטענה. כך דרשו חז"ל דכתיב כי הוא דדוקא מין טענה בעינן:

(יא) בלתך קטנית. נקט קטנית ולא שעורים דהוי מין טענה בתובעו תבואה אבל בתובעו חיטין אפילו שעורים לא הוי מין טענה כמבואר לקמן אבל קטניות אפילו בתבואה לא הוי ממין טענה משום דאין בלשון אדם קטנית בכלל תבואה:

(יב) אבל אם תבעו בכור פירות כו'. תבעו יין והודה חומץ דעת הש"ך דהוי ממ"ט ועיין תומים דכתבתי דצ"ע:

(יג) דה"מ במלוה. משום דלהוצאה ניתנה ולכך אין תובעו בעין רק בשוה דהא אותו שמסרו לו אינו בעין אבל גבי פקדון דהדרא בעיניה דוקא קאמר ועיין תומים דכתבתי בזמנינו דכל בעה"ב דין שולחני יש להם שוה דין פקדון למלוה:

(יד) ויש מי שחולק. עיין תומים דכתבתי דדעת יחיד הוא זה ע"ש:

(טו) מכרתי לך סחורה וכו'. והעמדתי עליך לפרוע לי במטבע פלונית במנה והוא אומר בחמשים ממטבע אחרת. כ"כ בעה"ת שער ז' ח' דין כ"ג ע"ש:

(טז) ונשבע על השאר. ש"ד כשאר מ"מ כיון שתבע שניהם:

(יז) פטור. היינו בטוענו ברי אבל כשטוען א"י אם הוא חייב לי חיטין או שעורים חייב לפחות בשעורים כשהודה לי בשעורים גמרא ב"ק סוף המניח:

(יח) לפיכך אפילו יש עדים וכו'. הקשה הש"ך דבגמרא שם מדמה לשני שוורים רודפים אחר שור אחד והוזק וניזק אומר גדול הזיק ומזיק אומר קטן הזיק דפטור מקטן כמו דטעין בחיטין כו' דפטור משעורים וסבירא ליה לגמרא דאית ליה חד דינא ולקמן בסימן ת' פסק המחבר כרמב"ם דאם יש עדים על הנגיחה רק לא ידעו מי נגח דחייב בקטן ואם כן ה"ה הכא. ותי' לחלק בין עדים אינם יודעים אם גדול או קטן הזיק ובין שמעידים בבירור שקטן הזיק ולפי דבריו אף כאן אם עדים מעידים שראו הלואה ולא ידעו אם חיטין או שעורים חייב בדמי שעורים. ועיין תומים שהארכתי בביאור דברי רמב"ם והעליתי לחלק בין הך דלקמן סימן ת' ודכאן ולפי חילוק זה בטוען חיטין פקדון והלה משיב שעורים פקדון ואיכא עדים וא"י לטעון נאנסו כלל דעדים ראו אותו בזו אפשר דהדין דחייב בדמי שעורים דה"ל כמו תפס דבכ"מ ברשותו איתא וא"א לכפור בו ע"ש וצ"ע:

(יט) דהודאת בע"ד וכו'. והרב הש"ך האריך לפסוק ולהסכים להלכה כרמ"ה דהטעם משום דיכול לומר משטה הייתי בך אבל באמת בעומד בדבריו ומכ"ש שיש עדים פשיטא דחייב ועיין תומים דאין לזוז מדברי מחבר בכל אופן ע"ש:

(כ) כאלו מחל וכו'. ואף דבאמת חייב מ"מ כיון דהודאת בע"ד כק' עדים דמי מסתמא מחל לו סמ"ע ועיין תומים כי כתבתי כי דעת רי"ו היא לחלק ברא"ש דבעדים והוא אינו עומד בדבורו פטור אבל בעומד בדבורו חייב לשלם כן דעתו בשיטת הרא"ש ע"ש אבל מ"מ הסכמתי מסתימת הטור ויתר ראיות כי אפילו עומד בדבריו פטור מלשלם ע"ש:

(כא) ודלא כיש מי שחולק. הש"ך מפרש דכוון לדעת רמ"ה ולדעתי כוון לדעת רי"ו כמ"ש בתומים באריכות:

(כב) ביום פלוני. ומכ"ש אם לא היה רק הלואה אחת לדברי שניהם וזה טוען חיטין היה וזה אומר שעורים היה דפטור דהיינו הך דטען דגדול הזיק והוא אומר קטן הזיק דאמרי' בגמרא דב"ק דפטור מדמי קטן:

(כג) דאין אדם מוחל. ולדברי הרא"ש דסבירא ליה הודה ולא מוחל הל"ל דאין אדם מודה אלא די"ל פי' דל"ל משום מחילה הא אין אדם מוחל וע"כ הטעם משום הודאה וא"כ צריך להיות בזמן א' כ"כ הש"ך ולפמ"ש בתומי' דסופו של הודאה הוי מחילה א"כ בלא"ה א"ש דהיא היא:

(כד) אלא א'. וכ' הש"ך דמ"מ אף שלא נעשו שניהם בזמן א' אם זהו תבעו חיטין וזה הודה בשעורים והתובע חזר לטענתו ותבעו חיטין ולא הזכיר שעורים מודה הרא"ש דפטור ובתומים הוכחתי בדברי הרא"ש ז"ל דסבירא ליה אף בהודאה איירי שאחר כך חוזר לטענתו הראשונה ומ"מ בעינן שיהיה נעשה בבת א' וצ"ע. ואם אמר לא כי אלא חיטין לכ"ע אפילו לא נעשה בב"א פטור משעורים דהא לא כי קאמר ועיין תומים:

(כה) ואם תפס התובע דמי שעורים. לאו דוקא דמי אפילו שעורים ממש ופשוט:

(כו) אין מוציאין. בסמ"ע כ' הטעם דיכול לומר לא הודיתי ולא מחלתי היותו מוחזק ועיין תומים דכתבתי דזה אינו רק כתבתי די"ל נחנו ב"ד מסופקים אי הוי הודאה ומחילה גמורה ואם כן בתפס לא מפקינן וגם עוד טעם כמש"ל:

(כז) קודם שתבעו בדין וכו'. עיין תומים דכתבתי למ"ד תפיסה לאחר הספק לא מהני י"ל כמש"ל דאנן מספקא לן ולכך קודם שעמד בב"ד ה"ל קודם שנולד הספק אבל אח"כ ה"ל לאחר שנולד הספק. אבל לשיטת המחבר דס"ל בכ"מ מהני תפיסה צ"ל טעם אחר כמ"ש הטור דיכול לטעון לכך לא תבעתי הואיל והיה לי שעורים בידי. ולכך צריך שיהיה דוקא בידו בעת התביעה. ועיין תומים מ"ש דלאק' א"כ אם שניהם מודים דלא היה רק הלואה אחת וזה אומר חיטין וזה אומר שעורים מה יהני תפיסה וכי בשביל דיש שעורים בידו אזלא הודאתו הא סוף סוף מודה ועומד דלא היה שעורים וע"ש מ"ש דה"ל כמתנה שאף שאני תובע חיטין מ"מ לא יהיה הודאה אם יודה לי שעורים וצ"ע:

(כח) מפקינן. אפילו תפס שלא בעדים בתובע אח"כ שתיהן חיטין ושעורין ואומר שמה שלא תבע שעורים מ"מ לא מחל ולא הודה אף על גב דאית ליה מגו נגד דמי חיטין שכפר הנתבע מכל מקום לגבי שעורים לית ליה מגו והוי כמגו במקום עדים סמ"ע וש"ך:

(כט) בחפץ פלוני. והיינו אם נאבד הכלי אינו חייב הנתבע באחריותו כ"כ הש"ך ונכון ועיין שם:

(ל) דשווי' אפותיקי. דעת הש"ך דמיירי דהתנה עמו אפילו ירצה הנתבע לסלקו במעות דלא יהיה רשות בידו אבל אם הרשות בידו של הנתבע לסלקו בזוזי הוי הודאה ממין טענה ואני כתבתי בתומים בכל אופן מיירי הש"ע כסתימת לשונו ואפילו יכול לסלקו בזוזי מ"מ לא הוי ממין טענה ע"ש:

(לא) בין בשבועה דאורייתא. עיין תומים מ"ש באריכות ליישב דלא תקשה מלקמן סימן ת' דפסק המחבר כרמב"ם באומר מועד הזיק והוא מכחישו דתם הזיק דחייב ש"ד ע"ש:

(לב) ומתשלומין. כן הגי' נכונה בש"ע כי כך כתב הטור ואיירי שזה שמיהר להשיב לא השיב כל כך במהירות תוך כ"ד של התובע רק היה לו לתובע פנאי לדבר עוד או שניכר לב"ד מתוך דבריו שהפסיק מאמרו ולא היה אז בדעתו לומר עוד ולכך אם טען באמת לא היה בדעתו לתבוע בעת ההיא יותר נאמן אבל אם אמר שהיה רצונו לתבוע עוד רק שמיהר נתבע להודות בזה חזינן דשקורי קמשקר כי היה לו פנאי לדבר ולא דיבר לכך אינו נאמן. ועיין תומים מ"ש בזה:

(לג) אבל איני שואלם עתה וכו'. ופי' הש"ך דמיירי באופן שלא היו התביעות כאחד דזה בניסן וזה בתשרי אבל אם היה בב"א אף בזו אינו נאמן ומפטר ואני כתבתי בתומים דאפילו בב"א נאמן לדעת הטור ומחבר אבל כתבתי לדינא העיקר כאחרונים דבשום ענין לא מפטר מתשלומין כיון דמיהר להשיב:

(לד) חייב לשלם לו דמי שעורים. אך אינו נשבע ש"ד על חיטין דלא הוי הודאה ממין טענה ש"ך:

(לה) אין כאן הודאה. דבעינן שיהיה תביעה קודם להודאה ובזו קדמה הודאה לתביעה ש"ך:

(לו) דבהנך נמי. כן הסכים הש"ך דקאי על סעיף ט"ו וסעיף ט"ז דמ"ש והא דכתב וי"א אף דהך דאם כמערים הנזכר בסעיף י"ד הוא גמ' ערוכה משום דשם היה הודאה וכפירה רק לא היה ממין טענה בזו ודאי אם הערים להודות קודם שיתבעו עוד שעורים לכ"ע לא מהני וחייב שבועה אבל כאן דהפיטור הוא משום שקדמה הודאה לתביעה והטעם דבעינן תביעה קודם להודאה דאם קדמה הודאה א"כ בשעת תביעה כופר הכל והרי מעיז וחזקה אין אדם מעיז וא"כ י"ל מה בכך שעשה בערמה להקדים מ"מ תו ה"ל כופר בכל ומעיז ואדרבא העזתו יותר שהקדים להודות בערמה ולכך באמת יש אומרים דלעולם פטור וי"א דחייב ולכך כתבו בלשון וי"א ודו"ק:

(לז) משלם שעורים. הסמ"ע נתן טעם דיש לומר לו כמו דאתה מסופק כן התובע מסופק ולכך לא הוי מחילה ודברים אלו אין להם שרש אבל בררתי בתומים הטעם דכנגד דמי שוי של שעורים החוב ודאי ופרעון או מחילה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וה"ל כא"י אם פרעתי ע"ש:

(לח) אלא בבא לצאת י"ש. ונראה דמיירי באופן דלא ה"ל למדע כגון יורש דאמר דא"י אם חייב לו אביו חיטין או שעורים וכדומה דהוי דומיא דהך דבפ' מניח זה אומר גדול הזיק וזה אומר א"י אם קטן או גדול הזיק דג"כ לא ה"ל למדע כמ"ש בתומים ולכך לצאת י"ש פטור לשלם חיטין אף דקי"ל לעיל סימן ע"ה א"י אם הלויתני חייב לצאת י"ש שם ה"ל למידע וכאן לא ה"ל למדע ומ"מ דמי שעורים חייב לצאת י"ש דזה ברור לי' דהיה חייב אבל אי ה"ל למדע מה ארי' דמי שעורים אף דמי חיטין חייב בבא לצאת י"ש ובזה מיושב קושי' הש"ך:

(לט) וכן נראה לי עיקר. והש"ך כתב דאין הכרעת רמ"א מכרעת וכן הסכמתי בתומים דנכונים דברי מחבר שהן דברי רמב"ם וכן לקמן בסימן רכ"ג בהיה לו שני עבדים והלוקח אומר גדול לקחתי והמוכר אומר א"י אם גדול או קטן זכה לוקח בקטן היינו הך דינו של מחבר ורמ"א לא הגיה שם כלום אולי סמך אמ"ש כאן:

(מ) מלא עשר וכו'. דעת הרמב"ם הוא זה לחלק בין קדימת מלא קודם כדים דמורה על טענת שמן אבל באמרו כדי' קודם מלאים על שניהם נתכוון והש"ך השיג דהגי' בגמרא יש בבורך וכבר כתב בדרישה דברוב ספרים הגי' בידך:

(מא) אבל אמר לו יו"ד כדים וכו'. הוא דעת הטור דס"ל לחלק בין כדי שמן לכדים בין סמוך למוכרת ורק הואיל ואין מבואר ברמב"ם להיפוך לא כתבו בלשון וי"א כדרכו:

(מב) נו"ן דינרים פקדון. לאפוקי מדעת הרמב"ן דס"ל מלוה ופקדון שני מינים הם. ודוקא מעות אבל תבעו מנה והוא מודה לו בחפץ פקדון בזה לא טעה וכמש"ל בסעיף י"ג דלא הוה מין טענה ועיין תומים דאם אין אחריות כלל עליו יש לספק דאפשר דלאו מין טענה הוא וע"ש דכן נראה:

(מג) בחוב אביו. שברי לו שאביו נ"ח לו. וכן להיפוך שתבעו בחוב עצמו שהוא חייב לו והודה לו שאביו נשאר חייב לו וה"א דה"נ טענו בחיטין והודה בשעורים קמ"ל וצריך לומר דמיירי דהוא ואביו לוה ממנו ברגע אחד וא"כ עכשיו שמת אביו ועל בנו מוטל נפרוע ה"א דחלה חיוב כאחד וה"ל לתבוע כאחד כמו חיטין ושעורים קמ"ל דלא הואיל זה אינו כשל זה. זה מאביו וזה מעצמו לא דמי' לחיטין ושעורים. אבל כשלא נעשה כאחד הא כבר כתב המחבר לעיל סעיף י"ב אפילו בחיטין ושעורים לא מחל לו ופשוט:

(מד) ונשבע היסת כו'. היינו שתבעו במנה שהלוהו והוא מודה במאה מאביו א"כ אין כאן הודאה במקצת אבל אם תבעו בק' בחוב אביו ומודה לו בחוב של עצמו בחמשים ה"ל מ"מ וצריך ש"ד דהא שם הלואה חד היא ש"ך ופשוט ומכ"ש בתבעו בחובו וחוב של אביו והודה לו באחד מהן דה"ל מודה מקצת ופשוט:

(מה) פטור מש"ד. פי' ראובן שתובע לשמעון ק' ומודה שמעון בדינר וחזר שמעון לתבוע בראובן כור חיטין והודה לו בחצי שמעון ודאי חייב לישבע אפילו שחצי כור יותר שוה מדינר ולא ה"ל הילך דהא בשעה שהודה בדינר עדיין לא הודה לו ראובן החיטין אבל ראובן פטור אם חצי כור לא שוה יותר מדינר שכבר הודה שמעון א"כ הודאתו חצי כור הילך הוא דהא יש לשמעון בידו דינר אבל אם שוה יותר פ"א אין כאן הילך ואין אומר שרוצה להחזיקו במה שטוען עליו. ונראה אפילו צריך ליתן חצי כור חיטין בעין מ"מ ה"ל הילך דאף דס"ל למחבר משכון לא מיקרי הילך ה"מ משכון דצריך שומא אבל מעות בעין לכ"ע ה"ל הילך:

(מו) להד"ם. לאו דוקא רק הל"ל איני חייב לך כי הלואה מודה רק שיחשב מה שחייב לו כנגדו לפרעון סמ"ע:

(מז) וישבע לי. היינו היסת דש"ד כבר נאמר לעיל סימן פ"ז דש"ד לא מהפכינן רק היסת ה"א דיכול לומר קודם פרעון כמו לאחר פרעון ועיין מש"ל בסימן פ"ז שנהגו עכשיו להשליש המעות ביד ב"ד ולהשביעו:

(מח) אלא מעות צרור. דאע"פ דמודה דהיה בו מעות מ"מ הואיל ואינו בו דבר שבמדה וכו' פטור ש"ך ופשוט:

(מט) פטור משבועה. והא דלא אמרינן עכ"פ מודה בפרוטה ואם כן ה"ל משאיל"מ עיין מה שכתבתי לעיל בסימן ע"ב בזה באריכות:

(נ) אפילו תבעו בית זה. עיין תומים דתרתי בעינן שיתבע דבר שבמנין ויודה דבר שבמנין וגם בית זה מלא מ"מ אין נקרא דבר שבמנין דאף דחסר דבר מ"מ קרינן לי' בית מלא ועיין תומים ודלא כסמ"ע דחשיב ליה לשני תי' בתו' ואינו רק תי' א' דשני סברות צריכי כמ"ש שם:

(נא) שהרקיבו בפשיעתו. ועדיין הם נכרים רק יש בה רקב אבל אם נאבדו לגמרי א"כ לא ה"ל הודאה רק בש"פ כיון דא"א לידע כמה היה כן כתב הש"ך ואין דבריו נראי' כיון דאמר חיטין היה עד החלון למה אי אפשר לידע כמה שוים נמדוד כמה כור חיטין יש עד החלון ובכמה דמי הכור. רק גבי מה שהנחת אתה נוטל שמה צ"ל שהם בעין רק הם רקובים דאי נאבדו איך שייך מה שהנחת אתה נוטל וצ"ל דהם רקובים דאל"כ מה איריא שאינו דבר שבמדה ת"ל דה"ל הילך ופשוט:

(נב) דאל"כ ה"ל הילך. ובמעות צ"ל ג"כ שנפחתו ונעפשו בפשיעתו. וכ"כ הרז"ה והביאו הש"ך ודלא כסמ"ע דכתב דברים דחוקים. ועיין בתומים כתבתי דבמעות בנתן לו להוציאם אפשר דלא מיקרי הילך וע"ש:

(נג) בקטנה. פי' שאינו עשוי בתבניתו כמו גדולה רק בתבנית אחר כמו אצלנו בלשון אשכנז הענג לייכטר ושיש לייכטר שהוא מין אחר משא"כ בת חמשה ועשרה ליטרין הכל הענג לייכטר רק זה משקלו יותר:

(נד) אזור גדול וכו'. כי אזור א"א לחתכו ולהעמידו על קטן כי הקצוות ניכרת סמ"ע:

(נה) ושל השטר שכפר וכו'. ואע"פ שיש לו מגו דהיה כופר בהך דבע"פ והיה מודה בהך דבשטר ואף נגד שטר אמרינן מגו כדקי"ל בהמפקיד בשטר דנאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו דשם יש לו מגו בגוף שטר ואיתרע שטר אבל כאן אין לו מגו בגוף שטר ושטר בחזקתו ש"ך ועיין לעיל בכללי מגו דאם ל"א מגו מממון לממון בלא"ה לק"מ ע"ש:

(נו) דשטר הוי כמו קרקע. פי' הסמ"ע אפילו לית ליה קרקע כלל מ"מ הואיל ושטר ה"ל ש"ק אם יש לו קרקע מיקרי שעבוד קרקעות. והש"ך השיג עליו ועיין תומים שהארכתי והעליתי דבעינן דוקא דאית ליה קרקע הן ב"ח והן משועבדים אבל בלית ליה קרקע לא הוי ש"ק ואפשר אפילו יש לו קרקע והוא דאקני ובשטר לא שיעבד דאקני ג"כ לא ה"ל ש"ק דהא יכול למוכרו ואין מוציא מיד לקוחות ולא משתעבד כלל ומ"מ צ"ע ועיין תומים:

(נז) על כפירת וכו'. דכמו דאין נשבעין על קרקע והתורה ממעטינהו משבועה כן בשטר שיש בו שעבוד על קרקע ה"ל כקרקע גופיה והא דדרשינן גם כן דשטרות אין נשבעין אין פירושו הך דינא דזהו בכלל קרקע רק פי' דתבעו דמסר לו ב' שטרות בעין והוא מודה לו בא' סמ"ע ופשוט:

(נח) כהודאה ע"פ. כתב הסמ"ע בטור הביא דעת התו' והרא"ש דאפי' במ"מ גרידא ליכא שבועה למ"ד שעבודא דאורייתא אלא בדלית לי' קרקע והמחבר והרב השמיטו. ועיין תומים דכתבתי דליכא למ"ד הכי כלל רק כי פליגי בהיה לו שטר ואינו מקוים או נאבד והוא מודה בו בהא נחלקו דהם סבירא להו דמ"מ הוי שעבוד קרקעות ע"ש שהארכתי בזה וכתבתי אף על גב דמחבר סתם פה דלא ה"ל ש"ק וחייב ש"ד בא"ע סימן צ"ו סעיף ט"ו הביא מחלוקת בזה:

(נט) אפילו יש בו נאמנות. והש"ך חולק דכיון דאין יכול לכפור תו לא הוי הודאה ועיין תומים שהארכתי בביטול דבריו וכתבתי דרוב מחברים לא ס"ל כן:

(ס) אע"פ שלא הלוהו כאחד. פי' ודאי תבעו בחיטין והודה לו בשעורים לא הוה דהא אין אדם תובע כל תביעתו כאחד אלא אפילו שבועה מחייב דה"א דאין הודאה ממין טענה קמ"ל דלא:

(סא) פטור משבועת התורה. אבל נשבע היסת על שלשה הנשארים וכ"כ המחבר לעיל סימן מ"ב סי"ב ועיין מ"ש שם:

(סב) דהוי כמשיב אבידה. אבל היסת ודאי חייב דכיון דבאומר שנים חייב וא"כ אתא לאערומי ולומר שלשה כדי להנצל משבועה דא"י לישבע דהנכון כתובע ועיין תומים:

(סג) היה אומר שנים. דבשלמא בכל מודה מקצת ל"א מגו דכופר הכל דלא אמרי' מגו דהעזה אבל כאן כיון דשטר מסייע לו אמרינן מגו אף דהוי ליה העזה סמ"ע ואף דהוה מגו לפטור משבועה ולדעת המחבר ל"א מ"מ מכח תקנה המוצא אבידה לא ישבע מפני תקון עולם לא ישבע דאף זה בכלל דאי אתא להטיל עליו שבועה מכל מקום ימנע ויאמר שתים והרי זה בכלל התקנה. ועיין בכללי מגו מזה באריכות:

(סד) פטור. ואפילו מהיסת הש"ך פקפק על זה דבשלמא מ"מ לא הוי דקדמה הודאה לתביעה אבל היסת למה לא ישבע ועיין תומים דכתבתי דנעלם ממנו דברי הש"ע לקמן ס"ס רס"ז עיין שם:

(סה) ואפילו משבועת היסת. עיין תומים דיש לומר אם יש קול ועדים דהיה מו"מ לו עם אביו וא"כ אפשר דירא דיהיה נזכר יש לומר להטיל עליו שבועה כדברי ר"ה גאון והכל לפי ראות עיני דיין בזה לסלק רמאות:

(סו) ודינו כשטר. ואין יכול לטעון פרעתי ש"ך:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.