אורים/חושן משפט/פא

אורים ‏ חושן משפט פא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) משטה וכו'. דכמו דהוא כיון להשטות בי ולתבוע דבר שאיני חייב לו אף אני כוונתי להשטות בו ולהודית דבר שאינו:

(ב) נאמן. עיין תו' דה"ה דנאמן טעיתי והיינו במקום דיכול לטעון טענת השטאה ואם כן ה"ל מיגו אבל בדלית ליה מיגו אי"ל טעתי ע"ש:

(ג) וצריך לישבע וכו'. גם צריך לישבע שאינו חייב לו אלא דגם זה צריך לישבע שכיון להשטות בו ועיין תומים כתבתי הטעם דאי לא נתכווין להשטות חייב לשלם אף דלא היה חייב לו מעולם:

(ד) שהוא כדבריו וכו'. דעת הש"כ בטוען ברי שאתה חייב לי ויש כאן טענת וודאי אבל אם אינו טוען ברי הא הכל טענת ספק אי חייב לו או לא וכוון להשטות ואין משביעין על טענת ספק ועיין תומים דבררתי דלא כן הוא אפילו על זה לבד דנתכוון להשטות משביעין ליה דהוי רגלים לדבר כמו סלע שנפל משנים עיין שם הא אי טוען להד"מ אין כאן שבועה אם לא דטען ברי אתה חייב לי ע"ש. וכתב הסמ"ע בשם מרדכי דאפילו לא טען להדיא ישבע לי רק תבעי לשלם הב"ד פוסקין לו שבועה ע"ש:

(ה) להד"ם. פי' מעולם לא אמרתי הן בפני עדים פטור דהואיל דכוון אז להשטות בו לא שם אל לבו דברים כאלה שאין בהם ממש ולכך שכחן ואמר שלא אמר לו מעולם אף באמת אמרן לו. והעלה הש"ך דאף לאחר שבאו עדים א"צ לטעון כן להשטות נתכוונתי ולכך שכחתי רק אנן טענינן ליה אלו היה מדכר היה טוען כך יעיין תומים:

(ו) אבל לא בציבור המודים. היינו קהל וכבר כת' הרא"ש בתשובה כלל ח' דדברי קהל א"צ קנין וה"ל כקבלו קנין א"כ איך שייך גבי' השטאה הא בקנין לא מ"ל משטה הייתי ודברי קהל ה"ל כקנו ולכן מ"ש הש"ך לפקפק על זה לא ברור ודברי הש"ע כיתד במקום נאמן:

(ז) כיון דלאו עני הוא. פי' הסמ"ע דאם הוא עני אינו מחויב ללמד עם בנו ועיין תומים דזה אינו רק אם הוא עני דאין לו ר' זוז הרי זה מתחייב בתורת בפיך זו צדקה:

(ח) יכול לומר משטה וכו'. עיין תומים דהואיל בלא"ה מחויב הרי זה דומה לאומר טול דינר וחלוץ דאין לו כלום ואפילו אמר א"ע לא מהני ואפילו נתן שטר או עשה קנין איכא פלוגתא דרבוותא אי מהני אם לא בהשליש מעות שאם ילמד שיתן לו השליש המעות ואם אמר לאחר עשה כך ואני אתן לך כך העליתי בתומים דאפילו בלי אמירת א"ע מתחייב דהרי זה בא בשכרו ודלא כש"כ דכתב דאפילו א"ע לא מהני הואיל ולא מחייב לו כלום:

(ט) אבל ש"מ וכו'. כתב הב"י כל מי שהוא חולה מושכב על מטתו מיקרי ש"מ וכמו כן אם הוא מסוכן אף שהולך על רגליו:

(י) שאין אדם משטה וכו'. ואפילו עמד וטוען ברי משטה הייתי אינו נאמן ביה ודלא כש"כ ועיין תומים:

(יא) וה"ה אחרים שהודו לו. אפילו לא היה במעמד עדים רק היא מודה שהודו לו מ"מ חייב לשלם ולא שייך דיהיה נאמן במיגו דכוונתו היה להשטות דאנן סהדי דלא השטה עיין תומים:

(יב) או שתקו לצוואתו. עיין תומים מש"כ הש"כ לחלק בין אם יכול לומר מדשתק ש"מ שהודה שאמת כפי הש"מ ובין אם שתק דנימא מחל וגם יש לחלק אם תובעו כך יש לי בידך והוא שותק אמרינן הוי הודאה אבל אם מדבר בענינו כאומר כל חובות עלי הם פרועין והוא שתק לא הוי הודאה שחובו ג"כ פרוע כי י"ל מה נ"מ לי במאמרו כיון שלא תבעני וע"ש שכתבתי עם כל זה דין זה צלע"ג ולענין מעשה צריך ישוב. אבל בתובעו בב"ד והוא שתק עיין מש"ל ס"ס פ' ע"ש:

(יג) אבל אי לא טעין לא טענינן ליה. עיין תומים מ"ש כזה בישוב דברי מרדכי ודוקא במודה דאמר כן אבל בכופר ואמר להד"ם אף דבאו עדים כבר כתבנו דאנן טענינן דשכח הואיל ואמרו דרך צחוק בעלמא ולא הוחזק כפרן:

(יד) אבל ליורשיו וכו'. היינו אם היה הודאה כשהוא בריא ומת אבל אם הודה כשהוא ש"מ הא אין משטה בעת מיתה כלל:

(טו) תופס ממון הנתבע וכו'. עיין תומים דדין זה צל"ע כמ"ש שם ועכ"פ העליתי דוקא בתופס ממון כמ"ש הטור ומחבר דא"כ לפי הודאתו א"צ להחזיר לו ממון דהא חייב לו סך ההוא וא"כ ה"ל מחילה אבל בתופס חפציו דצריך להחזיר גוף חפץ צל"ע אי מהני תפיסה וגם העיקר כמ"ש הסמ"ע דאף דתפיס מקדם וא"צ שיאמר שבשביל כך תופסן וגם העיקר כדברי ב"ח דצריך להיות תפוס בידו בשעת הודאה ולא דתפס אחר כך ועיין תומים:

(טז) אף על פי שיש עדים. היינו עדי תפיסה ועדי ראה דאל"כ פשיטא דנאמן במיגו דלהד"ם או החזרתי לך דחייב לו סמ"ע:

(יז) לא מהני טענת השטאה וכו'. ותנאים שבני אדם מתני' זע"ז ל"ש ביה טענת השטאה ד"מ וסמ"ע והיינו מה שאין חבירו מחויב אבל מה שמחויב כגון שהתנה לחלוץ וכדומה פשיטא דשייך ביה השטאה ועיין ס"א גבי מי שנדר לחתנו ע"ש וכן במעשה לא שייך השטאה ולכך המקדש אשה א"י לומר משטה אני בך ועיין מ"ש בחדושי לא"ע:

(יח) אלא כשתבעו וכו'. דאז יכול לומר כשם שאתה תבעת מה שאינו אף אני צחקתי בך אבל לולי תביעה לא שייך בן. ועיין תומים דאם המלוה מודה דלא היה חייב לו רק בא לתובעו מחמת הודאתו דנתחייב אע"פ שאינו חייב לכ"ע אפילו בלי תביעה יכול לומר משטה אני:

(יט) א"י. ומ"מ יכול לטעון טענת השבעה ונ"מ דאם טען משטה אני דאינו נאמן אע"ג דיש לו מגו דהיה טוען השבעה. דה"ל מיגו במקום חזקה אלימתא וכמו כן אי טען להד"ם בטענת השטאה לא הוחזק כפרן דה"ל מילי דכדי משא"כ בטענת השבעה הוחזק כפרן דלאו מילי דכדי נינהו ועיין ש"ך: ועיין תומים דיכול המוחזק לומר קים ליה בכל גוונא הוי טענת השטאה טענה:

(כ) ויחדום לעדים. היינו בעדים אבל בית דין אין צריך יחוד סמ"ע:

(כא) ושתק וכו'. וה"ה אם היה מלוה ע"פ והמלוה אמר לעדים בפני הלוה כתבו שטר והלה שותק דכותבים ב"ח וש"ך. והיינו להך דיעה לעיל בסימן ל"ט ס"ב דא"צ להמלך ביה אבל לדיעה דצריך להמלך ביה לא נ"מ דהא צריכין להמלך ביה וא"כ אם יאמר הן פשיטא ועיין מש"ל בסימן ל"ט:

(כב) אבל יכול לטעון פרעתי. דקיי"ל המלוה וכ"ש המודה בעדים א"צ לפורעו בעדים:

(כג) לא חשתי להשיבך. עיין מש"ל ס"ס פ' ע"ש:

(כד) דה"ל לאב לאסוק אדעתיה. עיין תומים דהנחתי דין זה בצ"ע ע"ש:

(כה) דרך הודאה. היינו שאמר הריני מודה בפניכם וכל כיוצא בזה מהר"ם אלשיך וש"ך. אבל דרך שיחה אפילו ידע שעומדים שם עדים כל שלא אמר דרך הודאה או א"ע אינו מועיל ש"ך ונכון הוא ודלא כהגהת הרא"ש:

(כו) אע"פ שאין התובע. עיין תומים דהעליתי אם אמר מנה לפלוני בידי ואין אותו פלוני שם אם לא אמרו דרך הודא' י"ל משטה הייתי אע"ג דלא תבעו כלל ע"ש:

(כז) ומשלם על פיהם. ודאי דמצי לטעון שלא להשביע הודיתי רק אי טען משטה הייתי שוב א"י להחזיר ולטעון שלא להשביע הודיתי ועל משטה הא אמר דרך הודא'. וכמו כן אם אמר להד"ם חייב לשלם דמשטה א"א ואם היה כוונתו שלא להשביע מדכר דכיר וה"ל להודות ואם אמר א"ע והיה שלא בפני התובע יש בו מחלוקת רבוותא כי דעת הרבה מחברים דאין אחר א"ע כלום. והרא"ש והטור סבירא להו דגם בזה י"ל טענת השבעה וע"ת מ"ש בישוב דברי טור:

(כח) וחזו ליה סהדי אחריני כו'. דמ"ש דראו הלואה אף על גב דלא היו הם מזומנים להעיד ומ"ש דחזו דהודה הודאה המועיל. ועיין תומים דכתבתי אפילו הודה בפני ע"א ועדים אחרים חזו ליה והבע"ד לא ידע מהם מ"מ לפי פסק המחבר בסעיף שאחר כך מועיל וחייב לשלם:

(כט) הודאה בפני ע"א וכו'. דלא כרז"ה דסבירא ליה דאפילו אמר אתה עד לא מהני רק בפני שנים דלא חש להודות בע"א. ודעת הש"ך דמצי המוחזק לומר קים ליה כרז"ה אבל אני כתבתי בתומים דלא מצי לטעון כי העיקר כפסק מחבר:

(ל) לפרוע אם הודה. אע"ג דקאמר אמת העיד אבל משטה הייתי לא אמרינן דנאמן במיגו בשבועה דהיה מכחיש העד דכל שאין מכחיש לעד ה"ל כשנים וא"י לומר משטה הייתי ש"ך ונכון:

(לא) והשיב וכו'. ואם אמר הן נחלק הרמ"ה והרא"ש דלרמ"ה הוי הודאה כיון שאמר אהיה מודה לך הוי כמודה בפני עדים ולהרא"ש לא מהני והש"ך כתב דלדינא צ"ע דנוטים הדברים כדברי הרא"ש:

(לב) פטור. דהוא לא אסיק אדעתיה דעדים שומעים א"כ י"ל כיון דלא ראיתי עדים הייתי משטה בך סמ"ע:

(לג) כל שראו הלואה. דכאן לא שייך משטה או השבעה דהא ראו הלואה ועיין מש"ל בסימן ע"ט:

(לד) אינה הודאה. ודעת הש"ך דאפילו לא טען משטה הייתי טענינן ליה דהא אמר לא ועיין תומים.

(לה) אם שתק הוי הודאה כו'. דעת הב"י בטור סימן ל"ב דוקא דאמר בלשון ניחותא עירי ושכבי להוי סהדא אבל בלשון שאלה היהיו עירי ושיכבי סהדי והלה שותק אין זה הודאה דלא חש להשיבו והגהת והש"ך כתבו דלא משמע כן ברש"י דאפי' בלשון שאלה הואיל מתחלה אמר הן ולבסוף שתק לשאלתו ה"ל כהודאה ונכון הוא:

(לו) דה"ל לאסוקי וכו'. וה"ה למטמין עדים בבה"ק ואמר חיי ושכבי להוו סהדי ושתק גם כן הוי כהודאה דזה גם כן ה"ל לאסיק אדעתי' כמו בהנ"ל גמרא:

(לז) ושתק כו'. דכיון דאין כאן עדים אין חושש לדבריו ולכך שתק והוא לא ידע שיש שם עדים:

(לח) שלא להשביע את עצמי. פי' שלא אהיה מוחזק בעיני עולם בעשיר ויכבידו עלי בכמה דברים ויהיה עין למלכות:

(לט) בין עני. דבכל אדם שייך שלא להשביע אף על גב דבלא"ה הוא בחזקת עני ואביון:

(מ) בין שהיה ש"מ. הש"ך בס"ק ל"ד האריך לחלוק ולהשיב על מחבר דלקמן בסימן רנ"ה העתיק דעת רמב"ם דבש"מ שהודה לא אמרינן שלא להשביע הודה ועיין בתומים דכתבתי דכאן מיירי דש"מ עמד מחוליו וטוען ברי שלא להשביע הודיתי לכ"ע טענתו טענה ולקמן איירי דמת ולא טענינן ליורשיו ע"ש דבזה מיושב הכל:

(מא) שהיה ש"מ. ואם הוא מודה חפץ זה פקדון ג"כ י"ל שלא להשביע ואם ידוע שהיה פקדון בידו רק י"ל נאנסו והוא הודה דלא נאנסו אם י"ל שלא להשביע עיין מש"ל בסימן רנ"ה באריכות:

(מב) ש"מ וכו'. ואם הוציא הדיין מבנים ונתן לתובע הוי טועה בד"מ וחוזר כן כתב הש"כ ופשוט:

(מג) נאמן לטעון כו'. ואפי' אם מדבריו משמע להיפוך דאמרו לו שהוא ב"ח גדול והוא אמר שקר כי איני חייב רק לפלוני מ"מ אמרינן דנהי דלא רצה להחזיק עצמו לב"ח גדול מ"מ לא רצה להחזיק עצמו לעשיר שאינו חייב כלום גמ' הביאו סמ"ע:

(מד) דדל מהכא וכו'. אבל כשמחויב לישבע שאין חייב לו אף זו צריך לישבע ע"י ג"ש שכוונתו היה שלא להשביע כן העלה הש"ך מתוך דברי מחברים והיינו מטעם שכתבתי בריש סימן דאף דאינו חייב לו אם היה מודה לו בלי כוונת שלא להשביע מתחייב לו לשלם אף שאינו חייב לו כלום:

(מה) והוא טוען טענת שלא להשביע וכו'. מזה נר' מבואר כמש"ל בריש סי' דאם טען משטה הייתי אף שבועה צריך ולא מיקרי טענת שמא דהוי כרגלים לדבר ודלא כש"ך דכתב ה"ה לטענת השטאה דא"כ הל"ל רבותא טפי בהשטאה דלא טענינן ליה דבהשבעה פשיטא דא"צ שבועה דהא טענינן ליה ואם הודה דרך הודאה דכתבתי בדברי רמב"ם דג"כ לא טענינן ליה צ"ע אם יכול להשביעו דדינים האלה הם מועתקים מדברי הרא"ש והרא"ש לא ס"ל לחלק בין דרך הודאה וגם לא הזכיר בלשונו דתבעו שאמר בדרך הודאה וצ"ע:

(מו) א"צ. ואם תבעו אמרת א"ע והעדים אין כאן פשיטא דיכול לחייבו שבועה:

(מז) טענת שלא להשביע וכו'. ועיין מ"ש בתומים דבהודה דרך הודאה משמע ברמב"ם דלא טענינן ליה ומכ"ש בש"מ שעמד דבלא"ה הרבה מחברים דא"י לטעון כלל:

(מח) והודה א' ע"י שליח כו'. היינו בפני עדים דבפני ב"ד כיון דשלוחו של אדם כמותו ה"ל כמודה הוא בב"ד ולית ביה משום השטאה או השבעה כמ"ש סכ"ב ש"ך ונכון:

(מט) תביעה מבע"ד. והש"ך נתן עוד טעם הואיל והיה בהכרזת ב"ד מיהו לפי מה שמפרשין דשליח הודה לפני עדים א"כ לא שייך הכרזת ב"ד דהם הכריזו שיגיד לב"ד לכך צריך הך טעמא והדברים מדויקים:

(נ) עצמו. עיין תומים דצ"ע אם יורש תובע כמדומה שמנה לאבא בידך והלה אומר הן אם י"ל משטה אני בך דהא לא תבעו בברי ע"ש:

(נא) ושתק וכו'. דעת הש"ך כפי' ב"י דנתבע אמר מנה לך בידי והתובע אמר א"ע והנתבע שותק ובזה יכול לומר שלא להשביע הודיתי אבל אם הנתבע אמר מנה לך בידי ואתם עדים והתובע שותק מתחלה ועד סוף חייב וא"ל דבר. ודעת הסמ"ע כפי' המרדכי להיפוך דוקא באומר הנתבע מנה לך בידי וא"ע ותובע שתק הוא דלא הוי הודאה אבל אם הוא אמר מנה לך בידי ואמר התובע א"ע והלה שותק הוי הודאה ועיין תומים מה שאני נו"נ לכל שני פי' ומ"מ העליתי כי יותר מכוון בפי' הראב"ד כפי' המרדכי וסמ"ע ע"ש מ"ש בזה באריכות:

(נב) יכול לטעון. מבואר שם בראב"ד בבע"ת שער מ"ב ח"א דצריך לטעון כן אבל אנן לא טענינן ליה כלל. ואע"ג דראב"ד ס"ל כן בכל טענת השבעה כן ולא קיי"ל כוותיה מ"מ הבו דלא לוסיף עליה בהך מילתא אפשר לכ"ע לא טענינן ליה והכי דייקי ליה לישנא דתוספתא יכול לחזור בו ע"ש:

(נג) ויש חולקים. עיין תומים שלא בפני התובע כלל אין הטור והרא"ש חולק' לפי פי' הסמ"ע דמיירי דנתבע אמר א"ע וכן מורה לשון הרמ"א במ"ש מאחר שאמר א"ע רק הרמב"ם חולק ובפני תובע ולא תבעהו להרמב"ם לא שייך השבעה ולהרא"ש וטור שייך וחולקים וס"ל דמהני א"ע ע"ש:

(נד) יש מי שאומר וכו'. הבעה"ת חולק וס"ל אף בתבעו יכול לומר שלא להשביע ולכך הביאו בלשון וי"א ש"ך:

(נה) אם הודה בכת"י וכו'. אע"ג דיש לו מיגו דפרעתי מ"מ אינו נאמן דאנן סהדי דלא השטה ולא נתכוין להשבעה אבל נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי:

(נו) שביד חבירו. זה כתב הרמ"א ליישב דלא תקשה ממה שכתב המחבר בסעיף שאח"ז והק' הסמ"ע אם ביד חבירו פשיטא מתניתין היא הוציא עליו כת"י גובה מב"ח ותי' בדוחק ולפי מש"ל לק"מ דקמ"ל דלית ליה מיגו דפרעתי אך ברא"ש שם א"א ליישב כן דשם היה הודאה שכל נכסיו של אביו ולא שייך פרעתי ועיין תומים דכתבתי שני ישובים או דאין הכת"י ביד התובע רק ביד אחר ולא נודע אם נמסר לאחר בפני תובע. או דקמ"ל אפילו לא חתם עצמו רק כתב ידו גרידא ומ"מ כל שהוא ביד אחר מהני ועיין מש"ל סימן ס"ט יתי' הסמ"ע דחוק ואין כדאי לחלוק על הרמ"א וכ"כ הכה"ג דרבים מחברים דתי' כמ"ש הרמ"א ונכון הוא:

(נז) אפשר לומר וכו'. וכתב הש"ך אם כתב בפינקסו לא יכול לומר להשביע כי מי רואה מה שכתוב בתוך פינקסו. ועיין תומים כי כתבתי די"ל בין יתומים לבע"ד בעצמו ע"ש:

(נח) לא זכה וכו'. די"ל שלא להשביע נתכוון שהוא של אחר. וכמ"ש הרמ"א:

(נט) אע"פ שאומר להם כתבו שטר וכו'. הש"כ השיג על זה וכן העליתי לנכון בתומים ע"ש:

(ס) המוסר. וכו' הש"ך האריך קצת בזה לשיטת רש"י ור"ת בר"פ הנושא ואין צורך לפמ"ש דקיי"ל דעדי מסירה כרתי א"כ יהיה מאיזה כתב שיהיה אם הוא רק כתב שא"י לזייף הוי שטר גמור וקמ"ל דה"א כי אמרי' ע"מ כרתי כשמייחדים לעדים וע"ל סימן מ' מ"ש ובזה מיושב מ"ש הסמ"ע מה קמ"ל:

(סא) בחזקת שהוא חייב לו. אבל אם ידע דאינו חייב ומ"מ מתחייב לו ה"ז חייב כמש"ל בסי' מ' ואם לא אמר א"ע רק אמר בדרך הודאה והיה בפני תובע באופן דלא מ"ל משטה או שלא להשביע סבירא ליה לסמ"ע דיכול להתחייב ודעת הש"ך אף לרמב"ם צ"ל א"ע ועיין תומים דבררתי הנכון כסמ"ע ע"ש:

(סב) ואם לא טען וכו'. עיין תומים די"ל דאף הרמב"ם לא אמרו אלא במודה דרך הודאה בזו לא טענינן ליה שלא להשביע אבל בעלמא טענינן ועיין עוד מ"ש:

(סג) אבל אם טען וכו'. היינו פסקא פסקא דעל הך בבא דמטמין ותובעו בא זה התשובה משטה ועל המודה בא זה התשובה שלא להשביע כל אחד לפי ענינו וכ"כ הסמ"ע וכן בררתי בתומים:

(סד) הודה בפני ב"ד וכו'. עיין לעיל סימן ג' ביחיד מומחה:

(סה) של שלשה. וכתב מהרי"ט בחלק ח"מ סימן מ"ו דלענין הודאה לכ"ע אף דלית בהו חד דגמיר כלל מ"מ הואיל וא"צ לפסוק הדין לכ"ע הוי ב"ד כמו אלו היה ביניהם חד דגמיר ע"ש:

(סו) בין שתבעו אחר וכו'. עיין ש"ך דדעתו בהודה מעצמו יכול לחזור אפילו בבית דין ועיין תומים מ"ש דאין לזוז מפסק הטור ומחבר:

(סז) תבעו בחפץ וכו'. עיין תומים דהבאתי בשם מהריב"ל ופנ"מ דאם יש לו פקדון ביד אחר ואמר לנפקד שהם של אחר א"י לטעון משטה או השבעה דאיך יודה אולי הנפקד ימסרם ליד אחר ואני כתבתי דלא נראה לדינא דבריהם. אבל אם אמר לנפקד תן ולא חזר בו תיכף והיה סיפוק ביד הנפקד ליתנם לפלוני ההוא שוב לא מצי לטעון משטה או טענת השבעה:

(סח) אינה הודאה. דהא לא צריך לומר זה רק ה"ל למימר סתם לא שלך היא ואם כן הוא רק שיחה בטלה ולא הודאה טור:

(סט) ויש חולקים וכו'. והש"ך חולק על דין זה דליכא כאן חולק כלל וכן הסכמתי בתומים אם לא דאמר של פלוני החפץ והב"ד פסקו שהוא של פלוני ופסקו דיתנו לפלוני והוא שתק וודאי דא"י לומר לדחותו נתכווין דלא ה"ל לשתוק בפס"ד:

(ע) אבל לא יכול לומר טעיתי. הרב הש"ך חולק על דין זה ועיין תומים כי בררתי כי דברי התוס' ברורים אך דוקא במודה תחלה בעדים אבל במודה בינו לבין עצמו דעת הרמ"א לקמן בסימן קכ"ו סי"ג דיכול לומר טעיתי ועיין מ"ש בתומים:

(עא) מיהו בחשבון וכו'. כי אין דרך אדם לדקדק כ"כ בחשבון שכותב בפנקסו ומעשה בכל יום כי שכיחי למיטעי כי כותב כך על הפנקס וטרם שימסור לחבירו חוזר לעיין ביה אם לית ביה טעות ולכך נאמן:

(עב) א"ע. היינו לשיטת הרא"ש ולשיטת הרמב"ם ה"ה דרך הודאה סמ"ע ופשוט:

(עג) לא טענת וכו'. היינו כשלא אמר א"ע דכשאמר פשיטא דמהני אלא אפילו בלי אמירת א"ע לא מצי טעון משטה הייתי דהרי אינו תובעו שיכול לומר כשם ששטית בי כך שטיתי בך ולהשביע לא מצי לטעון דהיה מ"מ קצת תביעה והש"ך פיקפק ע"ז ואין דבריו מוכרחים ע"ש:

(עד) הוי הודאה כו'. ואם תבעם שהלום בשותפות חייב שמעון בכל החוב כיון שלוי כפר ואם לא היה הלואה בשותפות רק שתבעם כאחד פשיטא דאין שמעון מתחייב רק במה שקיבל לעצמו ופשוט:

(עה) יכול לומר משטה וכו'. לדעת מחבר צ"ל כשהיה ע"י תביעה דבלי תביעה בלא"ה א"י לטעון משטה סמ"ע:

(עו) מה שנתן נתן. עיין תומים דכתבתי כמה חלוקים בין הך דהכא לדעת ויש מי שאומר שהוא הראב"ד לקמן בסעיף למ"ד ע"ש:

(עז) אם הודה מעצמו לפני ש"מ וכו'. הש"ך הקשה על זה דבמרדכי לא נאמר אלא דלא יכול לטעון טענת השטאה דכמו דאין ש"מ משטה כן אין משטים בו אבל השבעה דש"מ עשו י שלא להשביע את בניו אף אחרים שהודו לו י"ל שלא להשביע הודו ויפה הקשה ומה שיש ליישב בדוחק הוא דמחבר סבירא ליה כדעת הרמב"ם לעיל דבפניו בלא"ה א"י לטעון שלא להשביע רק דלא תימא ה"מ בפני בריא דאיך ישמע הוא להחזיק אותו לעשיר ולא ימחה אבל בפני ש"מ חושב דש"מ הנוטה למות לא יקפיד בכך ואין בשאול חשבון קמ"ל דחד דינא לש"מ עם בריא וזה דוחק ועיין תומים תי' אחר מרווח דהך הודה היינו דרך הודאה:

(עח) והשבועה היה לשקר. ואם יהיה לו עונש משמים אתם מה איכפת לכם מ"מ אין שומעין לו דהוי כמו קנין:

(עט) וכן אם יטעון שכחתי וכו'. עיין מש"ל סימן צ"ב בזה:

(פ) ות"כ הוי כשבועה. היינו באומר על אמונתו והרב לא הזכירו דבזמננו סתם ת"כ הוי כאומר על אמונתו סמ"ע:

(פא) ודוקא כשמודה בדבר וכו'. עיין תומים דדין זה אי ליכא עדים בעת שבועה אי נאמן טעיתי במגו דלהד"ם צ"ע אבל ביש עדים רק יש לו מגו דפרעתיך לכ"ע אינו נאמן ע"ש:

(פב) המודה וכו'. ואם אמרו לו יש שלך ביד פלוני מאתים והוא אומר אין לי אלא מנה או שאמר מעצמו אין לי אלא מנה ואח"כ תבעו לפלוני במאתים אין מחויב לשלם רק מנה ואם הודה במנה אין חייב לישבע ביתר ולא הוי כלל מ"מ כן הוא בב"י לפי הגהת בעל כה"ג בסימן ל"ב ע"ש בהגהת ב"י אות ד' ואין צריך למ"ש הש"ך בס"ק ע"ג:

(פג) אצ"ל כתבו. דכתבו הוי שיהיה מלוה בשטר ולכך אם לא צוה א"א לכתוב דלא ניחא ליה לעשות ממלוה בע"פ מלוה בשטר משא"כ בשובר ועיין מ"ש בתומים כי דין זה צע"ג:

(פד) אי נמי מודה וכו'. ואין להקשות דהא ה"ל מגו דלא לשם רווחים נתנו דה"ל במקום עדים דאנן סהדי דכיון דיהבי' ליה לרווחים מסתמא הוי ליה רווחים ש"ך ועיין בכללי מגו:

(פה) מודה ליה. כתב הש"ך דאיירי במלוה ע"פ דאי במלוה בשטר המלוה נאמן ועיין תומים דאם אין עולים הרווחים יותר מפלג עסקת אפילו בשטר הלוה הוא נאמן ע"ש:

(פו) ויש מי שאומר וכו'. אם נתן כת"י לחבירו שכך החשבון מרווחים אם יכול לומר טעיתי עמש"ל בסימן קכ"ו באריכות:

(פז) ישבע וכו'. דכיון דלא אמר א"ע יכול לומר הייתי משטה בך וכו' עיין מש"ל בס"ק ל"ד בתומים דאין זה סותר לדלעיל סכ"ו ע"ש:

(פח) ומפני כח השטר. ר"ל שטר עסקא דאסור לכתוב מעות עסקא בתורת חוב גמור רק צריך שיפרש בשטר שהוא בעסקא סמ"ע:

(פט) הדין עם ראובן. אפילו לדידן דקיי"ל דשנים שלוו אין רק ערב זה לזה מ"מ הרשות ביד שותף א' לפרוע הכל ממעות שותפות וגם הא בזה השני כופר וא"כ פשיטא דאחד המודה חייב לשלם הכל ש"ך ונכון:

(צ) עם ראובן. ואם יטעון שמעון להד"ם מעולם לא אמרנו לך שהיה כ"כ רווחים ואתה מחזיק המעות שלא כדין ישבע ראובן שאמר לו שהיה כ"כ רווחים הרא"ש וסמ"ע:

(צא) שאף לדברי ראובן וכו'. משמע הא אם רוצה ליתן מותר לקבל הימנו ולא הוי אבק רבית ועיין תומים מה שכתבתי בזה:

(צב) ויכול לחזור בו. והא דאמרינן לקמן בסימן רצ"ב ס"ז בהג"ה דאם תבע לחבירו שישלם לו והלה מעכבן חייב לשלם לו חלקו במה שירוויח מאז והלאה צ"ל דכאן איירי דלא תבעו או שא"א לתובעו דה"ל ת"ז סמ"ע והש"ך תי' דלקמן איירי בפקדון והוי מבטל כיסו של חבירו אבל כאן איירי במלוה וא"א לחייבו רווחים דהוי ליה רבית והאמת אתו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.