אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/קה

יום רביעי כ"ד תשרי תשפ"ג - מסכת כתובות דף קה

נתינת שוחד לשופט גוי

נידון החות יאיר במנהג קצת רשעי הדור שנותנים שוחד לשופט גוי

בגמרא בכתובות (קה:) מובא טעמו של רבא לאיסור קבלת שוחד: אמר רבא, מאי טעמא דשוחדא. כיון דקביל ליה שוחדא מיניה, איקרבא ליה דעתיה לגביה, והוי כגופיה, ואין אדם רואה חובה לעצמו, ע"כ.

בשו"ת חות יאיר (סימן קלו) נשאל בדבר מה שקצת רשעי הדור וקלי דעת ופוחזים, כאשר יש להם משפט אצל שופט גוי עם ישראל אחר, הרי הם נותנים שוחד לשופט. ונעשה להם הדבר כהיתר גמור, עד שהולכים אחר כך ומשתבחים בעיר במה שעשו. ולכאורה יש לדון בדבר שעוברים בכך על 'לפני עור לא תתן מכשול', שהרי בני נח הוזהרו על הדינים, ובכלל זה בודאי אם יקלקלו השופטים את המשפט, ואם כן נותן השוחד הרי הוא כמושיט אבר מן החי לבן נח שעובר משום לפני עור.

ויכוחו של רבי איצק ברילין אב"ד מנהיים עם הדוכס קרל לודוויג הנסיך הבוחר מפפאלץ

בתשובתו מספר החות יאיר כי שאלה זו נשאל גיסו רבי איצק ברילין אב"ד המלבורג [בן רבי משולם אליעזר ברילין אב"ד פולדא, אביו של מרת דינה אשת רבי יאיר חיים בכרך בעל חות יאיר], על ידי הדוכס קאריל לודוויג (קרל הראשון לודוויג, הנסיך הבוחר מפפאלץ), כשעבר מהמלבורג בעת גירוש היהודים בשנת ה'תל"א ונתקבל כאב"ד מנהיים והמדינה (נסיכות הבוחר מפפאלץ). ומנהגו של הדוכס, שהיה מופלג בחכמה, היה להשתעשע עם רבי איצק לפרקים בדברים שכליים. ופעם אחת אמר לו הדוכס: קובל אני לך על בעלי בתים אשר ממשלתך על נשמתם לתקנם, ועליך להוכיחם ולהזהירם על המחלוקת - שתמיד תמצאם בחדרי משפט שלי. ולא די שהם מקלקלים מעשיהם וחוטאים, אף גם כי יחטיאו וירשיעו ויקלקלו שופטי ארץ הממונים על ידי, שנותנים להם שחדים אשר נגד כל דת, כל שכן נגד הנאמר בתורתכם. ולא ידעתי להם שום התנצלות בזה, רק באשר [- מלבד] שהוא דבר הנעשה בסתר ואינו גלוי וידוע רק ליודע נסתרות. ומכל מקום ידעתי כי הדבר אמת, וידוע לך כמו שידוע לי, ומוטל עליך לתקן.

בתשובתו לדוכס הקדים רבי איצק כי בודאי אין להמליץ שום המלצה בעד מעשה זה, שאפילו לא נאמר איסורו בתורה ראוי היה לאסרו מצד השכל ויישוב העולם ותיקון המדינה, וכמו שאר עבירות שכליות, כרציחה, גזילה, גניבה, אונאה ושאר דברים שהשכל מחייב, ודין ודת חק ומשפט עולה על כולנה - שאם יקולקל המשפט, איש הישר בעיניו יעשה.

עם זאת, העלה רבי איצק באזני הדוכס שלש סברות שבשלהם יש ליתן איזה טעם למעשיהם של אותם 'קלי דעת ורשעים'. ראשית, כאשר יש ליהודי משפט עם גוי והגוי מכחש ממון שהלוה לו היהודי, או להיפך, שתובע מהישראל מה שאינו חייב לו. והיהודי יודע כי נקי הוא וחף מפשע ופטור בדיני שמים, ולבו מר עליו, כי יודע שהשופט לא יאמינו. הרי באופן זה סבור הוא שהשוחד לא יעוות את הדין אלא אדרבה ע"י השוחד יצא משפט אמת וינצל העשוק מיד המבקש לעושקו.

שנית, יתכן וסיבת נתינת השוחד על ידי כל אחד מהצדדים אינה מתוך כוונה לעוות את המשפט, אלא רק מתוך חשש שמא בעל דינו נתן כבר שוחד לשופט ועל ידי כך יטה לב השופט אליו, ונמצא שבנתינת השוחד רק חפץ לתקן את הטיית הלב שנוצרה על ידי נתינת השוחד של חברו. ולו היה יודע כל אחד מהם שחברו בודאי לא יתן שוחד - אף הוא לא היה נותן שוחד.

ושלישית, שכידוע שוחד לא ניתן כדי לעוות את הדין, היינו שיזכה את נותן השוחד בלי טעם לזכות, או יחייב את חבירו בלי סיבה לחיוב, רק כוונת נותן השוחד שמחמת השוחד יתקרב לבו של השופט אליו, ויהפך בזכותו ועל ידי זה יצא הדין דין אמת. ונמצא שאילו היו שניהם נותנים סכום שווה של שוחד, הרי לא היה כל חשש, כי אז היה השופט הופך והופך בזכויות שני בעלי הדין והיה יוצא הדין - דין אמת לאמתו.

והנה ידוע שאין שנאה כשנאת הדת, ומצד הטבע ומצד המנהג בעלי דת אחת הם חברים ואחים מצד קירוב דעתם, הנהגתם ודתם. ובבוא יהודי וגוי למשפט - בלי ספק יטה לבב הדיין לזכות הגוי, ויחשוד בישראל שמשקר ומערים בכל דבריו. ולכן סובר אותו יהודי שיש לו משפט עם בעל דין שאינו בן דתו, שתהיה יד בעל דינו על העליונה מצד קירוב דעת השופט אליו, ולכן סבר לתקן מאזני צדק להעמיד דעת קנה מאזנים של השופט על היושר, שלא ינטה אנה ואנה, על ידי השוחד שנותן לו. ואין כוונתו לעוות את המשפט, אלא אדרבה ליישר המפשט ולשומרו שלא יתעוות מכח קרבת השופט לבעל דתו.

וישרו דברי רבי איצק בעיני הדוכס, אך הוסיף להקשות שעדיין לא ביאר בכך מדוע נותנים שוחד גם כשבאים שני יהודים לדון זה לעומת זה. והשיבו רבי איצק שבזה עדיין תתקיים הסיבה השניה הנזכרת, שחושש כל אחד שמא חברו נתן שוחד ועיוות הדין. ושחק הדוכס ואמר 'חסדאין מילך, עם כי ידעתי ששערי תירוצים לא ננעלו הן באמת הן בשקר'.

קושיית החות יאיר מדוע לא נאסרה נתינת שוחד כנתינת ריבית

אחר הדברים האלו שב החות יאיר לדון בדין זה, על פי מה שיש להקשות מדוע לא הזהירה התורה גם על נתינת שוחד, ואמרה רק 'ושוחד לא תקח' (שמות כג ח). ובמה שונה איסור זה מאיסור ריבית שאמרו "לא תשוך" ו"לא תשיך" ללוה ולמלוה (דברים כג כ וברש"י).

ומבאר החות יאיר שבאמת חלוק איסור שוחד מאיסור ריבית, כי בריבית האיסור הוא בעצם הריבית, וממילא שווים בזה הלוה והמלוה. משא"כ בשוחד אין נתינת שוחד איסור מצד הנתינה עצמה כמו ריבית, אלא רק מצד מה שגורם בנתינת השוחד להטיית המשפט. וממילא באופן שהנותן יודע בודאי שאין בו חטא, וכגון שחברו תובעו מאתיים בשעה שאינו חייב לו אלא מנה - הרי נתינת השוחד עצמה אין בה טעם לחטא, כי שיודע שהדין עמו, וכיון שכל איסור השוחד הוא מצד מה שמעוות המשפט, הרי שבאופן זה אדרבה בנתינת השוחד הוא מיישר המשפט. אמנם מצד מקבל השוחד יש לאסור, כיון שאינו יודע עם מי הדין, ולכן נאסרה עליו קבלת השוחד בכל ענין, וממילא נאסרה גם נתינת השוחד מדין 'לפני עור לא תתן מכשול' שמכשיל את המקבל בקבלת שוחד.

ויתירה מזאת מוסיף החות יאיר, שלפי סברא זו יש לומר שאף בכל משפט שאין בו גזל ידוע, רק הדין תלוי בדין תורה ובדברי חז"ל, וכגון דיני שומרים ורוב דיני ממונות, הרי שהיה מקום להתיר נתינת שוחד מצד 'דיני ממונות', כי כלל הוא שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. וכיון שבעלי הדין עצמם אינם יודעים מי עושה עוול, וכל אחד סבור שהדין עמו, וגם השופט דעתו לשפוט צדק, וגם נותן השוחד אינו מתנה עם השופט שיזכהו אלא רק שיחפש זכותו וישים דברי טענתו על לבו, אם כן אין טעם לאסור נתינת השוחד מצד 'דיני ממונות'. אלא שמכל מקום מדיני התורה נאסר השוחד, ונאסרה גם נתינתו מדין 'לפני עור'.

ומסיק החות יאיר, שלפי זה אין לאסור נתינת שוחד באופן זה אלא לשופט ישראל, משא"כ לשופט גוי אף שמצווים על הדינים, הרי מצד דיני ממונות אין טעם לאסור נתינת וקבלת שוחד באופן שהכל מכוונים לדון דין אמת, והשוחד לא ניתן אלא כדי שיהפך השופט ויחקור היטב בזכות נותן השוחד. ורק באופן שידוע שהדין עם חבירו ומבקש מהדיין שיעוות את הדין, אז בודאי בידו חטא כפול ומשולש, גזל ושוחד ועיוות הדין ומכשיל חבירו, ובזה ודאי שאין חילוק בין ישראל לגוי.

ובתומים (חו"מ סימן ט סק"א) הביא נידון החות יאיר אם רשאים לתת לדיין גוי שוחד, כיון שמצווה על הדינים שהוא אחד משבע מצות בני נח. וכתב ש"לא העלה הרב הנ"ל דבר ברור, והעולם נוהגין היתר משנים קדמוניות ואין שם על לב".

ביאור התומים שאיסור שוחד הוא משום דנעשה כקרובו ובבן נח קרוב כשר לדון

והתומים מביא מקור וטעם למנהג זה מכח דברי הגמרא בכתובות הנזכרים בראשית הדברים. שכן מבואר בדברי רבא שכל טעם איסור שוחד משום 'שהוא חד' שמקרביה דעתיה לגביה. וממילא יש לומר שכל איסור זה אינו אלא בישראל שקרובים פסולים לדון, ואם כן גם שופט שקיבל שוחד הרי נעשה כקרוב מחמת זה ואסור לדון. משא"כ בבני נח שכל הקרובים מותרים לדון, שוב אין לך קירוב יותר מזה, כי הכל יודעים שדעת האב קרוב לבן יותר מקרבת אדם אחר אף שנותנים לו אלף דינים, ואעפ"כ האב כשר לדון בנו בן נח, ואם כן כ"ש שמותר ליתן שוחד לאחר, שהקרבה שתעשה עמו ע"י השוחד אינה גדולה כקרבת האב לבנו.

ואמנם התומים מפקפק בעיקר ההיתר לבן נח לדון בקרוב, שכן בגמרא (סנהדרין נז:) לא מצינו בבן נח שמותר בקרוב אלא לענין לדון ולא לענין להעיד, וממילא יש לחלק ולומר שפסול קרוב בעדות הוא גזירת מלך ולא גזר כן לגבי בן נח, משא"כ לדון שהוא דין שיש בו טעם שאינו רואה חובה לקרובו, ממילא יש לומר שגם בבן נח אסור. אך בתשובת הב"ח (סימן קיא) ושו"ת חכם צבי (סימן נה) מבואר להדיא שבן נח יכול להיות עד ודיין על עצמו ולא שייך בו אדם קרוב אצל עצמו, ואם כן הוא הדין לענין לדון על ממון עצמו, וממילא יש להתיר גם נתינת שוחד.

תמיהת המנחת חינוך מדברי הרמב"ן בשם ירושלמי ש'לקח שוחד נהרג'

ובמנחת חינוך (מצות פג אות ה) תמה על דברי התומים, וכתב שבמחילת כבוד תורתו נעלמו ממנו דברי הרמב"ן בפירושו לתורה (בראשית לד יג) על הפסוק "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה" וגו', שם מאריך הרמב"ן איך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה זה לשפוך דם נקי, דם יושבי העיר שכם. ובתוך דבריו דן אם אפשר לומר שעשו כן משום שנתחייבו בעלי שכם הריגה על שלא דנו את שכם אל מעשיו, ובני נח נצטוו על הדינים.

והביא הרמב"ן דברי הירושלמי: ובירושלמי אמרו בדינין של בני נח, הטה דינו נהרג, לקח שוחד נהרג, ע"כ. הרי מבואר להדיא מדברי הירושלמי שבן נח אסור בשוחד. וכתמיהת המנחת חינוך תמהו גם הדברי משפט (חו"מ סימן ט סק"א) ובשו"ת מהרי"ל דיסקין (קו"א אות רכג).

קושיית בעל עבודת היום בסתירת דברי הירושלמי לדרשת חז"ל שהביא רש"י בדברים

ובשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"א סימן רל) בתשובה לרבי ישכר דוב בעריש אפינסדורף זצ"ל בעל עבודת היום, מביא רבי יוסף שאול נתנזון זצ"ל את קושייתו של הגריד"ב על דברי הירושלמי שהביא הרמב"ן, מדרשת חז"ל שהביא רש"י בפרשת דברים (דברים א ט) על הפסוק "לא אוכל לבדי שאת אתכם", וזה לשון רש"י: וכן אמר שלמה (מלכים א' ג) "כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה", אפשר מי שכתוב בו (שם ה) "ויחכם מכל האדם" אומר 'מי יוכל לשפוט'. אלא כך אמר שלמה, אין דייני אומה זו כדייני שאר האומות, שאם דן והורג ומכה וחונק ומטה את דינו וגוזל אין בכך כלום, אני אם חייבתי ממון שלא כדין, נפשות אני נתבע וכו', ע"כ. ולכאורה סותרים דבריו לדברי הירושלמי, שמבואר להדיא שדייני אומות העולם 'מטה את דינו ואין בכך כלום'.

ויישב הגרי"ש נתנזון שאין סתירה בין הדברים, כי באמת בדיני בני אדם מצווים דייני אומות העולם על השוחד, ואף נהרגים על זה ש'אזהרתם זו היא מיתתם'. ואמנם אם לא הרגו אותם בדיני אדם, אזי אין בהם עונש שמים, וכמו שכתב רש"י 'שאם דן והורג ומטה דין אין בכך כלום'.

חילוק השואל ומשיב בין לקיחת שוחד בדין אמת ללקיחת שוחד לעיוות הדין

ועוד הקשה הגריד"ב כקושיית המנחת חינוך, שדברי החות יאיר והתומים שהעלו שאין איסור שוחד בבני נח, סותרים לדברי הירושלמי שמבואר בו ששייך איסור לקיחת שוחד בבן נח ואף נהרג עליו. ועל קושייה זו כתב הגרי"ש נתנזון לחלק בין איסור שוחד בדייני ישראל ובין איסור שוחד בדייני אומות העולם. שכן בדייני ישראל דרשו חז"ל (כתובות קד:): 'ושוחד לא תקח' מה תלמוד לומר, אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לזכות את הזכאי, הרי כבר נאמר 'לא תטה משפט'. אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה 'ושוחד לא תקח'. ודין זה הוא גזירת הכתוב ולא נאמרה אלא בישראל ולא בבן נח. משא"כ איסור לקיחת שוחד שעל ידי זה מטה את הדין, דין זה שייך בדייני אומות העולם כמו בדייני ישראל.

וממילא נתיישבה הסתירה מדברי הירושלמי לדברי הפוסקים, החות יאיר והתומים, שכן הירושלמי שאסר לקיחת שוחד בבן נח הוא באופן שמטה את הדין שלא כדינו, ובזה ודאי אף בן נח מוזהר. משא"כ החות יאיר והתומים שהתירו נתינת שוחד לגוי היינו באופן שדן דין אמת, שבכה"ג לא נאסרה קבלת שוחד אלא בישראל מגזירת הכתוב ולא בבני נח.