אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/ב/בלק

יום ה' - רבי ישראל יעקב אלגאזי

חיוב בלק כמשלחו של בלעם

'וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור' (במדבר כב ה)

בשו"ת מהרי"ט (חו"מ סימן ק) העיר על מה שהביא הרמב"ן בהשגות (סו"ס המצות) שכששלח דוד את יואב לארם נהרים וארם צובה, פגע בעמון ומואב תחילה וביקש לזנבן, הוציאו לו אצטליות שלהם שכתוב שם 'אל תצר את מואב'. וישב דוד ודן, הלא הם פרצו הגדר תחילה, שנאמר 'וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור'. ודן המהרי"ט מפני מה שכירות בלק לבלעם חשובה 'פריצת גדר' הלא למעשה לא עשה בלעם כל מעשה ואדרבה בירכם. ועוד הוסיף שאפילו אם היה עולה ביד בלעם לקללם, הרי בלק לא עשה דבר ואין שליח לדבר עבירה.

ויש לתמוה, שהלא בבן נח יש שליח לדבר עבירה. וכך מבואר בבראשית רבה (לד יט) אמר רבי חנינא, כולהון בהלכות בני נח... ע"י שליח, שנאמר (בראשית ט ו) שופך דם האדם באדם - דמו ישפך. וביאר היפה תואר שם שבבן נח יש שליח לדבר עבירה, וכן מצאנו בכמה מקומות.

עוד יש להקשות, על פי מה שהביא הבית יוסף (סימן שפח) בשם שו"ת התשב"ץ (ח"א סימן קנו) שאם הוחזק במוסר ואנס אין המשלח יכול לפטור עצמו מדין אין שליח לדבר עבירה, שהרי טעם דין זה משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, וזה מפורסם ומוחזק שאינו שומע דברי הרב.

ועפ"ז קשה גם על דברי המהרי"ט שהרי בלעם ודאי היה מוחזק בכך, שהרי לכך שלח בלק אחריו, לפי שכשנלחם סיחון במואב שכר את בלעם לקלל את מואב ועשתה קללתו פירות. וכיון שהוא מוחזק בכך אמרינן יש שליח לדבר עבירה אפילו בישראל.

ואמנם יש שחלקו על התשב"ץ בזה, וכ"כ הש"ך (חו"מ סימן שפח ס"ק סז) שלא מבעיא לדעת הרמ"ה והרא"ש שההלכה שאין שליח לדבר עבירה אפילו כשהשליח לאו בר חיובא, ואם כן ודאי שה"ה במסור. אלא אפילו לדעת הסוברים שבשבשליח שאינו בר חיובא - יש שליח לדבר עבירה, היינו דוקא כשאינו בר חיובא, משא"כ מסור שהוא בר חיובא אף שהוחזק כמוסר, מה בכך סוף סוף ישראל הוא. (קהלת יעקב אות אל"ף ס"ה אין שליח לדבר עבירה הדין הט')

יום ב' - רבי שאול לוונשטם

מדוע הוצרך בלעם לבוא כדי לקלל?

"ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני" (במדבר כב ו)

צריך ביאור מדוע הוצרך בלק לבקש מבלעם ללכת בכדי לקלל את ישראל, ומדוע לא יקללם ממקומו. כך יש להקשות גם בהמשך הפרשה (שם כג ז), בדבריו של בלעם: "מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם, לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל".

והנה בפרשת חוקת (שם כא א) מובא שהכנעני מלך ערד יושב הנגב נלחם בישראל, ורש"י מפרש שהיה זה עמלק שלבש בגדי כנענים כדי שלא ידעו ישראל מה לכוון בתפילתם. ואכן מכח זה פנו ישראל בנדרם לה', ואמרו: "אם נתן תתן את העם הזה בידי" ולא פרשו אם כנענים הם אם עמלקים הם.

כך גם פנה בלק אל בלעם ואמר לו, כיון שאיני יודע אם 'יעקב' הם או 'ישראל' הם, לכן 'לכה נא ארה לי את העם הזה' - וכיון שרצוני שתקללם בלשון 'העם הזה' על כרחך צריך שתבוא למקום שתראם ותקללם כך.

ואמנם בלעם לרוב רשעותו בחר לקללם בשמם, וכדי לצאת ידי ספק רצה לקללם בין בשם 'יעקב' ובין בשם 'ישראל'. ואם כן לדבריו קשה מדוע הוצרך לבוא. ולכך רמז בלעם בדבריו לשתי סיבות נוספות שמחמתם עליו לבוא. א' מבואר בזוהר שכוחו של בעלם היה בעיניו שהיה נותן עין הרע במקולל - וזה רמז בלעם באומרו 'לכה ארה לי יעקב', שנותן מארה בעיניו. ב' עפ"י המבואר בגמרא בברכות (ז.) שידע לכוון שעה שה' זועם, והקשו שם התוספות מה יכול היה לומר באותה שעה, ויישבו שהיה אומר 'כלם'. אך גם לזה הוצרך לראותם כי אחרת לא יהיה ידוע על מי אומר 'כלם' - ולזה רמז בלעם באומרו 'ולכה זעמה ישראל' - שכיון שהקללה היא על 'ישראל' החשובים ממילא א"א לקללם אלא בשעת זעמו של ה' ולכן צריך לבוא ולראותם. (חדרי תורה)

יום א' - רבי אהרן לוין

החילוק בין 'את' ל'עם'

"ויחר אף אלוקים כי הולך הוא ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו" (במדבר כב כב}

רבים תמהו, מה חרי האף הזה, הלא הקב"ה בעצמו הרשה לו ללכת, ואמר לו: "קום לך אתם". ובעיקר הדבר יפלא, מדוע בראשונה אמר לו הקב"ה "לא תלך עמהם", ואחר כך אמר לו "קום לך אתם" - וכי ח"ו יש שינוי רצון לפני המקום.

ונראה לבאר בהקדם דקדוק לשוני בחילוק התיבות 'עם' ו'את' - כי אמנם מצאנו בכמה מקומות ש'את' מובנו 'עם', אך למרות זאת יש חילוק מהותי בין הלשונות. כי 'את' יאמר הכתוב כשאין בין הדברים השתוות והאחד הוא רק טפל לחבירו, משא"כ לשון 'עם' מורה על חיבור והשתוות בין הדברים.

ובזה יבואר מה שדרשו חז"ל (ברכות יב:) על שאול המלך, שאמר לו שמואל "ומחר אתה ובניך עמי" (שמואל א' כח) ודרשו חז"ל: עמי במחיצתי. וטעם הדרש, כי דקדקו את הלשון 'עם' המורה על השתוות וחיבור בין הדברים.

ועל פי זה ביארו באר היטב, כי כלל אין סתירה ח"ו בין מאמרי השם לבלעם, שהרי בתחילה אמר "לא תלך עמהם" - היינו שלא תלך עמהם בעצה אחת, ולא יהיה ביניכם שיווי גמור בנוגע לתכלית ההליכה. ואמנם ללכת 'אתם' - שלא בעצה אחת - זה התיר לו כבר במאמר הראשון, ובא הדבר ביתר באירו במאמר השני "קום לך אתם", 'אתם' דוקא ולא 'עמהם'.

ואמנם בלעם ברשעותו "ויקם בלעם וילך עם שרי מואב" - הלא מפורש שמיאן בדבר השם והלך עמהם ולא רק אתם - אות לכך שבלבו היתה צפונה עברתו, וחפץ היה בקללת ישראל. ולכן "ויחר אף אלקים כי הולך הוא".

עפ"ז יש לבאר את מאמר המדרש בפרשתנו "ויקם בלעם וילך עם שרי מואב" - לבו כלבם שוה. ולכאורה מנין למדרש להוסיף דבר זה, הלא בפסוק רק בסתמא נכתב שהלך עמהם. אמנם להנ"ל מבואר היטב, שכן לא נאמר שהלך בלעם 'את' שרי מואב, כי אם 'עם' שרי מואב - משמע שהיתה ביניהם השתוות גמורה ולבו היה כלבם. (הדרש והעיון פרשת בלק מאמר כו אותיות א-ב)

יום ד' - רבי זלמן סורוצקין

בלעם היה 'אדם חשוב'?!

"והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו" (במדבר כב כב)

וברש"י: מכאן לאדם חשוב היוצא לדרך, יוליך עמו שני אנשים לשמשו.

ובמדרש רבה (ב"ר סו"פ נה) אמר רבי אבהו, שני בני אדם נהגו בדרך ארץ, אברהם ושאול [שאף שאול לקח עמו בדרך שני אנשים]. והקשו המהרז"ו, למה לא חשב המדרש אף את בלעם.

ונראה לבאר, הנה זה ודאי שבלעם לא נחשב בעינינו 'אדם חשוב', ולא מאתו עלינו ללמוד דרך ארץ. אלא שכיון שבלעם רצה לחקות את אברהם אבינו, השכים בבוקר וחשב את אתונו ולקח שני נערים עמו - מזה יודעים אנו ש'אדם חשוב' צריך לקחת עמו ב' אנשים, ולכן בלעם שרצה להראות בעיני שרי מואב כאדם חשוב לקח עמו שני נערים.

מעתה מובן היטב מדוע לא חשב המדרש את בלעם בכלל, שהרי בלעם לא התנהג בדרך ארץ, אלא רק עשה מה שעשה כדי שיחזיקו אותו לאדם חשוב וכדי לחקות את אברהם אבינו. אלא שבעוד שאברהם אבינו השכים בזריזות לעקוד את יצחק בנו ו'לאבד את עם ישראל' העתיד לצאת ממנו - כדי לקיים את רצון השם. הרי שאותו רשע חיקה אף הוא את פעולותיו של אברהם, לאותה המטרה - 'לאבד את עם ישראל' - אך הפעם נגד רצון השם. (אזנים לתורה).

יום ג' - רבי מאיר הורוויץ מדז'יקוב

'בקר וצאן' אחד או רבים

"ויזבח בלק בקר וצאן וישלח לבלעם" (במדבר כב מ)

ופירש רש"י: דבר מועט, בקר אחד וצאן אחד בלבד.

ויש להקשות, שבפרשת וישלח על הפסוק (בראשית לב ו) "ויהי לי שור וחמור", פירש רש"י: קורין להרבה שוורים שור, כמו שאומרים קרא התרנגול ואין אומרים קראו התרנגולים. ואם כן מנין הוציא רש"י ש'בקר וצאן' שזבח בלק היינו בקר אחד וצאן אחד.

עוד קשה, מדוע כתוב כאן 'בקר וצאן' והקדים את הבקר לפני הצאן, והרי בכמה מקומות ראינו שמקדימים הצאן לפני הבקר: 'אבי ואחי וצאנם ובקרם' (בראשית מז א) 'בצאננו ובבקרנו נלך' (שמות י ט) 'גם צאנכם גם בקרכם' (שם יב לב) ועוד.

אמנם יתורצו שתי השאלות זו בזו. כי באמת אז היה חשיבות לצאן יותר מבקר ולעוף יותר מצאן, והטעם - שבשר שור אף שהוא משובח יותר אבל הרי בבקר אחד עושה סעודה לרבים, ואילו בצאן צריך לשחוט כמה כבשים כדי שיספיק הבשר לאותו מנין אנשים, ובעוף צריך להרבות בשחיטה כדי שיספיק האוכל לסועדים. ולכן היה ההוצאה בדמים מרובה יותר בעוף מבצאן ובצאן מבבקר.

והנה כשזבח בלק 'בקר וצאן' היינו שהקדים לזבוח את הבקר, כבר רואים אנו כי קמצן היה ולכן העדיף לחסוף בהוצאה. ואמנם כיון שהיה חסר עוד לאיזה מהקרואים, לכן הוסיף עוד 'צאן' ושלח להם.

ולכאורה צ"ב מדוע לא שלח להם עוד בקר, שהרי בכך יחסוך בהוצאה, ועדיף לו לשלוח מעט בקר מהרבה צאן. אלא ודאי ש'צאן' היינו צאן אחד ולכן העדיף לשלוח צאן אחד מאשר להוסיף עוד בקר אחד - שבשרו מרובה. ואם 'צאן' הוא אחד, הרי ודאי שגם 'בקר' היינו אחד - ולכן פירש רש"י בקר אחד וצאן אחד. (אמרי נועם)

שבת - רבינו יעקב בעל הטורים

'כולו מחמדים' ו'כולו לא תראה'

"אפס קצהו תראה וכולו לא תראה" (במדבר כג יג)

תיבת 'וכולו' [בכתיב: 'וכלו'] מסומנת ב' במסורה, והופעתה השניה היא בפסוק (שיה"ש ה טז): "וכולו מחמדים".

ונרמז בכך מה שאמרו חז"ל במסכת נדה (לא.): דרש רבי אבהם, מאי דכתיב (במדבר כג י) "מי מנה עפר יעקב ומספר רובע ישראל", מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל, מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע. אמר, מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים, יציץ בדבר זה - מיד נסמית עינו, דכתיב (במדבר כד ג) "נאם הגבר שתום העין".

זה נרמז במסורה, 'וכולו לא תראה' - היינו שנסמית עינו, ולמה? בשביל שדיבר נגד הקב"ה ש'כולו מחמדים'. (בעל הטורים).

יום ו' רבי אלחנן בונם וסרמן

עוונו של בלעם

"אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה'" (במדבר כב יח)

בפשוטו צ"ב, אחרי שאמר שלא יוכל לעבור את פי השם, מה היא רשעותו.

והנה בירמיה (ירמיה יט ה) כתוב: "ובנו את במות הבעל לשרף את בניהם באש עלות לבעל אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי". ובתרגום: 'דלא פקדית באורייתי, ודלא שלחית ביד עבדיי נבייא, ולא רעוא קדמי'.

ונתבאר בכתוב הזה כי יש שלשה חלקי תורה: א' ציווי. ב' דיבור. ג' דבר שאין עליו לא ציווי ולא דיבור אלא רצון ה' בלבד, והם כל המצוות דרבנן.

לפי פשוטי המקראות נראה שזה היה עוונו של בלעם הרשע. כי אף שידע בלעם היטב כי הליכתו לקלל את ישראל היא נגד רצון ה' - לא חשש על זה, כל זמן שלא היה לו ציווי מפורש שלא לילך. וכל מה שאמר 'לא אוכל לעבור את פי השם' היינו' 'פי' דוקא, בציווי, אבל רצון ה' לא היה חשוב בעיניו לעשותו - וזוהי רשעותו. (קובץ מאמרים ואגרות, ביאורי כתובים, רצון ה')

יום ד' - רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם

אוי לאומות העולם משיטתו של שמואל

"וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משמו א-ל" (במדבר כד כג)

בגמרא בסנהדרין (קו.): אוי מי יחיה משמו א-ל, אמר רבי יוחנן, אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו, ע"כ. וצריך ביאור מה השייכות בין דרשה זו לפסוק זה.

והנה עוד אמרו בגמרא (שם צז:) אמר רב, כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. ושמואל אמר, דיו לאבל שיעמוד באבלו. ויעויין שם בפירוש רש"י) שלדעת רב הגאולה תלויה בתשובתם של ישראל, ואילו לדעת שמואל אף אם לא יעשו תשובה לא יעמדו באבלם כל הימים וודאי קץ יש לדבר.

מעתה, בשלמא לדעת רב יכולים האומות להתנחם שמא ח"ו לא יעשו ישראל תשובה ולא תבוא גאולתם. אבל 'מי יחיה משמו-אל' היינו לשיטת שמואל שאפילו אם אין עושין תשובה נגאלים, אין לאומות העולם שום תקוה. (שפע חיים, מכתבי תורה, מהדו"ח סימן יג)

שפתותיו דובבות

ואבדה חכמת חכמיו

"לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר".

ובילקוט: קשה סילוקן של צדיקים לפני מי שאמר והיה העולם, ממאה תכחות חסר שתים שבמשנה תורה, ומחורבן בית המקדש. דאילו בתוכחות כתיב 'והפלה השם את מכותך' ובחורבן בית המקדש כתיב 'ותרד פלאים' - אבל בסילוקן של צדיקים כתיב 'הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא'. וכל כך למה? 'ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'.

ונראה לי לפרש דברי המדרש הנ"ל במה שאמר 'וכל כך למה' - משום דצדיק אף במיתתו נקרא חי, מפני ששפתותיו דובבות בקבר כשאומרין משמו דברי תורה, מה שחידש. ו'חכם' נקרא מי שגמיר, ו'נבון' מי שמחדש מדעתו.

ואם כן כשנפטר תלמיד חכם אשר היה נבון וחידש הרבה בתורה, אזי אם יש בדור חכמים שיודעים להגיד בשמו חידושי תורתו, הוי כאילו לא מת, משא"כ כשאין אומר ואין דברים.

וזהו שאמר הכתוב 'ואבדה חכמת חכמיו' - שלא יהיו אנשים חכמים שידעו להגיד חידושי תורה של התלמיד חכם שנפטר, ובזה 'ובינת נבוניו תסתתר' - כי בזה נסתתר מה שחידש, והוי כהסתלקות גמור מן העולם לתלמיד חכם כזה, שאין אומרים שמועה מפיו.

לזה מדייק ואומר 'קשה סילוקן של צדיקין' ולא אמר 'מיתתן'. כי 'סילוקן' הכוונה שאין לו מי שיאמר דבר בשמו שעל ידי זה נסתלק לגמרי. וזה קשה יותר מחורבן בית הקמדש, דידוע דנגד קרבן שבבית המקדש יש תמורה - 'ונשלמה פרים שפתינו'. אבל לצדיק כנ"ל אין לו תמורה. ועל זה דייק אמר 'וכל כך למה', רצונו לומר, הרי גם לצדיקים יש תמורה במשה שיזכירו חידושי תורתם. ועל זה מתרץ 'ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'. (רבי ברוך פרנקל-תאומים נלב"ע ז' תמוז תקפ"ח, דרושי ברוך טעם, מילי דהספידא, ישעיה כט)