שערי ישר/א/א

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר א א

שערי ישר שער א - שער הספקות פרק א

בו יבואר מקור לשיטת הרמב"ם ז"ל דספיקא דאורייתא לקולא מסוגית הש"ס דקדושין דף ע"ג - ביאור בדברי הרשב"א ז"ל בספק רוב באיזה אופן הוא מצטרף לספק ספיקא:

כתב הרשב"א בתורת הבית (ב"ד ש"א) וז"ל ומסתברא לי דכשאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא דבר תורה הוא דספיקא דאורייתא כודאי מן התורה. אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן הוא שהחמירו בספיקא והביא ראיה לדבריו מדאמרינן בקידושין פרק עשרה יוחסין (עג.) איזהו שתוקי אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מ"ט רוב כשירים אצלה ומיעוט פסולים ואי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש מאי אמרת דילמא אזלא איהי לגבייהו הוי ליה קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי והתורה אמרה לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא ומה טעם אמרו שתוקי פסול גזירה וכו' אלא מעלה עשו ביוחסין אלמא לא אסרה תורה אלא האיסורים הודאים הא ספק האיסורים לא ואין דבריו מחוורים אצלי דאדרבה דוק מינה דבעלמא ספיקא דאורייתא כודאי דאי לא אמאי איצטריך רבא לארוכי בלישניה כולי האי לימא מ"ט הוי ליה ספיקא ומותר דבר תורה דהשתא הוי כאלו כולהו ספיקא דאורייתא ומאי שנא ממזר דנקט אלא ודאי ספק ממזר דוקא קאמר אבל שאר ספיקי לא וטעמא דממזר משום דרבייה קרא להיתירא וכדאמרינן לעיל מינה ת"ר גר נושא ממזרת וכו' ואיבע"א תרי קהלי נינהו וכו' אלא מיתורא דקראי הוא דמייתי ליה בין לר' יוסי בין לר' יהודא הא בעלמא ספיקו כודאי וכן פירש"י ז"ל וז"ל שכתב שם ואיבע"א ה"נ תרי קהלי נינהו כלומר להנך תרתי דרשות תרי קראי איצטריכו דאי לא אייתר קראי לא הוי דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא אלא הוי אמרינן ככל שאר ספיקי איסור על הודאי אזהרת ודאי ללקות עלי' ועל הספק אזהרת ספק לאיסורא ע"כ לשונו ז"ל, ואולי סובר הרב ז"ל דגלי קרא בממזר ספיקו מותר וגמרינן מיניה לכל התורה כולה ואינו מחוור דהא אמרינן בפ"ק דקידושין וכו' א"ל אימור כך נאמרה הלכה ספיקא מותר ודאה אסור וכו' הא לאו הכי כ"מ שנאסרה ודאה אף ספיקא אסורה וי"ל דכי הוצרכה הלכה במקום דאיתחזק איסורא דבעלמא אסור דבר תורה והכא שרי אבל היכא דלא איתחזק איסורא ספיקו מותר ומ"מ אי אפשר שא"כ אשם תלוי למ"ד לא בעינן חתיכה משתי חתיכות היכי משכחת לה וכו' והא ספיקא מותר לכתחילה ואשם היכי מחייב ומי נימא דבהאי דינא פליגי אי ספיקא אסור ולתנא דברייתא דס' לא בעינן חתיכה משתי חתיכות שתוקי אסור דבר תורה אין אלו אלא דברי תימה ותדע לך עוד מדאיבעיא בפ"ק דחולין (יא.) מנא הא מילתא דאזלינן בתר רובא וכו' אלא ודאי מסתברא דספק דאורייתא לחומרא מדבר תורה הוא ולא מדבריהם. עכ"ל בתורת הבית הארוך בקוצר ובהוספה מעט מלשון הש"ס:

והנה הרשב"א ז"ל שראה דברי הרמב"ם ז"ל מסופק ג"כ מאין הוציא ראיתו מסוגיא זו דספק מותר מה"ת, וע"כ נלענ"ד לבאר אפשרות ראיתו מסוגיא זו דהנה הרשב"א ז"ל בחידושיו למסכת קידושין (עג.) הקשה למאי דקאמר רבא דאפשר דאזל הוא לגבה א"כ הוי ליה רובא דאף אי אזלא איהי לגבייהו הוי ליה ספק ומיתוסף צד היתר דאפשר דאזל הוא לגבה וכן הקשה הריטב"א (שם) וקורא לזה ספק ספיקא, ומתרצי דאיצטריך קרא להיכא דידעינן דאזלא איהי לגבי' א"נ היכא דליכא בעיר רק מחצה על מחצה ורבא אמר לרווחא דמילתא יעו"ש. וקשה לי דהרי רבא אמר למילתיה על תנא דמתניתין ובמשנה איתא דשתוקי מותר בממזרת ולפי שיטת הרשב"א בשתוקי בכה"ג דמיירי רבא דעפ"י רוב הוא כשר איך מותר לישא ממזרת, ואין לתרץ דסובר הרשב"א דכיון דגלי קרא דקהל ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא גם רוב כספק הוא דא"כ איך מסתפק הרשב"א בשיטת הרמב"ם דיליף כל ספיקות מממזר דגלי קרא להתיר דהרי לשיטתו בממזר התירה התורה גם היכא דאיכא רובא האם בכל הספיקות נימא הכי דגם היכא דאיכא רובא יהא מותר, וגם מנ"ל לחדש היתירא בכה"ג כיון דקרא אפשר לאוקמא בכה"ג היכא דליכא רובא כמש"כ הרשב"א במסכת קידושין שהבאנו, ונראה לי דלכאורה קשה טובא בדברי הרשב"א הנ"ל עפ"י מה שכתב הרשב"א בתשובה הובא בפרי מגדים בפתיחה להלכות תערובות (פרק א' חקירה ג') שנשאל הרשב"א באוכל חתיכה אחת משני חתיכות האיך מביא אשם תלוי דאם הגדולה המותרת הרי בטלה הקטנה ברוב והרשב"א השיב דאף אם אכל את הקטנה ליכא ממ"נ לומר אם היא המותרת וגם אם היא האסורה הותרה מדין בטול ברוב יעו"ש. ואין התשובה תחת ידי ובפרי מגדים שם מפרש בטעמא דמילתא משום דאם הקטנה האסורה נתהפך כולו להיתר ואם להיפוך הגדולה האסורה נתהפך כולו לאיסור ומשו"ה ליכא ממ"נ יעו"ש. ולדעתי זה ביאור רחוק וגם מוקשה דלפי"ז לא הוי איקבע איסורא דהוי ספק על שתי החתיכות אם שתיהן מותרות או אסורות ואין כאן חתיכה משתי חתיכות, אבל האמת יורה דרכו דשיטת הרשב"א דספק רובא לא חשיב ספק כלל דכל הספיקות הוא שאנו מסופקים באיזה אופן הדבר בעצמותו, אבל בספק שמא איכא רוב דבעצמות הדבר אין החפץ משתנה מאיסור להיתר על ידי הרוב ודין רוב הוא רק לגבי דידן כשאנו מסופקים על עצמות הדבר ואיכא רובא להיתירא התירה תורה לנו כן הוא ענין ביטול ברוב וכ"ז היכא דאיכא ודאי רוב אבל אם זה גופא ספק לנו ליכא היתירא כלל מדין רוב, וכן מצאתי בעזה"י בחי' הגרע"א ליו"ד סימן ק"ה שהביא דברי הרשב"א הנ"ל בלשונו ומפרש כדברינו דספק רוב לא מהני כלום אף אם יהיה ממ"נ יעו"ש לסימן ק"ה סעיף ט', ולפי"ז דבריו סותרים לכאורה ומש"כ בסוגין דאם מסופק לנו אם אזיל הוא לגבה להוי רוב להיתירא דאף אם אזלא היא הוי ספק השקול ומיתוסף היתר ע"י צד הספק שמא אזל הוא לגבה ולדבריו בתשובה אין כאן שום הוספת היתר כיון דליכא רוב ודאי, ודוחק לומר דכאן שאני דאיכא רוב ודאי והספק אם מועיל הרוב מחמת קבוע דלפמש"כ בסברת הרשב"א ליכא הבדל בזה:

ונראה לענ"ד דהנה אף שכתבנו דרוב לא מהני לשנות את הדבר בעצמותו מכל מקום כיון דהתורה התירה על ידי רוב חשיבא מקרה זו למעשה המתרת אם רק אפשר לאשכוחי שמקרה הזאת תוסיף היתר לאיזה אדם בעולם שיודע במקרה הזאת אבל אם המקרה הזו לא משכחת שתוסיף היתר לאדם היודע ומכיר בה בכה"ג לא חשיבא כלל למעשה המתיר, ובנידון שנשאל הרשב"א דידוע לנו איזו הגדולה ואיזו הקטנה והספק לנו איזו האסורה ואיזו המותרת דבכה"ג האדם שיודע איזו האסורה אינו מועיל לו כלום גדלות החתיכה ומשו"ה ליכא צד המתיר שמא הגדולה היא המותרת להתיר על ידי זה את הקטנה מדין ביטול ברוב דבניכר האיסור ליכא ביטול וספק רוב לא מהני כלום אבל לענין שתוקי דאם אדם היה רואה דאזל הבועל לגבה לדידיה היה מקרה זאת מועלת להתיר או לאסור ומשו"ה מהני גם לדידן שלא ראינו המעשה להסתפק בזה שמא אזל הוא לגבה דאם קמי שמיא גליא דהיתה כזאת אף שזה הענין אינו גורם באמת בעצמות הדבר לאסור ולהתיר מ"מ חשוב כדבר המתיר ואוסר כיון דאילו ידע כן היה מועיל כמו כן במסתפק חשוב ספק, אבל בנידון שאלת הרשב"א לא שייך לומר אילו ידע היה מותר דאילו ידע איזו אסורה ליכא בטול כלום. ועפ"י מה שחלקנו יתיישב גם דינו של הש"ך (יו"ד סימן ס"ו סק"י) שהתיר שם בתערובות ביצים חד בחד אם יש להסתפק שביצה המותרת גדולה מן הביצה שנמצא עליה הדם משום ספק ספיקא יעו"ש. שלא יקשה עלי' מדברי הרשב"א שהבאנו דספק רוב לא מהני ועפ"י דברינו ניחא דשם דומה לספק רוב דשתוקי כיון שטרופות בקערה, אמנם לפי"ז גם בנידון שדן הגרע"א בסימן ק"ה איכא ספק ספיקא דשמא לא נגע בחתיכה זו ושמא לא נגע רק באחת ואיכא רובא דהיתירא ובטלה ברובא כמש"כ בשו"ע שם ובכה"ג אילו ידע מהני כמש"כ שם בשו"ע ודברי הגרע"א צ"ע לפי"ז ובלא"ה תמה אנכי מה שלא הביא הגאון הנ"ל דברי הש"ך שמתיר משום ספק רובא. וצ"ע:

ולפי"ז י"ל דמה שכתב הרשב"א בחידושיו לקידושין לדון מדין רובא הוא רק אם לא נאמר דרשה דספק ממזר מותר היה מותר שתוקי מדין רובא להיתירא או ספק ספיקא כמו שכתב הריטב"א היינו דאם אזלא היא לגבי' איכא דין ספק ושמא יש בזה סבה המתרת ע"י דאזל הוא לגבה אבל עפ"י האמת לאחר דגלי לן קרא ממזר ודאי ולא ספק וכן קהל ודאי ולא ספק ליכא בזה דין רוב לאסור שתוקי בממזרת, דעכשיו איכא ספק השקול אם אזל הוא לגבה ואיכא רוב שהוא כשר ואסור בממזרת ואם אזלא היא לגבי' מותר בממזרת דאם היה בזה רוב סבות בעצם המקרים שגורמים להכשיר את הולד היה דינו ליזול בתר רוב והי' חשוב קהל ודאי אבל בכה"ג מה דאזל הוא לגבה אינו גורם בעצמות הענין שום דבר דאם היה הבועל פסול לא נתכשר על ידי שאזל לגבה ונמצא דליכא בזה רובא מצטרף לומר דספק שמא אזל הוא לגבה מיתוסף על מחצה ומחצה דאזלא היא לגבי' להעשות עי"ז כרובא דכיון דבמציאות הפסול ליכא רוב מקרים ואם נדון לענין מקרים המתירים בדיני הספקות איכא ספק השקול אם אזל הוא לגבה היה בזה מעשה המכשירו להיות דין הנולד ככשר ודאי ואם אזלא היא לגבי' היה בזה מעשה המכשירו בין לקהל ובין לממזרת וחשוב כספק קהל וספק ממזר ומותר בשניהם עפ"י דין תורה, אבל בלא דין החידוש שחדשה תורה והיה דין ספק איסור אסור מספק אם מתוסף בזה צד היתר שמא אזל הוא לגבה ואיכא ספק אם יש כאן ספק איסור אי לא בכה"ג מותר ובכה"ג שפיר קאמרי הרשב"א והריטב"א דגם בלא חידוש תורה להתיר ספק ממזר היה שרי ולפי"ז עפ"י האמת לדינא גם הרשב"א מודה דהיכא דאיכא רוב גמור שהוא כשר אסור לישא ממזרת דבר תורה וכן אם עפ"י רוב הוא ממזר אסור הוא בקהל ודאי ושתוקי דמותר בממזרת אליבא דתנא דמתני' הוא משום דליכא רובא להחשיבו כשר ודאי כנלע"ד ונכון הוא בעזה"י:

ובזה נבא לבאר שיטת הרמב"ם ז"ל בסוגיא זו דהנה יש לדקדק בסוגיא זו מה שהוסיף רבא להביא כאן דרשה דקהל ודאי לא יבא ספק יבא דדרשה זו לא שייכא לכאורה לדינא שאמר רבא שמן התורה כשר לבוא בקהל וע"כ נ"ל דיש לפרש מה דאמר רבא דבר תורה שתוקי כשר אין כוונתו בזה לבאר מה דמותר לבא בקהל אלא כלפי הא דסובר תנא דמתני' דשתוקי מותר בממזרת ואסור לבוא בקהל ועשהו כפסול ודאי על זה אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר משום דרוב כשרים אצלה מאי אמרת דילמא אזלא היא לגבי' והוי ספק כשר ספק פסול והתורה התירה בשניהם וראוי להחשיב כספק ומותר בשניהם ולמה עשוהו חכמים כפסול ודאי שיהיה מותר בממזרת ואסור בקהל ומסיק דמעלה עשו ביוחסין והחמירו שלא יבא בקהל ומה דמותר בממזרת הניחו על דין תורה אליבא דתנא דמתני' דפליג על ר"א דאוסר מדרבנן ספיקות וי"ל אף שהתירה תורה ספק ממזר הוא רק אם הספק בעיקר הדבר שגורם הפסול וההכשר אבל אם אנו מסופקים בזה גופא אם חשוב כספק ממזר או כודאי ממזר בנידון כזה לא שייך לדין ספק ממזר אלא לשאר ספיקי דעלמא אם ספק מותר או אסור דאם יהיה ספיקא דדינא בדין ספק ממזרות כפלוגתא דרבוותא ודאי דלא שייך בזה ג"כ לומר ספק ממזר מותר, כיון דאין הספק בעובדא הגורמת לדין ממזרות ובכה"ג ודאי דחשיב ספק זה ככל ספק איסור, וכמו כן יש לומר בספק זה דמספקינן אם אזל הוא לגבה אי לא דהוי כמו ספיקא דדינא דבאמת מה דאזל הוא לגבה או להיפוך אינו גורם בעצמות הולד שום השתנות ואם באמת היה הבועל ממזר או נתין לא נשתנה דינו על ידי שאזל הוא לגבה או להיפוך וענין זה משנה רק הדין בדיני הספיקות דאם אזל הוא לגבה ספק כודאי חשבה תורה ואם אזלא היא לגבי' אמרה תורה לדונו כספק ולהתירו וכיון דרבא בא לפרש דברי המשנה שהתירו שתוקי לישא ממזרת ולאסרו בקהל ומשני משום מעלה עשו ביוחסין דמן התורה מותר בשניהם מחמת הספק דילמא אזלא היא לגבי', וספק זה דומה לספק בדין מה דלא שייך ענין זה להיתירא דקרא ומוכח מדברי רבא דמן התורה כל ספיקי מותר ורק רבנן החמירו והכא משום מעלה ביוחסין סובר תנא דמתני' דרצו חכמים לעשותו כפסול ודאי והניחו על דין תורה להתיר שתוקי בממזרת וזו היא ראית הרמב"ם מסוגיא דילן דספק מותר מן התורה כנלע"ד:

אח"ז ראיתי בחידושי מהרי"ט למסכת קידושין (עג. שם) שהעיר ג"כ בסוגיא זו מה שהביא הדרש דקהל ודאי ורצה לבאר ג"כ על פי קושית הריטב"א דרבא סובר דרובא ג"כ חשיב ספק לענין ספק ממזר יעו"ש. והנלע"ד כתבנו ולפי"ז בסברא זו פליגי הרשב"א והרמב"ם, דלהרשב"א ספק זה אם אזל הוא לגבה הוא כספק ממזר, ולהרמב"ם ספק זה הוא ספק איסור סתמי ככל ספיקי דאיסורי ותלוי בדין ספק מן התורה. ומצאתי בעזה"י בחידושי הרשב"א דכתב להדיא דרוב גמור לא חשוב כספק ממזר, וז"ל בדף ע"ג ע"ב (בד"ה כל שנאסף), מכלל שמועה זו נראה שלא ממזר ודאי אמרה תורה ולא ספק ממזר אלא בשמחצה מיהו כשרים אצלה דכל כי הא הוא דהוי ספק אבל כל היכא דרוב פסולים אצלה כממזר ודאי משווי לה דרובא דאורייתא עכ"ל. הרי דסובר דרוב לא הוי כספק ואיך מתיר תנא דמתני' שתוקי בממזרת הלא רוב כשרים אצלה וגם בספק שמא אזלא היא לגבי' מסיק הרשב"א שם בדיבור הקודם דחשיב כרוב וע"כ מוכרח כמש"כ ונכון הוא:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

---

---

שולי הגליון

---

---