אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/עב

יום שלישי יב תמוז - מסכת יומא דף עב

קריעת פי המעיל ושאר בגדי הכהונה

איסור קריעת בגדי כהונה

גמרא יומא (עב.): אמר רחבא אמר רב יהודה המקרע בגדי כהונה לוקה, שנאמר (שמות כח לב) "לא יקרע".

פסוק זה נאמר לגבי המעיל "והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב... לא יקרע", אך מלשונו של רחבא נראה שהאיסור לקרע בגדי כהונה הוא איסור כללי בכל בגדי כהונה. וכך אכן פוסק הרמב"ם (כלי המקדש פ"ט ה"ג): והקורע פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע, והוא הדין לכל בגדי כהונה שהקורע אותם דרך השחתה לוקה.

אלא שצריך להבין מה המקור לאיסור קריעה בשאר בגדי כהונה כיון שהפסוק לא נאמר אלא על המעיל לחוד. וכתב המאירי שנאמר כן במעיל והוא הדין בשאר הבגדים, ובחידושי רבי משה מאימראן כתב שילפינן בגדי כהונה מהדדי. והרדב"ז (כלי המקדש שם) דקדק שהרמב"ם עצמו הוקשה לו ענין זה שהרי הפסוק במעיל כתיב, ולכן הקדים הרמב"ם וכתב והקורע פי המעיל לוקה כיון שבו כתוב הפסוק, אלא שהוסיף הרמב"ם שהוא הדין לכל בגדי כהונה.

תנאי האיסור דרך השחתה בלבד

ומה שכתב הרמב"ם שכל האיסור הוא רק כשקורע דרך השחתה, הקשה הרדב"ז מנין לו תנאי זה כיון שרב יהודה לא אמר אלא "המקרע בגדי כהונה" ולא חילק בין עושה מעשה השחתה ללא עושה מעשה השחתה, וגם הפסוק "לא יקרע" לא משמע שהוא רק באופן של השחתה. וביאר שסברת הרמב"ם היא דלא עדיפי בגדי כהונה מכל הדברים הנעשים לקדושת שמו, כגון מזבח והיכל, שעליהם אין לוקים אלא דרך השחתה כפי שנאמר "ונתצתם וגו' לא תעשון כן לה' אלקיכם". וכ"כ הכסף משנה שהרמב"ם למד דין זה מדין נתיצת אבני מזבח.

קושיית החתם סופר שדרך השחתה תיפו"ל מ"לא תעשון"

אמנם החתם סופר (יומא שם; יו"ד סימן רסד ד"ה ונ"ל ראיה) הקשה למה בעינן לקרא ד"לא יקרע" לחייב מלקות בקורע בגדי כהונה, תיפוק ליה מקרא ד"לא תעשון כן לה' אלקיכם" שכל הקורע בגדי כהונה הנעשים לקדושת שמו חייב על קריעתם מלקות. ומכאן מוכיח החתם סופר נגד דעת הרמב"ם דהלאו דלא תעשון כן אינו אסור אלא שלא לצורך תיקון אבל לצורך תיקון שרי, משא"כ במעיל אפילו לצורך תיקון נמי אסור [ודרך תיקון אינו חשיב השחתה, עיין בכסף משנה שם לגבי מוחק שם משמות הקדושים לצורך תיקונו].

ומוסיף החתם סופר שהגבלה זו באיסור "לא תעשון" מבוארת בלשון הכתוב "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלקיכם", הרי שתלה הכתוב איסור איבוד שמו במצוות איבוד שמם, ושם ודאי אין המצווה לנתוץ אם עושה כן לצורך תיקון, וה"ה באיסור לעשות כן לה' אלוקיכם היינו דווקא באיבוד ממש ולא דרך תיקון.

וכעין זה העיר המנחת חינוך (מצוה קא) על דברי הכסף משנה שלמד שאיסור לא יקרע אינו אלא דרך השחתה מלאו ד"לא תעשון", שהרי דווקא בלאו זה כתיב "ונתצתם את מזבחותם" וגו' והיינו שנצטוונו להשחית בדרך השחתה את המזבחות שלהם, ועל זה כתוב "לא תעשון כן" ולכן יש לומר דהיינו דווקא דרך השחתה. אבל גבי מעיל שלא כתוב רק "לא יקרע" מי יודע מאיזה טעם אסרה תורה, ואולי אסור אף כשאינו דרך השחתה.

דעת קרבן חגיגה שאסור לקרוע מעיל אף שלא דרך השחתה

והנה עד כה נקטנו בדעת הרמב"ם שמה שכתב "שהקורע אותם דרך השחתה לוקה" היינו בין שאר בגדי כהונה ובין המעיל, ופיסוק לשון הרמב"ם הוא בדרך זו: והקורע פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע והוא הדין לכל בגדי כהונה, שהקורע אותם דרך השחתה לוקה. וכן נקט המשנה למלך אלא שציין לדברי בעל קרבן חגיגה (סימן סח) שכתב שכוונת הרמב"ם באופן אחר: והקורע פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע, והיינו בכל אופן אף שלא דרך השחתה כפשטות משמעות הפסוק וכמו שהעיר הכסף משנה. ומוסיף הרמב"ם עוד: והוא הדין לכל בגדי כהונה שהקורע אותם דרך השחתה לוקה, דהיינו שהגבלת ה"דרך השחתה" היא רק ביחס לשאר בגדי כהונה.

ומקור דבריו מדברי הרמב"ם (מעשה הקרבנות פ"ח ה"כ): מעיל שנתז עליו דם חטאת ויצא ונטמא בחוץ, כיצד הוא עושה והרי הקורע אותו לוקה כמו שביארנו. מכניסו פחות פחות משלשה אצבעות ומכבסו בפנים, ואחר שיתכבס כל הדם מעט מעט, מטבילין אותו בחוץ. וכתב על כך המשנה למלך שמכאן הוכיח בעל קרבן חגיגה מכך שלא נקט הרמב"ם דין זה אלא במעיל, מוכח שבשאר בגדי כהונה אין צורך בכל זה כיון שאין זה קריעה דרך השחתה, ולכן בשאר בגדי כהונה שאיסור הקריעה הוא רק דרך השחתה יכול לקורעו בכדי שיטהר, אך במעיל שאסור לקורעו אף שלא דרך השחתה הוצרך הרמב"ם לפתרון זה שמכניסו פחות פחות משלש אצבעות.

קריעת בגד לצורך טהרתו אם חשיב דרך השחתה

אמנם הרדב"ז (מעשה הקרבנות שם) פירש שה"ה כל שאר בגדי כהונה דהא קיי"ל שאם קרע אותם דרך השחתה לוקה. הרי שביאר כוונת הרמב"ם אף בשאר בגדי כהונה. וצריך לומר שנחלקו בהגדרת מעשה הקריעה לצורך טהרת הבגד, כי מחד גיסא תכלית הקריעה היא לצורך תיקון הבגד בהטהרותו, אך מאידך תוכן מעשה הקריעה הוא אדרבה קריעה דרך השחתה להשחית ולהסיר שם בגד מעליו כדי שיהיה טהור. ודעת הקרבן חגיגה שבכך אינו חשוב דרך השחתה ולדעת הרדב"ז חשיב דרך השחתה בכך.

וכ"כ המחנת חינוך (מצוה קא) בישוב ראיית הקרבן חגיגה, שאכן מעיל שנקט הרמב"ם לאו דוקא, ומכל מקום אסור ד"זה הוי דרך השחתה כיון דכל עיקר הקריעה לבטלו מתורת בגד אף שהוא לצורך מצוה, כיון דעיקר טהרת הבגד הוא מטעם דנשחת הבגד ונקרע ואינו בגד, הוי דרך השחתה".

שריפת מזוזת עיר הנדחת

וכראיה מביא המנ"ח את הדין המבואר בגמרא בסנהדרין (קיג.) שר' אליעזר סובר שעיר שיש בה מזוזה אינה נעשית עיר הנדחת, כיון דכתיב (דברים יג יז) ושרפת, ואינו יכול לשרוף המזוזה כיון שמוחק השם ואיכא לאו דלא תעשון. וקשה הלא עושה בכך מצות עשה ואם כן אין זו דרך החשחתה. אלא ע"כ כיון שכל עיקרה של מצווה זו של עיר הנדחת היינו להשחיתה ולאבדה ממילא אף כשעושה לשם מצוה הרי שם השחתה עלה ואסור להשחית שמות הקדושים. וה"ה כאן אף שהקריעה לצורך הטהרה אך כיון שכל תוכן הקריעה לבטלו מתורת בגד הרי זו השחתה.

וכעין זה ביאר השפת אמת (יומא עב.) מה שלא הסכים המשנה למלך לדעת קרבן חגיגה ולא יישב את ראייתו, שמה שכתב הרמב"ם שדרך השחתה אסור היינו לאפוקי אם עושה פעולה של תיקון כמו להרחיב הבית יד וכדומה, ובכהאי גוונא באמת לא יועיל גם לענין טומאה כיון שאינו מבטלו משם בגד. ואילו מה שמועיל לענין טומאה זה חשיב דרך השחתה.

ויש לדון ממה שמביא הרדב"ז דוגמא לניתוץ שאינו בדרך השחתה, מחיקת שם משמות הקדושים לצורך תיקונו. ולכאורה זה דומה ממש לקריעת בגד לצורך טהרתו. ואולי יש לחלק בין מעשה שנעשה בעצם לצורך התיקון כמו קריעה לצורך תפירה או סתירה לצורך בניה, ובין מעשה שבעצמו הוא מעשה השחתה גמור כמו קריעת הבגד שנעשית לצורך עקירת שם בגד, אלא שממילא מועיל בכך לטהרת הבגד.

המקור להצריך דרך השחתה בבגדי כהונה הנלמדים ממעיל

ועיקר הסברא לחלק בין מעיל לבגדי כהונה צריכה ביאור, הרי כל המקור לדין קריעה בשאר הבגדים הוא ממעיל וכמו שהתבאר מדברי המאירי, ואם כן כיצד זה נחלק בין קריעת המעיל האסורה אף שלא דרך השחתה ובין קריעת שאר בגדים האסורה רק דרך השחתה.

וביאר בקרבן חגיגה שלמדו כן ממה שצוה שיעשו לו שפה כדי שלא יקרע, ואם כוונת הפסוק ללאו לחוד היה לפסוק לומר "ולא יקרע", ומשמעות הפסוק שטעם עשיית השפה היא כדי שלא יקרע. ומכך אנו למדים שכוונת ה' שלא יקרע המעיל אפילו שאינו דרך השחתה אלא אגב לבישתו חשש ה' שלא יקרע ולהכי ציוה שיעשה לו שפה, וא"כ הלאו דידיה הוא אפילו שלא בדרך השחתה. משא"כ שאר בגדים כיון שלא מצינו שציוה ה' לעשות הרחקה וגבול לכתונת ולמכנסים כמו למעיל, משמע שאם יקרעו אגב לבישתם אין בכך איסור, ועל כרחך הטעם שאין בהם איסור קריעה כשאינו דרך השחתה, אך מכל מקום ילפינן בהקש בגדי כהונה להדדי שעכ"פ יש בהם איסור קריעה דרך השחתה.

והמנחת חינוך (מצוה קא) כתב אף הוא שמלשון הרמב"ם נראה שמחלק בין מעיל לשאר בגדי כהונה, דבמעיל לוקין בכל ענין ובשאר בגדי כהונה לוקין דוקא דרך השחתה. וכ"כ בפירוש ר"א בן הרמב"ם שאיסור זה הוא אף שלא דרך השחתה ושמלבד זאת הקישה ההלכה דין זה עם שאר בגדי כהונה שהוקרע אותן דרך השחתה לוקה.

הזחת חושן דרך השחתה והסרת בדי ארון אף שלא דרך השחתה

ובהמשך הסוגיא מביאה הגמרא את מימרתו של ר' אלעזר המזיח חושן מעל האפוד והמסיר בדי ארון לוקה, שנאמר 'לא יזח' ו'לא יסורו'. ופסק הרמב"ם (כלי המקדש פ"ט ה"י) לגבי הזחת החושן: וכל המזיח חושן מעל האפוד ומפרק חיבורן דרך קלקול לוקה. ובמקום אחר (שם פ"ב הי"ג) פסק לגבי הסרת בדי ארון: ונזהרין שלא ישמטו הבדים מן הטבעות, שהמסיר אחד מן הבדים מן הטבעות לוקה שנאמר בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו.

והעיר הגר"ח (סנטסיל, יומא עב.) שמשמע מלשון הרמב"ם שקריעת המעיל (לדעת המל"מ) ובגדי כהונה היינו דווקא דרך השחתה, וכן הזחת החושן מעל האפוד היינו דווקא דרך קלקול, משא"כ הסרת בדי ארון משמעות לשון הרמב"ם שעובר על כך אף אם לא עשה כן דרך קלקול, ויש להבין החילוק.

וביאר הגר"ח, שגבי מעיל ובגדי כהונה אף שלשון הכתוב "לא יקרע" צריך לומר שפירושה של קריעה הוי דווקא דרך השחתה, ובענין אחר לא חשיבא קריעה. וכן הלאו דלא יזח החושן מעל האפוד, צ"ל שגם כאן עיקר עניינו הוא איסור של קריעה, ומשום שצריך שיהיו האפוד והחושן מחוברים, אלא שהלאו דלא יקרע לא שייך בחושן ואפוד כיון שאינם תפורים יחד אך מכל מקום נאמר לאו מיוחד שכיון שצריכים להיות דבוקים יחד ממילא בהזחת החושן מעל האפוד הרי הוא כקורעו, ולכן גם בלאו זה יש תנאי דדרך קלקול, כי כשמפריד שני חלקים שלא דרך קלקול אין זה חשיב "קריעה". משא"כ בלאו דלא יסורו הבדים מן הארון, שם אינו לאו של קלקול וקריעה כלל אלא רק לאו שלא להוציא את הבדים מן הארון ושלא יסורו ממנו, ולכן חייב אף שלא דרך קלקול.