קרבן העדה/מגילה/א/ד

קרבן העדה מגילה א ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' באלו אמרו. בזמנים של מגילה אמרו מקדימין אם חל לזמן קריאתה בשבת:

אבל זמן עצי כהנים והעם. אם חל להיות בשבת מאחרים ליום מחר:

וט"ב. וה"ה לשאר תענית אם חל אחד מהן להיות בשבת:

וחגיגה. אם חל י"ט בשבת דוחין שלמי חגיגה למחר שהרי יש לה תשלומין כל ז':

והקהל. את העם שהיה המלך קורא בספר משנה תורה ובשבת א"א כדמפרש בגמרא ודוחין אותו למחר:

ולא מקדימין. דאכתי לא מטא זמן חיובייהו וט"ב אקדומי פורענותא לא מקדימינן:

גמ' עשרה בטילין ממלאכתן לבה"כ. וניזונין משל ציבור כדי להיות מצויין בתפלה בבה"כ דכיון שבא הקב"ה לבה"כ ולא מצא שם עשרה מיד הוא כועס:

שאין אנו צריכין לתלמודינו. לבטל לשום דבר:

תקנתו קלקלתו. שאילו היו בו עשרה היה נידון ככפר שאם רצו להקדים ליום הכניסה מקדים ועכשיו שאין בו י' בני אדם נעשה כעיר ואין קורין אלא בארבעה עשר:

קריאת המגילה. משום דכתיב ולא יעבור:

ותרומת שקלים. משום דמר"ח ניסן ואילך לא סגי לאתויי תמידין אלא מתרומה חדשה:

סעודת ר"ח. שהיו עושין כשעיברו החודש וי"מ דמצוה לעשות סעודה בר"ח דכתיב וביום שמחתכם וגו':

מאחרין. ואוכלין אותו בא' בשבת:

ויעשו אותן. סעודות דפורים בשבת:

לעשות אותם ימי משתה ושמחה. משמע דבעשייה הדבר תלוי והיינו ע"י ב"ד שאימת יקבעו ר"ח אדר ויהי' י"ד בו פורים:

יצא זה. שבת שא"צ קידוש ב"ד ואין ניכר שקובעין אותה לשמחה שבלא"ה יום שמחה הוא:

מגבת פורים. מעות שגובין לחלק לעניים לסעודת פורים הכל יתנו לעניים בפורים ואין אומרין די להם בפחות:

ובלבד שלא ישנה העני. להוציאו לדבר אחר אלא לסעודה דבעל הבית אדעתא דסעודת פורים קיהיב ליה וכשלוקח רצועה למנעלו הרי זה עובר על דעתו דבעה"ב ונקרא גזלן אא"כ התנה עליו במעמד אנשי העיר:

אין מדקדקין. במעות צדקה שנותנין בפורים למי ליתן אלא נותנין אותו לכל מי שפושט ידו ואפילו לעכו"ם נותנין כדתנן מפרנסין עניי עכו"ם וכו' מפני דרכי שלום וכיון שנותנין לכל אדם נותנין גם להם:

הא שאר כל המעות. של צדקה משנין בתמיה וטעמא מאי שרי:

אתה רשאי לשנותן. לצרכך ולשלם לאחר זמן אבל משבאה ליד גיזבר אי אתה רשאי לשנותן אבל מעות פורים אפילו עד שלא באו ליד הגזבר אסור לשנותן:

מה ראוי וכו' להימנות. במתני' דתענית פ"ד הא אפילו כל יחיד יכול לנדב עצים כדתנן שקלים פ"ו:

אלא בשעה וכו'. וקמ"ל שהעצים שלהן קודמין לכל שאר עצים שבלשכה:

הנביאים שביניהן. שהיו באותו הדור כגון חגי זכריה ומלאכי ועזרא ונחמיה:

אלא משלהן. מעצים שהתנדבו הן:

דר"י היא. הא דאמרינן שעצים לקרבנות ציבור באים משל יחיד אתיא כרבי יוסי דמתני' דפ"ד דשקלים:

אף וכו'. דתנן התם שומרי ספיחים בשבת נוטלין שכרן מתרומת הלשכה רי"א אף הרוצה וכו' ד"ה היא ואפילו כרבנן דע"כ לא פליגי רבנן ור"י אלא בגופו של קרבן אבל במכשירי קרבן כגון עצים לקרבנות הכל מודים דמשתנה מיחיד לציבור:

כתנת לבנה. הכהן לשרת בו בקדש:

צריכה למסור לציבור. מיהו אם מסרה מותר לעבוד בו:

במכשירי קרבן. כגון כתנת:

ה"ג מתני' מסייעא לר' יוסי וה"פ מהך ברייתא דמגילת תענית מוכח כדא"ר יוסי משם ר' אילא דד"ה היא:

בשעת קרבן. בזמן שב"ה קיים:

רי"א אין נוהגין אלא בשעת הקרבן. הרי מפורש דרבנן פליגי עליה דר"י וסוברים דנוהג אפילו שלא בשעת הקרבן ופשיטא שמודים שהיו זמנים להבאת העצים וכמתני' דתענית:

והיינו מתענין ולא משלימין. מפני שי"ט שלהן היה שבני סנאה בן בנימין הקריבו עצים בעשרה באב כדתנן בתענית פ"ד וזה היה ודאי אחר החרבן דבזמן הבית אין צום בתשעה באב ואס"ד דלא היו העצים אלו לצורך קרבנות יחיד ודינו כקרבן יחיד למה יהיה להן י"ט אף שלא בשעת קרבן בשלמא בשעת קרבן ניחא דאף יחיד שמביא קרבן ה"ל כי"ט כדאמרינן בר"פ מקום שנהגו אלא לאחר החורבן מאי טעמא אלא ודאי דאף לקרבנות צבור התנדבו אלו ונשאר הי"ט לדורות ומסתמא לא פליגי רבנן דמתני' עליה דראב"צ דקיי"ל מעשה רב:

ותני כן. ותנ"ה:

בז' נכנסו. העכו"ם לבה"מ:

מקרקרים. רוקדים וצועקים בו:

וליל עשירי. שבלילה ההוא נשרף הבה"מ כולו:

לעקור תשעה באב. קס"ד לגמרי רצה לעקרו דאין צרה ואין שלום רצו מתענין וא"כ אין בזה ביטול דברי ב"ד שתקנו לצום בתשעה באב שכך התנו בתחלה:

ולא כך איתאמרת. שרצה לבטל ט' באב לגמרי אלא אותה שנה לחוד רצה לבטל מפני שחל בשבת:

וגזי ליה. ובהיפך מעשה דהכא הוה התם דר"א טעה ושכח ור' בא הזכירו:

ההוא דתנינן תמן. יבמות פ"ו:

אלא היתה תובעת להינשא. כגון שבאת מחמת טענה ואומרת מי לא בעי האי איתתא חוטרא לידה ומרא לקבורה הוא דכופין בעלה שאינו מוליד להוציא אבל אין כופין אותה לקיים פריה ורביה דלא מיפקדא:

טובים שנים מן הא'. אילו לא שמעת גם אתה הייתי טועה בדבר עכשיו טוב לי שהזכרתני וכן בהיפך בדין האשה:

ובחגיגה. מנ"ל דמאחרין ולא מקדימין:

וחג הקציר. משמע ביום שהוא חוגג בו ביום הוא קוצר:

וכתיב. ביום טוב כל מלאכת עבודה לא תעשו הרי שביום שהוא חוגג אסור בעשיית מלאכה:

בשעה. שחל עצרת בחול שמביא קרבן חגיגתו ביום טוב הרי הוא שובת ואסור במלאכה:

בשעה שהוא חל בשבת. שאינו מביא חגיגתו ביום טוב אלא לאחר השבת שהוא חול גמור הרי שביום שהוא חוגג מותר לקצור:

ובלבד שיבליע. מה שהוא קוצר ביום חגיגתו לעיסתה כלומר לצורך אכילתו של יום דלצורך מחר אסור דביום שמביא קרבנו אסור בעשיית מלאכה כמו ביו"ט:

כהדא וכו'. כהא דתני במגילת תענית פרק ה' כל המביא קרבן אסור בהספד באותו היום לפיכך כל אדם שיש עליו להביא עצים וביכורים אסור בהספד באותו יום:

האומר הרי עלי וכו'. תנא והדר מפרש הא דיש עליו עצי' היינו עצים למזבח וגזירין הן עצים ארוכים למערכה:

ומלעשות מלאכה באותו יום. לפי שבאותו היום היו מקריבין קרבן והוא הנקרא קרבן עצים וגם המביא ביכורים היה טעון קרבן כדתנן בביכורים פרק ב':

מפני התקיעה. שתוקעין ביום הקהל כדאיתא בתוספתא דסוטה:

מפני הבימה. שהיה המלך יושב עליה בשעת הקריאה כדתנן בסוטה פרק ז' ואי אפשר לעשות בשבת:

ופריך ויעשה אותה. להבימה מערב יום טוב ויקרא בשבת:

ומשני שלא לדחוק את העזרה. שביום טוב היו הכל מביאין קרבנותיהן שלמי חגיגה ועולות ראייה והיו צריכין ריוח גדול והבימה היתה גדולה ורחבה ומקצרה:

על שם לא תטע וגו'. לכך לא היו עושין הבימה מערב יום טוב שנראה כאלו נוטע אשרה כיון שצריכה לעמוד שם שני ימים מערב יום טוב עד מוצאי שבת:

מתני'. אתיא כרבי מאיר דאמר כל היכא דכתוב במגילת תענית די לא למספד כולל גם איסור תענית והיכא דכתיב ודלא להתענאה אותו היום מותר בהספד אמתניתין דתענית קאי דתנן כל הכתוב במגילת תענית די לא למספד לפניו אסור ולאחריו מותר רי"א לפניו ולאחריו אסור די לא להתענאה לפניו ולאחריו מותר רי"א לפניו אסור ולאחריו מותר:

ודי לא סתם. ולא פירש אם בא לאסור הספד או תענית ה"ל כאלו פירש ואמר דאסור להתענות ומדקאמר דלא להתענאה מותר בהספד שמעינן דסובר דלפניו מותר דלא יהא טפל חמור כעיקר אבל רבי יוסי סובר דלא להתענאה נמי אסור בהספד ואין הפרש ביניהם אלא דלא למספד בין לפניו בין לאחריו אסור בתענית ודלא להתענאה לפניו אסור ולאחריו מותר:

אר"י. כתיב במגילת תענית אילין יומיא וכו':

ה"ג ארשב"ג מה ת"ל בהון בהון ב' פעמים. כלומר בהון ראשון ל"ל ובהון מיעוטא משמע:

אלא מלמד. שהלילה של ימים הכתובים במג"ת מותרים בתענית ואינו אסור אלא היום:

כהדא דתני וכו'. שבריש מג"ת כתיב אילין יומיא וכו' ובסופו לאחר דכתב כל הימים של מג"ת כתיב להן אינש וכו' וה"פ לבד כל אדם שיהיה עליו איסור בתפילה כגון שקיבל עליו בתפלה יו"ד או כ' תעניתים ונכנסו אלו הימים בהם דחינן לימים טובים הכתובים במג"ת אבל אם לא קיבל בתפילה לא דחינן למג"ת וכי היכא דסוף מג"ת למעוטי קאתי אף תחלתו למיעוטא קאתי ולהתיר הלילה ומצינו כיוצא בזה מדסיפא למעוטי רישא נמי למעוטי כנ"ל ליישב הגירס' שלפנינו כהדא דתני ויותר היה נ"ל דמילתא באנפי נפשה היא וגרסי' הא דתני וכו':

שהוא צריך להזכירן. לתעניתים שמקבל על עצמו בתפילת מנחה שלפני תענית ואי לאו לא מיקרי קבלה:

ואתיא. הא דרבי יוסי כי האי דאר"ז:

כלילי שבת וכיומו. דצריך לומר תפלת תענית דהיינו ענינו בתפלת ערבית קודם התענית ש"מ שצריך לקבל התענית קודם ערבית:

מתני'. דתנן אע"פ שאמרו מקדימין ולא מאחרין מותרין בהספד ובתענית א"א לאוקומי שיהיו ימים אלו דהיינו מי"א דאדר עד ט"ז בו מותרים בהספד ובתענית אלא או בי"א כר' יוסי די"ד וט"ו לכ"ע אסורין וי"ג יום נקנור הוא שכתוב במג"ת ויום י"ב אסור משום יום שלפניו כרבי יוסי:

או בי"ב כר"מ. כלומר אפי' ביום י"ב וכר"מ דסובר דלא להתענאה אינו אוסר את שלפניו ויום נקנור סתמא כתיב דה"ל דלא להתענאה כדאר"מ בסמוך:

ה"ג וקשיא על דר' יוסי. דלא מצינו אפי' יום י"א:

לא כן תני. במג"ת בי"ב אדר יום טיריון נמצא שאף לפניו אסור וה"ה דאף לר"מ קשיא דלא מצינו יום י"ב מיהו מתני' מצינו לאוקמי כר"מ וביום י"א:

ומשני א"ר אחא בר יעקב בטל יום טריון יום י"א מותר אפי' לר' יוסי. יום שנהרג לוליינוס ופפוס אחיו שהיו צדיקים גמורים:

אתוץ את המגדל הזה. אשבר המגדל הזה ועל בהמ"ק אמר כן:

ה"ג לקרונין שלו. פי' לעגלות שהיה נקנור יושב בו:

בקונטס. כמו קונדס והוא עץ ארוך:

ה"ג על דעתיה דר"י ניחא בא לאסור לפניו ע"ד דר"מ מה בא לאסור וכו'. וה"פ בשלמא לר"י איצטרך למכתב יום י"ג כדי לאסור יום י"ב אלא לר"מ ל"ל:

לאסור לפניו. פי' יום י"ב אינו נאסר בשבילו דהא סובר ר"מ שאינו נאסר לפניו ולעצמו ליום י"ג א"צ דהא נאסר משום יום שלפני י"ד דכתיב ביה דלא למספד ומודה ר"מ דלפניו אסור:

ומשני בא להודיעך שאסור בהספד. אי משום יום שלפני י"ד אינו אסור אלא בתענית ולא להספד לכך כתיב יום י"ג עצמו ללמדך שאף הוא אסור בהספד:

ה"ג ואפילו על דר' יוסי לית היא מקשיי'. וה"פ ותדע דאיצטרך ליום י"ג לאסרו בהספד דהא אפי' לר"י נמי קשיא דליכא למימר דבא לאסור יום שלפניו דהיינו יום י"ב השתא איהו גופיה בטל כדאר"י בר אחא כ"ש שאינו נאסר משום יום שלפני י"ג אע"כ לומר דאיצטרך יום י"ג לאסרו בהספד א"כ לר"מ נמי לא קשיא:

בי"ד ובט"ו וכו'. כן תניא במג"ת:

בט"ז. באדר התחילו לבנו' חומות ירושלי' שלא למספד בו:

ה"ג ע"ד דר"מ ניחא בא לאסור לעצמו וה"פ לר"מ דסובר דלאחריו לעולם מותר איצטרך למיכתב יום ט"ז לאסור אותו:

לוסר לפניו לית ליה. כלומר איני צריך לאסרו שהרי יום ארבעה עשר מפורש במג"ת דלא למספד ביה:

עצמו. יום ט"ז עצמו אסור מפני שהוא יום שלאחר ט"ו:

ומשני בא להודיעך. שיום ט"ז אסור בהספד דאי משום שלאחר ט"ו אינו אסור בהספד וכדפרישית לעיל:

ה"ג בשבעה עשר. ביה קמו האומות על פליטת. סופרים במדינת בולקים ובית זברין היתה גאולה לבית ישראל:

ע"ד דר"מ ניחא בא לאסור עצמו. דאילו משום שהוא לאחר יום ט"ז אין לאסרו דהא לאסור לאחריו לית ליה:

מה בא לאסור. לפניו לא צריך דהא ט"ז כתיב במג"ת ועצמו אסור מפני שהוא לאחר ט"ז דכתיב במג"ת די לא למספד:

כל איליין מילייא. כל אלה הדברים לא מסייען ולא קשיין לא לר"מ ולא לר"י דלא בא הכותב אלא למנות הימים שנעשה בהם ניסים לישראל ואע"ג דממילא היו אסורים בהספד ובתענית משום לאחריו או לפניו:

דתנינן. במג"ת פ"ק:

בריש ירחא וכו'. בר"ח ניסן:

דיתקם תמידא. שהיו הביתוסין אומרים יחיד מתנדב תמיד משום דכתיב את הכבש אחד תעשה לשון יחיד ואהדרו להו חכמים הא כתיב תשמרו להקריב לשון רבים ונצחום ועשו י"ט:

וקשיא בלא כך וכו'. וכי ר"ח לא אסור בתענית והספד בלאו מג"ת אלא ודאי לא בא אלא לאשמועינן הימים שנעשו בהן הניסים:

ופריך מה ראית להקל. בשבתות וי"ט ולהחמיר בימים הכתובים במג"ת לאסור שלפניהם ושלאחריהן:

ומשני שאלו. שבתות וי"ט הן מדאורייתא וא"צ חיזוק:

הדא דאת אמר. ולא אמרן שימים הכתובים במג"ת אסורין בהספד ותענית אלא עד שלא בטלה מג"ת והיינו קודם החרבן:

אף על גב דאת אמר בטלה מג"ת. ל"ק דהא דאר"י צאו והתענו וכו' שאני חנוכה ופורים דלכ"ע לא בטלו דמפרסם. ניסא דידהו:

ר' אבון. צם כל ע"ש ולא חש שאירע בע"ש בימים אלו שהם ימים הכתובים במג"ת דאפ"ה התענה בהם:

רבי יוחנן. ישב בתענית כל ערב ר"ה:

ר"י בר אחא. צוה למלמדים אם יבואו הנשים לשאול מהן אימתי מותרים ואימתי אסורין להתענו' אמרו להן בכל מתענין וכו' ואין לחוש למג"ת:

והיה ר"ל. תלמידו מצטער ששגג ר"י בהוראה זו:

אמר. שבק סתמא היינו דברי ת"ק ועשה כר"י דהוא יחידאה:

אשכח. מצא ר"ל ברייתא דתני ר"מ דברי הת"ק בשם ר"מ:

אמר יאות וכו'. אמר שפיר יודע סבא דהיינו ר' יוחנן המשניות דאתיין כיחידאה אע"פ שהן שנויות בסתם:

הלכה כסתם. א"כ ה"נ כיון ששנה ר' סתם הלכה כסתם:

א"ל ולא ר'. דלמא דוקא כששנה ר' המחלוקת והסתם הוא דהלכה כסתם:

דלמא חורן. משא"כ כאן דאינש אחרינא שנה הסתם ופריך מה הן וכו' ומה היכא דשנה רבי בעצמו הסתם והמחלוקת אמרינן דהלכה כסתם כ"ש היכא דר' שנה הסתם ואחרינא שנה המחלוקת דהלכה כסתם:

ואתיא ר"ח. ואמר בפירוש דאף בזה הלכה כסתם:

ולמה וכו'. והדרא קושייא לדוכתא למה פסק ר' יוחנן כיחידאה ל"א תירוצא הוא א"כ לדבריך למה פסק ר' יוחנן כיחידאה אלא ודאי היכא דר' שנה המחלוקת והסתם אמרינן דלכך שנה בסתם לאשמועינן דהלכתא כוותי' אבל היכא דתנא אחר תני המחלוקת אין הלכה כסתם דאמרינן אלו ידע ר' דמחלוקת הוא לא הוה פסק כוותיה והראשון נראה:

הדא דאת אמר דהלכה כסתם בשאין מחלוקת אצל סתם. אבל כשיש מחלוקת אצל הסתם אין הלכה כסתם ופליג אדר' לעזר:

אבל ביחיד אצל חכמים. אין בזה הלכה כסתם אע"ג דסתם כיחידאה:

עטם. כמו אטמא ענינו ירך:

לגין. כדין:

ומתנות לאביונים. דר"ה עני הוה:

עגל. עוגה:

גרב דחמר. חבית דיין:

תני במקום שנכנסין. בשני ובחמישי קורין אותו בי"ד ודלא כמתני' ר' יוסה. הקשה אם במקום שנכנסין קורין בי"ד א"כ כ"ש במקום שאין נכנסין שקורין בארבעה עשר:

אל יקראו אותה כל עיקר. בזמנים הכתובים במתני' וכבר רבינן מבזמניהם עוד זמנים אחרים אלא ודאי כמתני' עיקר:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף