סמ"ע/חושן משפט/פח
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) עד שיודה לפחות בפרוטה כו'. בפרישה ודרישה כתבתי דברי התוס' דמבואר שם דילפינן לה מדכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וכסף הוא דומיא דכלים מה כלים שנים דמעוט רוב שנים אף כסף שנים ומה כלים דבר חשוב (דאפילו בכלי שוה פרוטה יש בו חשיבות שבא ע"י מלאכה מרובה) אף כסף דבר חשוב ואינו נקרא כסף חשוב פחות ממעה וכתיב בתריה כי הוא זה ולמד ממנו דלשבועה דמודה מקצת בעינן שנים וגם חשיבות והיינו ע"כ בסוף בשעת כפירה דאי לתחלת טענה כסף דכתב רחמנא ל"ל הא יש ללמדו מכלים דהן חשובין (ושמואל פליג ע"ז שם ארב דאמר הכי ואמר דלא הוה ידעינן דבעינן כסף חשוב ב' מעין אבל קי"ל כרב ע"ש) אלא אם אינו ענין לתחלת טענה תנהו לסוף טענה דהיינו הכפירה צריכה שתהיה דבר חשיבות ותרתי וממילא התביעה היה יותר דהא מיירי כשמודה לו על תביעתו מקצת ועפ"ר ועד"ר מ"ש עוד ודלא כמ"ש עיר שושן אלא כמ"ש והוא מהתוס':
(ב) הפרוטה משקל חצי שעורה כו'. בפרישה כתבתי דלפי מ"ש מור"ם בי"ד ר"ס ש"ה דה' סלעים של פדיון הבן שהוא ג"כ כסף נקי דהא חשבון של שעורה שכתב הטור והמחבר בכסף זה כתוב ג"כ שם ומור"ם ז"ל כתב שם שעולים ב' זהובים פולניש וכל סלע הוא ד' דינרין נמצא ה' סלעים עולים כ' דינרין וב' זהובים הן כ' דרייאר פולניש נמצא הדינר עולה ג' גדולים פולניש וב' מעין שהוא שליש הדינר עולה גדול פולניש שהן ח' פעניק ליטוויש והן ג"כ ח' ווינר פעניק שג"כ ח' עולין על גדול פולניש ומעה א' הוא חצי גדול פולניש שהן ד' פעניק שהן יחד ל"ב פרוטות שכל א' הוא חצי שעורה של כסף נקי נמצא דשיעור פרוטה יהיה שמינית "מפעניק "ווינר "וליטו? יש. וק"ק לומר כן דשמינית מפעניק יחשב ממון לקדש בו את האשה ולהיות הדיינים נזקקים לו ואפשר לומר שבימיהן היו הפירות והקניני' בזול ובעד פרוטה היו קונים הרבה פירות ולכך הי' הפרוטה חשוב כממון ולפ"ז בזמנינו דאין יכולין לקנות בפרוטה כ"א מעט מזעיר מן הדין הל"ל דאין קדושי אשה סגי בפרוטה ולא פדיון הבן בשני זהובים צ"ע:
(ג) אלא מיני סחורות כו'. דבכל מקום שוה כסף ככסף:
(ד) אבל תבעו שני כלים כו'. ילפינן לה מדאמר רחמנא כסף או כלים ולא כתיב כי יתן איש אל רעהו כספים לשמור דנשמע נמי דבעינן שנים אלא להכי כתב כלים משום דיש לכלי דין בפני עצמו מפני דכלים הן חשובין כיון דעומדין לעשות בהן מלאכה הרבה:
(ה) עשרה מחטין כו'. כ"כ ר' האי והרמב"ם אבל הרא"ש והטור חולקים וס"ל דבעינן שיהא בכל א' לפחות ש"פ דהפחות מזה לא מחשב ממון:
(ו) ועד א' מכחישו כו'. דבכל מקום ששנים מחייבין ממון א' מחייבו שבועה ושנים שהעידו על פרוטה מוציאין על פיהם:
(ז) אלא בפרוטה חייב. נרא' דלדעת הרמב"ם והמחבר הנ"ל דכתבו דבתבעו בכלים בג' מחטים סגי ס"ל דבכופר הכל בתבעו במחט א' סגי וכן בשבועת שומרים בסעיף שאחר זה והא דכתב פרוטה משום דלא איירי בתבעו כלים:
(ח) דבשבועת שומרים נמי כו'. טעמו כיון דעיקר קרא דכי הוא זה אמלוה קאי דשבועת שומרים היא אפי' בלא מודה מקצת אלא מודה בכולו וטוען שנאבד ממנו הפקדון מה"נ גם לימוד דכי יתן איש אל רעהו כסף או כלים דרשינן אמלוה ולא אשומרין והי"א ס"ל כיון דעיקר פרשה איירי בשומרין קאי נמי אשומרין ועפ"ר שם כתבתי יותר מילת' בטעמ' ע"ש וכן עיקר וע"ל ס"ס רצ"ה דפסק המחבר בעצמו כן ע"ש:
(ט) שבועת היסת כו'. דכיון דחכמי' תקנהו דלא יגזול אחד לחבירו א"כ אכל דבר שחשוב ממון דהיינו פרוטה תקנוהו:
(י) עד שיודה ממין הטענה. דכי הוא זה תרי מיעוטי נינהו מ"ה דרשינן ג"כ מיניה דבעינן שיודה לו מזה שטענו:
(יא) בלתך קטנית. נגד תביעת תבואה נקיט דוקא קטנית דאלו שאר חמש' מיני דגן בכלל תבואה נינהו אבל נגד תבעו כור חיטין אם הודה לו בשעורין או במיני דגן ג"כ אינו ממין הטענה כמ"ש בסמוך סי"ב ומ"ה כתבתי בפרישה דעיקר הגירסא הוא הודה לו בלתך שעורין או קטנית ע"ש ולא כב"י:
(יב) קטנית פטור. פי' פטור מש"ד דמוד' מקצת דבזה איירי כאן ובסמוך סי"ב יתבאר דפטור גם מקטנית ע"ש ועפ"ר:
(יג) אבל אם תבעו בכור פירות. ובנ"י סוף המניח ה"ה אם תבעו כור סתם ואמר איני יודע אם קטנית אם חיטין אם שעורים ע"ש וע' בסי"ז:
(יד) א"ל שוה מנה כו'. בסעיף שאחר זה יתבאר דסתם מנה גם כן כוונתו לשוה מנה:
(טו) ואפי' הודה במטבע של חצי דינר. יש גורסין כאן ובדברי המחבר במטבע של חצי דינר זהוב. ולא נהירא דא"כ לא הוה צריכין לחזור ולכתבו אח"כ בסמוך בסי"א אלא כאן לא בא אלא לחלק בין תבעו בדינר היוצא בהוצאה דאז אפי' הודה לו במיני פירות וסחורה ה"ל ממין הטענה דשוה כסף תבעו ובין תבעו דינר זהב זהוב דאז אמרי' דדוקא תבעו ואז לא מבעיא הודה לו בסחורה או פירות דלא הוי ממין הטענה אלא אפי' הודה לו בחצי התביעה מטבע לא הוי ממין הטענה ובסי"א קמל"ן הרבותא דאפי' התביעה והודאה הכל ממין זהוב מכל מקום לא הוי ממין הטענה ומטעם שכתבתי שם ואגב דכתב שם רבותא דאפי' לא הזכיר בתביעתו דינר לחוד א"ל מאה דינרי' במטבע פלוני דה"א כיון דהזכיר מטבע לא קפיד במ"ש של פלוני וכדסביר' ליה לרש"י כמ"ש הטור בשמו קמל"ן דלא כתב נמי האי רבותא בצדו דאפי' היתה התביעה מאה דינרים במטבע זהב זהוב והודה בחציה של זהב זהוב לא הוי ממין הטענה:
(טז) דה"מ במלוה כו'. דכיון דמלוה להוצא' נתנה דרך בני אדם לחשוב בו דבר ההלואה בשוה דינר משא"כ בפקדון דלא ניתן להוצא' דרך לתבוע כעין מה שהפקיד ודוקא קאמר:
(יז) ממטבע פלונית עמ"ש לפני זה פירושו:
(יח) דינר זהב להחליפו כו' ואז אע"ג דאמר דנתן לו דינר זהב זהוב מ"מ מדקאמר להחליפו ש"מ דעיקר תביעתו בשוה היה:
(יט) ה"ג אפי' תבעו בדינר זהב זהוב והודה לו במטבע של חצי דינר זהב זהוב. ור"ל אפ"ה ה"ל כתבעו מנורה גדולה והודה לו במנור' קטנה דה"ל ב' מינים כמ"ש בסמוך בסכ"ה ועמ"ש מזה ל' ס"ק כ"א:
(כ) במטבע של חצי דינר זהב. הטור סיים בזה וכתב ז"ל ואצ"ל תבעו בדינר זהוב והודה לו בכסף שוה חצי דינר זהב עכ"ל ומשום דפשוט הוא מ"ה השמיטו המחבר:
(כא) ונשבע על השאר. פי' שבועה דאורייתא כיון דבשניהן תבעו בפעם אחד והרי הודה לו מקצת טענתו:
(כב) אבל תבעו חטין כו' פטור. נראה דמ"מ צריך לישבע היסת וכמ"ש ל' סי' רצ"ו ס"ד ובסי' ת' ס"ד ומשום דלא גרע משאר כפירה דנשבעין עליה היסת:
(כג) ויש מי שאומר כו' עד ולפיכך אפי' יש עדים כו' מה שכתב ויש מי שאומר כו' הוא לאפוקי מדעת הרמ"ה שכ' טעם אחר והוא משום דהודאתו שהודה בשעורים לאו הודאה דנתחייב עלה כיון דלא אמר אתם עדי וגם לא הודה בפני ב"ד ויכול לומר משטה הייתי בך בהודאתי אבל אם לא טען משטה הייתי בך חייב וכ"ש אם איכא עדים על הלוואת השעורים והרא"ש השיג עליו שם בפרק המניח וכתבתי לשונו בפרישה וגם שם כתבתי דאע"ג דהרא"ש דחה שם ג"כ פירש"י ותוס' שכתבו הטעם דפטור משעורים משום דמחיל ליה לא תימא דהרא"ש לא ס"ל טעמא דמחיל ליה ורש"י והתוס' לא ס"ל טעמא משום דכיון דתבעו בחיטין והודה לו על השעורין דא"כ לא ה"ל להטור ולהמחבר להזכיר ל' מחילה כיון דכתבו טעם דמודי לי' וגם התוס' דכתבו דמחיל ליה כתבו בצדו כיון דאודי ליה אלא כולם ס"ל בזה שוה דמדלא תבעו בשעורין נראה דאודי ליה דאין בידו שעורין וממילא הוה מחילה ומ"ה אפי' באו עדים על השעורים פטור ולא תמה עלייהו הרא"ש אלא שסתמו דבריהם ומשמע דס"ל דאפי' לא תבעו בחיטין דאותו יום באותו שעה שהלוהו פטור משעורי' וזה תימ' בעיני ועפ"ר ודו"ק:
(כד) ומ"ש כאלו הודה התובע. פי' כאלו הודה לו התובע ובס"א כתוב כן בפי' כאלו הודה לו התובע:
(כה) ואם תפס התובע כו'. דכיון שהוא מוחזק יכול לומר יודע אני בעצמי שלא הודיתי ולא מחלתי אלא שלא רציתי לתבוע הכל בפעם אחת:
(כו) אין מוציאין מידו. וכתב נ"י ס"פ המניח דאם תפס קודם דהדר מהודאתו אפי' תפס בעדים מהני אבל אם תפס לאחר שחזר מהודאתו מפקינן מיניה אלא א"כ הוה ליה מגו דלא היו דברים מעולם או החזרתי עכ"ל ד"מ ט"ז:
(כז) קודם שתבעו בדין כו'. ואז מהני אפי' יש עדים שתפס שיכול לומר מה שלא תבעתי שעורים מפני שהייתי מוחזק בהם. טור:
(כח) אבל אם תפס לאחר כו'. לשון הטור דכיון שכבר הודה שאין לו בידו שעורים לא מהני תפיס' אח"כ עכ"ל ונראה דלה"ט אפי' תפיס שלא בעדי' לא מהני אע"ג דאי בעי היה כופר התפיסה מ"מ ה"ל כמיגו במקום עדי' דאנן סהדי דכיון דלא תבעו שעורים דמחל לו מיהו מהני ליה התפיסה בלא עדים לגבות ממנו דמי החטים שתבעו וכדין כל תובע שכפר לו הנתבע ותפס אח"כ בלא עדים דיכול להחזיר בו ולגבות ממנו בשבועת היסת כדי תביעתו וכמ"ש הטור והמחבר לעיל ס"ס פ"ז אלא שאם דמי השעורים עולים יותר מדמי החטין או שתפס כדי דמי חטין ושעורין או ששוב הודה לו התובע שאין בידו חטין כ"א שעורים בזה אמרינן דלא מהני תפיסתו לענין שעורים וק"ל:
(כט) פטור משבועת התורה ומהתשלומין אפי' כו' כצ"ל וכן הוא בטור:
(ל) וי"א דבהנך נמי כו'. מלשון מור"ם שכ' דהנך משמע דגם אהא דקדם הנתבע ואמר שעורי' יש לך בידי שלפני זה קאי וקאמר דחייב ר"ל חייב לישבע ש"ד דאין בידו חיטין כאלו תבעו התובע בשניהם יחד והוא הודה לו בא' אבל בטור כ' דבהך נמי כו' משמע דוקא אדסמיך ליה קאי ועפ"ר שם כתבתי טעם למה כתב כאן די"א כן דמשמע דאיכא דלא ס"ל הכי ובהא דלעיל סי"ד הכל מודים דאם כמערים דחייב דשאני בהא דלא מהני ליה ערמתו אלא שא"צ לישבע על השעורים אבל החטי' צריך לשלם לו וכן בדין שלפני זה דחייב לשלם השעורי' עכ"פ ולא בא אלא להפטר משבועה על החטין משום הכי לא חשדינן ליה שיערים בשביל זה וק"ל:
(לא) ומשלם לו שעורים. וטעמו דבהא ליכא למימר כיון דלא תבע ליה שעורי' ודאי מחיל ליה דאיכא למימר דגם לתובע הי' ספק בשעורי' ומ"ה לא תבעו אלא חטים שברי לו והנתבע הודה לו שעכ"פ חייב לו אחד מהן ומ"ה משלם לו הפחות ועל האחר נשבע שאינו יודע והי"א ס"ל דגם בהא אמרינן מדלא תבעו גם בשעורי' די"ל דהודה ומחל לו כנ"ל מ"ה אינו חייב לשלם לו אפי' שעורין מן הדין ועד"ר ובפרישה שם כתבתי טעם אחר:
(לב) שהרי טוענו בשמן. דמדהזכיר מלא ברישא ה"ל כאלו אמר עשרה מדות של שמן יש לי בידך ולא הזכיר כדים אלא לידע כמה סך שמן יש לו בידו מה שא"כ כשאומר י' כדים מליאים שמן דמשמעות לשונו הוא דתבעו הכדים וגם במה שהיה בו ומלאים דהיינו שמן וכן כשלא הזכיר לשון מלא לא בתחלה ולא בסוף אמרינן נמי דדעתו היה לתובעו שניהם:
(לג) אבל אם א"ל י' כדי שמן. כ"כ בטור וכתב ב"י טעמו דכשאומר כדי בלא מ"ם אז הוא דבוק לשמן ושמן קטעין ליה ולא הכדים ולא נקט כד"י בלשונו אלא בשביל המידה וכשאומר כדים במ"ם אז הוא מוכרת משמן ומשמע דקא תבעו ליה תרוייהו ובטור לא הוזכר ברישא תיבת "מלא י' כדים דבלא מלא נמי מדקאמר כדי שמן שאינו מוכר משמע דקתבעי ליה (קנקנים) [צ"ל שמן] ולא (שמן) [צ"ל קנקנים] וכמ"ש הב"י בפירושו וא"כ ק' על מור"ם שאנוסח' המחבר שהעתיק מל' הרמב"ם ברישא תיבת "מלא כתב הוא החילוק דבין כדי לכדים שהוא כפי נוסחאות דרש"י [דהרא"ש] וה"ל למכתב בל' י"א ובדרישה כתבתי שנ"ל שגם בטור צריך להגיה ברישא תיבת "מלא ושאין חילוק בין כדי לכדים והבאתי ראי' לזה מרבי' ירוחם ומקיצור פסקי הרא"ש ע"ש:
(לד) יש לך בידי פקדון כו'. כ' זה לאפוקי מדעת הראב"ד דכ' הטור בזה בשמו דה"ל כטוענו חטים והודה לו בשעורים ועוד כתב הטור בשם הראב"ד גדולה מזו דאפי' תבעו שניהם והודה לו באחד מהן פטור משום דאין דינא דהלוא' ודשאל' דחייבין באונסים שוה לפקדון ולשכירות דפטורים מאונסין אבל הרמב"ם ס"ל דאפי' תבעו בא' מהם כיון דהכל מין ממון הוא וחייב בשניהן בגניבה ואבידה ה"ל מודה מקצת ממין טענתו וישלם מה שהודה וישבע על הנותר ש"ד:
(לה) והודה לו בחוב עצמו כו'. גם זה כתב לאפוקי מדעת הראב"ד דכתב הטור בשמו דס"ל דה"ל כחיטין ושעורים ע"ש אבל הטור כתב דהרא"ש לא הסכים עמו לא בזה ולא בדין שלפני זה:
(לו) ונשבע היסת על חוב אביו. וה"ה בהיפך אם תובעו בחוב עצמו והודה בחוב אביו ג"כ הדין כן ב"י בשם ב"ת ד"מ י"ג:
(לז) אם טענו בודאי שהוא יודע כו'. פי' כשתובע אומר להיורש ברי לי שאתה יודע שאביך ח"ל דאל"כ לא הי' היורש חייב לישבע וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס ס"ט:
(לח) אם הודאתו של שני שוה להודאתו כו'. פי' וכ"ש אם היה פחות ממנה וק"ל:
(לט) פטור מש"ד. פי' זה השני שהודה פטור כיון דבשעה שהודה כבר הודה לו הראשון וה"ל הילך שהרי יש בידו דהראשון כנגד הודאתו דהשני משא"כ הראשון דבשעה שהודה לא ה"ל דבר ברור ביד השני לא שייך בו לומר הילך וכן מוכח מל' הטור כמ"ש בפרישה ע"ש:
(מ) להד"ם. ל' הטור הוא איני חייב לך כלום כו' והוא ל' יותר מדוקדק שהרי מודה שיש בידו מקצת מה שתבעו אלא שטוען שרוצה לתפסו בעד מה שיש לו בידו כנגדו:
(מא) וישבע לי שיש לו בידי כו'. פי' ישבע היסת וכ"כ בטור דאלו ש"ד פשיטא דאינו יכול להפך ולהטיל עליו:
(מב) הדין עם התובע. עפ"ר שם כתבתי דל"ד הא למ"ש הטור בסי' כ"ד דנותנים לנתבע ל' יום כדי לאפטורי נפשיה מהתובע בטענתו יש לי בידי עדים וראי' כנגד מה שאני ח"ל וה"ה דהל"ל כאן דנשמע לו במה שאומר שישבע לו היסת דאולי לא ירצה להשבע ויפטר ממנו מיד דשאני הכא דאין ח"ל שבועת היסת עד שיפרע לו תחלה ויחזור ויתבענו:
(מג) עד שיטענו דבר שבמשקל כו'. דכסף או כלים דתביע' הוא דבר שבמדה ושבמשקל גם בהודא' כתיב כי הוא זה דמשמע דבר מבורר וידוע:
(מד) אין לך בידי אלא צרור כו' עד פטור משבועה. וא"ת מ"ש מהא דכ' הטור והמחבר בסי' ע"ה דאם תבעו הלויתיך מנה וזה משיב אמת הלויתני וא"י כו' "עד וי"א דמסתמא אין בהודאתו פחות מש"פ וחייב וי"ל דשאני התם דעל תביעתו שהי' דבר שבמשקל ובמנין השיב לו אמת הלויתני ומנית מידך לידי מאותו דבר שבמשקל ובמנין אלא שאיני יודע כמה מ"ה חייב משא"כ כאן דאומר דמעולם לא קיבל מידו לידו בפרוטרוט דבר שבמנין אלא מסרו לידו יחד בלי משקל ומנין וכאשר הנחתו תטלהו מ"ה פטור:
(מה) אפי' תבעו בית זה מלא כו'. והטעם דאף כשאינו מלא לגמרי נקרא ג"כ מלא בל' בני אדם לכך אין תביעתו ידוע א"נ בעינן שיהא מוזכר בתביעתו דבר שבמנין כ"כ התוס' ועד"ר:
(מו) עד הזיז פירש"י זיז הוא קורה הבולט מעלייה לתוך הבית:
(מז) שהרקיבו בפשיעתו ואף על גב דבמשנה וגם בטור ובדברי המחבר כתבו שא"ל מה שהנחת אתה נוטל וקאי גם אזה גם בהרקיבו שייך לומר האי לישנא וכאלו אמר אתה תובעני פירות עד הזיז הלא המה כמו שהנחת ואינם אלא עד חלון וכך אתה נוטל ואם הרקיבו אשלם לך באותו שיעור כיון שנרקבו בפשיעתו וכן פי' נ"י אבל אם נרקבו בלא פשיעתו ג"כ לא מקרי מודה מקצת שהרי אינו מודה לו בחיובו כלל:
(מח) דאל"כ הל"ל הילך. בדין שלפני זה שטוענו מעות והשיב מה שהנחת אתה נוטל לא קאמר דפטור מש"ד משום הילך אע"ג דשם לא שייך לומר דנתקלקלו בפשיעתו ה"ט דבנתן בידו פירות מסתמ' יחד להן מקום ושייך לומר בהן הילך כי הן ברשותך במקום שהנחתם משא"כ במעות שמסתמ' לא יחד להן במקום מיוחד מ"ה צריך להחזירו לידו ובסעיף כ"ב בתובעו כור תבואה והשיב לו אין לך בידי אלא לתך כיון דלתך דבר מועט הוא מסתמ' לא יחד לו מקום ומשום הכי לא מקרי הילך עפ"ר:
(מט) והוד' לו בקטנה כו'. דשני מינין הן משא"כ בהודה בשל חמשה ליטרין דאיכ' למימר באותו מנורה שתבעו הוא מודה ממנו מקצת והוא שגרר' והקילה ממשקלה עד שהעמיד' על ה' ליטרין וכן בתבעו מנורה של פרקים דאיכ' למימר גדולה היתה ונטל ממנה קצת חוליות ונעשית קטנה והרי הודה במה שתבעו:
(נ) תבעו אזור גדול כו'. דבאזור הקצוות ניכרין ולא שייך לומר דחתך ממנה וקצרה מה שאין כן ביריעה דיכול לחתוך ממנה ולא יהי' ניכר:
(נא) דשטר הוי כמו קרקע כו'. עיין פרישה ודרישה שהוכחתי דאפילו אין ללוה קרקע כלל אפי' משועבדים אפ"ה חשוב השטר כקרקע כיון דנכתב השטר כדי לטרוף בו:
(נב) וכשם שאין נשבעין על שעבוד קרקעות. בפריש' כתבתי דהא דפשט ליה דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות והיינו שטר הוא מגמ' פ"ק דב"מ (דף ד' ע"ב) ואף שרש"י פי' שם כפירת קרקעות ומשום דאמעט קרקע מכלל ופרט (וכמ"ש הט"ו בר"ס צ"ה) מ"מ שטר שיש בו שיעבוד קרקעות ס"ל שהוא כקרקע אבל א"ל דר"ל כאן משום דשטר בכפירות שיעבוד קרקעות נתמעט בהדיא מכלל ופרט כמו קרקע (וכמ"ש בסי' צ"ה) די"ל דשטרות דהתם לא איירי דוקא בשטר גמור דש"ק אלא ה"ה בכת"י או בשטרות גמורים ולא תבעו במה שכתב בהן אלא שיחזור לו השטר בעצמו כגון דתבעו בשני שטרות והודה לו באחד ועמ"ש סצ"ה ועפ"ר שם כתבתי היאך מצינו דנשבע הנתבע אכפיר' שיעבוד קרקעות הא בעל השטר נשבע ונוטל כמ"ש הטור והמחבר כאן ובסי' פ"ב:
(נג) הרי הוא כהודא' ע"פ כו'. עיין בטור סי' זה סל"ח שכתב בשם התוס' והרא"ש לפי מאי דקי"ל שיעבוד' דאוריית' אפי' במודה מקצת במלוה ע"פ אינו חייב לישבע ש"ד אם לא שאין לו קרקעות בנ"ח או שמחל להלוה שיעבוד קרקעותיו והמחבר ומור"ם ז"ל לא הזכירו סברתם וסתמו כדעת הרמב"ם ואינך גאונים דלא חלקו בהם ועד"ר:
(נד) אפי' יש בו נאמנות. זהו דלא כמ"ש המ"מ בפירושו להרמב"ם איך שס"ל דאם יש בו נאמנות לא מחשבא הודא' דהרי בלא הודאתו נמי הי' חייב ובאידך ה"ל כופר הכל ועד"ר:
(נה) ונמצא שלא הודה אלא מה שבשטר כו'. ר"ל וכבר נתבאר בסעיף כ"ח דאין הודא' שבשטר מחייבתו שבוע':
(נו) אפ"ה פטורה מ"מ כ' בשם הרמב"ם דאינו פטור אלא מש"ד אבל היסת עכ"פ צריך לישבע וי"ל דגם הטור והמחבר ס"ל הכי ואע"ג דסיימו וכתבו ע"ז ז"ל ולפיכך א"ל מנה כו' עד פטור ואפי' משבוע' היסת י"ל דלא לגמרי דימו אותן יחד אלא לענין שגם בדין ההוא פטור מש"ד ומ"ה כ' שם בהדי' דפטור אפי' משבועת היסת ולא כ"כ בדין קמא והטעם דברישא דעכ"פ יש עליו שטר מ"ה ל"ד לגמרי למשיב אביד' משא"כ בסיפ' דדמי לגמרי למשיב אבידה דאינו נשבע אפי' היסת מפני תקון העולם וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' רס"ז ע"ש:
(נז) דאם רצה הי' אומר שנים כו'. אע"ג דבשאר מודה מקצת חייב ש"ד ולא חשיב כמשיב אבידה דאי בעי הוה כופר הכל דשאני התם דאמרי' דלא הי' יכול להעיז פניו לכפור הכל אבל כאן דלשון השטר דכתוב בו סלעין דינרין דמשמעותו שנים מסייע ליה לא מחשב לי' כהעזה ועפ"ר:
< הקודם · הבא >
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |