אבן יקרה/א/ל
|
< הקודם · הבא > |
הנה פה מקום אתי להעתיק מה שפלפלתי בימי עלומי בהיותי לומד אצל אבי הרב הה"ג זללה"ה סוגיא דזבחים דף ע"ט ע"א דאמרינן התם דא"ר אלעזר כשם שאין מצוות מבטלות זו את זו כך אין איסורין מבטלין זא"ז מאן שמעת לי' דאין מצוות מבטלות זא"ז הלל הוא דתניא אמרו עליו על הלל שהי' כורכן (מצה ומרור) בבת אחת ואוכלן עיי"ש. והקשתי לפי מ"ש הר"ן בנדרים דף נ"ב בפלוגתת ר' יהודה ורבנן במנחות דשניהם מקרא אחד דרשו ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדמו של פר מרובה מדמו של שעיר וקרי לי' דם השעיר ודריש ר' יהודה מכאן דמין במינו לא בטל ורבנן סברי מכאן לעולין שאין מבטלין זא"ז. וכתב הר"ן בטעם פלוגתתן דר"י סבר דאזלינן בתר דמיון העצם ומשו"ה סבירא לי' בכלהו איסורי דמין במינו לא בטל וכו' ולרבנן לא משמע להו הכי אלא היינו טעמא דדם הפר אינו מבטל דמו של שעיר כיון דעולין נינהו ושניהם כשרים לזריקה משום שאין ראוי לילך אחר דמיונם בעצם אלא אחר דמיונם באיסור והיתר ולפיכך כל ששוין בדמיון איסור והיתר הוי"ל מין במינו ולא בטלי עייש"ה [1] ולפי"ז קשה ל"ל לר' אלעזר למילף דינו דאין איסורין מבטלין זא"ז מהלל שהוא יחיד לילף מרבנן דהתם דסברי דמשו"ה לא בטל דם השעיר בדם הפר משום דשוין בדמיון איסור והיתר הא גם כאן שניהם איסורין ושוין בדמיונן באו"ה הוי"ל מב"מ ולא בטלי:
ונ"ל בזה דהנה בש"ס פסחים דף קט"ו אמרינן התם דתניא אמרו עליו על הלל שהי' כורכן בב"א כו' א"ר יוחנן חולקין עליו חבריו כו' דתניא יכול יהא כורכן כו' כדרך שהלל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפי' זה בפני עצמו וזה בפ"ע מתקיף לה רב אשי אי הכי מאי אפילו אלא אר"א האי תנא הכי קתני יכול לא יצא בהו ידי חובתו אלא אם כורכן ת"ל יאכלוהו אפי' זה בפ"ע כו' השתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן מברך על אכילת מצה כו' והקשו בתוס' מנ"ל דסבר הלל דמצוות אין מבטלות זא"ז דילמא שאני הכא דגלי קרא ותירצו מדסבר דלכתחלה יש לו לכרוך ובדיעבד נפיק כי לא כריך א"כ בעלמא אין מבטלות דאי מבטלות הא אצטריך קרא הכא להתיר הכריכה עיי"ש והקשה המהרש"א וז"ל לא ידענא מי הכריחם לומר להלל דלא גלי קרא אלא לכתחלה אימא דאף לעיכובא קאמר קרא עכ"ל:
ואמינא בזה דהא לדברי התוס' האלו גם שם יש להקשות לרבנן דלא אתי קרא רק להתיר הכריכה ל"ל קרא לזה דהא ידעינן מקרא דולקח מדם הפר כו' דהיכא דשניהם היתר לא שייך בהו ביטול והא גם בכאן שניהם היתר בשלמא להלל שפיר דהקרא אתי לחייב הכריכה אבל לרבנן דס"ל דרק להתיר אתי הא זאת ידעינן מהתם ואין לומר דרבנן דהכא סברי כר' יהודה התם דסבר דקרא דולקח מדה הפר לא אתי להיכא דשוין בדמיון ההיתר רק למין במינו בעצם וא"כ שפיר צריך כאן קרא דאין מבטלות דז"א דא"כ למה אמרינן הכא השתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן הא הוי"ל למיפסק כאן כמאן דפסקינן התם בפלוגתא ההוא ודו"ק:
ונ"ל בהקדים לישב קושית התוס' יומא דף נ"ח ע"א ד"ה ר"י אומר וז"ל תימא והא ר' יונתן אית לי' דמשמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו והכא משמע דאית לי' דוקא מזה בפ"ע וזה בפ"ע עייש"ה. ונ"ל בישוב תמיהתם דהא לכאורה יקשה על סברת הר"ן נדרים שהבאתי דהא כתבו התוס' נדה דף ס"א אהא דבגד שאבד בו כלאים כו' דמשו"ה לא בטל המיעוט ברוב דלא שייך ביטול רק באיסור שנתערב בהיתר אבל היתר שנתערב בהיתר וע"י תערובתם נאסרו לא שייך בי' ביטול דאין כאן אלא חתיכה אחת של איסור וכ"כ הרא"ש הרי דמה ששניהם היתר לא יספיק עוד לדון בו דלא שייך בהו ביטול וצריך עוד לצרף לזה שע"י תערובתם נאסרו ונעשו ע"י התערובת חתיכה אחת של איסור אבל בלאו"ה אף דהוו שניהם היתר מ"מ בטלי וא"כ בדם הפר ודם השעיר שקודם התערובת שניהם היתר וכן לאחר התערובת למה לא יבטלו. אך באמת הדבר נכון מאד דהא התורה הקפידה שלא תהי' הזריקה רק מן התערובת אבל בזה בלא זה לא מהני א"כ גה בזה עשאהו התערובת לחתיכה אחת כמו דאמרינן התם דמשום דזה לבדו היתר וזה לבדו היתר והאיסור נתהוה בעת התערובת הוה כחתיכה אחת ולא בטל חד בחברי' כן אמרינן כאן להיפוך כיון שזה לבדו וזה לבדו אינם ראויים לזריקה ורק התערובת עשאם ראויים לזריקה הוה ג"כ כחתיכה אחת ול"ש בי' ביטול ודוק:
וא"כ מיושב היטב קושית התוס' יומא הנ"ל דבאמת לר' יונתן לשון זה משמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו רק הכא אי אפשר לומר כן דאם נסבור דבין כך ובין כך מותר מהאי טעמא גופא אסור כ"א בפני עצמו דהא באמת הי' לו ליבטל דם השעיר בדם הפר וכל הטעם הוא דלא בטל משום דשניהם שוין בדמיון ההיתר ונעשו ע"י התערובת לחתיכה אחת והיינו משום דכל אחד בפ"ע אינם ראויים לזריקה רק ע"י התערובת כנ"ל א"כ הא תינח אם כל אחד בפני עצמו אינו ראוי משא"כ לד' יונתן דס"ל דלשון זה משמע אפי' אחד אחד בפני עצמו א"כ שוב אין התערובת עושהו לחתיכה אחת ושוב בטל דם השעיר בדם הפר וממילא דאסור בשניהם ביחד ודוק היטב:
ועפ"י הנחה זאת ל"ק מה שהקשתי לעיל אליבא דרבנן דל"ל קרא להתיר הכריכה הא ידענו זאת מדם הפר ודם השעיר דהיכא דשניהם היתר לא בטלי דז"א דלפיע"ד בזה פליגי באמת הלל ורבנן דרבנן סברי דמה דשניהם היתר זה לבדו לא יספיק עוד לשנאמר דלא בטלי וצריך עוד שיעשם התערובת חתיכה אחת א"כ לא שייך למילף מהתם דאין מבטלות דבשלמא התם שפיר נעשו ע"י התערובות חתיכה אחת דהא זה בפ"ע וזה בפ"ע אינם ראויים לזריקה רק ביחד כנ"ל משא"כ כאן דזה בפ"ע וזה בפ"ע ג"כ שפיר דמי ויצא בהו ידי חובתו לרבנן לכתחלה ולהלל עכ"פ בדיעבד א"כ לא עשאם התערובת חתיכה אחת ושפיר הוו בטלי אף דהוו שניהם היתר לכך צריך קרא להתיר הכריכה אבל הלל לא שני לי' בזה בין נעשו ע"י התערובת חתיכה אחת או לא וא"כ להתיר הכריכה לא צריך קרא דהא זה נשמע מקרא דולקח דם הפר כו' וע"כ דבא הכתוב לחייב הכריכה וזאת היא כונת התוס' דע"כ דס"ל להלל דמצוות אין מבטלות זא"ז דאי נימא דס"ל דמבטלות רק שאני הכא דגלי קרא א"כ ע"כ נצטרך לומר דגם הלל ס"ל דיש חילוק בין אם נעשו ע"י התערובת חתיכה אחת או לא דאל"כ האיך מצוות מבטלות זא"ז הא הוו שניהם היתר, וא"כ מנין לו לחייב הכריכה דילמא לא אתי קרא רק להתירה ולומר דאין מבטלות דהא לא שייך למילף מולקח דם הפר דהא שם נעשו ע"י התערובת חתיכה אחת אע"כ דס"ל דמבטלות ואין חילוק בזה ודוק:
ולפי"ז שוב ל"ק קושית המהרש"א דע"כ ס"ל להלל דבדיעבד נפיק כי לא כריך דאל"כ הא הדרא קושית התוס' לדוכתא דילמא ס"ל להלל דמצוות מבטלות זא"ז וש"ה דגלי קרא ולא שייך תירוץ התוס' דמנ"ל לחייב הכריכה דהא אדרבה כיון דס"ל דמצוות מבטלות זא"ז א"כ על כרחך יש חילוק בין עשאם התערובת תתיכה אחת או לא דאל"כ הא שניהם היתר והאיך מבטלות זא"ז, ואם נאמר דלהלל לא נפיק בדיעבד כי לא כריך הרי עשאם התערובת ג"כ תתיכה אחת שהרי בזה בפ"ע וזה בפ"ע לא יצא רק ביחד וא"כ יותר מסתבר דהכתוב בא לחייב הכריכה ובדיעבד לא יצא כי לא כריך שאז נעשו ע"י התערובת חתיכה אחת ודמי לדם הפר ודם השעיר משנאמר דלא אתי רק להתיר הכריכה וזה בפ"ע וזה בפ"ע ג"כ כשר וא"כ לא עשאם התערובת חתיכה אחת, ע"כ הוכרחו התוס' לומר דגם להלל בדיעבד נפיק כי לא כריך וא"כ אף אליבא דב"ה לא עשאם התערובת חתיכה אחת וא"כ שפיר מוכח דאין מצוות מבטלות זא"ז דאל"כ מנ"ל לחייב הכריכה דילמא לא אתי רק להתיר ודוק היטב:
ובזה סרה קושיתי בסוגיא דזבחים הנ"ל דלא הי' ר' אלעזר יכול למילף דינא דאין איסורין מבטלין זא"ז מקרא דולקח דם הפר כו' דהא שאני התם דהתערובת עשאם חתיכה אחת שהרי זה בלא זה אינם כשרים לזריקה כנ"ל משא"כ שני איסורים שהרי כך הם אסורים אחר התערובת כמו קודם התערובת והתערובת לא חידש דבר שעל ידו יחשב לחתיכה אחת לכך למד דינו מהלל דהוא ע"כ ס"ל דאין חילוק בין אם עשאם התערובת חתיכה אחת או לא דאל"כ מנ"ל לחייב הכריכה דילמא לא אתי קרא רק להתירה ואי משום דנילף זה מדם הפר ודם השעיר הא ז"א דשם נעשו ע"י התערובת חתיכה אחת, אע"כ דלהלל אין חילוק בזה וא"כ שוב גם איסורין אין מבטלין זא"ז ודוק היטב כי הוא חריף:
ואשר נ"ל כעת בישוב קושית המהרש"א הנ"ל הוא. דהנה הב"ח והטו"ז או"ח סי' תע"ה הביאו קושית מהר"ל מפראג אהא דכתבו הפוסקים שם דצריך שיאכל שני הזיתים של המוציא ושל אכילת מצה בבת אחת, מהא דאמרינן בקידושין דף נ' כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. ולכאורה יש לדקדק מדוע לא הקשה מהר"ל מפראג קושיתו זאת על שיטת הלל דצריך לכרוך המצה והמרור ולאוכלה ביחד נימא בזה כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו, אולם הדבר נכון דהא כתבו התוס' זבחים דף ל' ע"א וגיטין דף מ"ב דלא שייך כלל זה דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו רק במקום שהראשון מונע את השני מלחול שלא יוכל השני לחול לפי שחל הראשון תחלה אבל במקום שבזא"ז שניהם אינה חלים שפיר יוכלו לחול בבת אחת עיין בדבריהם היטב. וא"כ הדבר נכון מאד דבשלמא לענין שני זיתי מצה שהרי הטעם שלא יאכל המוציא תחלה משום אז כבר יצא גם אכילת מצה בשלמה ואין מקום אח"כ לאכילת הפרוסה עיין ב"ח שם וא"כ שפיר הקשה מהר"ל מפראג דנימא כל שאינו בזא"ז כו' שהרי הראשון מונע את השני לחול משא"כ לענין מצה ומרור אליבא דהלל שבזא"ז שניהם אינו יוצא בם ידי חובתו שפיר הס חלים בב"א, וז"ב:
אבל קשה דהא לכאורה יש להקשות אהא דיליף ר' אלעזר דאין איסורין מבטלין זה את זה מהלל דכריך מצה ומרור ביחד נימא שאני התם דמצותו בכך כמו דאמרינן הכי בש"ס מנחות דף ו' לענין כלאים אצל גבוה וש"ד עיי"ש. אמנם באמת לק"מ דהא אמרינן בפסחים דף ק"כ מצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן ומקשינן מ"ש מרור דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח איכא מרור בזמן דליכא פסח ליכא מרור מצה נמי בזמן דאיכא פסח איכא מצה כו' ומתרצינן מצה מיהדר הדר בי' קרא בערב תאכלו מצות. ולכאורה יקשה לשיטת הלל דצריך לכרוך א"כ כיון דהדר בי' קרא לחייב במצה אף בזה"ז הא ממילא חייב אף במרור דהא גם מצה צריכה כריכה במרור. ועל כרחנו מוכרחין אנו לומר דהא דצריך כריכה היינו דוקא המרור אינו יוצא כ"א בכריכה אבל המצה אינה צריכה כריכה וז"ב. וא"כ ל"ק קושיתנו הנ"ל דשפיר מוכיח ר' אלעזר דאין איסורין מבטלין זא"ז מהלל דכריך מצה ומרור ולא שייך לומר ש"ה דמצותו בכך דנהי דהמרור מצותו בכך מ"מ האיך יוצא מצות מצה דהא המצה אין מצותה בכך כנ"ל וא"כ יבטל המרור את המצה וע"כ דאין מצוות מבטלות זא"ז וא"כ גם איסורין אין מבטלין זא"ז ודוק:
ואם כנים אנחנו בזה הרי יצא לנו הדין שאם כבר אכל מצה בלא כריכה שוב לא יוכל לצאת ידי חובת מרור שהרי בלא כריכה לא מהני ואם יכרוך הרי אתי מצה דרשות (שהרי מצות מצה כבר יצא בלא כריכה כנ"ל) ומבטל מרור דמצוה ועיין תוס' ד"ה אלא מברך כו' וא"כ לא יוכל לצאת מצות מרור בשום פנים ולפי"ז הא הדרא קושיא הנ"ל לדוכתא דלהלל נימא כל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו דהא אם אכל מצה תחלה לבדה אינו יכול לצאת אח"כ ידי מרור וא"כ הראשון מונע את השני לחול ובכה"ג הא אמרינן כל שאינו בזא"ז כו':
אולם באמת לא קשיא שהרי כלל מונח מפי הפוסקים דכל שאי אפשר באופן אחר חשיב דיעבד והא כתבו התוס' דבדיעבד נפיק כי לא כריך. וא"כ אם אכל מצה תחלה בלא כריכה הרי אין לו שום עצה לצאת ידי חובת מרור וא"כ הרי שוב מותר לאכול המרור בלא כריכה דהא חשיב דיעבד וא"כ שוב הראשון אינו מונע את השני לחול וממילא מותר לאכלם בב"א דשוב לא שייך כל שאינו בזא"ז כו' ודוק:
ולפי"ז שוב ל"ק קושית מהרש"א הנ"ל דשפיר כתבו התוס' דבדיעבד נפיק כי לא כריך דאל"כ הא אף בב"א לא יצא דהא הראשון מונע את השני לחול כנ"ל ובכה"ג כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו ודוק היטב בכל מה שכתבתי כי הם דברים נחמדים:
- ↑ מלואת אבן: ובהיותי בזה נתעוררתי לישב קושית הפנ"י ע"ד התוס' ביצה דף ל"ז ע"ב בהא דאמרינן התם איתמר שנים שלקחו חבית ובהמה בשתופות רב אמר חבית מותרת ובהמה אסורה ושמואל אמר חבית נמי אבורה ומקשינן מאי קסבר רב כו' ומתרצינן לעום קסבר יש ברירה ושניא בהמה דקא ינקי תחומים מהדדי א"ל רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו כו' פירש"י ד"ה לאיסור מוקצה כו' אנן סהדי דכל חד מינייהו אקצי דעתי' מחלקו של חברו ואם הי' רוצים לאכלה כאן אינה אסורה עליהם משוםמוקצה כו' ולהוליכה איש לתחומו אתה אוסר עליהם משום יניקה זו אם יש לחוש צריך לחוש אף משום מוקצה והקשו בתוס' מה יניקת מוקצה יש כאן והא מותר לו לאכול חלק חברו אם נתן לו ומפרש רבינו שמואל לאיסור מוקצה היינו מה שהבהמה גדלה ומסוסיפה שמנינות ביו"ט עייש"ה והקשה בפנ"י לפירוש הר"ש מאי איריא שותפין אפי' בבהמה שלגמרי שלו נמי שייך הך חששא עיין בו: ונ"ל בישוב קושיתו דהא באמת הקשו האחרונים אהא דאמרינן שניא בהמה דקא ינקי תחומין מהדדי למה לא תבטל היניקה בחלקו. ולדידי לק"מ דהא אמרינן בש"ס בכורות דף כג לענין אפר כשר שנתערב באפר מקלה דהולכין אחר הרוב וכן לענין נבלה בטלה בשחוטה דטהור מלטמא במגע אבל במשא מטמא וכתבו רש"י ותוס' שם הטעם דבשלמא לענין מגע שייך לומר ביטול דאמרינן שלא נגע בהמיעוט וכן לענין אכילה דהוה כנגע וחזר ונגע עיין תוס' שם סוף הדיבור אבל במשא על כרחך הוא נושא גם המיעוט כמו הרוב וע"כ לא שייך ביטול לענין משא עיי"ש וא"כ קושית האחרונים הנ"ל לק"מ דלענין איסור תחומין לישא ולהוליך איזה דבר חוץ לתחום בעליו לא שיי ביטול שהרי על כרחו הוא נושא גם המיעוט ודוק: אולם קשה לפי"ז מה מקשי רב כהנא ורב אסי לאיסור מוקצה לא ששו לאיסור תחומי ןחששו הא הקשינו דתבטיל היניקה בחלקו וכל התירוץ הוא דלענין משא חוץ לתחום לא שייך ביטול שהרי ע"כ הוא נושא גם המיעוט א"כ הא תינח לענין איסור תחומין משא"כ לענין איסור מוקצה שהוא לאוכלה שוב בטלה היניקה דהא לענין אכילה שוב לא שייך טעם זה כנ"ל ושפיר חשו לענין תחומין ולא לאיסור מוקצה: אך גם זה נכון מאד דהנה הרמב"ם בפ"א מה' שאר הטומאה הי"ז הביא האי דינא דנבלה בטלה בשחוטה והקשה הראב"ד דהא זה הוא רק לר' יהודה דס"ל מין בימינו לא בטל ואנן הא פסקינן כרבנן ותירץ הכ"מ בשם הר"י קורקוס דהא דלרבנן בטל אפי' באפשר להיות כמוהו היינו דוקא היכא שהביטול הוא ביטול גמור ככל ביטול איסורין וכיון שכן לרבנן אין לחלק כו' אבל בזה כיון דאסקינא דדוקא במגע לא מטמא אבל במשא מטמא דטומאה כמאן דאיתא דמי א"כ אין ביטול זה כשאר ביטול דחשיב הדבר הבטל כמאן דליתי' גם רבנן מודי דלא בטל עיי"ש וא"כ שפיר הקשו רב כהנא ורב אסי דכיון דאנו אומרים שלענין תחומין לא שייך ביטל משום שהוא נושא גם המיעוט א"כ גם לענין מוקצה ממילא ליתסר דהא כיון דלענין תחומין לא בטל הרי האיסור כמאן דאיתי' א"כ כיון דאפשר להיות כמוהו (שהרי אחר יו"ט שניהם מותרים) גם לענין מוקצה לא ליבטל והוא כונתם לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו שאם אנו חוששין לאיסור תחומין ולא שייך בו ביטול ממילא יש לנו לחוש גם לאיסור מוקצה דהא האיסור כמאן דאיתי' ודוק: ולפי"ז ל"ק עוד קושית הפנ"י הנ"ל דכ" ניחא בבהמת השותפין דיש כאן איסור תחומין וכיון דלענין תחומין ל"ש בי' ביטול גם לענין מוקצה הי' לנו לחוש משא"כ בבהמת יחיד שוב ליכא לאקשויי דניחוש לאיסור מוקצה דהא לענין אכילה שפיר בטלה היניקה כקושית האחרונים הנ"ל ודוק היטב כי הוא דבר מושכל וקצרתי ויש לפלפל בזה עוד בסוגיא שם בהא דולבטיל מים ומלח לגבי עיסה ואין רצוני להאריך עוד בזה כאן: ובהיותנו עומדים בסוגיא דביצה שם לא אמנע מלהציג כאן מה שתמהתי בזה בהגהותי על הש"ס בהא דאמרינן מתקיף לה רב כהנא ורב אסי לאיסור מוקצה לא חששו כו' שתיק רב ועיין רא"ש שהביא דעת הרי"ף דרב לא חש להשיב ולא מפני שהודה להם שתק ועיין ראש ב"ב דף ס"ב ע"א שהקשה שם על מה שמביא הרי"ף שם ומודה רב כיון ששתק שם לר"כ ורב אסי הרי הודה להם א"כ אין נ"מ בהאי ומודה רב עיי"ש ולפי שיטת הרי"ף דהכא שהביא הרא"ש בעצמו כאן הא לק"מ דהא איהו ס"ל דמה ששתק רב לר"כ ור"א לא מפני שהודה להם אלא שלא חש להשיב וצע"ג ופלא בעיני שלא הביאו ראי' מש"ס סוכה ז' א"ל רב כהנא ור"א לרב וימידנו כנגד ראש תור שתיק רב אתמר נמי כו' מעמידו כנג היוצא עיי"ש ואי אמרת דהיכא דשתק הוא מפני שהודה מאי אתמר נמי הא שם מבואר ההיפך ודוק היטב. אם לא שנדחק דמה שפירשו הראשונים דלא חש להשיב ומקצתם פירשו דהודה לאו כללא איתמר אכל מקום אלא במקום זה שתיק מפני שלא חש להשיב ובמקום אחר שתיק מפני שהודה וקצת משמע כן מדברי התוס' ב"ב דף ס"ב ע"א ד"ה ומודה רב ועדיין צ"ע כי א"כ איזה בחינה הי' להם לדעת אם לא חש במקום הזה או הודה: