אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ביצה/לד

יום שני כח תשרי תשפ"ב - מסכת ביצה דף לד

יום טוב קובע למעשר ודין עונג ביום טוב

שבת קובעת למעשר

במשנה במעשרות (פ"ד מ"ב) תנן: תינוקות שטמנו תאנים מערב שבת ושכחו ולא עשרו, למוצאי שבת לא יאכלו אלא אם כן עשרו. ודין המשנה המבואר כן הוא, שאע"פ דקיימא לן שאין הטבל מתחייב במעשר לאוכלו אכילת עראי עד שיראה פני הבית או פני החצר, מכל מקום אכילת שבת חשובה, וארעי שלה הרי הוא קבע (רש"י ביצה לד: ד"ה תינוקות).

והנה ממשנה זו לא למדנו אלא ששבת קובעת למעשר בדבר שנגמרה מלאכתו. ובגמרא בביצה (שם) בעא מיניה רבא מרב נחמן, שבת מהו שתקבע מוקצה למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו. ומבארת הגמרא שורש הספק: מי אמרינן כיון דכתיב (ישעיה נח יג) "וקראת לשבת עונג", קבעה ואפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו. או דילמא דבר שנגמרה מלאכתו קבעה, בדבר שלא נגמרה מלאכתו לא קבעה. ופשט לו רב נחמן: א"ל, שבת קובעת בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו. ובהמשך הסוגיא (לה.) מובאת דעתו של רבי יוחנן הסובר ששבת אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו.

דברי המאירי בשם קצת גאונים שאף יום טוב קובע למעשר ודלא כדעת הצל"ח והפנ"י

וכתב המאירי בבית הבחירה (ביצה לד:): ולקצת גאונים ראיתי שהיום טוב כשבת לענין זה, ואף אנו כתבנוה כן בפרק ראשון בשמועת מי שהיו לו שתי כלכלות של טבל. ובשער המלך (מעשר פ"ה הכ"ג) הביא בשם המאירי להיפך, וזאת מדברי המאירי בחידושיו (שם) שם כתב להדיא שדין זה אינו אלא בשבת ולא ביום טוב, עי"ש בשעה"מ שהאריך בנידון זה, והו"ד בפתחי תשובה (יו"ד שלא), עי"ש. וכך גם דעת הצל"ח, שאף הוא עמד על נדון זה (לה.) וכתב: ונתתי לבי לעיין עוד בדבר אחד שאני מסתפק בו, דהא דמבואר כאן ובכמה מקומות בש"ס שהשבת קובעת למעשר, אם גם יום טוב קובע למעשר כמו שבת. לפי שלא נזכר בש"ס בשום מקום יום טוב, רק שבת, וכן ברמב"ם בפ"ג ופ"ה מהלכות מעשרות לא נזכר אלא שבת, וכן נלע"ד.

ובביאור הסברא לחלק בין אכילת שבת לאכילת יום טוב, כתב הצל"ח שמאחר ובתחילת הסוגיא מבואר שהטעם ששבת קובעת משום דכתיב "וקראת לשבת עונג" ולכן אכילתה חשובה, ואכילת ארעי שלה חשיבא קבע וכמו שפירש רש"י. ממילא יש לומר דמה שאף אכילת ארעי חשובה קבע מחמת כן היינו דוקא בשבת, מאחר שאף באכילת ארעי יש עונג ושייך בו 'וקראת לשבת עונג'. משא"כ ביום טוב לא מצינו דין עונג אלא רק דין שמחה, כדכתיב (דברים טז יז) "ושמחת בחגך", ושמחה זו היא בבשר שלמים דהיינו בדבר שכלל לא שייך בו מעשר ותרומה. ומכח זה מסיק הצל"ח: ולכן נראה דבדוקא אמרו בכל מקום שבת, אבל יום טוב אינו קובע. ובסוף דבריו מוסיף הצל"ח: שוב מצאתי שגם הגאון בעל פני יהושע בסוף מכילתין (מ. ד"ה אלא דבאמת) גם כן פשוט בעיניו שאין יום טוב קובע למעשר, והנאני שמצאתי תנא דמסייע לי.

הוכחת הצל"ח מדברי המשנה העוסקת בשבת ולא ביום טוב

אלא שהצל"ח רוצה לדקדק מסוגיית הגמרא דלא כדעתו. שהרי על נידונו של רבא אם שבת קובעת למעשר אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו, מביאה הגמרא (לד:) ראיה מהמבואר במשנה (לד.): ועוד אמר רבי אליעזר עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר. וחכמים אומרים עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן. ומשמע במשנה שדווקא בשביעית מותר לו לאכול ואילו בשאר שני שבוע אינו יכול לאכול כיון שהוא מחוייב במעשר, ואף שסתם מוקצה היינו קודם גמר מלאכה. ומכך מוכיחה הגמרא שעל כרחך הטעם שהוא חייב במעשר אף קודם גמר מלאכה, כיון שכשנכנסה שבת השבת קובעת למעשר - ואם כן מוכח ממשנה זו ששבת קובעת למעשר גם בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

והגמרא דוחה את הראיה, שיתכן ומה שהוקבע למעשר אף קודם גמר מלאכה, אין זה מחמת השבת אלא כיון שאמר 'מכאן אני אוכל למחר', וכיון שאמר והחשיבה באכילתו לפיכך חייבת היא במעשר. ומקשה הגמרא שאם כן מדוע העמידה המשנה את דבריה בשבת דוקא והרי את עיקר מחלוקת חכמים ורבי אליעזר יכלה הגמרא להעמיד אף בגוזלות וכיו"ב, ואילו את הדין שאמירתו קובעת למעשר היה ראוי להשמיע אף ביום חול. ומיישבת הגמרא: הא קמ"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת, שאם עבר ותקנו מתוקן. והיינו שבאמת טעם המשנה אינו מחמת ששבת קובעת אלא מחמת שאמירתו קובעת, אלא שמ"מ מחמת חידוש זה שטבל מוכן הוא אצל שבת, העמידה המשנה את דבריה בשבת דווקא.

ומעתה, הקשה הצל"ח, אם אכן דין שבת קובעת למעשר היינו בשבת דוקא ולא ביום טוב, אכתי יקשה שהיה למשנה להעמיד את דבריה ביום טוב, כיון שאז מחד גיסא לא נטעה לבאר שטעם הדין מחמת שהשבת קובעת, שהרי יום טוב אינו קובע. ומאידך, נדע את החידוש ש'טבל מוכן הוא אצל שבת' כיון שאיסור מוקצה שייך בין בשבת ובין ביום טוב [ולא רצה הצל"ח לבאר שאם היתה המשנה מדברת ביום טוב היינו טועים לומר שטעם הדין מחמת שיו"ט קובע, והיינו סוברים שאכן אף יום טוב דינו כשבת].

יישוב הצל"ח שבאיסור הפרשת תרו"מ נכללים שני טעמים ורק אחד מהם שייך ביום טוב

כדי ליישב ראיה זו, מקדים הצל"ח שבאיסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת נכללים שני טעמים, הא' מפני שנראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן, והרי זה דומה למכה בפטיש. הב' שדומה למקח וממכר שאסרו גזירה שמא יכתוב. ומעתה יש לומר שרק בשבת שייכים שני טעמים אלו, משא"כ ביום טוב לא שייך אלא הטעם השני משום מקח וממכר, אך לא הטעם הראשון דהוי כמתקן דבר - שהרי כמה דברים התירו ביום טוב אף שהוא מתקן את האוכלים, כמו שחיטה ובישול. וממילא גם כלפי דין זה ש'טבל מוכן הוא אצל שבת' יש חידוש יותר בשבת מביום טוב, שבשבת יש שני טעמים ואילו ביו"ט יש רק טעם אחד, והוא הקל ביניהם שהרי מכה בפטיש חמור משבות מקח וממכר כיון שהוא כעין מלאכה דאורייתא, ואילו שבות מקח וממכר אינה אלא גזירה.

וכדברי הצל"ח כן מבואר בחידושי המאירי, שם כתב: וכן יש מי שמפרש דהאי 'אפילו בחול' דקאמר, ביום טוב קבעי למימר, כלומר אמאי אשמועינן פלוגתייהו בשבת, לישמועינן פלוגתייהו ביום טוב, דהא ביום טוב נמי שייך פלוגתא דברירה, ואמאי אשמועינן שבת אי לאו דאתא לאשמועינן דשבת קובעת דכתיב בה עונג, וביום טוב דלא כתיב בה עונג - לא. ומשני, האי דנקט שבת לאשמועינן דאפילו שבת טבל מוכן הוא. ואם תאמר, לישמעינן נמי דמוכן היא אצל יום טוב, דהא מוקצה מחמת איסור הפרשת תרומה איתיה נמי ביום טוב. אפשר דמכל מקום רבותא קמ"ל דאפילו בשבת אמרינן הכי, עכ"ל. הרי מפורשים וכלולים בדבריו כל דברי הצל"ח.

והנה יסוד דברי המאירי והצל"ח שאין יום טוב קובע למעשר כיון ששורש דין שבת קובעת למעשר הוא משום ד'וקראת לשבת עונג', ואילו ביום טוב אין דין עונג אלא רק דין שמחה ד'ושמחת בחגך'. נראה שאין הדברים מוסכמים. וכבר בהגהת שואל ומשיב בגליון הצל"ח כתב וז"ל: עיין רמב"ם פ"ו מיו"ט ובטוש"ע או"ח סימן תקכ"ט דיו"ט חייב לענג כמו בשבת כו'.

ואמנם כדברי המאירי והצל"ח כן משמע בדברי הראשונים. התוספות (ברכות מט: ; סוכה כז.), והרשב"א (ברכות שם ובתשובה ח"א סימן תריד וח"ג סימן רפז) כתבו שאין חובה ביום טוב לאכול פת אם לא מדין מצה או מדין אכילה בסוכה הנלמדת בגזירה שוה ממצה. ומדבריהם למדו האחרונים שאכן אין דין עונג ביום טוב אלא בשבת, ואין כאן המקום להאריך בזה.

מחלוקת הפוסקים קידוש במקום סעודה בפירות

והנה בשו"ת עין יצחק (או"ח סימן יב) דן לפי דעת הצל"ח והפני יהושע, בחידוש דין מעניין שיצא לפי דבריהם. דהנה הרשב"ם (פסחים קא.) כתב בביאור הדין דבעינן קידוש במקום סעודה, וז"ל: דכתיב "וקראת לשבת עונג" - במקום שאתה קורא לשבת, כלומר קרייה דקידוש, שם תהא עונג, ומדרש הוא. אי נמי, סברא היא מדאיקבע קידוש על היין כדתניא לקמן (שם קו.) 'זוכרהו על היין', מסתמא על היין שבשעת סעודה הוקבע, דחשיב, עכ"ל.

והנה נחלקו הפוסקים בדין קידוש במקום סעודה, אם יוצא ידי חובתו באכילת פירות או דבעינן דווקא מיני תרגימא. דבמגן אברהם (סימן רעג סקי"א) הביא דעת השלטי גבורים (פסחים כ. מדפה"ר אות א) שכתב שאף בפירות חשיב קידוש במקום סעודה. אמנם דעת הטור והשו"ע (ס"ה) שבפירות אינו חשוב קידוש במקום סעודה, וכן הכריע המגן אברהם להלכה שאין יוצא ידי חובתו בפירות אלא רק במיני תרגימא דחשיבי טפי.

הוכחת רבי יצחק אלחנן ספקטור מדין שבת קובעת למעשר

ורבי יצחק אלחנן כתב להוכיח כדעת השלטי גבורים מסוגיא זו דקידוש במקום סעודה, שהרי נתבאר ברשב"ם (לחד טעמא) שהטעם שצריך לקדש במקום סעודה היינו משום דבעינן שבמקום קידוש יהיה עונג, וכ"כ התוספות (שם), הרי"ף (שם), הרא"ש (פ"י ה"ה) והר"ן (שם). והרי בגמרא בביצה מבואר ששבת קובעת למעשר משום פסוק זה עצמו, שכיון שעל סעודת שבת נאמר 'וקראת לשבת עונג' ממילא אכילתו חשובה, ומכח זה קובעת השבת פירות למעשר. ואם כן מבואר להדיא שבאכילת פירות מתקיים דין עונג המבואר בפסוק. ומעתה, טוען הגרי"א ספקטור, מוכח להדיא כדעת השלטי גבורים, שאף באכילת פירות יוצא ידי חובת קידוש במקום סעודה כיון שמתקיים בהם דין 'וקראת לשבת עונג' [וכעין זה מבואר במחצית השקל (שם) שכשם ששבת קובעת למעשר ואפילו אכילת עראי דשבת מיקרי קבע, הוא הדין דמחשב קבע לענין קידוש במקום סעודה]. ועי"ש שרצה לתלות שהטור והשו"ע ס"ל כטעם השני המבואר ברשב"ם שהוא משום חשיבות ולכן לא סגי בפירות ובעינן סעודה דוקא [והארכנו בזה בדברים בפסחים שם].

ומעתה, דן העין יצחק, לפי דברי הצל"ח והפני יהושע שיום טוב אינו קובע למעשר, כיון שאין בו דין עונג אלא רק דין שמחה. אם כן יש לומר שגם לדעת השלטי גבורים לא יועילו פירות לקיום דין קידוש במקום סעודה. שהרי כל הטעם שמועילים הוא משום שמתקיים בהם דין 'וקראת לשבת עונג' אך ביום טוב שאין דין זה - אף לא יקיים בכך דין קידוש במקום סעודה.

אלא שדוחה זאת הגריא"ס שאם כן אדרבה נקשה על עיקר דין קידוש במקום סעודה, שלא ינהג אלא בשבת ולא ביום טוב. שהרי לטעם זה של הראשונים כל עיקר דין קידוש במקום סעודה לא נלמד אלא מקרא ד'וקראת לשבת עונג', וכיון ש'שבת' כתיב אם כן ביום טוב לא יהיה דין זה. וזה ודאי אינו וכמו שכתב המגן אברהם (סימן רעא סק"א) בשם המגיד משנה (שבת פכ"ט הי"א) שליום טוב יש כל דיני קידוש כמו בשבת. ומעתה גם לגבי דין פירות לא יהיה דין יום טוב שונה מדין שבת, דלא יהיה טפל חמור מהעיקר. וכיון שעיקר דין קידוש בשבת יוצאין בו אף בפירות, הוא הדין ביום טוב אף שאין דין וקראת לשבת עונג - מכל מקום יקיים דין קידוש במקום סעודה באכילת פירות.

חידוש הגר"נ געשטטנר שאין דין שבת קובעת למעשר באכילת ירק

ובמשנה בשבת (לד.) שנינו שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר. ופירש רש"י: עשרתם, פירות האילן לסעודת שבת, שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר כדאמרינן במסכת ביצה, דשבת עונג איקרי, וכל שהוא הוי עונג. ועמדו האחרונים לבאר מדוע העמיד רש"י את דבריו על פירות האילן דוקא. ואף אם כוונתו לומר שאין כאן מעשר דאורייתא של דגן תירוש ויצהר [כפי שיש מהאחרונים שכתבו] מכל מקום יכול היה להעמיד דבריו על מעשר ירק שאף הוא אינו מדאורייתא.

ובספר נתן פריו (גיטין ו:) רצה לחדש שמאחר שכל הדין ששבת קובעת למעשר היינו משום קיום דין 'וקראת לשבת עונג', ממילא יש לומר שאכילת ירק לא חשיבא ואינה בגדר עונג שאכילת שבת יקבענו למעשר. והוסיף שאף אם לא נאמר כן לדינא, מכל מקום העמיד רש"י את דבריו בפירות האילן, כיון שבסוגייתנו מבואר להדיא שכן הוא הדין לענין פירות, וכיון שבזה מפורש שאכילתו קובעת למעשר העמיד דבריו באופן זה ולא בירק שלא מפורש שאכילתו קובעת למעשר.

והנה לדעת השלטי גבורים הסובר שדין קידוש במקום סעודה מתקיים אף באכילת פירות, נראה שפיר שאכילת ירקות לא תועיל ופירות דוקא נקט. ובהקדם דברי העין יצחק והגר"נ געשטטנר מבואר הדבר, שכיון שכל הטעם שחשיב קידוש במקום סעודה היינו מחמת דין 'וקראת לשבת עונג' שהוא מחשיבו לענין מעשר ולענין קידוש במקום סעודה, ממילא בירק שכפי שחידש הגר"נ געשטטנר אין מתקיים בו דין 'וקראת לשבת עונג' - הוא הדין שאי אפשר לקיים בו דין קידוש במקום סעודה אף לדעת השלטי גבורים.