אורים/חושן משפט/פט

אורים ‏ חושן משפט פט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) (א ב ג חסר)

בנק"ח. תקנת חכמים היא משום כדי חייו דשכיר וגם הבעה"ב שוכח דטרוד בעסקיו ופועליו ובקל יוכל לבוא לידי שכחה לכך תקנו חז"ל שישבע שכיר ויטול אפילו בבעה"ב דלא טרוד והשוו חז"ל דבריהם ואפילו בכופר הכל ואם יש לבעה"ב ע"א מסייע עיין תומים ס"ק ט"ז דנראה דאין נשבע ונוטל וצ"ע:

(ב) תובע את הקטן. דכך טובתו שימצאו לו פועלים כי זולת זה לא ישכרו לו פועלים כלל ועיין תומים ונראה דמיירי מקטן שהגיע לעונת פעוטת דיש לו יד במטלטלים אבל קודם לכן אין מעשיו כלום:

(ג) היה השכיר קטן. דאין בר עונשין ואינו בר שבועה כלל ונוסחא מוטעת היה ברמב"ם שכ' בו דאף שכיר קטן נשבע:

(ד) או עבד. ודאי עבד בר שבועה דחייב בכל המצות הכתובים בתורה כמו אשה רק סתם עבד אמרו בגמרא דהוא גנב וגזלן ולכך הוא בגדר חשוד אבל בעבד המוחזק בכשר כשר לשבועה:

(ה) נשבע בעה"ב. היינו היסת ועיין תומים מ"ש כי הרבה מחברים דס"ל דנשבע בנק"ח וכתבתי טעם למה ס"ל לרמב"ם רק היסת ע"ש:

(ו) אבל אין יורשי שכיר וכו'. עיין תומים דכתבתי דלא מבעיא בטוען פרעתי לאביכם ומת אפילו בעה"ב חי אין יורשי שכיר גובים ממנו דהם א"י לישבע שלא פרע רק שלא פקדנו ואין נוטלים בשבועה זו אלא אפילו טוען לכם פרעתי במות אביכם והם רוצים לישבע שלא פרע מ"מ משמע מלשון הירושלמי דלא נתקן תקנה זו רק לשכיר גופיה שיגע במלאכתו ולא ליורשים:

(ז) נשבעים ונוטלים. רק הבעה"ב נשבע ונפטר ודעת הב"ח שישבע שבועת נק"ח ומהרש"ל וש"ך דעתם רק היסת וצ"ע וע"ת מה שכתבתי בזה:

(ח) ושעשה עמו מלאכה. דאל"כ מה מהני ששכרו עדיין יוכל לומר לא עשית מלאכה ואם יש עדי מלאכה ולא עדי שכירה עיין תומים מ"ש דאם הכחשה בדבר מועט כגון ש"פ ל"ש המגו דלא שכרו דהא מ"מ חייב לו ליתן שכרו מה שעשה מלאכה כדלקמן סי' רס"ד ס"ד רק ביש הכחשה ביותר מכפי הפחות שבשכירות בעיר בזו יש לו מגו דל"ש ואף דעשה מלאכה מ"מ אין לו רק הפחות שנהגו בעיר ולכך תרתי בעינן ועיין תומים שהארכתי בזה גם כתבתי דנראה דאם יש לו עדי מלאכה ולא שכרו אף על גב דחייב בשכרו כנהוג בפחות שבעיר מכל מקום אם טען בעל הבית פרעתי אפשר דלא תקנו חז"ל נשבע ונוטל כי ירד שלא ברשות שכיר תנן ולא בא מעצמו:

(ט) אבל אם לא היה וכו'. ע"ת הארכתי אם מודים דהיו עדים רק הלכו למד"ה אין כאן מגו דירא מחר יבאו עדים ויכחישו אותו וע"ש:

(י) מתוך שיוכל לומר לא שכרתיך וכו'. ואף על פי דאנן אמרינן דבעל הבית טרוד וטועה ואין חפצו לשקר ואיך ישקר ויאמר דל"ש עיין ר"ן שכ' כתי' התו' והוא דאם לא ברי לו שפרע היה טוען שלא שכרו דבזה אין נחשב לב"ד דמשקר משטוען פרע דיודע דהב"ד יחשדו אותו דשכח לרב טרדותיו ואני כתבתי בתומים טעם אחר והוא ישוב לכל הקו' והוא דכל התקנה היה משום כדי חייו דשכיר ואם הוא השכיר עצמו בלי עדים והיה הבעה"ב יכול להכחישו וילך בפח הנפש ש"מ דהאמין לבעה"ב ולא חס אנן אין לא נאמין ונחוס עליו ע"ש שזהו תי' הגון מרווח ביותר:

(יא) ואם הוא מ"מ וכו'. לאפוקי מדעת הר"י שכ' הטור דהוי מגו דמ"מ לכופר הכל דל"א וע"ת שהארכתי בישוב דברי הר"י ע"ש:

(יב) ישבע שבועת התורה. זהו לכ"ע דלמ"ד מגו לפטור משבועה ל"א אף זהו הוי מגו לפטור משבועה ולמ"ד הטעם דהוי מגו דהעזה אף בזה ה"ל העזה והכנה"ג כתב באריכות דלמ"ד מגו לפטור משבועה אמרינן אין בזה רק היסת ולא דק דה"ל מגו דהעזה ול"א כאן לא הוי העזה דהפועל יחשוב דטרוד ושוכח דזהו לטובת הפועל אבל אין זה כדאי לפוטרו מש"ד וזהו תמיהת הרא"ש על הרי"ף דמפרש מילתא דשמואל דאמר ישבע בעה"ב דמיירי במ"מ והקשה הרא"ש א"כ מה פריך וכי ס"ד לפטור מש"ד ולכן דרבי צ"ע כי אף שיש לדחות ראית הרא"ש ולומר קציצה שאני מ"מ האמת יורה דרכו:

(יג) וי"א וכו'. ודעת המחבר אפילו בע"א אין על בעה"ב רק היסת ואע"פ דאם טעו לא שכרתיך ה"ל להכחיש העד והיה צריך ש"ד מ"מ כיון דהוא רק תקנה לא חייבו רק היסת ולפמש"ל הטעם ניחא דבזה לא תקנו חז"ל דהא הוא האמין לבעה"ב ואולי יכחיש לעד כהנ"ל ועיין תומים שבררתי זה באריכות:

(יד) נשבע ש"ד. ולא זה דמי לנסכא דר"א דהא כיון דאין מכחיש לע"א דינו כשנים דכאן אף אלו היו שנים שורת הדין דנאמן רק חכמים תקנו בע"א ל"א כן:

(טו) ש"ד. לאו דוקא דאורייתא דהא הוא רק הואיל והכחיש העד היה חייב ש"ד אף בזו ישבע ואין זה דאורייתא אבל כבר העליתי בכללי מגו דיש לו כל תוקף ש"ד בכל אופנים ולכך הוא נקרא בפי מחברים ש"ד הואיל ויש לו כל תוקף ש"ד:

(טז) אם תבעו אחר זמנו וכו'. משום דאין שכיר משהה שכרו אצל בעה"ב סמ"ע ועיין תומים דכתבתי דזה לבד אלים לפירש"י דמפסיד שכיר זכותו לישבע וליטול וא"כ באומן שעושה כלים למ"ד אומן קונה בשבח כלי ג"כ לאח"ז הממע"ה אבל דעת התו' דתרתי בעינן אין שכיר משהה שכרו וגם אין בעה"ב עובר בב"ת ולכך בזו דאין עובר בב"ת אף לאח"ז הרי זה נשבע ונוטל ועיין במ"ש בתומים שנראה דברי רמב"ן דס"ל כרש"י וע"ש עוד דבעה"ב נשבע וצ"ע:

(יז) אחר זמנו. ואם תבעו בזמנו בעדים ואמר שכבר פרעו והיה שורת הדין שהשכיר נשבע ונוטל ולא תבעו בב"ד ותבעו אח"ז אי נאמן עמש"ל סימן ע"ח בתומים סק"ג באריכות ואם מחולקים שבעה"ב או' שכבר עבר זמנו והשכיר אומר עדיין זמנו פשיטא דבעה"ב נאמן אבל אם אין עדים שהוא בתוך זמנו רק בעה"ב מודה אי נימא דבעה"ב נאמן במגו שהיה אומר שהוא לאח"ז כמו דל"ש צ"ע וע"ש בתומים:

(יח) שכיר יום וכו'. ושכיר שעות דיום כל היום ודלילה כל הלילה לבד ולא ביום שאחריו ושכיר שבת וחודש יצא ביום גובה כל אותו יום יצא בלילה גובה כל אותו לילה וע"ל סימן של"ט דמה שנאמר שם דעובר בבל תלין אף כאן תו אין שכיר נשבע ונוטל דחזקה אין בעה"ב עובר:

(יט) שתבעו כל זמנו. ר"ל סוף זמנו ואמר לו לפרוע א"כ הרי לא פרע לו מקודם סמ"ע ונכון הוא:

(כ) יום החמישי. הסמ"ע וכן בדרישה ביקש לומר דאם התביעה היה מע"ל נותנים לו זמן מע"ל והוא מודה שדבריו הם נגד הר"ן וכ"מ ובטל דעתו נגד דעתם כי בירושלמי אשר ממנו מקורו ל"נ רק י"ב שעות ולא מע"ל ואין לחדש דין מבלי מקור בש"ס והנכון כמ"ש הט"ז שהגיה במקום יום חמישי ליל חמישי וכן הנכון:

(כא) שכבר נתן לו שתיים. פי' שמודה בו השכיר או שיש עדים דאל"כ בפרעון השכיר נאמן בשבועה:

(כב) נשבע בנק"ח. דהואיל דאיכא כדי חייו לשכיר ואיכא קצת ספק אולי שכח ג"כ לכך החמירו חז"ל והטילו עליו שבועה דיפרוש וזו שבועת המשנה ואם כן אם טען א"י אם קצצתי לך א' או ב' לא אמרי' דה"ל א"י אם חייב לך רק אמרי' משאיל"מ למ"ד דאמרי' כן בשבועת המשנה ועיין ש"ך שדעתו להשיג ע"ז ולהסכים דא"צ רק היסת וע"ת מ"ש דאין דבריו ברורים ולדעתי אפילו קים ליה ל"מ לטעון נגד פסק הש"ס:

(כג) אבל אם שכרו וכו'. דלא עדיף קציצה מאם מחולקי' בפרעון דבשכרו שלא בעדים או לאח"ז דלא תקנו חכמים כלל וע"ת ס"ק י"ד מ"ש:

(כד) בעה"ב היסת. היינו אם אין מודה מקצת אבל במ"מ מהכ"ת יגרע משארי מ"מ וחייב שבועת התורה

(כה) בענין שהיה יכול לטעון לקוח. ע"ל סי' קל"ג שם הדין מבואר אימת אומן נאמן לקוח ע"ש:

(כו) נשבע בנק"ח. ונוטל אף דיש לו מגו דלקוח ואלו טען לקוח היה נאמן בהיסת מ"מ למ"ד מגו לפטור משבועה ל"א פשיטא דל"מ מגו אלא אפי' החולקים מ"מ כאן דלאו אגופיה דחפץ קטען רק שחייב עליו ה"ל כנוטל ותקנות חכמים הנוטלים לא יטלו אלא בשבועה ובפרט כיון שבא להוציא ה"ל כמגו להוציא דמ"ש ממון ומ"ש שבועה כל כמה דאין נשבע אין לו ממון וה"ל מגו להוציא:

(כז) בנק"ח. ונוטל ע"ת דאם מחולקים בפרעון דזה או' פרעתי וזה מכחישו ודאי בגוף חפץ בלא"ה א"נ הבעה"ב דכל כמה דחפץ ביד אומן ה"ל תוך זמנו ואין אדם פורע ת"ז אלא אפילו שאם חפץ אחר משכון בידו באופן דיכול לטעון עליו לקוח ג"כ א"צ האומן שבועה בנק"ח רק משתבע היסת ע"ש:

(כח) נשבע בעה"ב בנק"ח. דעת הרמב"ם לחלק בין שכיר לאומן דבשכיר נשבע בעה"ב בנק"ח ובאומן בהיסת והמחבר השמיטו דס"ל דעת חולקים עיקר ועיין תומים שישבתי דדעת הרמב"ם יש לו פנים בהלכה ונראה לדינא הואיל בלא"ה דעת הרב הש"ך בכ"מ לומר דא"צ רק היסת בזו באומן כיון דרמב"ם ס"ל ג"כ דאין נשבע רק היסת א"כ פשיטא דיוכל לומר קי' ליה כרמב"ם ויתר מחברים וא"צ רק היסת וע"ל כללי קים ליה דיוכל לומר קים ליה משני טעמים:

(כט) ואין מגלגלים. פי' הב"ד אין מניחים לגלגל וגם הב"ד אין רשות לגלגל ואין מאיימין עליו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.