אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/יד

יום שני ט"ו שבט תשפ"ג - מסכת נזיר דף יד

נזיר עולם מיקל בתער

דעת התוספות שנזיר עולם שהפסיק לנזירות סתמא מגלח בסוף שלושים יום

בגמרא בנזיר (יג:) מסתפק רבא בדין האומר "הריני נזר לאחר עשרים יום, ומעכשיו מאה יום", מה דינו, האם תתחיל מעתה הנזירות של 'מאה יום' ואחר עשרים יום תיפסק הנזירות לשעה עד השלמת נזרו הראשון שנזר על לאחר עשרים יום, או שכלל לא חלה עליו נזירות מאת הימים אלא אחר גמר הנזירות השניה המתחילה בעוד עשרים יום, כי מאחר ואי אפשר לו לסיים את נזירות מאת הימים קודם בא הנזירות הראשונה שנזר בעוד עשרים יום - ממילא יש לומר שאין דעתו להפסיק באמצע נזירותו ועל כרחך שרצה שלא תחול הנזירות הזו אלא לאחר סיום הנזירות הראשונה.

והגמרא מוסיפה ומסתפקת בכמה ספקות, ובאחד הציורים (יד.) דנה הגמרא בדינו של האומר "הריני נזיר לאחר עשרים יום, ומעכשיו נזיר לעולם". האם חלה עליו נזירות עולם מעכשיו או שמא לא. ושורש הספק, כי מחד יש לומר שכל מה שאין הנזיר מקפיד אם יצטרך להפסיק לנזירות אחרת, הוא דוקא כשהנזירות המפסקת היא מעין אותה נזירות שנוהג בה עכשיו - משא"כ בנידון זה שהנזירות שחלה עתה היא נזירות עולם, והנזירות שתחול עוד עשרים יום היא נזירות בעלמא, אפשר שאינו רוצה להפסיק בניזרות עולם שלו בנזירות מסוג אחר.

ובביאור הצד השני, שגם באופן זה תחול נזירות עולם עתה, ונזירות בעלמא תפסיקנה בעוד עשרים יום, כתבו התוספות: או דילמא, דמכל מקום יחול מהשתא נזיר לעולם, וכי אתו עשרים ימנה נזירות שלשים יום, ומגלח למ"ד נזיר עולם מיקל אחר שלשים יום, או אחר שנה אחת, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. דחוזר לנזירות עולם שהתחיל, ולא חשיב הפסקת נזירותו וכו', עכ"ד.

דעת התוספות והרא"ש שנזיר עולם מיקל דוקא

והנה במשנה בנזיר (ד.) שנינו: מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון, נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער ומביא שלש בהמות וכו'. ופירשו התוספות: נזיר עולם מיקל, ולא מגלח לגמרי, כאבשלום שלא גילח לגמרי שהרי נתלה בשערו. ומביא ג' בהמות, בשעה שמיקל, הלכה למשה מסיני, ואסמכתא מאבשלום דאמר 'אשלם נדרי', חטאת עולה ושלמים כנזיר טהור.

ומדברי התוספות עולה בפשוטו בביאור דין 'מיקל בתער' – שהוא מגלח את שערו אך אינו חותכו בסמוך לראשו אלא משאיר מקצת משערו, ועל זה הביאו התוספות ראיה מאבשלום שלא גילח לגמרי שהרי נתלה בשערו וע"כ שהשאיר את שערו גדול במקצת. ולפי דבריהם יש להבין מדוע נאמר דין זה בתער, הרי בפשוטו חיתוך בתער הוא כשמגלח סמוך לראשו, ואילו כשמגלח באופן שנשאר מעט שער הדרך לחתוך השער במספריים ולא בתער.

והגמרא (ה.) מביאה כמה דעות בזמן גילוח אבשלום שהיה נזיר עולם, ובכללם דעת רבי יוסי הסובר ש'מגלח מערב שבת לערב שבת שכן מצינו בבני מלכים שמגלחים מערב שבת לערב שבת'. ומקשה הגמרא דאם כן מה בין אבשלום לבין שאר אחיו שאף הם בני מלכים ומגלחים מער"ש לער"ש. ומיישבת, שיש נפק"מ כשחל יום טוב באמצע השבוע, ששאר אחיו מגלחים בערבו של יו"ט ואילו אבשלום לא מגלח. וכן יש נפק"מ בגילוחם ביום שישי, שהם מותרים מבוקר יום שישי, ואילו אבשלום רק בפניא דערב שבת.

דעת הרא"ש שצריך להקל בתער דוקא וסברת המאירי בדעתו

והרא"ש הוסיף שהגמרא יכולה היתה להביא נפק"מ נוספת, והיא האם יכולים הם לגלח במספריים, שכל אחיו יכולים לגלח במספריים ואילו הוא דוקא בתער. וכן שהם יכולים לגלח כל שערם ואילו הוא דוקא מיקל. ומבואר מדברי הרא"ש תרתי, א' שדין מיקל הוא בדוקא שאינו מגלח כל שערו אלא רק מיקל. ב' שדינו להקל בתער דוקא ולא במספרים.

וכ"כ בשיטה מקובצת בשם 'הרא"ש ז"ל בפירושיו': דוקא 'מיקל' שמגלח מקצת שערו, אבל כל שערו לא, דלשון 'מיקל' משמע הכי... ודוקא בתער אבל במספרים לא, ע"כ. והרא"ש מוסיף ומביא כעין ראיית התוספות, שהרי אבשלום התגאה בשערו וכיצד יתכן הדבר לדעת הסוברים שמגלח כל שבוע או כל שלשים יום.

והמאירי הוסיף לבאר הטעם להצריך תגלחת דוקא בתער ולא בתספורת: מיקל בתער שיש בו קצת שינוי, אבל לא במספרים שהוא דרך גילוח. והוסיף עוד: ואף בתער פירשו בתוספות דוקא 'מיקל' ר"ל גילוח במקצת, אבל גילוח לגמרי לא, ע"כ. ויש להעיר קצת על דבריו, שכן לכאורה אף תער הוא דרך גילוח, ומהו שכתב המאירי שבתער מותר שיש בו קצת שינוי, ואילו מספרים אסורות שהוא דרך גילוח.

ובפירוש הון עשיר על המשניות (פ"א מ"ב) פירש שחששו שמא יבוא לחתוך את השער במספרים עד עיקר השורש - שהוא אסור לדעת אלו הראשונים, ולכן לא התירו לו להקל אלא בתער, וכיון שבתער אין מסתפרים אלא רק מגלחים את השער מכל וכל ממילא יזכור שאין כוונתו אלא להקל מעט ויזכור שלא לחתוך את שערות ראשו עד קרוב לשרשם.

עוד פירש באופן אחר מה שהזכיר התנא תער דוקא, להשמיענו שמותר לגלח בתער ואין חוששים שמא יבוא לגלח כל שערו כהרגל גילוח התער. ולפי מהלך זה יהיה מותר לגלח בכ"ש במספרים. אמנם בדברי הרא"ש כבר נתבאר שתער דוקא הותר ולא מספרים.

דעת המפרש והרמב"ם שנזיר עולם מגלח ממש ודינו בתער כתגלחת מצוה

והנה עד עתה הבאנו דעת הראשונים ש'מיקל' משמעו שאינו מגלח שערו לגמרי אלא משייר ממנו מעט. אמנם המפרש (ד.) כתב בפירוש דין 'מקל בתער': מיקל בתער ומגלח כל שלשים, ע"כ. וכתב המשנה למלך (נזיר פ"ג הי"ב) שמשמע מדבריו ש'מקל בתער' לאו דוקא. דהיינו שבאמת לדעת המפרש מותר לו לגלח ממש ולא רק להקל.

והרמב"ם (נזיר פ"ג הי"ב) כתב: ומה בין נזיר עולם לנזיר לזמן קצוב. שהנזיר לזמן קצוב אסור לגלח עד סוף ימי נזרו... ונזיר עולם אם הכביד שערו מקל בתער... ולשון זו של הרמב"ם אינה אלא העתקת דין המשנה שהוא מקל בתער, ואינה מכרעת אם פירש 'מיקל בתער' כדעת התוספות או כדעת המפרש. אמנם בפירושו למשניות כתב להדיא כדעת המפרש, וזה לשונו שם: הכביד שערו מיקל בתער, רוצה לומר שמותר לו לגלח בתער. ויש שדקדקו כן גם מדברי הרמב"ם בי"ד ממה שהשווה תגלחת דנזיר לזמן קצוב שאסור לגלח עד סוף ימי נזרו, ובסוף ימי נזרו מגלח, לתגלחת נזיר עולם שיכול לגלח גם בתוך נזרו - ומשמע שאופן הגילוח שווה בשניהם.

עכ"פ עלתה בידינו מעתה מחלוקת ראשונים בדין 'מיקל בתער', אם מותר לו רק להקל אך לא לגלח [דעת התוספות והרא"ש], או שמותר לו גם לגלח [דעת המפרש והרמב"ם]. ועוד הבאנו נידון המפרשים אם 'תער' דוקא או שמא אף במספרים, ולדעת המפרש והרמב"ם שמגלח ממש אם כן 'מיקל' לאו דוקא ומגלח ממש, ואם כן 'תער' הוא דוקא, שכן הדרך לגלח בתער. אמנם לדעת הראשונים ש'מיקל' דוקא, דעת הרא"ש ש'תער' דוקא ומספרים אסור, ואילו בדברי ההון עשיר מצינו סברא להתיר אף במספריים, ו'תער' רבותא קמ"ל שאין חוששים שיבוא לגלח לגמרי כדרך התער. [ובמקום אחר עמדנו על מחלוקת זו ודנו בה ובדין 'מיקל באבל' ואם תלויים שני הדינים זה בזה].

ובאמת הסתפק בזה המנחת חינוך (מצוה שסח אות יב) אם לדעת התוספות בעינן 'תער' דוקא דגזירת הכתוב הוא שצריך תער כמו תגלחת טהרה או לאו דוקא. ואילו בדעת הרמב"ם שדינו לגלח ולא רק להיקל, כתב המנ"ח דנראה שהיא גזירת הכתוב שצריך לגלח בתער דוקא כל ראשו כמו תגלחת טהרה, שכן גדר הדין לדעת הרמב"ם הוא שהוא חיוב עליו, שגזרה עליו התורה שאם רוצה צריך לגלח לגמרי ולהביא קרבנותיו כמו בנזיר שסיים נזירותו. ושוב הביא דברי הרא"ש [והביאם מהשיטה מקובצת בשמו] שלדעת התוספות הוא דוקא בתער, ולכן מכריע המנ"ח שנראה שהוא פשוט שהוא בתער דוקא.

וכעין סברת המנחת חינוך בדעת הרמב"ם, כתב גם החזו"א (סימן קלז סק"א) שלדעת הרמב"ם גדר הדין הוא שמגלח תגלחת מצוה כשאר נזירים [ודן שם לגבי נידון המנ"ח אם מותר לו לא לגלח או שחייב להקיל, ותלה זאת במחלוקת התוספות והרמב"ם, שלדעת התוספות אין כאן מצות גילוח והראיה שאינו נוהג כדין תגלחת נזיר, משא"כ לדעת הרמב"ם דינו לגלח תגלחת מצוה כשאר נזירים]. אמנם כבר העירו מהדירי המנ"ח (מהדו' מכון י-ם אות יג) שלשון הרמב"ם בפירוש המשנה 'שמותר לו להקל בתער', ולא משמע שיש עליו חיוב תגלחת כבכל נזיר.

תמיהת הקרן אורה שדעת התוספות שנזיר עולם אינו מגלח אלא מיקל

ולעיל הבאנו דברי התוספות בדין נזיר עולם שהופסקה נזירותו בנזירות סתמא, שמבואר בדברי התוספות שאחר שלושים יום דינו לגלח ואז ממשיך בנזירות עולם שלו. ויש לבאר מהו שכתבו התוספות שאחר שלושים יום 'מגלח', כשלכאורה כוונת התוספות שמגלח כדי לקיים דין תגלחת של הנזירות סתם שנהג בשלושים יום אלו, ולכאורה תמוה כיצד יגלח והלא הוא נזיר עולם, ורק הפסיק לשעה קלה לקיום הנזירות סתמא שקיבל עליו, ונזיר עולם אסור בתגלחת, ומה הועילו תוספות באומרם 'ימנה נזירות שלשים יום ומגלח למ"ד נזיר עולם מיקל אחר שלשים יום' - הלא אינו דומה דין 'נזיר עולם מיקל' שהוא מיקל ולא מגלח, לדין תגלחת הנצרכת לקיום מצות תגלחת נזיר סתם.

והנה לדעת הראשונים שנזיר עולם מגלח בתער ולא רק מיקל, לכאורה מבוארים דברי התוספות כפשוטם שכן אחר ל' יום יכול נזיר עולם לגלח ממש - ובכך נפטר גם מחיוב התגלחת שבנזיר סתם. אמנם תמה הקרן אורה, שהרי בדעת התוספות אי אפשר לפרש כן שהרי התוספות סוברים ש'מיקל' היא תגלחת שאינה גמור, שדי בשארית שערותיו כדי שיתפס בהם אבשלום - ואם כן לשיטתם תמוהים מאד דברי התוספות שמגלח אחר שלושים יום למ"ד נזיר עולם מגלח בשלושים יום.

ויש שכתבו (תפארת ציון) שכלל אין כוונתם לדין גילוח ממש, לקיום מצות תגלחת של הנזירות הראשונה. אלא כוונתם שמיקל שערו כדין נזיר עולם, אלא שכיון שהתחיל נזירות סתם עשרים יום אחר תחילת נזירות עולם, נמצא שאחר שלושים יום לתחילת נזירותו לא יכול היה לגלח כדין נזיר עולם, ועל כן כתבו התוספות שאחר שלושים ימי ניהוג נזירות סתמא, כששב דינו להיות 'נזיר עולם' אזי מגלח את שערו למ"ד שנזיר עולם מגלח אחר שלושים יום, ואילו למ"ד אחר י"ב חודש עליו להמתין עוד עד י"ב חודש מתחילת נזירות עולם.

ביאור הברכת ראש והצמח צדק בדעת התוספות שמגלח שערו לגמרי אך לא כל שערו

והנה על אף שדעת המל"מ והמנ"ח בדעת התוספות שנזיר עולם אינו מגלח עד שרשי שערו אלא רק מקל שערו, הרי שיש שחלקו על ביאורם. וזאת בהקדם מה שיש להקשות על מה שהביאו התוספות ראיה לדבריהם מאבשלום שנתלה בשערו, ולכאורה קשה מאד, אף אם אינו מגלח שערו לגמרי רק מקל בתער, סוף סוף לכאורה אין שערותיו סדורות לו תלתלים וכיצד זה יתלה בשערותיו המסופרות, אף שאינם מגולחות בתער.

ובספר ברכת ראש כתב שכוונת התוספות באמרם שאינו מגלח לגמרי, היא שמאחר וכל תגלחתו אינה מדין תגלחת נזיר אלא אך כדי להקל כובד השער, אם כן אין בכך כדי לדחות לאו דהקפה, ולכן אין הנזיר יכול לגלח 'כל שערו' אלא צריך לשייר פאת ראשו. ולפי זה מבוארת היטב ראיית התוספות מאבשלום - כי אין כוונתם לחלק בשיעור הגילוח אם הוא תגלחת גמורה עד שרשי השער או לא, אלא כל כוונתם שלא גילח את כל שערו אלא רק מקצתו, והיינו ששייר פאת ראשו - ובה נתלה. וכ"כ גם בצמח צדק (יו"ד סימן צג) שכוונת התוספות שהיה משייר קצת שער שלא גילוח כלל. ובארזי הלבנון (ד. ציונים אות כז) העיר שמפשטות לשונו לא מבואר שכוונתו ל'פאת הראש' כדברי הברכת ראש, אם כי מסתבר שלכך כוונתו, שהרי כיון שמשייר מקצת שערו לא ידחה לאו דהקפה כיון שאפשר לקיים שניהם.

עכ"פ על פי זה הביא בפירוש ארזי הלבנון (יד. אות קנא) דבר נחמד מספר קרן דוד ליישב דברי התוספות מקושיית הקרן אורה, איך נזיר עולם שהפסיק נזירותו בנזירות סתם יכול לגלח אחר שלושים יום. וזאת בהקדם מה שיש לדון לדעת התוספות מדוע באמת אין נזיר עולם מגלח לגמרי אלא רק מיקל בתער. וכתב לחדש שבאמת כל איסורו הוא מצד לאו דהקפת הראש, וממילא בנידון דידן שעתה סיים הוא נזירות סתמא ומחוייב בתגלחת נזירות - הרי יש לו עשה הדוחה ללא תעשה של הקפה, וממילא מותר הוא בגילוח כל שערו אף שהוא נזיר עולם.