אורים/חושן משפט/סא

אורים ‏ חושן משפט סא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) רק על שטר החתום בעדים. דעדים מפקי לקלא והיה תקנה מבלי ליקח כל א' לעד ונפישי רמאי אבל כת"י בע"ד בזו אין פקפוק ולכן מחילה לאו דוקא ה"ה התחייב בכת"י ומעשה שהיה בשאולת הרא"ש היה במחילה סמ"ע וש"ך:

(ב) טופס השטר וכו'. פי' שכתבו למזכרת כי ביום פלוני קנו על כך וכך הענין ופרטי דברים ולעת הצורך כותבים הדבר בשטר גמור ומוסרים לבעלי דברים ואם יש בו קנין יכולים לכתוב מזמן ראשון ואם אין בו קנין צריכין לכתוב מזמן שני:

(ג) שהעדים טעו. רצה לומר שלא צוה להם הלוה לכתוב ולמסור השטר כי הם טעו וכתבו מעצמן ומסרוהו ליד מלוה ולכך פסול דס"ל דכל שטר שאין הלוה אומר כתבו לית ליה דין שטר והוי כמעידים סתם עדות מתוך הכתב וה"ל מפיהם משא"כ בשטר או שהוא גזירת הכתוב דיהיה כשר או תקנת חכמים מפני ת"ה עיין לעיל סי' כ"ח וסי' ל"ט מ"ש בזה באריכ':

(ד) מיהו יש חולקין. ודעת הש"ך בסק"ב דלא פליג והרא"ש בעל דיעה זו איירי בכה"ג שנתחייב בפני עדים לכתוב לו שטר וצוה שיכתבו חיוב זה בשטר וימסרו ליד מלוה ולכך לכ"ע יש לזה דין שטר גמור ודבריו דחוקים ובפי' נאמר בתשובת הרא"ש דלכך נקרא שטר זכירה שכותבין העדים הדברים שנמסרו להם שיהיה להם לזכרון וזהו דלא כש"ך דהא הלוה צוה למסור השטר ליד המלוה וגם מה טיבו של שני שטרות ולכן הנכון כמ"ש המחבר דהרא"ש והריב"ש פליגי ועיין מש"ל בסי' ל"ט אי מהני לגבות מלוה כשאר מלוה ע"פ בשטר שהיה נכתב בלי צווי הלוה:

(ה) אם יש לה מטלטלין. עיין מש"ל בסי' ק"א באריכ':

(ו) אם אין מנהג בעיר וכו'. כשאין מנהג בעיר אפילו לא נכתב להדיא בלי הרשאה רק כתוב סתם שיכול לגבות בו כל המוציאו ה"ז גובה בו בלי הרשאה וזהו פשוט אך אם כתוב בו להדיא בלי הרשאה ומנהג בעיר שלא לגבות בו בלי הרשא' בזו דעת הסמ"ע דלא מהני מנהג וגובה בו בלי הרשאה ולא דיבר הרא"ש רק בשטר סתם שכתוב בו לגבות בו כל המוציאו בזו אזלינן בתר מנהג והב"ח השיג דאף דכתו' להדיא לגבות בלי הרשאה מ"מ אם יש מנהג להצריך הרשאה אזלינן בתר מנהג וכן מורה לשון הש"ע וכן הסכים הש"ך וכה"ג ונכון:

(ז) בין יהודי ובין גוי. דלא תימא מדלגבי הגוי לא חל התנאי דהא יש איסור בדבר לגבי ישראל ג"כ לא יחול קמ"ל דלא סמ"ע ולא הבנתי מה איסור יש בדבר להשתעבד עצמו שחייב לגוי סך מה וגם ישראל שיש לו על ישראל שטר ומכרו לגוי לתבוע מלוה מה איסור יש ולכן נר' להיפוך דה"א הואיל ומסרו לגוי ודאי דגוי היה גובה בו בלי הרשאה כי מה ישגיח הוא במנהג א"כ ברור דנתכוון שיגבה בו בלי הרשאה וא"כ ה"א אף ישראל א"צ הרשאה קמ"ל דלגבי ישראל יש לילך בתר המנהג:

(ח) ודוקא שהמוציא היה ילוד וכו'. עיין תומים מ"ש כי זה לאו לכ"ע ולהרא"ש חל שעבוד' אבל מ"מ לגבו' ממשעבדי ה"ל מוקדם ע"ש וכתב הט"ז ה"ה ממרני' הנהוג במדינת פולין שיכול לגבות בו כל מי שישנו בידו וא"צ הרשאה מ"מ צריך להיות נולד בזמן כתיבת ממרני' ופשוט ועיין תומים דיש לספק אם שטר כזה והוא מאוחר אם הוא כשר:

(ט) לכל כללי בתחילת ענינא. פירש הסמ"ע על ענינים דמסתברי שהיה דעתו עליהן כי זולתן לא נגמר ענין השטר והש"כ פי' לענין הנזכר מקדם בשטר למעלה ולא לדבר חדש ע"ש ולדינא שניהם אמת:

(י) אבל תנאים כגון נאמנו' כו'. ואע"ג דכתב המחבר דאפילו בנאמנו' אזלינן בתר מנהג וא"צ לפרש וכן אמרינן לעיל ס"ס מ"ב דמה שנהגו לכתוב אעפ"י שלא נכתב דינו כנכתב תי' הש"כ לחלק דאם המתחייב ידע ממנהג אזלינן בתרי' ואעפ"י שלא נכתב כלל אבל אם לא ידע לא אזלינן בתר מנהגא וצריך לפרש הדברים ועיין תומים שכתבתי כי לדינא מסתבר כדבריו אבל לפרש בהגה"ה שהם דברי ר"ה גאון כן דוחק רק העיקר במקום שמנהג מבלי לכתוב ומ"מ לעשות כן ודאי אפילו לא נכתב דנין בו אבל במקום שמנהג לכתוב נאמנות אף דיש לעדים לכתו' נאמנו' כשמצוה אפי' בסתם הואיל ונהגו מ"מ אם בא שטר ואין בו נאמנות הרי נשתנה ממנהגא ואין לו נאמנות ועיין בתומים שבררתי זה בראי' מוכרעת מהש"ס וכן מסתבר:

(יא) על הכפל. זהו גוזמא ולכך הוי אסמכתא אבל אם מתחייב לשלם רק הוצא' שהיה לו זהו אין אסמכת' כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דלית בי' אסמכת' סמ"ע ונר' כיון דהוי אסמכת' אפי' מה שהוציא א"צ לשלם ולא דמי לאם לא אוביר אשלם אלפא זוזי דפסק מחבר לקמן סי' שכ"ח דמ"מ במיטבא חייב לשלם דהתם אף דלא כתב לי' כלל מכל מקום חייב לשלם במיטבא דדרשינן לשון הדיוט אבל כאן שאין מחויב לשלם הוצא' רק מן סירבו ואילך כשלא כתב לו וכתיבה זו הואיל והוא אסמכת' אין בו ממש כלל והוי כאלו לא כתב כלל וכתב הב"ח דאם כתב לו שישלם לו היזק מה שיהיה לו כי עי"כ הוצרך למכור סחורה תיכף והיה לו היזק במניעת רווח גם זה אסמכתא כי הוא רק מניעת רווח ומי יימר דה"ל רווח ולכך פטור מלשלם וכ"כ הרשב"א בתשובה:

(יב) אע"ג דכתוב בי' וכו'. דכל דהוי אסמכתא באמת אין כתיב' זו דלא כאסמכתא מהני להוציאו מידי אסמכת':

(יג) אין רשאי וכו'. עיין מ"ש לקמן סי' ק"ג ס"ז כי שם מקומו:

(יד) שנתחייב לו כו'. פי' ראובן מקיף לשמעון לאחדים ואין רוצה להלות לו בלי שטר שעבוד נכסים וכשיקח מאתו בכל פעם שיקיף לו אחת לאחת שטר כבד עליו הדבר מה עושה לוקח ממנו שטר על אלף זהובים כי כך משער שיעלה משיעור הקפה וכותב בו שאינו מחויב לו לשלם לו כי עדיין לא הלוהו עד שתמיד שיקיפו יתן לו בכת"י כמה הלוהו ואז אח"כ יחשוב כמה הקיפו אחת לאחת בכת"י ואז יגבה בשטרו שעושה זהו הפי' שכתב בפרישה ויותר נכון מפי' מ"ש בסמ"ע שהיה לו במותו זמן בא' בניסן כשכתב שטר כבר מעות שלו בידו רק לא נתברר עדיין החשבון כמה עד כ"ז אח"כ שנתברר החשבון והודה כמה חייב לו דזה דוחק בלשון ופי' ראשון פשוט ונכון ועיין מ"ש בתומים למה גובה משעבדי ומה שיש לפקפק בו דהוי דבר בלתי קצוב:

(טו) לוי נתן לי משכון כו'. פירוש ביקש להיות שטר בידו לאיזה טעם ואני לא רציתי להאמין לו פן יתבעני בו ונתן לי כפי סך השטר משכון:

(טז) נאמן בשבועה. במגו דהייתי חייב לך ופרעתיך טור וכת' הפרישה אע"ג דהוי מגו דהעזה מ"מ הואיל ולא עשה לו טובה אמרינן מגו דהעזה וא"צ לזה דקי"ל לקמן סי' פ"ב בממון אמרינן מגו דהעזה ולא לפטור משבועה ובלא"ה כאן הוא אומר ממני נגנב שטר דהרי טוען שהשטר נמסר בידו והוא מכחיש כי מעולם לא בא לידו של ראובן כי אם ליד לוי הרי אף עכשיו מכחישו בבירור ומעיז פניו לשקר בו וא"כ אף זה יכול להעיז דפרעו:

(יז) בחיי אביו. דשטר נכתב על שם יעקב ולא היה מוציאו כל זמן שיעקב חי רק במותו תובעו לבנו:

(יח) אין השטר נפסל. די"ל אמתל' אולי היה נאבד בחיי אביו וכהנה אמתלו' טובי ועיין במחברים מ"ש בזה וצריך בזמן הזה התבוננות רב טרם שנדון בי' דין מרומ'

(יט) לגבות משעבדי. משמע הא עדות בע"פ הוי והיינו לשיטת הרא"ש כמש"ל בסי' ל"ט באריכות דס"ל דמ"מ אף דנכתב רק לזכרון הוי עדות אבל לשיטת החולקים לעיל דהוי מפי כתבם אפי' עדות אינו כלל ועיין מש"ל סי' ל"ט ומכאן ראיה דלא כש"ך דס"ל דליכא למ"ד דהוי עדות בע"פ:

(כ) ממשעבדי. ואי מצי לטעון פרעתי הואיל ואין שטר לגבות בו ממשעבדי עיין לקמן בסי' ס"ט מ"ש:

(כא) ולא הודה בפנינו. רק הוסיפו מילת ביאור וזהו המגרע דפירושו רק פירש לזכרון הדברים ולא לשם שטר כלל:

(כב) על לאו דדברי קבלה. אל תשכן באהלך עולה ועיין מש"ל סימן נ"ז בזה ובאריכות בתומים:

(כג) דגופו של נייר שלו. היינו כשהלוה נתן שכר אבל כשהמלוה נותן שכר דעת השפתי כהן דיכול לעכב השטר בשבילו כשכותב ע"ג דנפרע דתו ליכא עולה ועיין מש"ל בסי' נ"ז בישוב דברי המחבר ע"ש:

(כד) אין שומעין לו. ואפילו ידוע שהוא ע"ה ולא הבין מכל מקום אמרינן הואיל ושתק ולא ביקש שיאמרו לו מה כתוב ביה נתרצה לכל דבר יהיה כתוב בו מה שיהיה סוף כל סוף נתחייב ומדברי תשובת רשב"א סי' אלף קנ"ו משמע דוקא בהחויב הנוגע מן המתחייב לזוכה דאמרינן סביר וקיבל להתחייב בכל אבל דבר שאין נוגע לזוכה כגון שעשהו סימן לאחר בשטר והוא טוען שלא הבין השטר אם נראה שכניס דבריו טענתו טענה דהא לא שייך סביר וקיבל להתחייב בכל דהא אין חיוב זה נוגע למזכה בשטר רק לאחר ובהכי ניחא תשובה הנ"ל שלא יהיה מיניה סתירה לדברי תשובת אשר בסעיף זה:

(כה) אין כופין אותו. דמקבל נותן שכר סופר ואם כן איך נכוף אותו להוציא אבל ודאי הב"ד כותבים לו פסק דין שהוא פרוע או בטל כחספא דלא ליפוק מיניה תקלה:

(כו) אחר הכוונה. וכמו שאמרו בנדרים כן הדין בשטרות סמ"ע:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.