אבן יקרה/א/לא
|
< הקודם · הבא > |
איתא התם ת"ר איזה גדי מקולס דאסור לאכול בלילי פסח בזמן הזה כל שצלאו כלו כאחד נחתך ממנו אבר נשלק ממנו אבר אין זה מקולס. ופירש"י ז"ל איזה גדי מקולס שאסור לאכול בזה"ז במקום שלא נהגו. ותמהו האחרונים דהא לענין מקולס אין חילוק בין מקום שנהגו למקום שלא נהגו דהא מייתינן לעיל דף נ"ג ובביצה דף כ"ג ברייתא דתודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסים בלילי פסחים ושלח לו שמעון בן שטח אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ כו' עיי"ש הרי דאף במקום שנהגו אסור דהרי תודוס הנהיג את כל בני העיר לאכול ואעפי"כ אסור ומכח ההיא ברייתא באמת פסקו כל הפוסקים דמקולס בכל מקום אסור עד כאן ת"ק:
ואנא לולא דמסתפינא אמינא דבאמת רש"י אינו סובר כשיטת שאר הפוסקים בזה ובכל זאת לא קשה עליו מברייתא זו דהא באמת צריך להבין איזה חילוק יש בין מקולס לצלי דהא גם במקולס אין כאן איסור רק משום מראית עין דיאמרו הרואים שהקדישה והא גם בצלי שייך חששא זו דהא מטעם זה אסור במקום שלא נהגו וא"כ מדוע בצלי יש חילוק בין מקום שנהגו למקום שלא נהגו ובמקולס אין חילוק:
אולם הדבר נכון דהא לכאורה יש להקשות לפי מה דאמרינן בש"ס ר"ה דף כ"ד ע"ב דרבים לא חשידי עיי"ש א"כ מדוע שלחו לי' לתודוס שהוא קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ הא כל החשש הוא שיאמרו שהקדישה והא כיון שהנהיג את כל בני העיר לאכול מקולסים לא שייך מראית עין דהא רבים לא חשידי:
אך באמת לק"מ דהא לכאורה בלאו"ה יש להקשות לפי דברי התוס' לעיל דף נ"ג ע"א דהא דאמרינן שלא התנדב כדרך המתנדבים היינו משום דהוה כמקדיש על מנת להקריב בחוץ וקשה לכאורה הא הוה מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל כמו בהריני נזיר ע"מ שתהי' שותה יין כו' דאמרינן הכי בנזיר דף י"א ע"א אפי' אליבא דר' שמעון עיי"ש וכיון שהתנאי בטל הרי שוב לא הוה מתנדב שלא כדרך המתנדבים. אולם באמת כבר הקשו התוס' קושי' זו בכתובות דף נ"ו ע"א אהא דהריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו ותירצו דלא הוה מתנה ע"מ שכתוב בתורה רק ביודע שאסור כן אבל כאן מיירי שסבור שמצוה בבית חוניו כמו בביהמ"ק ובזה לא הוה מתנה על מה שכתוב בתורה, וא"כ כאן ג"כ על כרחך החשש שיאמרו הרואים סברו שמותר להקריב בחוץ דאל"כ ל"ה אמר ד"ש דהוי מתנדב שלא כדרך המתנדבים דהא הוה מתנה ע"מ שכתוב בתורה ותנאו בטל וא"כ אם החשש הוא שסברו שמותר שוב לא שייך רבים לא חשידי וממילא אסור לר' יוסי, ודוק כי קצרתי:
ובזה אני מבין המשנה שם דף נ"ג דזה הוא החילוק בין מקום שנהגו למקום שלא נהגו דלענ"ד נראה ברור דהא דחיישינן לטעות היינו דוקא לטעות אחת אבל שיטעה אדם שתי טעיות במעשה אחת לזה לא חיישינן, וסמוכין לזה מדברי התוס' סנהדרין דף מ"א ע"ב ד"ה אחד אומר בשלשה אהא דאמרינן שם דא' אומר בג' ואחד אומר בה' עדותן בטלה מהא דאמרינן בפסחים דף י"ב דאדה טועה שתי שעות חסר משהו אמאי עדותן בטלה נשיילי' כו' וי"ל כו' וא"ת מ"מ נימא עובדא כי הוה ברביעית הוה ויש לומר דאין לתלות טעות בשניהם עיי"ש. וא"כ הא הדברים ק"ו דאם בשני בני אדם אין אנו תולין שיטעו שניהם במעשה אחת כ"ש שאין לנו לומר שאדם אחד יטעה במעשה אחת שתי טעיות וז"ב. וא"כ הא הקשתי בברייתא דתודוס נימא דרבים לא חשידי וכל תירוצי הוא דהחשש הוא שהרואים יאמרו שטעו וסברו דמותר להקריב בחוץ כנ"ל א"כ הא תינח במעשה דתודוס ושמעון בן שטח שהיו בזמן הבית כנודע ואז הא על ההקדש לבד אין כאן איסור רק על האכילה שפיר שייך לומר שהרואים יאמרו שטעו משא"כ בהמשנה דאיירי לענין זמן הזה שפיר אין לאסור רק במקום שלא נהגו ואחד רוצה לאכול שפיר יש לחוש שמא הקדישה דהרי אין אנו דנין רק על אדם פרטי ושייך לחושדו, משא"כ במקום שנהגו דהוו רבים שפיר מותר דהא רבים לא חשידי ואי דניחוש שיאמרו הרואים דטעו וסברו שמותר דזה שייך בזמן שביהמ"ק קיים שאז קדיש הא מותר ואין כאן אלא חשש טעות אחת שסוברים שמותר לאכול משא"כ שלא בפני הבית דאז הא גם להקדיש אסור כדאמרינן בע"ז דף י"ג אין מקדישין בזה"ז וא"כ כשאכלו הצלי הלא צריך אתה לומר שטעו בתרתי דסברו שמותר להקדיש ועוד סברו יותר לאכול ולתרתי טעיות הא לא חיישינן ועל כרחך תצטרך לומר שהם מזידין וא"כ ממילא מותר דהא רבים לא חשידי ועל כן אינו אסור רק במקום שלא נהגו ודוק היטב:
ולפי"ז נכונו מאד דברי רש"י דהא כל הטעם בברייתא דתודוס דאסור אף שנהגו כלם והוה לן למימר דרבים לא חשידי משום דאיכא למימר דטעו וסברו שמותר א"כ הא תינח התם דמיירי בזמן שביהמ"ק קיים ואין כאן אלא טעות אחת כנ"ל משא"כ בברייתא דהכא דאמרינן בפירוש איזה גדי מקולס שאסור לאכול בלילי פסח בזמ"ן הז"ה שפיר כתב רש"י דהיינו דוקא במקום שלא נהגו אבל במקום שנהגו שפיר מותר דהא רבים נינהו ואי דנחשוד אותם שטעו הא לתרתי טעיות לא חיישינן ועל כרחך תאמר שהם מזידים וזה ליכא למימר דהא רבים לא חשידי ודוק היטב כי הוא דבר נחמד. כן נלפע"ד: