אבן האזל/רוצח/י

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אבן האזלTriangleArrow-Left.png רוצח TriangleArrow-Left.png י

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
מעשה רקח
ציוני מהר"ן
קרית ספר
שער המלך
שרשי הים


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ו[עריכה]

עגלה ערופה אסורה בהנאה ונקברת במקום עריפתה ומשתרד לנחל תיאסר בהנאה אע"פ שעדיין לא נערפה ואם מתה או נשחטה אחר ירידתה הרי זו אסורה בהנאה ותקבר.

הכ"מ הביא מה שנשאל הרשב"א בתשובה דהרמב"ם סותר דבריו דפסק דמשתרד לנחל תיאסר ובהלכה ה' פסק כמתני' דנמצא ההורג עד שלא תערף תצא ותרעה בעדר, ובגמ' שם מבואר דמתני' סברה עריפתה אוסרתה ומוקים לה כתנאי ונשאר הרשב"א בתימה, וכתב הכ"מ דהגמ' דמוקים שם מתני' כתנאי הוי ס"ד דגמר ומקדיש בכל גוונא דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג. אבל באמת יש לומר דאדעתא דהכי לא אקדשה שדבר מצוי הוא שימצא ההורג. והנה לא ביאר הכ"מ מנלן להרמב"ם לחלוק על הגמ' ואם הגמ' הוי סבר דכיון דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג לא אמרינן אדעתא דהכי לא אקדשה מנין להרמב"ם לחלוק ולומר שדבר מצוי הוא שימצא ההורג, והנה עיקר סברתו לומר אדעתא דהכי לא אקדשה הוא מפורש בב"ק דף קי"א בהא דנתן הכסף לאנשי משמר ומת, דאמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הו"א מהדר ליורשין דאדעתא דהכי לא יהיב. ופריך אלא מעתה חטאת שמתו בעליו תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה ומשני חטאת שמתו בעליו הלכתא גמירי לה. ומוכח דהיכי דליכא הלכתא גמירי נתבטל ההקדש כשנשתנה אח"כ וא"א להקריב הקרבן.

אבל מה שחילק הכ"מ בין אם מצוי שימצא ההורג או אינו מצוי לא ידענא מנ"ל דבסברא פשוט הוא להיפוך והוא מפורש בריש כתובות בסוגיא דאין אונס בגיטין דעיקר טענת אונס בתנאי הוא ג"כ משום גדר אדעתא דהכי דעל דעת אונס לא התנה, ובזה אמר להיפוך דאונס דשכיח לא הוי אונס דאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני, ואולי אפשר לחלק דדוקא בדברים שבין אדם לחבירו הוי ליה להתנות אבל בדברים שבין אדם למקום כיון דהוא אומדנא מפורשת לא הוי ליה להתנות. עוד אפשר לומר דאין כונת הכ"מ דדבר מצוי הוא שימצא ההורג הוא דשכיח גמור כמו פסקיה מברא אלא דשכיח ולא שכיח כמו מיתה, ומעיקרא הוי סבר בגמ' דלא מסקי אדעתייהו משום דלא שכיח כלל. אלא דזה קשה דשם מבואר בתוס' דאונסא דלא שכיח כלל בודאי אמרינן טענת אונס, וכן מפורש בגיטין דף ע"ג באכלו ארי. ואף דאפשר לחלק דהתם לענין תנאים דאמרינן דהאונס לא נכנס בתנאו והכא לא היה תנאי רק שאנו צריכין לבטל מכח אומדנא וטעות, מ"מ קשה דבמה דלא מסיק אדעתא ודאי שייך טענת טעות ואולי דבשכיח קצת אם היה עולה על דעתו היה מתנה ובל"ש כלל לא היה מתנה.

והנה בהך סברא פליגי ראב"ע ורבנן בכתובות בריש אע"פ בנתארמלה מן האירוסין דת"ק סבר דגובה כל כתובתה וראב"ע סבר דנתארמלה אינה גובה אלא מנה או מאתים ולא תוספות שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה, ובתוס' בדף מ"ז ע"ב דימו זה להא דב"ק דף קי"א דאמרינן אדעתא דהכי וא"כ מוכח דראב"ע ורבנן פליגי בזה וא"כ היינו יכולין לומר דסוגיא דכריתות בעי לשנויי מתני' אליבא דת"ק, אך בפשוטו אי אפשר לומר כן דבדף נ"ו ע"א בהא דפליגי רב ור' נתן אי הלכה כראב"ע מסיק דכו"ע אזלי בתר אומדנא וטעמא דרבנן הוא משום דהכא נמי אומדן דעתא הוא משום איקרובי דעתא היא והא איקרובא ליה דעתא, וא"כ כו"ע סברי סברא דאדעתא דהכי כסוגיא דב"ק וא"כ קשה על הגמ' דכריתות למה הוצרך לאוקמי כתנאי.

ונראה דפלוגתא דראב"ע ורבנן הוא דודאי כתב לה תוס' כתובה ע"ד נשואין דלא אסיק אדעתיה שימות אלא דכיון דמ"מ נתקיים רצונו במקצת שהיה לו הנאה ממה שנתחתן עמה בזה פליגי ראב"ע ורבנן דראב"ע סבר כיון דעכ"פ הוא חשב ע"ד נשואין ולא נתקיים כל מחשבתו אמרינן אדעתא דהכי לא נתחייב, ורבנן סברי דכיון דנתקיים במקצת רצונו אמרינן דגם על אופן זה היה כותב לה כתובה אף דעכשיו ודאי חשב שכותב לה כתובה על דעת שישאנה.

ועכשיו נוכל לומר דבזה תליא גם הך דינא בנמצא ההורג קודם שנערפה העגלה דגם קודם שנערפה העגלה הא כבר קיימו הצבור התחלת המצוה שהורידו אותה לנחל איתן דכתיב והורידו זקני העיר וגו' ובודאי לפי מעט הכסף שויה של העגלה בעד כל העיר יש לומר דגם אדעתא לקיים התחלת המצוה היו מקדישים את העגלה אלא דמ"מ כיון דלא אסקי אדעתייהו שימצא ההורג והיה מחשבתם להקדיש את העגלה על מנת לגמור את העריפה ושתהיה כפרה גמורה. לכן לראב"ע שייך לומר דאדעתא דהכי שלא יהיה להם כפרה לא הקדישוה, ולכן שפיר דהגמ' בכריתות רוצה להעמיד סתם מתני' כת"ק דריש אע"פ, ומה דאמר במתני' שעל ספק באתה היינו דכיון דגם לת"ק נמי אית ליה סברא דאדעתא דהכי לא אקדשה לכן אמר שפיר דלא שייך כאן אדעת דהכי כיון דכיפרה ספיקה ואף דאי הוי סבר דנאסרה מחיים הוי סגי דלא כיפרה ספיקה אלא במה דקיימו עכ"פ התחלת המצוה, אבל כיון דסבר דלא נאסרה מחיים וקודם שנערפה לא נאסרה כלל וכל הדין הוא אחר שנערפה אמר שפיר האמת דלא שייך אדעתא דהכי כיון דנתקיים כל הכפרה, אבל לדידן דקיי"ל כראב"ע דמה שנתקיים רצונו במקצת לא מהני כיון דמחשבתו בעת שכתב לה כתובה היה ע"מ לכונסה, ה"נ לא מהני מה שקיימו מצות והורידו דעכ"פ בזמן שהקדישו את העגלה היה מחשבתם ע"ד כפרה, וכיון שלא נערפה אדעתא דהכי לא הקדישו.

ובזה מיושב מה דאמר אביי בב"ק דף קי"א ש"מ כסף מכפר מחצה וקשה דמנ"ל דמכפר מחצה אימא דכסף עושה התחלת כפרה והאשם עושה גמר הכפרה והו"ל ש"מ כסף מכפר מקצת אבל מנ"ל לומר דמכפר מחצה. אבל לפי"מ שביארנו מיושב דאם הכסף היה עושה רק מקצת או התחלת הכפרה, וכיון דדעתו היה להקריב האשם ולהתכפר כפרה גמורה וכיון דקיי"ל כראב"ע שייך לומר אדעתא דהכי ומזה מוכיח דכסף מכפר מחצה היינו דהכסף והאשם כל אחד מכפר חלקו, ולכן כשנתן הכסף קבל כל הכפרה שיש לו מהכסף ולא שייך לומר אדעתא דהכי:


< הקודם ·
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.