אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוטה/מג

יום חמישי כ' אייר תשפ"ג - מסכת סוטה דף מג

לועג לרש בדבר שאינו ניכר

יסוד איסור 'לועג לרש' ממקורות הש"ס

איתא בסוטה (מג:): כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב, מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע, דכתיב (משלי יז ה) "לועג לרש חרף עושהו". ופירש רש"י: שאסור לקרות בארבע אמותיו משום לועג לרש, שזה קורא וזה אינו יכול לקרות.

וכן איתא בברכות (ג:): ואמר רבי זריקא אמר רבי אמי אמר רבי יהושע בן לוי, אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת. אמר רבי אבא בר כהנא, לא אמרן אלא בדברי תורה אבל מילי דעלמא לית לן בה. ופירש רש"י: אלא לדבר הלכה [כך גירסתו], אסור לספר לפניו, שהכל חייבין לספר בהן והמת דומם, והוה ליה 'לועג לרש חרף עושהו'. אבל מילי דעלמא, שאין גנאי למחריש בהן, לית לן בה.

ועוד שנינו בברייתא (ברכות יח.): לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו, וספר תורה בזרועו וקורא, ואם עושה כן עובר משום 'לועג לרש חרף עושהו'. ומבארת הגמרא דהיינו תוך ארבע אמות, דאמר מר מת תופס ד' אמות לקריאת שמע.

ועוד שם: אמר רחבה אמר רב יהודה, כל הרואה המת ואינו מלווהו עובר משום 'לועג לרש חרף עושהו'... רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות, הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן. אמר ליה רבי חייא, דלייה [- הגביהנו], כדי שלא יאמרו 'למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו' וכו'. והתוספות (ד"ה למחר) הקשו מהמבואר במנחות (מא.) שמטילין ציציות בטליתות המתים משום 'לועג לרש'. וביארו, דהכי פירושו הכא, דמביישין אותם במה שהחיים מצווים והמתים אינם מצווים וגדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, ע"כ.

דקדוק הבית יוסף שאין 'לועג לרש' אלא בדבר שהוא ניכר

ובטור בהל' תפילין (או"ח סימן מה) פסק: אסור ליכנס בהן [- בתפילין] לבית הקברות או לתוך ארבע אמות של מת, כשהן בראשו. ובהל' ציצית (סימן כג) כתב: ההולך בבית הקברות צריך להגביה הציצית שלא יהא נגרר על בית הקברות כדאיתא בברכות, רבי חייא ורבי יונתן וכו' דלא לימרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו, פירוש שנראה כמחרף שאינן יכולין לקיים המצוות. שמע מינה שמותר לילך בבית הקברות בלבוש שיש בו ציצית, רק שיזהר להגביהן. ובשם רבינו יונה כתב שדוקא בימיהם שכל בגדיהם היו ארבע כנפות, ואי אפשר שיסיר בגדיו כשילך לבית הקברות, אז די היה בהגבהה. אבל אנו שאין אנו מכוונים בהם למלבוש אלא למצוה, אסור משום לועג לרש.

והבית יוסף (סימן כג) כתב להסתפק בטלית קטן שאדם לובש מתחת למדיו, אם מותר להיכנס בה לבית הקברות. שאפשר שאף לדברי רבינו יונה שלא סגי בהגבהת הציציות, היינו כשלובש את הטלית על בגדיו, אבל כשלובשו תחת בגדיו כיון שאינו נראה, אין בו משום לועג לרש. רק שמעיר הב"י שלפי זה יכול היה רבינו יונה לחלק בדבר זה, שאם הוא תחת בגדיו מותר.

וראיה ליסודו שאין איסור לועג לרש במקום שאינו נראה, הביא הבית יוסף מהברייתא הנזכרת לגבי איסור הליכה בתפילין בבית הקברות, שלשון הברייתא היא 'לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו', ולא קתני 'ותפילין בזרועו', משמע שבתפילין בזרועו כיון שהם מכוסות אין בהם משום לועג לרש. ומוסיף הב"י שאחר שכתב כן מצא בתשובת הרשב"א (חידושיו לברכות יח. בהוצאת אורייתא) שכתב: עוד אמרת בההיא דאמרינן בפרק מי שמתו, לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו, דנראה לך דוקא מגולין אבל מכוסין לית לן בה. וראייתך מההיא דרבי חייא ורבי נתן הוו אזלי כו' אמר ליה רבי חייא דלייה... ופירש רש"י, דלייה, הגביהו. דאלמא כל שאינו מגרר טליתו על הקברים מותר. תשובה, אפשר מה שאמרת, אלא שתצטרך לומר, דלייה וכסייה קאמר, שאילו נראית התכלת הרי היא כתפילין שבראשו.

דעת הגהות מיימוניות שאסור להיכנס לבית הקברות עם טלית קטן תחת בגדיו

ואמנם מביא הב"י שבהגהות מיימוניות (אבל פי"ד הי"ג דפו' קושטא) מבואר שאדם שרגיל בטלית קטן יסירנו מעליו קודם שילך לבית הקברות, ולא מהני מה שמגביה אותו, וכמו שאוסרים הליכה שם בתפילין שבראשו אפילו כשמכסן. אלא שמכל מקום מכריע הב"י: כדאי הוא החילוק שכתבתי לסמוך עליו.

וכ"פ בשולחן ערוך בהל' ציצית (סימן כג ס"א): מותר ליכנס בבית הקברות והוא לבוש ציצית, והוא שלא יהא נגרר על הקברות. אבל אם הוא נגרר על הקברות אסור משום לועג לרש. במה דברים אמורים, בימיהם שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמם, אבל אנו שאין אנו מכוונים בהם אלא לשם מצוה, אסור אפילו אינם נגררים. והני מילי כשהציציות מגולים, אבל אם הם מכוסים, מותר. וכ"כ בהל' תפילין (סימן מה ס"א): אסור ליכנס בבית הקברות או בתוך ארבע אמות של מת, ותפילין בראשו, משום לועג לרש. ואם הם מכוסים - מותר.

דברי המדרש תנחומא התמוהים שמותר לאכול תרומה על קבר כהן עם הארץ

ובמדרש תנחומא (תרומה סימן א) אמרו: תרומת כהנים ניתנה על מנת שיהיו בני תורה. אמר רבי ינאי, כל כהן שאינו בן תורה, מותר לאכול על קברו תרומה. ובפשוטו דברי המדרש משוללים הבנה, מה זה היתר יש לאכול תרומה שנטמאה בקברו של כהן עם הארץ. ואף שיש לומר שאין הכוונה על קברו ממש אלא סמוך לו, אך אם כן תמוה מה נשתנה קברו של כהן עם הארץ מקברו של כהן חבר, ומדוע תאסר אכילת תרומה על קברו של חבר ותותר על קבר עם הארץ.

ובברכת פרץ להגרי"י קניבסקי זצ"ל (פ' תרומה, וכ"ה בקהילות יעקב ליקוטים סימן ט) כתב לבאר על פי המתבאר בברייתא בדין לועג לרש, שאין להלך בבית הקברות בתפילין ובספר תורה. ונראה דהוא הדין שאר מצוות אסור לעשותם בבית הקברות מטעם זה של לועג לרש.

ובמשנה ברורה (או"ח סימן כג סק"ה) כתב שאפילו בקבר של קטן יש להחמיר משום לועג לרש, דשמא נשמת אדם גדול הוא. אבל בקבר של אשה שבחייה גם כן פטורה ממצוות אלו ליכא בה משום לועג לרש. [ובמקור הדברים בפרי מגדים בשם אליה רבה בשם מהרי"ט צהלון, וכתב שם דבאשה ליכא לועג לרש ולגלגול זכר אין חוששים כולי האי. אמנם כבר העיר הקה"י שם שבאמת במהרי"ט עצמו מבואר שהכריע שהוא הדין בקבר אשה, וסמך לזה ממה שאסרו בסתמא ציצית בבית הקברות ולא חילקו בין קבר איש לקבר אשה].

ומעתה רצה הקה"י לחדש דהוא הדין לענין אכילת תרומה, שאסור לאכול בתוך ד' אמות לקברו של כהן משום לועג לרש. אמנם סמוך לקבר של ישראל מותר, שהרי אין שייך בו לועג לרש שהרי אף בחייו לא היה שייך במצוה זו של אכילת תרומה, והרי הוא דומה להליכה בציצית על יד קבר אשה.

מעתה, מבאר הקה"י היטב את דברי המדרש תנחומא, שכל כהן שאינו בן תורה אין לו בחייו דין מצות אכילת תרומה, שלא ניתנה תרומה לכהנים אלא על מנת שיהיו בני תורה, ואף שמותרים באכילת תרומה מכל מקום עיקר מצות אכילת תרומה הוא למען יחזיקו בתורת השם, וממילא נחשב אותו כהן עם הארץ כמי שאינו שייך כל כך בחייו למצוה זו, ולכן מותר לאכול על קברו תרומה ואין בזה לועג לרש.

ואין פירושו שמותר לאכול תרומה ממש על קברו של כהן עם הארץ, שהרי בכך נטמאת התרומה ואסורה באכילה. רק כוונת המדרש בסמוך לקברו בתוך ד' אמות, שבקבר כהן חבר אסור לאוכלה משום 'לועג לרש', ואילו בקבר כהן עם הארץ מותר כי אין בו לועג לרש כיון שלא היה שייך כל כך במצוה זו בחיי חיותו.

סברת הקהילות יעקב שאין 'לועג לרש' בתרומה כי אינו ניכר שהוא תרומה

אמנם בעיקר איסור אכילת תרומה על קברו של כהן, כתב הקהילות יעקב שם שנראה מצד הסברא שליכא בזה כלל ענין לועג לרש, שהרי אינו ניכר כלל שתרומה הוא אוכל, ושמא חולין הוא אוכל. וכל כהאי גוונא ליכא משום לועג לרש, וכמו שכתב הבית יוסף שממה שאסרו 'תפילין בראשו' משמע שבזרועו מותר, שכיון שהם מכוסים ולא ניכר שעושה מצוה אין בזה משום לועג לרש. ואם כן אפשר שהוא הדין אכילת תרומה, כי אף שהאכילה עצמה נראית, אך מכל מקום המצוה אינה ניכרת, כיון שאינו ניכר שהוא תרומה. ואמנם אם נפרש כן בדברי המדרש תנחומא, הרי שבדבריו יתפרש שאסור אף באופן זה. ואולי כוונה אחרת יש בדברי המדרש תנחומא, עכת"ד.

ועיקר חידוש הקה"י לאסור אכילת תרומה על קבר כהן משום לועג לרש, וביאור המדרש תנחומא עפ"ז, הקדימו בספר עין אליהו (שיק, יומא עב:) בכעין זה, שכתב שם אף הוא לחקור ולומר דין חדש לכאורה, דאסור לאכול תרומה בבית הקברות משום לועג לרש כיון שאכילת תרומה היא מצות עשה, ויש לדון בה איסור כמו שאסור לקרות ק"ש או ללמוד תורה בבית הקברות משום לועג לרש. [וכתב שם שאף שאסור להכניס תרומה לבית הקברות, מכל מקום נפקא מינה באופן שיכנס באהל זרוק לבית הקברות, או שיעמוד סמוך לבית הקברות בתוך ד' אמות באופן שלא יטמאו התרומה והכהן].

ואמנם זה פשוט שלא שייך איסור זה אלא על קברו של כהן שבחיי חיותו היה מצווה על אכילת תרומה, ועכשיו כשמת נעשה חפשי מן המצוות ונפטר ממצות אכילת תרומה, והאדם האוכל שם הוי כלועג לרש. אבל בקבר שנקבר בו ישראל, אין כאן לועג לרש. ובמדרש (ש"ר לח ג) איתא: אמר רבי יהודה, מכאן אמרו כל כהן שהוא אוכל בתרומה ואינו בן תורה, אינו כהן לעתיד לבוא, אלא נמאס בד' דברים שנאמר "כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי", ע"כ.

ועפ"ז ביאר העין אליהו דברי המדרש בכעין ביאור הסטייפלר, והיינו שכהן זה שאינו בן תורה אף שאכל בתרומה, הרי לעתיד לבוא ימאס מלהיות כהן, ואם כן הרי הוא כזר ומותר לאכול על קברו תרומה ואין כאן לעג לרש, כי גם אם היה כהן זה חי היה אסור לו לאכול תרומה מחמת שאינו בן תורה. [ולדבריו צ"ל שלועג לרש אינו רק במה שהתבטל ממנו במיתתו, שהרי אף כהן זה כל זמן שהיה בחיים היה מותר באכילת תרומה, רק שאילו היה חי מקברו היה אסור באכילה, אלא עיקר הלעג הוא במה שעתה אינו יכול לקיים המצווה ואילו היה חי היה יכול].

חידוש הנצי"ב שאיסור תלמוד תורה בבית הקברות אינו בלומד בחשאי

והנה בעיקר דברי הגמרא בסוטה שמת תופב ארבע אמות לקריאת שמע, הקשה המרומי שדה מה המיוחד בקריאת שמע, הלא כל דברי תורה אין אומרים בפני המת כמבואר בגמרא בברכות (ג: והובא לעיל). וכתב הנצי"ב לחדש חידוש גדול וזה לשונו: ונראה דדברי תורה אינו אסור ללמוד בפני עצמו, אלא דוקא לומר לרבים. וכן הוכיח מדברי השאילתות (סימן יד) שכתב: ואסור לאישתעויי קמי שיכבא במילתא דלא צריכא ליה, דאר"ז אר"א אר"ל אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת. ומשמע שהאיסור הוא רק לספר ולדבר עם בני אדם.

והרמב"ם כתב בהלכות אבלות (פ"ה הט"ו) שאסור לעסוק בדברי תורה, וזה למדנו מדתניא במסכת שמחות והוא בברכות, לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא בו. ומפרש דתרתי קאמר דקריאה לחוד גם כן אסור, אבל דוקא בקביעות כעין עוסק בתורה, אבל ללמוד בחשאי בפני עצמו שרי. ובזה ביאר המרומי שדה את החילוק שבין קריאת שמע לתלמוד תורה שקריאת שמע אסור לגמרי אפילו בחשאי, ואילו דברי תורה אסור רק באופן שעוסק בו או שאומר לרבים.

ובדעת נוטה (הל' תפילין תשובה תתסא) נשאל הגר"ח קניבסקי זצ"ל אם מותר להרהר בדברי תורה בבית הקברות. והשיב: לכאורה בהרהור לא שייך לועג לרש כי אינו ניכר, ולא דמי לתשעה באב שאסור, וצ"ע. ובהערה שם ציינו לדברי המקור חיים (סוס"י עא) שכתב: וברור דלהרהר תוך ד' אמות ואפילו אצלו, מותר. ואמנם צריך להבין לפי זה מדוע בעוסק בתורה כשאינו אומר לרבים אסור, הרי לכאורה עוסק בתורה שייך אף בהרהור, וע"כ צ"ל שהוא באופן שאינו רק מהרהר, ובאופן שניכר שהוא עוסק בדברי תורה.

ועכ"פ לפי זה יש לבאר מה שאמרו בברייתא בברכות 'וספר תורה בזרועו וקורא', והתוספות כתבו: והוא הדין דעל פה אסור לקרות. ובאחרונים ביארו שנחלקו בזה התוספות והרמב"ם אם תרתי קאמר 'ספר תורה בזרועו' ו'קורא', או שחדא קאמר אלא שהוא הדין בלא ספר תורה. ועכ"פ לפי מה שנתבאר כאן שבלימוד בחשאי אין איסור, יש לומר שבאופן שקורא בחשאי וספר תורה בזרועו יהיה אסור, כי ספר תורה שבזרועו מגלה על דיבורו שעוסק בדברי תורה. ומש"כ התוספות שאף קורא על פה אסור, היינו באופן שקורא לרבים או שעוסק וניכר שהם דברי תורה. וכן בק"ש צריך לומר שכיון שהוא מוציא מפיו, ואולי אף צריך להשמיע לאזנו ממילא יש בזה משום לועג לרש.

היתר 'אינו ניכר לרבים' בתכריכי כלאים למת

יסוד זה שבדבר שאינו ניכר לרבים אין בו משום לועג לרש, כבר נתפרש בדברי הראשונים, ונעתיק דברי הריטב"א בנדה (סא:) על דברי הברייתא שבגד שאבד בו כלאים עושה ממנו תכריכין למת: ויש שהקשו והאיכא לועג לרש, שמלבישו בדבר האסור ומראה לו שאין לו עוד חלק במצוות. ויש מהני מי שתירץ דהכא אבד דוקא, שאין הכלאים ניכר בו דליכא משום לועג לרש אלא בדבר שיש בו מפני מראית העין, אבל בדבר שאין בו מפני מראית העין אין לחוש, שכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. והריטב"א מקשה על דבריהם, ובכלל זאת ממה שאמרו במסכת כלאים (פ"ט מ"ד): תכריכי המת אין בהם משום כלאים, ומבואר שדין זה אינו באבד דוקא. ולכן מיישב הריטב"א באופן אחר: ויש לומר, דאף בכלאים גמור כיון שאינו ניכר ונראה לרבים, אין בו משום לועג לרש.