העמק שאלה/פז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה פז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) ההוא ברא דילידא מיחייב. לכאורה היה נראה להגיה ההוא ברא דילידא לא מיחייב כו'. וכן הוא להלן סי' ק"ס. וז"ל בה"ג ה' בכורות והיכא דמפלא איתתא נפל בזימנא קמייתא והדרא מעברא וילדה. ההוא ולד פטור מלמיפרקיה. ולענין בכירותא שקיל פי שנים כו' והן דברי רבינו. ומקורו משנה יש בכור. אבל גם בכת"י גם בפי' כת"י איתא זה הנוסחא מיחייב וע"כ עלינו לקיים פירוש הגאון ש"ש בגירסא דילן ע"פ דעת מהרי"ק והגהת רמ"א יו"ד סי' ש"ה בספק ולד אינו פוטר ולד הבא אחריו מה' סלעים. ועלינו לבאר זה הדין בס"ד דקיימי עליו עוררים. הנה עיקר הדין של מהרי"ק בעובדא שהפילה שפיר שלא הבחינו בו שום רקום אברים רק כמין גידים ובשר. ופסק שאינו פוטר הבא אחריו מה' סלעים משום חזקה דאשה שלא נפטרה מן הבכורה. וחזקה דנפל שלא נתרקמו איבריו. והגאון ח"צ סי' ק"ד חלק עליו מהא דנדה ד' כ"ט דאמר ריב"ל אשה שעברה בנהר והפילה וא"י מה הפילה מביאה קרבן ונאכל הלך אחר רוב נשים. ורוב נשים ולד מעליא ילדן. וע' נו"ב תנינא ושו"ת ח"ס יו"ד סי' רצ"ט וש"ת מהרי"מ בישוב קושיא זו. ובעניי איני מכיר התחלת קושיא זו אלא לפי דעת ח"צ שיבואר בסמוך. דלפי הפשט לא שייך רוב זה אלא בהפילה בנהר וספק שמא הפילה ולד מרוקם כרוב ולדות. אבל אם כעת ודאי אינו מרוקם וכבר יצא מרוב נפלים לא. ורק לענין טומאה הוי הש"ס שם ד' כ"ד גבי שפיר מלא מים כו' וניחוש שמא ולד הוה ונימוח. פי' לחומרא. וכ"כ מהרי"ק דהא דנקטינן בדף כ"ה א' כשמואל דהפילה שפיר מלא בשר בין עכור בין צלול חוששת. אינו אלא חומרא. אבל מן הדין הלכה כרב דא' אחד זה ואחד זה א"ח. אלא שהח"צ השיג ע"ז וכ' שאינו כן. וגם בזמן התלמוד נסתפקו בהבנת השפיר כדאי' שם מעולם לא דכו שפיר בנהרדעא וע"ש עוד שתלה כ"ז בחסרון בקיאות. ויש לנו לילך בתר רוב נשים כמו בהא דעברה בנהר והפילה. ואולי רוב המפילות דרכן להיות כך. אבל לענ"ד כ"ז ליתא דדוקא גבי הא דתנן ואם היה שפיר מרוקם תשב לזכר ולנקבה שהפילה ולד כדרכו אלא מחמת שעוד אינו ניכר אם הוא זכר או נקיבה משום שלא נשלמו עדין צורת איבריו בהא הוא דאמרינן בד' כ"ה ב' א"ל שמואל לרב יהודה שיננא לא תעביד עובדא עד שישעיר. אבל אי אינו מרוקם כלל כל עין רואה. ולא פליגי רב ושמואל אלא בעיקר דין דרב ס"ל דל"ח שמא אתמח והיה לבשר. ושמואל ס"ל חיישינן כר' יהושע ונהרדעא אתרא דשמואל וחשו לדעתיה. והא שכ' הרשב"א בתה"ב והביאו ב"י סי' קצ"ד שאין אנו בקיאים בשפיר. היינו אם הוא מלא גוונים או לא וכדומה. אבל הא ודאי ניכר שאינו מרוקם ויצא מכלל רוב נפלים. ואינו פוטר מן הבכורה אלא חוששין לחומרא לענין טומאת יולדת. ומיושב קושיא זו. אלא שבאו ע"ז הפסק מטעם אחר. נהי דהוי חזקה מכ"מ התנן בטהרות פ"ד ספק בכור להקל דהמוציא מחבירו עליו הראיה. והכי איתא בנדה בהא דרמי דר' יהושע אדר"י בשפיר מלא בשר. ומשני גבי אשה דממונא הוא וס' ממון להקל. וכן הקשה בשו"ת שבות יעקב סי' פ"ג. איברא תליא באשלי רברבי. ותחלה יש לנו לומר דסוגיא דחולין ד' קל"ד לכאורה מבואר כמהרי"ק. דתנן גר שנתגייר והיתה לו פרה נשחטה עד שלא נתגייר פטור כו' ספק פטו'. ורמי מדתנן ספק לקט לקט ומשני בהמה בחזקת פטור. קמה בחזקת חיוב. הרי דחזקת חיוב מוציא מחזקת ממון. ואע"ג דבכתובות פ"א מבואר דחזקת ממון עדיף מחזקת הגוף וע"ש בתו' ד' ט' ב' ד"ה אי למיתב כו'. ורק במקום ברי ושמא ס"ל לר"ג ור"א דמוקמינן אחזקת הגוף. ולחד לישנא בעינן מגו ג"כ כמבואר שם ד י"ב ב'. [וע"כ צ"ל דכמו דשמואל ס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב כידוע ר"פ המוכר פירות. ה"נ לכ"ע אין הולכין בממון אחר החזקה. או נימא דאפי' רב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב אינו אלא במקום ברי כמש"כ התו' בכורות ד' כ"א ד"ה ור"י ע"ש]. אבל כ"ז שלא במקום מצוה. הא ספק ממון דמצוה אזלינן בתר רוב ובתר חזקה וכ"כ בשיטה מקובצת ב"ק ד' י"א ב'. והיינו שהתו' ב"מ ד' כ"ג וב"ב ד' כ"ג הקשו למ"ד רוב א"י חייב להכריז אבדה ואמאי לא אזלינן בתר רובא כיון דליכא חזקה דממונא. מבואר הא רוב ישראל ניחא ולא אמרי' דאבידה בחזק' מוצא' קאי. אלא ש"מ משום מצות השבה לא אזלינן בתר חזקת ממון נגד הרוב. וכן בב"ב ד' פ"א ב' דמקשה הש"ס בס' בכורים. אלא מ"ר דלוי הוא למאן יהיב ליה. והקשו התו' הא דמאי א"צ ליתן כלל ללוי משום דהמוציא מחבירו עה"ר. ותירצו דשאני הכא דשל ישראל בודאי אינו. עוד תירצו דדוקא דמאי שאינו אלא ספיקא דרבנן. אבל בספק דאורייתא חייב ליתן ללוי. הרי לתירוץ השני אפי' היה ספק של ישראל מכ"מ בספק דאורייתא חייב ליתן ללוי משום חזקת חיוב. והיינו משום דיש בזה מצוה. ועוד בבכורות ד' מ"ט בפלוגתא דרו"ש בפודה תוך ל' יום מסיק הגמרא ואע"ג דקיי"ל כל היכא דפליגי רב ושמואל הלכה כרב באיסורי הכא הילכתא כותיה דשמואל. הרי דקרי לה איסורא. אלמא לא דמי פלוגתא דממונא דמצוה לממונא דעלמא [והרש"ל בשו"ת סי' י"ז כ' להיפך ודבריו דחוקים] ולא עוד אלא שהרא"ש בכורות שם ס"ה כ' מסברא דנפשי' דהילכתא כרב באיסורי. והנראה שלא היה לפניו הנוס' בגמ' הכי. אלמא דהסברא כך הוא. והיינו פסק מהרי"ק. דכיון דמצוה לפדות בנו אזלינן בתר חזקה שלא נפטר' אמו מן הבכור'. ומעתה יש ליישב הא דנדה דכ"ה בהא דשפיר. מלא בשר. דש"ה דר יהושע מודה דמלא בשר עפ"י רוב ולד הוא ונימוח. אלא משו' שאינו רוב גמור מש"ה החמיר בבהמ' דיש בו איסור לאו דגיזה ועבודה ובממון העמידו על עיקר דין. וכיב"ז כ' התו' נדה די"ח ברוב דתינוקות לענין טומאה. וכן הא דתנן בבכורות פרק ד' דספק בכורות הממע"ה מיירי בספק שאינו נגד חזקת חיוב כמו הא דבכורות פ"ב ספק זכר ספק נקבה. שהאם בודאי נפטרה אלא שאנו מסתפקים בולד הראשון אם הוא זכר אבל ספק אי נפטרה מהבכור' מוקמינן אחזקת חיוב. ולפי זה יש לפרש הא דאי' בנדה דכ"ט בהמה שיצאה מלאה ובאה ריקנית הבא אחריו בכור מספק. ומסיק הש"ס דהוי ספק השקול משום דרוב בהמות מטנפות. וזו הואיל ולא טנפה אתרע לה רובא ומש"ה היא בחזקת שלא ביכרה והבא אחריו בכור לכהן מספק. דה"פ בכור ודאי מספק. וכיב"ז פי' הגמ' שם די"ז ספקו טמא. והרא"ש גיטין פ' האומר הביא הירו' ה"ז גט ספק ופירושו גט ודאי מספק. והכי דייק הלשון דלא תני ה"ז ספק בכור. כ"ז הוא שיטת התו' וכמהרי"ק. אבל רש"י פי' בהא דבהמה שיצאה מלאה כו' ויאכל במומו לבעלי' ולא לכהן דהמוציא מחבירו עה"ר. אלמא דלא ס"ל הכי. ולא אזלינן בתר חזקת חיוב לגבי חזקת ממון אפי' בממון דמצוה וה"ה דלא אזלינן בתר הרוב לשמואל. והכי נראה דעת התו' כתובות ד' ט"ו ב' ד"ה להחזיר לו אבידה שכ' בזה"ל ואפי' לשמואל דאמר אין הולכין כו' הרי דאפילו במקום מצוה הכי הוא. וע"כ לא גרסי בבכורות ד' מ"ט הנ"ל ואע"ג דקיי"ל רב ושמואל כו' ולא ס"ל כהרא"ש דמצד הסברא ה"ז איסורא אלא גם במצוה הלכה כשמואל בממונא. [ואגב צ"ע תחלת דבריהם מש"כ הוי מצי למימר להחיותו כדאמר רב כו'. הא בפשיטות י"ל רב לטעמיה שהולכין בממון אחר הרוב. וסתמא דגמ' כשמואל מש"ה דוקא להחזיר אבידה שמתחלה לא בא לידו בהיתר כמש"כ התו' שם משא"כ להחיותו] וכ"כ בבכורות ד' כ"א א' ד"ה ור"י סבר חוששין לטנוף. דחזקה דממונא עדיפא לפטור מן הבכורה משום מיעוט מטנפות. ולשיטת התוס' דב"מ שכתבתי דבמקום מצוה לא אמרי' הכי ומוקמינן על הדין. צ"ל הא דחיישינן לטנוף הוא כמש"כ התו' שם בסוף הדבור משום דרוב בהמות מתעברות כשמגיעות לזמן הראויות להתעבר. [ודעת הרא"ש צ"ע שהוא ז"ל כתב בפרק שני כתירוץ הראשון דמשום חזקה אין הולכין אחר הרוב אפי' במקום מצוה הרי דמדמה ממון דמצוה לכל ממון. וא"כ מנלי' לפסוק כרב באיסורי בהא דפדה תוך ל' יום וכנ"ל]. נמצא דלשיטת רש"י וכמה דיבורי התו' דאפי' במקום מצוה אין הולכין בממון אחר רוב וחזקה. ודאי דלא כמהרי"ק. ועלינו ליישב לשיטה זו הסוגיא דחולין ד' קל"ד שכתבתי דקאמר דמשום דקמה בחזקת חיוב מוקמינן אדינא וחייב מספיקא. וכן הא דספק מתנות דגר פטור אינו אלא משום דבהמה בחזקת פטורה איתא. הא בל"ז חייב מספק. ואין הולכין בתר חזקת ממון. וצ"ל דכ"ז הוא משום דכתיב עני ורש הצדיקו ומפרש התם צדק משלך ותן לו. ומזה ילפינן כל ספיקות במילי שמפרישין חלק מהכל דומי' דלקט שו"פ וכן הוא במתנות כהונה. בזה שייך צדק משלך. וכיב"ז איתא בבבא בתרא ד' פ"ח אבן שלמה וצדק צדק משלך ותן לו. אבל ספק חמש סלעים וס' בכור בהמה דכולו לכהן. הרי זה כספק מציאה. ובממונא לעולם אזלינן בתר חזקת ממון. הרי דתלי' באשלי רברבי וע' תורת יקותיאל סי' ס"א:

לענין פ"ר מי מיחייב למיתן ה' סלעים לכהן ולענין פי שנים כו' כ"ה בכת"י והעיקר כנו' דילן דבפ"ר פשיטא:

ב

(ב) מי אמרינן בהכרת פנים תלא רחמנא כו' או דילמא כיון דעל כו'. בגמרא אי' ארשב"ל פדחת פוטרת בכ"מ חוץ מן הנחלה מ"ט יכיר אמר רחמנא ורי"א אפי' לנחלה מבואר טעמא דר"ל משום דפדחת אינו בר הכרה. ואע"ג דהוי לידה לא מהני לבכורה. ור"י ס"ל דהוי הכרה כמש"כ התו' ד"ה מ"ט כו' ואפי' ר"י לא פליג אלא משום דפדחת נמי הוי הכרה. ובזה שקיל וטרי כל הסוגיא אי פדחת הוי הכרה. וא"כ דברי רבינו שכ' חלקי הספק אי מהני הכ"פ לנחלה או לא אינו מדוקדק. ונ' דנוסחת רבינו בדר"י מ"ט יכיר אמר רחמנא. ורשב"ל לא פירש טעמו כלל. ואפשר דמודה דפדחת הוי הכרת פנים. ומכ"מ אינו פוטר מן הנחלה דס"ל דלא מהני הכ"פ אלא לענין שיצא הפדחת בחיי האב ואח"כ מת האב ויצא כולו בזה מהני שנוטל פי שנים כמש"כ הרמב"ם ה"נ פ"ב ה"ב. אבל לפטור הבא אחריו שיצא כולו לא עדיף הכ"פ דקמא כמו השני שיצא כולו. ור"י ס"ל דיכיר א"ר ומהני לכ"ד. ושקיל וטרי הש"ס בעיקר הענין אי פדחת הוי הכרה. והיינו שהביא רבינו בל' השאלה אי מהני הכרת פנים בזה. וראיה לשיטת רבינו מדתני' בספרי פ' תצא לא יוכל לבכר את בן האהובה. כיון שיצא ראשו ורובו בחיים פטר את הבא אחריו מה"ב [ופי' דדייק את מיותר או דלכתוב לא יוכל לבכר על פני בן השנואה ותו לא. אלא פי' את כמו עם ור"ל דמי שנולד עם הבן. והבן יצא לפניו פטר את השני מה"ב וכיון שנקרא בן לא יוכל לבכר את הבא אחריו. ואימתי נקרא בן משיצא ראשו או רובו]. והנה ק' מאי בעינן דרשה לזה פשיטא דראשו ורובו הרי הוא כילוד. אלא צ"ל דס"ד דהבא אחריו בשלימות אלים מהקודמו והוא ראשית אונו. וזהו סברא דרשב"ל דראשו מיהא בעינן וכדתניא בספרי. ור"י ס"ל דיכיר מהני לכ"ד וההיא דספרי קמ"ל דרובו מהני אע"ג שאין כאן הכרה. ובביאור הספרי בס"ד כתבתי עוד בבאור סוגיא זו. ואכ"מ:

ההוא דנפק כוליה בחד זימנא הוי בכור. כ"ה בכת"י:

דאילו טבח כו' עד סוף אין מקומה בזה הפרשה: וכן בכת"י ליתא כאן אלא בפ' בהעלותך. ושם פרשנוה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף