אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/כ

יום שני כ' חשון תשפ"ג - מסכת נדרים דף כ

דין טומאה וקבורה בעצם קטנה של אדם

דקדוק הישמח לב בדעת התוספות שאסור להשהות בביתו עצם אדם

שנינו בנדרים (יח:) סתם נדרים להחמיר, ופירושם להקל. ופירש הר"ן: סתם נדרים להחמיר, כלומר מי שנדר ויש לפרש לשונו להחמיר ולהקל, כל שלא פירש אחד מהם למה נתכוין, הולכין בסתמא להחמיר. ופירושן להקל, אם פירש אחר כך ואמר, לכך נתכוונתי, סומכין על דבריו אע"פ שהוא מיקל. ובהמשך המשנה (כ.) מפרשת המשנה מהו 'פירושן להקל', כגון שנדר ב'חרם', ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים [- רשת] או שאמר 'הרי עצמי קרבן', וחזר ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו.

וכתבו התוספות (כ. ד"ה לא נדרתי): לא נדרתי אלא בעצם אחר של בהמה, שהנחתי בתיבתי להיות נודר בו להטעות העולם, להאמין דברי, שיהו סבורים כי אני נודר נדר גמור.

בספר ישמח לב לרבי משה שמעון הלוי לאווי זצ"ל (אב"ד יאקא ופרוינקירכן) דקדק את דברי התוספות שנקטו דוקא 'עצם של בהמה', אשר מדבריהם משמע שעצם אדם אסור להשהות בבית, וטעונה קבורה.

מחלוקת רש"י ורשב"ם מה היתה העצם ששמר רבי יוחנן מבנו

והנה בגמרא במסכת ברכות (ה:) מובא כיצד היה מנחם רבי יוחנן אבלים באומרו להם: דין גרמא דעשיראה ביר. ופירש רש"י: זה עצם של בן עשירי שמת לו. והוסיף רש"י: וצר עצם פחות מכשעורה ממנו [- מבנו] בסודרו לעוגמת נפש. ובהגהות הב"ח הוסיף "עצם פחות מכשעורה ממנו, שאינו מטמא במגע והיה נושאו קשור בסודרו לעוגמת נפש", ע"כ. ומדברי הב"ח נראה שמצד חיוב קבורה, אפילו אם היתה העצם גדולה מכשעורה לא היה מחוייב בקבורתה, ומה שצר עצם פחותה מכשעורה הוא רק כדי שלא תטמאהו במגע.

וברשב"ם (בבא בתרא קטז.) פירש: נשאר אצלו שן אחד מבניו, ובו היה מנחם למרי נפש האבלים, שהשן של מת אינו טמא דתנן באהלות (פ"ג מ"ג) כל שבמת טמא, חוץ מן השיניים והשיער והצפורן... וכן ביאר הערוך (ע' גרם). ובמאירי (ב"ב שם) הביא שתי הפירושים, וכתב: אע"פ שידוע שהיו אוכלים חוליהם בטהרה, כבר ביארנו במסכת ברכות [- אינו לפנינו בחידושיו לברכות] שפחות מכשעורה היה שאינו מטמא במגע ובמשא, ויש מפרשים אותו על השן שאינה מטמאה אלא כשהיא מחוברת עם המת, וזו כבר נתלשה, עכ"ד. וכ"כ הריטב"א (ברכות שם) והוסיף שהיתה זו שן שנפלה מחיים ולכך אינה מטמאת, וכ"כ השיטמ"ק. ועיין עינים למשפט (ברכות שם) שתמה, שבמשנה באהלות שם מבואר ששן של מת אינה מטמאת ומה הוצרך השיטה להוסיף שנפלה מחיים.

תליית העיניים למשפט במחלוקת האחרונים בדין קבורה בעצם פחות משעורה ושן

ובעינים למשפט (ברכות שם) תמה על עיקר פירושו של רש"י, שלכאורה לא הועיל אלא לחשש טומאה, וכמו שהגיה הב"ח בדבריו, אבל עדיין יקשה אף אם העצם פחותה מכשעורה, הלא חייבת בקבורה. וכעין זה דן גם לדעת הרשב"ם והערוך, לגבי שן, האם שן חייבת בקבורה. ורצה לבאר שנידונים אלו הם הם שורש המחלוקת שבין רש"י לרשב"ם, שדעת רש"י ששן טעונה קבורה, ולא נתמעטה אלא מטומאה, ולכן הוצרך רש"י לפרש שהיתה זו עצם בעלמא פחותה מכשעורה. ואילו דעת הערוך ורשב"ם לאידך גיסא, ששן אינה טעונה קבורה, ואילו עצם פחות מכשעורה, אף שאינה מקבלת טומאה מ"מ טעונה קבורה, ולכן לא ניחא להו בפירוש רש"י ופירשו באופן אחר.

וכבר נחלקו בדבר זה, אם עצם פחות מכשעורה חייבת בקבורה, דדעת המשנה למלך (סוף הל' אבל) שכל שאינו ראשו ורובו של מת, אין בו חיוב קבורה. ואילו דעת התוספות יו"ט (שבת פ"י מ"ה) שכל אבר מן המת חייב בקבורה. וא"כ דעת רש"י כדעת התוספות יום טוב, ולכן פירש שהיתה פחות מכשעורה [אך לגירסת הב"ח מפורש ברש"י שטעם העמדתו בעצם פחות מכשעורה הוא משום חשש טומאה ולא משום חיוב קבורה, ויל"ע].

ביאור רב נסים גאון שבנו של רבי יוחנן נמק בתוך יורה רותחת

ובעיקר ביאורי הראשונים במנהגו של רבי יוחנן, הנה רב נסים גאון (ברכות שם) מביא ביאור נורא מרב שרירא ורב האי, שרבי יוחנן קבר עשרה בנים, והעשירי שבהם נפל לתוך יורה גדולה שהיתה רותחת ריתוח קשה וחזק, ונמס בשרו ונמק, ונטל רבי יוחנן עצם של אצבע קטנה שלו וצררה בסדינו, והיה מנחם בה אחרים.

ולפי דבריהם קשה טובא מדוע לא חשש רבי יוחנן מטומאת מת, ומדבריהם משמע שנטל כל העצם של האצבע הקטנה, ומשמע שהיה יותר מכשעורה. [ואמנם בשולי הגליון לפני מנחם (ב"ב שם) כתב בשם רנ"ג שלקח ריו"ח מ'אצבעו הקטנה עצם', ולכאורה כוונתו שבאמת לא נטל את כל עצם האצבע הקטנה, אלא עצם פחות מכשעורה מעצם האצבע הקטנה, ולפי זה לא קשה. ועיין בספר חכמת ידידיה (ברכות שם) שביאר שרש"י מיאן בשאר הפירושים, לפי שקיבל בקבלה את המעשה כפי שמובא ברנ"ג, וכיון שהיה פשוט לו שהיה זה עצם מן המת ממש, לכן תירץ שהיתה זו עצם שאינה גדול כשעורה. ובספר מגדים חדשים רצה לומר בדעת רנ"ג שעצם של אצבע קטנה אין בה שיעור כשעורה, ומאידך בכס"מ (טומאת מת פ"ג ה"ג) כתב שלא מצא עצם שלא יהא בו כשעורה באבר אדם אלא בנפל קטן].

עצם הלוז אינה נשרפת ונחלקו האחרונים אם מטמאת בטומאת מת

ובספר נופת צופים (ב"ב שם) הביא בשם הגרא"ג פריד שליט"א ר"מ בישיבת טעלז בארה"ב לבאר ענין ניחום האבלים ע"י רבי יוחנן, עפמש"כ הפוסקים (עיין בית יוסף או"ח סימן ש) שעצם יש בעולם ושמו 'לוז', ואפילו אם יפול לתוך אש גדולה לא ישרף, ובו יקום לתחיה. ובזה ניחם רבי יוחנן לאבלים, 'דין גרמא דעשיראה ביר', שהנה בני נפל ליורה גדולה ונשרף, אך ראו והביטו שעצם הלוז נשאר ממנו שלא כדרך הטבע, והרי זה סימן מובהק ל'תחיית המתים', שלצורך כך נשארה עצם זו שיחיה ממנה לעתיד לבוא, וא"כ יש לכם להתנחם אף במיתת קרובכם.

ואף שדבריו מתוקים, הרי שהעמיס בדברי הגאונים דבר שאי אפשר לאומרו, אחרי שרב נסים גאון מפרש "ונטל רבי יוחנן עצם של אצבע קטנה שלו" - ואילו עצם הלוז היא בשדרתו של אדם כמבואר בכמה מדרשים, ובתוספות בב"ק (טז: ד"ה והוא).

ואמנם בדבריו אפשר להרוויח מה שהקשנו כיצד לא חשש רבי יוחנן לטומאת עצם כשעורה, כי יש לדון אם עצם הלוז מטמא או לא, והאריך בבירור דבר זה בספר מבשר טוב (ח"א, קונטרס עצם לוז, אות ב) והביא דעת כמה פוסקים שהוא מטמא, אך הביא גם דעת שו"ת הרב"ז (סימן קיג) שכתב לחדש שעצם לוז אינו מטמא כלל, וטעמו לפי שעצם הלוז אינו נהנה אלא מסעודת מוצאי שבת קודש, ואם כן לא נהנה מחטא עץ הדעת (כמבואר בפוסקים שם) ולא נקנסה עליו מיתה ואינו מטמא. ובאמת במשנה באהלות מנויות י"ח חוליות שבשדרה, אך החוליה הקטנה שבשדרה, שהיא עצם הלוז, לא נמנתה. וביאר הרב"ז שאפראן זצ"ל שהוא משום שהוא חי וקיים לעד ואינו בגדר מת.

וכבר קדמו בפירוש נחל אשכול לספר האשכול (הל' תפילה וק"ש פ"ט) שביאר אף הוא שעצם לוז אינו נרקב ואינו מת ולכן לא נמנה במספר האברים המטמאים באהל. וגם מדבריו מבואר שעצם הלוז אינו מטמא. ואם אכן לקח רבי יוחנן את עצם הלוז של בנו, מבואר מדוע לא חשש לטומאה אף שהיה עושה את חוליו בטהרה כהערת המאירי.

כיצד לא חשש רבי יהושע בן חנניא לגעת בעצם הלוז שהביא לו אדריאנוס

ואמנם בשו"ת הרב"ז שם ביאר עפ"ז את המבואר במדרש (ב"ר כח ג) אדריאנוס שחיק עצמות שאל את רבי יהושע בן חנניא, מהיכן הקב"ה מציץ את האדם לעתיד לבוא, והשיבו מלוז של שדרה, ובקשו שיביאנו לידו, וטחנו ברחיים ולא נטחן, שרפו באש ולא נשרף, נתנו במים ולא נמחה, נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש, נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא חסר כלום. והקשה הרב"ז כיצד נהג כן ריב"ח, והלא "איש קדוש כמוהו אין דרכו לטמאות". וציין כראיה לדבריו את דברי רש"י, הרשב"ם והערוך שפירשו בשני דרכים את המסופר על רבי יוחנן, כדי שלא נצטרך לומר שרבי יוחנן לקח עצם ממש. ומכך הוכיח כדבריו שעצם הלוז אינו מטמא.

אך באמת יש להעיר על דבריו, כי אדרבה ממה שהראשונים לא ביארו שרבי יוחנן עצמו לקח את עצם הלוז של בנו, משמע שהם סוברים שעצם הלוז מטמא, וכדעת החתם סופר שהביא שם הרב"ז.

ובספר שלמה משנתו (ברכות שם) ביאר הטעם שמיאן רש"י בפירושו של הערוך, שאותה העצם היתה שן, שמשום שרבי יוחנן קראו 'עצם' לא ניחא ליה לרש"י לומר שהוא שן, כי שן לא נקרא עצם, כמבואר בגמרא בנדה (נה.) וכמש"כ שם התוספות (ד"ה חוץ): ופשיטא דשינים אינם בכלל עצם.

מחלוקת הראשונים אם רבי אלעזר בר צדוק היה כהן

ומענין לענין באותו ענין, בספר היוחסין (תנאים ע' ר"א בר צדוק) הוכיח שרבי אלעזר בר צדוק היה כהן מכמה מקומות, ובכללם מהמבואר בגמרא בברכות שהעיד ר"א בר צדוק שהיו מדלגים ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל, ופירשו רש"י ותוספות שהיה כהן. ותמה על דעת הרמב"ם (בהקדמתו לסדר זרעים) שמנה את כל החכמים שהיו כהנים ולא מנה בכללם את רבי אלעזר. ויישב בדעת הרמב"ם, שבאמת לא היה כהן, אך נזהר היה מטומאת מת כיון שהיה אוכל את חוליו בטהרה, והוכיח כן מדבר הערוך שביאר שעצם זו היתה שן תלושה כי 'אדם קדוש כרבי יוחנן איך היה נושא עצם מת'. והלא רבי יוחנן לא היה כהן ואעפ"כ פשיטא לערוך שהיה צריך ליזהר מטומאת מת.

ובספר כפי אהרן (ח"ב, ברכות שם) כתב לדחות הראיה, שיתכן וסתם אדם אינו צריך ליזהר מטומאת מת, ורק רבי יוחנן שהיה הולך לנחם אבלים, ובכללם ניחם גם כהנים, וכמבואר בגמרא בברכות שם שניחם את רבי אלעזר [- כך הגירסא בגליון ש"ס וילנא], וסתם רבי אלעזר הוא רבי אלעזר בן פדת, שמבואר בספר היוחסין שהיה כהן, וא"כ לזה נתכוון הערוך, כיצד נכנס רבי יוחנן שהיה אדם קדוש אצל ר"א שהיה כהן לנחמו בעצם מת.

ואמנם אף אם דחה את ראיית ספר היוחסין מדברי הערוך, הרי שיש להביא ראיה לדבריו מדברי המאירי בבבא בתרא, שם פירש להדיא "שידוע שהיו אוכלים חוליהם בטהרה".

נדר ב'עצמי' ומפרש שהתכוון ל'שן' או לעצם קטנה מכשעורה

ואחר כל זאת יש לשוב ולדון בדין נדרים, באופן שאמר 'דבר זה חרם עלי' ושב ואמר 'לא נדרתי אלא בחרמו של ים', שמבואר במשנה ש'פירושן להקל' ואינו חייב בנדרו, והיינו שנאמן לומר שכוונתו היתה לעצם שהניח להיות נודר בו. מה יהיה הדין כשאומר שכוונתו לעצם אדם פחות מכשעורה, או שכוונתו לשן, האם יכול לתלות את אומרו 'עצמי' בעצם זו, הקטנה משעורה, או משן זו, או לא. ומדברי התוספות אין להוכיח לזה, שכן נקטו בפשטות שהעצם שבידו היא 'עצם של בהמה', כדי שלא נצטרך לבוא לדחוק שמדובר שיש לו בביתו שן או עצם פחות מכשעורה מאדם, אך יתכן שהתוספות סוברים שאף עצם פחות מכשעורה טעונה קבורה, כדעת הרשב"ם, ומאידך סבירא להו ששן לאו בכלל עצם הוא כמו שכתבו התוספות בנדה, וממילא בכל אופן לא יתכן שתהיה ביד אדם עצם אם לא עצם של בהמה. אך אם כן תחזור קושיית הראשונים למקומה, כיצד יכול היה רבי יוחנן לומר 'דין גרמא דעשיראה ביר' כיון שלעולם יש לחוש לטומאה או לקבורה באופן זה.

ויתכן שהתוספות מודים מעיקר דין קבורה וטומאה לדעת רש"י או לדעת הרשב"ם, רק סבירא להו שבדיני נדרים, כיון שהולכים אחר לשון בני אדם, ממילא עצם פחות מכשעורה או שן אדם אינם קרויים 'עצם'. ועוד אפשר שהתוספות יבארו באמת את דברי רבי יוחנן 'דין גרמא דעשיראה ביר' באופן אחר, וכמו שכתבו בגליון ש"ס וילנא בשם יש מפרשים, ש'ביר' הוא מלשון 'סעודת הבראה', וכ"כ המהר"צ חיות: ואני שמעתי ד'ביר' נקרא בלשון הירושלמי סעודת הבראה, ובסעודת הבראה צריך להיות בשר, ונשאר ר"י אצלו העצם מסעודת הבראה, ע"כ. והביא שם שכ"כ בסדר הדורות (ע' רבי יוחנן).