אורים/חושן משפט/פז

אורים ‏ חושן משפט פז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) שהיה יכול להחזיק וכו'. ולאפוקי אם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים או מטלטלים בדברים עשוים להשאיל ואיכא עדי ראה וכיוצא בהן טובי:

(ב) אם הוא מ"מ כו'. תבעו בק' חמשים הלואה וחמשים דמי חבלתו והוא כופר בכל אע"ג שהדין הוא שהנחבל נשבע ונוטל מ"מ לא הוי מ"מ מדר' חייא קמייתא דהא עדיין מחוסר שבועה (ועיין תומים מ"ש דאף אם מודה בהך חבלה לא יהיה מ"מ דהא א"י לכפור) אבל אם עדים מעידים שכבר נשבע והוא כופר ה"ל הך דר"ח קמייתא הר"ן וסמ"ע ועיין תומים ע"ש דהא ה"ל שעבוד קרקעות ע"ש:

(ג) מ"מ וכו'. דרמיה רחמנא שבועה עליו דאין אדם מעיז ולכך מודה במקצת דתו ליכא העזה כ"כ ועל הנשאר אשתמוטי קמשמע ועיין מש"ל בקונטרס מגו ולקמן סימן צ"ב באריכות:

(ד) בין בפקדון. ולאפוקי מ"ש לדעת רש"י דבכופר בפקדון חייב שבועת התורה ועיין מש"ל בכללי מגו בכוונת רש"י:

(ה) והלה אומר להד"ם וכו'. דלא מבעיא אומר פרעתי דאיכא דררא דממונא אלא אפילו אמר להד"ם דליכא דררא דממון ואיכא בגמרא תרי לישני ופסקו רוב מחברים כהך לישנא:

(ו) הילך וכו'. פי' שמוכן בידו ליתנם למלוה בב"ד אף על פי שלא נתנם לו רק הואיל ומוכן בידו בב"ד ה"ל כאלו נתנם כבר ש"ך ונכון הוא:

(ז) מוכן בידו. היינו במלוה אבל בפקדון קיי"ל כמחברים דה"ל הילך כ"ז שהוא קיים אפילו הוא בבית הנפקד ומכ"ש בעומד באגם אבל אם נפחת באופן שהוא השומר חייב בתשלומין תו לא מיקרי הילך ש"ך ופשוט:

(ח) ואפילו יתן לו משכון. דמצי לסלוקי בזוזי וגם צריך שומא. ולכך כתב הריב"ש דאם משכן לו משכון ונתן לו רשות למוכרו בלי שומת ב"ד כלל רק כרצונו לכ"ע ה"ל הילך:

(ט) וי"א דמשכון וכו'. דהרי שטר וכו' עיין תומים שהסכמתי עם הסמ"ע דהא דשטר קרוי הילך היינו בדאית ליה קרקע אבל אם אין לו קרקע אף שטר אינו קרוי הילך כי מה הילך שייך הרבה לוים בשטר ואין משלמים רק קרוי הילך הואיל ומשעבד ליה קרקע ואעפ"כ הוא כ"ש ביש משכון בידו. ודעת הש"ך להכריע כהך דמשכון לא קרוי הילך ואני הארכתי בתומים והעליתי דמידי ספיקא לא נפקא ואין לחייבו מספק ש"ד:

(י) הוא מעשה ב"ד. עיין מש"ל סי' פ"ח באריכות מזה דלא תקשה הא בלאו הכי הוי שעבוד קרקעות:

(יא) אם נראה וכו'. כתב הש"ך דכל ספק בשבועה אין להטיל עליו שבועה מספק ועיין מש"ל בכללי קים ליה:

(יב) לא גרע וכו'. ועיין תומים שכתבתי דוקא דידע מזה החילוף ומכל מקום מסרו אם כן הוי כמשכון אבל בטעה וסבר שהוא של חבירו ואחר כך הרגיש לא הוי כמשכון דהא בטעות מסרו לידו ואין זה הילך דיכול למחר לערער בטעות נמסר לך מידי ע"ש:

(יג) ובאו עדים שלוה כו'. כן הגיה הסמ"ע דבלא עדים הא יכול לטעון מפטור לפטור ולכך הגיה ובאו עדים ומ"מ פטור משבועה ולא הוי דרח"ק הואיל ואינם מעידים להדיא שלא פרעו רק אין אנו מאמינים לו והש"ך השיג דה"ל דר"ח קמייתא ולכך הגיה וע"א מעיד דאף דאמרי' משאיל"מ מ"מ לא הוי בכלל ר"ח קמייתא ועיין בתומים לעיל ריש סימן ע"ה דהעליתי דדברי שניהם בספיקא דדינא נישנית ע"ש:

(יד) וכן אין המתחייב וכו'. עיין מש"ל בסימן ע"ה באריכות:

(טו) י"א שפוטרו. ועיין תומים דחלקתי לענין הטלת חרם דאם טוען ברי יכול להעיל עליו בחרם אבל כשטוען שמא אין עליו חרם דהרי ע"א מסייעו:

(טז) והעיקר כו'. כתב בת"ה בש"ש וע"א מעיד שלא פשע וא' מעיד שפשע דעת הת"ה דלא אמרי' אוקי חד לגבי חד ומשתבע ש"ש רק פטור משבועה והש"ך השיג ודעתו דחייב שבועה ועיין תומים מ"ש בזה דעכ"פ בשבועת שומרים ודכוותי' דאין תובע טוען ברי שהעד משקר א"י להשביעו ואם בא עד המסייעו תחלה בכ"מ א"י להשביעו כמ"ש הט"ז דהואיל דבא תחלה ה"ל כשנים ואין בדבריו של א' במקום שנים משא"כ להיפך דבא עד המשביע תחילה בזו כתבתי בתומים דיש בו מחלוקת במחברים וצ"ע לדינא:

(יז) וה"ה כשכת"י וכו'. פי' אפילו יטעון התובע טעיתי במכתבי ויש בו מהשבוש והטעות מ"מ אינו נאמן כלל דהוי כמו עד המסייע משא"כ כשאין טוען כן פשיטא מה קמ"ל:

(יח) ה"ה בנשבע ונוטל. עיין תומים שהעליתי דוקא באותן שהיו נוטלים דבר תורה בלי שבועה אבל אותן שד"ת אפילו בשבועה לא יטלו רק חז"ל תקנו שבועה לא פוטר ע"ש:

(יט) אם יש לו עד המסייע. ואם טען א"י דה"ל מתוך שאיל"מ ובא עד המסייע כדבריו לא מהני דכיון דאמר א"י כבר נתחייב ממון ואין ע"א מהני לענין ממון הרא"ש ריש ב"מ ועיין תומים מ"ש בביאורו ואם הוא חשוד שדינו שכנגדו נשבע ונוטל ויש לחשוד עד המסייע עיין תומים שהעליתי דנר' דעד מסייע פוטר לחשוד ובפרט בשני חשודים:

(כ) נוטל וכו'. ואם חשוד דקיי"ל שכנגדו נשבע ונוטל ואותו שכנגדו יש לו עד מסייעו מ"מ חייב לישבע דאל"כ כל אחד יוציא ממין מחשוד עפ"י ע"א ש"ך בשם הגהת מיימוני עיין תומים דכתבתי דשם מיירי באופן שעיקר חיוב שבועה היה ע"י ע"א כי נתחייב שבועה להכחיש העד ולהיותו חשוד שכנגדו נשבע בזו אין אותו עד פוטרו משבועה דא"כ יוציא כל הממון על פי עד אחד אבל אם בלא"ה נתחייב שבועה וע"א מסייע לשכנגדו י"ל דפוטר ע"ש:

(כא) והפכה וכו'. הקשה הסמ"ע הא כיון דיש כאן ע"א ה"ל ש"ד להכחיש העד ולי' כאן דין היפך ותי' דאיירי בשטרות וקרקעות או שתובע נתרצה בכך שיהיה מהפכו וש"ך כ' דלא ידע שיש ע"א והפכה ואחר כך הביא ע"א וצועק הנתבע דישבע וקמ"ל דלא או ישבע הוא או חבירו נוטל בלי שבועה ואם הפכה אחר כך הביא חבירו ע"א שדינו דנוטל בלי שבועה אם יכול לחזור מהיפוכו אף שהוא באופן שנתבאר לעיל סימן כ"ב דבלא"ה א"י לחזיר כגון שקנו ממנו וכדומה בזו דעת סמ"ע דא"י לחזיר והרב הש"ך נסתפק בו ובאמת ספק גדול היא וצ"ע:

(כב) אבל אם אין מאמינים אותו אלא מכח מגו. הטעם דאלו טען טענה ההוא שהיה לו לטעון במגו היה צריך שבועה א"כ אף עכשיו נמי צריך שבועה ואין לחזק טענתו יותר מאלו טען טענה ההוא שהיה נאמן עליו והש"ך השיג על זה וכתב דעשו בק"ק ווילנא פס"ד ומעשה רב נגד דין זה שהיה אחד תופס חפץ משל חבירו בטענה שחבירו חייב לו והיה לו ע"א מסייע ופטרו משבועה ועיין תומים מ"ש לחלק דאם במה שע"א מסייעו אין חבירו מכיר בשקרו משא"כ אלו טען טענה אחרת שהיה נאמן עליו היה חבירו מכיר בשקרו אין פוטר משבועה וצריך שבועה:

(כג) הרי זה נשבע מספק. בזה כתב הש"ך הא טען וודאי פשעת אין כאן ש"ד אבל כבר השגתי עליו בסימן ע"ב דליתא ע"ש:

(כד) אם הוא מנשבעים ונפטרים. דבנוטלים מה נ"מ אם אינו רוצה לישבע לא יגבה כלום ואם על הנתבע שבועת היסת ולא רצה לישב' ותפס התובע ואמר השבע היסת או אני אתפוס בשלך אין מוציאין ממנו תשובת רדב"ז ח"א סימן רי"ו:

(כה) אם קדם ותפס וכו'. היינו מעות אבל לא מטלטלים כמבואר בש"ע א"ע סימן צ"ז סעיף י"א ונר' דאם תפס פירות הקרקע ששער ידוע ומכרם ותפס עבורו מעות ג"כ אין מוציאין דבכה"ג לא שייך מאן שם לך וכן מוכח מדברי הרא"ש פרק חזקת גבי רבה בר שרשי' ע"ש והך תפיסה מיירי בעדים דליל מגו כלל:

(כו) לא מפקינן וכו'. וה"מ באותם שדינם דבר תורה ליטול בלי שבועה רק חכמים תקנו שבועה ולכן א"מ בדתפס אבל אותן כגון שכיר נגזל שד"ת אפילו בשבועה לא היו נוטלים ומתקנת חכמים ליטול בשבועה אפילו תפס מפקינן וכן אם היפך הנתבע שבועת היסת לתובע והתובע תופס ואין רוצה לישבע מפקינן מיניה וכמו כן אם נתבע חשוד שהדין שכנגדו נשבע ונוטל ואם תפס התובע ולא רצה לישבע מפקינן מיניה עיין תומים:

(כז) מיניה. וכתב הסמ"ע אם יש לו שטר דאפילו מחרימין ליכא הואיל ויש בידו שטר וכבר השיג הש"ך וכן כתב לעיל סימן פ"ב דמחרימים אותו רק לא נחתי' לנכסים ועיין מש"ל באריכות. ודע דהא דאמרי' דאי תפס לא מפקינן היינו בשאר שבועות אבל בשבועה דע"א מעיד שהוא פרוע ואותו עד עדיין פה קיים א"כ תובע אותו עם עד הזה דחזי' לו מה שנפרע במעמדו כי עכשיו תפס לפרעון שטרו א"כ צריך לישבע ש"ד ולית ביה התנצלות כלל רק מיירי דליכא כאן העד הזה עיין תומים:

(כח) אין שומעים לו. משום דיאמר או עשה כהתורה ועשה שבועה או תשלם כי לא הטילה תורה שבועה עלי וכן בשבועת המשנה בנשבעים ונוטלים יכול לומר או השבע וטול כתקנת חז"ל או תפסיד ולא תקנו חז"ל עלי שבועה ומכ"ש באותן דשורת הדין שאף בשבועה לא יטלו רק חכמים תקנו שיטלו בשבועה פשיטא דא"י להפך:

(כט) וכן נשבעים ונוטלים וכו'. דעת הש"ך דאם תפס דמצי למימר קים לי כרש"י ותו' דאף אלו יכולים להפך ונכון הוא אבל אם במה שדעתו דאף באלו שאין נוטלים כלל מהדין רק חז"ל תקנו שיש לו בשבועה מ"מ יכולים להפך לזה אין דעתי נוטה כמ"ש בתומים ע"ש וכתב הש"ך דלשיטת רש"י דיכול להפוך אם נתחייב שבועה בע"א המעיד פרוע והפכו לא קרוי עד המסייע כיון דאותו עד גרם עיקר השבועה ועיין בתומים שהארכתי בזה והסכמתי לדינא כמ"ש הש"ך:

(ל) א"י להופכו. והטוען בפקדון החזרתי דנאמן במגו דנאנסו ובעי שבועה כנאנסה דעת הש"ך דמ"מ יכול להפך ואני כתבתי בתומים ובכללי מגו דיש לו כל דין ש"ד וא"י להפכו כלל:

(לא) להפכו. ואם שנים תובעים זה לזה ואחד נתחייב ש"ד ואחד שבועה דרבנן עיין תומים דהעליתי שזה שעליו ש"ד מחויב לשבע תחילה אם לא שרואין הב"ד שאם יקדימו לשני עי"כ יבוא הדבר לפשרה אזי יכולים לאחרו ע"ש:

(לב) דחשיד לי בכך. אף ע"ג דהוי טענת שמא מ"מ הא גוף השבועה ג"כ בא על השמא ש"ך לפ"ז בטוענו ספק מפי עד א"י להפכה אשתבע לי דחשיד לי דהא גוף שבועה בברי ואין משביעים בטענת שמא:

(לג) אבל אם יש בה גלגול. ואם יאמר על גלגול אשבע אני ועל גוף שבועה השבע אתה יכול להפך וכמו כן יכול לומר השבע אתה דחושדני במה שאתה מגלגל עלי דבג"ש משביעים אפילו מספק:

(לד) אי אפשי וכו'. דהתקנה זו היה לטובתי אי אפשי בה והריני כשאר תובע השבע לי שאינך חייב לי ועיין תומים דהעליתי אם יש בידו שטר והליה טוען פרוע והמלוה אומר דל שטרי מהכ' לא אהיה נאמן בשטר כתחז"ל השבע לי היסת שאינך חייב לי בזה אם לא ירצה הלוה לישבע נחתינן לנכסיו אף ע"ג בשאר היסת לא נחתי כי זה בא מכח ממ"נ אם אין אתה נשבע שטרי בתוקפו והריני יורד לנכסיך בשטרי גם כתבתי כי עכשיו נהגו הדיינים לפסוק אפילו בש"ד להפך על התובע בהיסת והיינו במשליש המעות טרם השבועה בב"ד אז הוי כפרעון ע"ש:

(לה) נפטר הנתבע. אבל יכול להחרים סתם סמ"ע ועכשיו נהגו כל מקום שנאמר חרם סתם מקבל על עצמו בחרם ב"ד:

(לו) אם היה חשוד וכו'. עיין מ"ש בזה סימן פ"ב ולקמן סימן צ"ב באריכות כי שם מקומו:

(לז) נק"ח. עיין בסעיף ט"ו מבואר מה נקרא נק"ח:

(לח) ולא רצה לישבע ושלם. ה"ה אם לא שלם עדיין אלו היה טעות בשיקול הדעת היה קם דינא כנ"ל בסימן כ"ה אבל היות הטעות בד"מ הדין חוזר ש"ך וג"ת:

(לט) הוי טעות בד"מ. והש"ך חולק כי אין רוב פוסקים מסכימים לכך ולא הוי רק כטועה בשיקול הדעת ועיין תומים כי העליתי כי רובם ככולם ס"ל כן ואין לנו אלא קבלת הגאונים ע"ש:

(מ) חוזר ונשבע וכו'. דהוי כמו אלו טעה הדיין והשביע בלתי נק"ח במקום שצריך דצריך לחזור ולישבע וה"ה זה דמ"ש. בית חדש:

(מא) שבועה דאורייתא. לאו דוקא ש"ד אלא אפילו שבועת המשנה כמבואר לקמן בסימן צ"ב סי"ג ע"ש:

(מב) וישלם. פי' לאחר שנשבע שכנגדו וכתב הגהת מרדכי סוף משבועות זהו תקנת הגאונים וכן נראה דלא דמי להך דטעה ולא השביע בנק"ח דחוזר ונשבע דשבועה בנק"ח דאורייתא דילפינן מקרא שים ידך תחת ירכי משא"כ הך חשוד דפסול לשבועה הוא מתקנתא דרבנן כמ"ש המרדכי שם בשם התו' א"כ בשכבר נשבע לא תקנו חז"ל ולכך צריכי לתקנת הגאונים וזהו דלא כש"ך:

(מג) אלא תפלין. וכתב בס' שבועות לר"ה גאון גבול ת"ח כזה המניח תפלין וכתב הש"ך ולפ"ז אין חילוק בין ת"ח לאחר וא"כ לכל אדם יש להשביע בתפלין ויותר נראה דכונת ר"ה גאון שמניח תפלין כל היום כדרכם בימים קדמונים אבל המניח תפלין בעת ק"ש פשיטא דאטו ברשיעי עסקינן דיהיה קרקפתא דלא מניח תפלין ח"ו ואם כן אדרבא בזמנינו לא שכיח והכל אינו בגדר ת"ח:

(מד) אלא ה"ה שאר ספרים. הט"ז והש"ך תמהו על זה כי ספרים יהיה עדיף מקדושת תפלין דלא הרשוהו אלא לת"ח ודוחק לומר דבעיני המוני עם קדושתם חמור וכאן תלוי הכל לפי דעת המוני עם ודוחק ומיהו כבר נהגו להקל בזמנים הללו כמ"ש הט"ז והכל לפי ראות עיני דיין:

(מה) שאינו נפטר בשבועה ראשונה. עיין מש"ל תומים ס"ק כ"ח:

(מו) הרי הוא. הל' מכונה כאדם התולה קללתו באחרים אבל באמת נשבע הרי אני ארור ח"ו וכו' סמ"ע:

(מז) ביום הכניסה. דאז רבים שכיחים ומסתפי טפי דאולי יבואו עדים ויכחישוהו:

(מח) אלא בשבועה וכו'. ורי"ו כתב דאינו אלא חרם סתם פי' אפילו הזכרת שמו אינו רק בחר' יהיה מי שמעכב ממונו ולא נוהגים כן עכשיו רק הוא בשבועה ש"ך:

(מט) בארור. פי' מ"מ מזכיר השם ארור פלו' לה' אם משקר רק מ"מ אינו כ"כ חמור משיאמר נשבע אני בה' ואף על פי שבטור נזכר שיאמר כן בעשרה השמיטו המחבר משום דטור ס"ל כל שבועה יהיה ברבים אבל לפי דס"ל למחבר דא"צ אף בארור א"צ:

(נ) וממשפחתו. דסתם משפחתו מחפי' עליו ולכך אף הם בעונש:

(נא) שכל ישראל ערבים. וודאי בכל עבירות כל ישראל ערבים רק בשאר דברים אם אין בידם למחות לא נענשו ובשבועה נענשו מ"מ סמ"ע:

(נב) פוטרים אותו. פי' או מוציאין אותו חוץ לב"ד או מסלקים אותו מאותו ענין לענין אחר ותו לא מצי הדר ביה לדעת רש"י עיין מש"ל בסימן כ"ב:

(נג) יש לדיין לומר לו לפרש. כי אין סומכין על מה שמשביעים על דעת ב"ד אם יש חשש ערמה כ"כ הרא"ש ריש ב"מ גבי שנים אוחזים:

(נד) או לאיים עוד בדברים אחרים. במטה של מתים ובגדי תכריכים לעורר לו שסוף אדם למות ולמה ישבע לשוא נפשו:

(נה) שהוא ע"י טענת וודאי. כיון שחבירו תבעו וא"כ וודאי חד משקר ואף הנשבע בספק לכך מאיימי' אבל בשבועת ספק אוקמי בחזקת כשרות כי וודאי אמת אתו ומה צורך איום:

(נו) כל מי כו'. ה"ה בנשבע ונוטל סמ"ע ונהוג עלמא אפילו בשבועת היפוך והט"ז כ' דע"י היפוך אין צריך ק"ח ועיין תומים דדחיתי ראיה שלו ומנהג ישראל תורה:

(נז) כדי להשביעו חנם. עיין תומים דאין כוונת הק"ח שיודע בוודאי שאמת אתו רק שאינו יודע להדיא שחבירו אומר אמת ומשביעו בחנם אבל אם מסופק אין עובר על ק"ח אף כי טען בב"ד כי ברי שחייב לו מ"מ ק"ח שלו אינו רק שאינו יודע בבירור שאמת עם שכנגדו:

(נח) חנם. ואם נשבע על טענת ספק גם כן מקבל בחרם שחושדו ולא נודע לו שנכון אתו ט"ז ואם הוא נשבע ומגלגל עליו דברים אחרים והנתבע אומר שגם על הגלגולים יקבל בחרם שאין מגלגלו עליו בחנם כתב הגאון מהר"ג דא"צ ועשה לו סמוכים מדברי הגמ' כתובות דף פ"ו ע"ב אי ע"י גלגול מהנ"מ פי' רש"י הרי נתחייבה לו שבועה ומה יקשה לה גלגול זה ובלא"ה זהו רק תקנת גאונים:

(נט) ויענה המשביעו אמן. כתב הסמ"ע אע"ג דלעיל סימן פ"ב וע"א מבואר דאין צריך לענות אמן כאן שמסתמא הוא במעמד השבועה להשביע שכנגדו על דעתו טוב שיענה אמן והט"ז כתב דלעיל אין כאן שבועה כלל רק שמחרים אין להכריחו שיענה אמו אבל כאן שמשביע לנתבע יכול הנתבע לומר לא אשבע עד שתענה אמן כי אולי בלי אמן קיל לך ועכשיו כבר כתבתי דנהגו לקבל בחרם לנוכח שיאמר אני מקבל בחרם וא"צ עוד אמן:

(ס) בפני עד. והש"ך כתב דלא נהגו כן ולא ידע טעמא:

(סא) ואז א"צ וכו'. דכל הטעם דאם הוא בפניו כסיפה ליה יותר לישבע בשקר וה"מ במכיר בשקרו ולכך אפילו מת העד מ"מ אינו צריך לישבע בפני בע"ד כיון דאין מכיר בשקרו ועיין תומים דכתבתי ה"מ בנשבע ונפטר אבל בנוטל לעולם צריך לישבע בפני בע"ד ע"ש. אם נשבע בטענת שמא א"צ בפני בע"ד דהא לא כסיפה ליה וה"ה בשנשבע ע"י ג"ש דא"צ בפני בע"ד כ"כ מהרי"ו בתשובה קנ"ד:

(סב) נשבע ונפטר. עיין מש"ל בסימן כ"ד מזה ע"ש:

(סג) אין מחייבין אותו היסת. ומכ"ש ש"ד במ"מ וע"א וכן אם תבעו שבועת שותפים והוא אומר לא היה שותף וע"א מעיד שהוא שותף אין נשבע להכחיש העד דאף דיודה לא יתחייב ממון אלא שבועה:

(סד) אמרת ליתן לי מנה. דעת הש"ך דוקא בעשיר אבל בעני כיון דאם יודה מחויב ליתן לו דה"ל צדקה מחויב לישבע ועיין תומים דבמחלוקת שנויה ונראה דא"צ רק מזכירין לו עונש נדר ובפרט באומר לשון ליתן ע"ש ואם תבעו אמרת לי למכור הסחורה בכך השער פשיטא דאין כאן שבועה ודלא כבעל ש"ג ונסתפק בעל כנה"ג אי טענו לקחתי בדמים ממך חפצים והוא כופר אי נימא דאין כאן שבועה כלל דאף אם יודה הא מצי לחזור בו דאין מעות קונה מדרבנן או נימא דכיון דבעי לקבל מ"ש א"כ אולי לא יקבל והוי ממון ולא דעתי מקום ספיקא דהוי כמו ת"כ דהואיל דאין מחויב רק מכח ת"כ אין משביעים אותו רק מזכירין לו עונש ת"כ דה"ה כאן מזכירין לו עונש מי שפרע דאם מכר וחזר מי שפרע וכו' ואם כן תו ליכא שבועה כלל:

(סה) וה"ה אם אין וכו'. עיין בתומים מה שחלקתי בין זה לאשה היושבת תחת בעלה:

(סו) אין מחרימין. ה"ה טען הפכת עלי שבועה (והוא באופן שא"י תו לחזור בו) וע"א מעיד כדבריו ורצונו לישבע והוא כופר ישבע שאין לו בידו כלום ולא ישבע שלא היפך דאף דיודה אין כאן הודאת ממין רק הודאת שבועה בעל עיטור והביאו הש"ך:

(סז) קונסים אותו. למגדר מילתא אבל הטוען חבלת בי בזה יש שבועה דאיכא גביה שבת רפוי כנ"ל בסימן א':

(סח) אע"פ כו'. הע"ש נתן טעם משים דחשוד אממון אינו חשוד אשבועה והסמ"ע נתן טעם משום ספק מלוה ישינה והם שני תי' בגמרא ועיין מש"ל בסימן צ"ב:

(סט) אפ"ה נשבע לו. ועיין תומים דדוקא טוענו ברי אבל בטוענו שמא גזלתני ורוצה לגלגל עליו ע"י שאר שבועה שחייב לו א"י וכ"כ התו' ע"ש:

(ע) עיקר תביעה משום איסור. ואע"ג שמסתעף ממנו ממון כגון שתבעו שממנו נתעברה בזנות אפילו זנות א"א אע"ג דמסתעף מיניה ממון שחייב לזון הוולד מ"מ פטור הואיל והתביעה הוא על איסור ועיין תומים דדוקא היסת אין משביעים אבל שבועת המשנה או ש"ד אף באיסור משביעין ע"ש:

(עא) דבר באתננה. היינו פנויה ואפילו נדה דלא קיי"ל כר"נ בן הקנה וחייבי מלקות שוגגים חייבים בתשלומין אבל א"א כיון דחייב מיתה אפילו שוגב ליה ביה תשלומים בב"ד אא"כ תפסה:

(עב) והביא עדים. פי' כך טענתו שאז היה מביא לפני ב"ד עדים וא"כ ממון גמור הוא דלא שייך ביה תו מודה בקנס פטור:

(עג) צריך לישבע היסת. ואם אחד תובע לחבירו עמדתי עמך בדין ונתחייבת לי ממון והשני אומר לא עמדתי אם טוען שא"א עכשיו לחזור ולטעון כי נשכחו הטענות או העדים הלכו או שהיה שודא דדיינא וכדומה צריך הנתבע לישבע שלא נתחייב בב"ד אבל אם אפשר לטעון מחדש ולא נשתנה הענין כלל מה טיבו של שבועה יטעון מחדש וכתורה יפסקו לו כן העלה הש"ך ונכון הוא ועיין לעיל סימן כ"ד ומ"ש שם דחד דינא הוא ממש:

(עד) לישבע היסת. וה"ה אם מחויב ליתן דבר לא מכח הדין רק מכח תקנה גם כן מחויב לישבע היסת דלא פלוג עבדו רבנן בהיסת כ"כ מהר"ם בתשובה והביאו הש"ך

(עה) מנשבעים ונפטרים. אבל בנוטלים א"י ליטול עד שיביא ראיה לדבריו:

(עו) נאמן. ועיין תומים דנראה אפילו יטעון השבע לי בגוף הטענה שלא לוית ממני אי שפרעתני מ"מ לא משגיחין בי' דכבר נפסק עליו היסת והוא טוען שנשבע ע"ש ודלא כש"ך וה"מ בשהיה תחילת השביעה היסת אבל אם היה ש"ד ועכשיו אמר שנשבע אם אפשר להשביעו כמתחלה משביעו ש"ד ואם א"א כגון דמ"מ וכבר פרע לו מה שהודה או שתבעו ע"פ העד והעד הלך לו משביעו היסת ואם אינו טוען ברי כגון יורש שבא בפסק אביו למ"ד דאין משביעים על טענת הוגד לי וא"י לטעון מחדש עליו א"י להשביעו בשבילו היסת דכל שאלו יודה לא מחייב רק שבועה אין כאן שבועה ע"ש:

(עז) לפני שמש או עדים. ואם מת השמש נאמן לומר שפרע בפניו כ"כ הש"ך. ואם הכחיש לשמש אינו נאמן כמ"ש בתומים:

(עח) עד שיביא ראיה. ואם אמר מחלת לי השבועה הסכים הש"ך והט"ז דאין נאמן דלא כסמ"ע אבל בשבועה העליתי דנאמן מיהו אם אומר שמחל ש"ד צריך גם כן לישבע בנק"ח שמחל לו כמו ש"ד:

(עט) הוחזק כפרן. בין שאמרו צא והשבע או חייב אתה לישבע כ"כ רי"ו אף ע"ג דגבי פרעון יש הבדל לענין שבועה אין הפרש:

(פ) ואינו נאמן. היינו בחייבוהו ב"ד שבועה אבל מתחייב עצמו בשבועה בלי ב"ד אף ע"פ שאין יכול לחזור בו מ"מ לא הוחזק כפרן דעביד לשמוטי עיין ש"ך ס"ק ס"ב:

(פא) נפטר מהשאר. הואיל היה דרך תשובה אלו היה חייב יותר היה גם כן מודה ולא שייך כאן ערמה דמי יכריחו להודות אותו מקצת:

(פב) איני נפסל וכו'. ונשבע שבועת מ"מ דהא הודה דשבועה ראשונה היה בשקר ולכן אפילו היה שבועה ראשונה גם כן בנק"ח מ"מ צריך לישבע דאל"כ בלא"ה צריך לישבע כדלעיל סעיף י"ד ואם ירצה שכנגדו לומר הואיל לדבריך אתה חשוד אני אשבע ואטול כתב הש"ך דשומעים לו כמ"ש לקמן סימן צ"ב ועיין תומים דכתבתי דנראה מדברי בעה"ת דר"ש גאון שהוא הדיעה דהעתיק המחבר לא סבירא ליה הך דינא דיכול התובע לומר אני אשבע ואטול וע"ש אך לדינא הואיל בלא"ה הלצתי בתומים בעד דעת הרי"ף דסבירא ליה דבנדון זה נעשה חשוד על פי עצמו וגם המחבר והטור פסק הך דינא לקמן בשם רמ"ה בלי חולק ולכן האמת לדינא כמ"ש הש"ך דאם ירצה התובע נשבע ונוטל. ועיין תומים באריכות והא דלא הוי משיב אבידה דאם ירצה לא היה מודה במקצת כלל ואי דה"ל העזה דאין אדם מעיז הא העיז והעיז דכפר ונשבע לשקר וצריך לומר עתה הוא מתחרט ואין רוצה להעיז ולכך מ"מ ואשמוטי קמשמט וכו':

(פג) ע"פ שנים עדים. דאין צריך להעיד עוד בב"ד דתיכף ומיד נעשה חשוד אבל אם נשבע להכחיש העד צריך הבעל דין להעיד שנית אחר שבועה בב"ד שנשבע לשקר ואז נעשה חשוד אבל במה שתבעו בב"ד לא מחשב לעדות לפוסלו סמ"ע ועיין מש"ל ס"ס ל"ד מזה:

(פד) הדין עם התופס. דלא קי"ל כרב דסבירא ליה ולקח בעליו ולא ישלם ואם נשבע אע"פ שבאו עדים אחר כך והכחישו איתו מ"מ פטור ואם כן ה"ה בתופס בעצמו במקום שיש לי מגו אך לא קי"ל כן לדינא רק לא ישלם כ"ז שאין מכחישים אבל בהכחישו עדים ישלם וה"ה זה שתופס ונאמן במגו דה"ל כעדים סמ"ע (ורבים נשתבשו בו בכוונתו וזה פשוט):

(פה) עם התופס. אפילו השביעו בע"א ונשבע להכחיש העד ואח"כ תפס מכל מקום צריך שבועה ואין ע"א מסייע לפטור משבועה עיין תומים ס"ק כ"ז ולא כט"ז:

(פו) או שהוציא השטר נקט. או משום דאיכא מ"ד דנאמן בקנין פרעתי סמ"ע ולדינא הוא עיקר דאינו נאמן נגד קנין פרעתי:

(פז) שהוציא השטר. והוא ל"א מתחלה קודם שנשבע שיבטל כל ראיה שלו דאלו טען כן והוא הוצרך לבטל שוב לא היה מועיל מה שהוציא אחר כך שטר סמ"ע וש"ך:

(פח) ואינו חשוד. וכן אם כ' בשטר שבועה שיפרע לזמן מוגבל והלוה טען שבאמת קיים שבועתו ופרע בזמן ההוא ובעל השטר מכחישו בעל השטר נאמן דצריך לפרוע הואיל שטרו בידו אבל אינו נעשה חשוד דילמא באמת פרעו כמו שנשבע תשו' ר"י בן הרא"ש והביאו הב"י והש"ך:

(פט) ולא טען הנתבע להד"ם. כי מה שאמר איני חייב פירושו שכבר פרעו:

(צ) ואמר שלא נשבע. ואפילו יורשים מודים שלא נשבע אביהם מ"מ אין עליהם שבועה ואפילו טען אביכם היה חייב לי פטורים יורשים לישבע שלא פקד אביהם סמ"ע:

(צא) אם הוא פרוע. שיודה החרם חל על היורשים דאם יודעים בבירור דאביהם חייב דיפרעו וכן על בעל שטר אם הוא יודע דפרע יקרע השטר ומה לו אפושי שטרו ולכך כתב בש"ע לשון סתם להורות דקאי על שתיהן סמ"ע:

(צב) אין להשביעו וכו'. דשמא יבואו עדים ויעידו הפך שבועתו ונמצא ח"ה אבל משום שבועת חנם יש להשביע כיון דלא בריר לן שיבואו עדים סמ"ע והש"ך השיג ממ"נ אי יודע שאמת נשבע מה"ת יעידו עדיו ההיפך וכי נחשדו על השקר ואם בשקר נשבע תבוא עליו קללה ולכן פי' הש"ך ד"מ ישבע שפרע והוא טוען מחר יברר בשטר ולא אהיה נאמן ויצטרך לפרוע שנית ואם כן לחנם נשבעתי וכ' הסמ"ע דאם התובע אינו רוצה להמתין יבטל כל ראיה ועדות בזה ואז חייב לישבע:

(צג) הת"כ כו'. הסמ"ע נתן טעם דהא מיירי דנתן ת"כ שיפרע ועכשיו טוען שפרע ולכך חייב היסת דבאותו זמן עדיין לא נשבע לשקר ואחר כך עובר וקיל ליה משא"כ כשישבע עכשיו היסת השבועה יצא לשקר מפיו ומזהר זהיר ביה ולפי זה תליה במחלוקת לעיל סעיף ט"ז וגם אם עכשיו נותן ת"כ שכבר פרע מועיל לכ"ע והש"ך השיג על כל הדין דס"ל מהר"ם מרא דהאי שמעתי' לטעמיה דס"ל היסת בעי נק"ח משא"כ ת"כ דאינו בנק"ח אבל לדידן דאף היסת לא בעי נק"ח ליתא ועיין תומים שכתבתי דלא ק"מ דמ"מ קיל מהיסת ולכך לכ"ע אפ לו תוקע עכשיו כפו דפרע לא נפטר מהיסת ע"ש:

(צד) ליתן לו מתנה. דעת הסמ"ע דוקא היסת משום דלא נתקן על כך אבל במ"מ או ע"א והכחישו חייב לישבע והש"ך השיג דלעולם אין כאן שבועה הואיל זולת ת"כ לא היה שום חיוב עליו רק מכח ת"כ א"כ אין שבועה אחר שבועה ואני כתבתי בתומים דתלי' במחלוקת בין שבועה שעבר ולהבא אי חד דינא אית ליה למ"ד דלא דמיא צדקו דברי הסמ"ע לחלק בין היסת לשבועה דאורייתא ודו"ק וגם תליא אם אפשר בהתורה ע"ש יעיין תומים דהעליתי אפילו למ"ד דנשבע תחלה א"צ שבועה לבסוף ה"מ לפטור אבל בנשבע ונוטל אינו נוטל בשבועה זו עד שישבע לבסוף ע"ש:

(צה) במגו. והא דלא נאמן במחלת לי אפילו ליכא מגו כגון דנתן ת"כ בעדים דמחילה טענה גרוע היא ועיין תומים:

(צו) טובת הנאה. אפילו למ"ד ממון מ"מ לא נתקן היסת ע"ז:

(צז) שכבר החזיר. והסמ"ע גרס שכבר החזיק לחלקו לעניים ולכך אין בו שבועה דלא נ"מ רק לטובת הנאה אבל באומר שכבר החזיר והוא מכחישו א"כ הרי כאן תביעת ממון וקי"ל דעל הקדש לעניים נשבעים והט"ז כתב דכי נשבעים בתובעו קהל או ב"ד דהם יד עניים אבל הוא יכול הלה לטעון לאו בע"ד כו' ועיין תומים דכתבתי דלפ"ז אף ב"ד א"י להוציא דהא אין טוענין טענת ברי ועיין תומים דכתבתי אפילו הוא גבאי מ"מ אין כאן שבועה למ"ד מגו לאפטורי משבועה אמרינן:

(צח) פטור מהאחרים. דשבועה לאחד שבועה לרבים ואם שנים חייבים שבועה לאחד ואחד נשבע כתב הסמ"ע אם אחד השביעו שאמר יהיה באלה מי שמעכב ממון חבירו מהני שיאמר חבירו אמן או הן ואני כתבתי בתומים דאפילו אמן א"צ רק כששמע השבועה ולא הודה היינו שבועה אבל אם אחד נשבע בלשון שבועה שאין לך בידי לא מהני אמירת אמן מחבירו וכתב הש"ך דמהני אם יאמר אף אני כמוהו ובתומים כתבתי דצריך לומר כן תכ"ד ומי יבחין זה ואפשר באומר אף אני כמוהו מקבל עלי חומר שבועה מהני אפילו לאחר כ"ד וצ"ע:

(צט) שהטענה מרומה. דעני תבע לעשיר שהלוהו והוא בתכלית עוני וחבירו עשיר מופלג וניכר שהוא רק להתגולל לעשיר כדי שישבע הרשות ביד ב"ד לפטור משבועה מיהו מבואר שם בתשובת מיימוני במקום דליכא דררא דממון דבלא"ה רגיל ר"ת לפסוק כלישנא בתרא דר"נ הוא דמקילין אבל לא במקום ש"ש דררא דממון ויש לתמוה על סתימת המחבר:

(ק) שהמזכיר ש"ש לבטלה. עיין תומים דהעליתי דדין זה צ"ע וביחוד לדברי המחבר דפסק לעיל סימן ל"ד דלא מפסל בעבירה שאין בו מלקות. ועכ"פ אין כאן פסול רק מדרבנן וגם זה צ"ע:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.