אבן האזל/נזקי ממון/ב

אבן האזל ‏ נזקי ממון ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אחד אבות נזיקין ואחד התולדות אם הי' האב מועד תולדותיו מועדות ואם הי' תם תולדותיו כמוהו.

בהשגת הראב"ד: הא לא מיחוור דהא אפי' מקרן לקרן אמרו מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל כ"ש לביעוט וכו' והוא עצמו לא כתב כן למעלה ואולי כך ר"ל וכו'.

והראב"ד הבין לכאורה כונתו של הרמב"ם דאם הועד לאב הועד גם לתולדה, והשיג ע"ז ממועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל, וכ' עוד והוא עצמו לא כתב כן למעלה, ולכן כתב דכונתו דכמו שהאב מועד מתחלתו לאכילת פירות כן גם התולדה להתחכך בכותל להנאתה וכן כולן וכן כ' המ"מ וז"ל מאמרו זה מבואר שהוא באותן המועדין מתחלתן בשן ורגל אבל הקרן שהועדה ליגח אין תולדותיה מועדין וכמו שנתבאר בפ' א' עכ"ל, וכונת הראב"ד והמ"מ הוא למה שכ' הרמב"ם בפ"א ה"ל ד' וז"ל, וזה המשנה אם הרגיל בשינויו פעמים רבות נעשה מועד לאותו דבר שהרגיל בו. וכן כ' בהל' ה' ואם הועדה לאחד מהן נעשית מועדת לאותה מעשה ואלו הן הבהמה אינה מועדת מתחלתה לא וכו' ואם הועדה לא' מהן הרי זה מועדת לו, אכן לשון הרמב"ם בכאן אם הי' האב מועד תולדותיו מועדות, ואם הי' תם תולדותיו כמהו אינו סובל דקאי על תולדות דשן ורגל וקרן דלא שייך בזה לשון אם הי' ונראה שבא כאן הרמב"ם לבאר שיטתו בפ"א הל' ו' דסובר דחמשה חיות המזיקים הן מועדים בכל מיני היזק שיזיקו, ולא פסק כשמואל ולא כשיטת התוס' והרא"ש דדוקא במה דאורחייהו ממש כמו ארי לדרוס וזאב לטרוף זהו שביאר לנו הרמב"ם דאין לחלק כלל בין אב לתולדה וכל דין שיש לאב כן יש לתולדה שלו, איברא דגבי הני חיות המזיקים לא הוי עיקר אורחייהו באבות דכתיב בקרא דהיינו להזיק בקרן, אכן אפשר דדעת הרמב"ם דדוקא בשור הוי קרן אב, וכמו שכ' בפ' א' הל' י' שלשה אבות בשור הקרן והשן והרגל, משום דבשור כתיב בקרא נגיחה ועיקר אורחי' דשור אם הוא מזיק הוא להזיק בקרן, אבל בשאר חיות דלית לה קרן כלל, וזה ע"כ ליכא למימר דלית להו אב דהא ילפינן שור שור משבת דכל בהמה וחיה חייבין על נזקיהן, א"כ ע"כ גבייהו הוי אב מה דעיקר אורחייהו ותולדה הוי מה דלא הוי עיקר אורחייהו, ולפיכך פרט הרמב"ם בפ"א הל' ו' נגיחה ונשיכה ודריסה, משום דנשיכה ודריסה הוי עיקר אורחייהו בחיות המזיקים וזהו אב שלהם וכתב וכיוצא בהן לרבות התולדות [ובאמת לשון נגיחה תמוה דהא הני ה' חיות אין להם קרן ואולי בקרן תלושה ועכ"פ לא הוי אב וצ"ע,] וזהו שפירש הרמב"ם בכאן דאחד האב ואחד התולדה שוין ואם הי' האב מועד היינו בכל בהמה וחיה לפי מה שהיא אם היא מועדת מתחלתה בדין האב כך היא מועדת בדין התולדה:

ה

היתה מהלכת ברה"ר ובעטה והתיזה צרורות והזיקה ברה"ר פטור ואם תפש הניזק רביע נזק אין מוציאין מידו שהדבר ספק הוא שמא שינוי הוא וכו' בעטה בארץ ברה"נ והתיזה צרורות מחמת הבעיטה והזיקו שם חייב לשלם רביע נזק שזה שינוי הוא בהתזת הצרורות וכו'.

בהשגת הראב"ד: זה טעות הוא כי בודאי הביעוט שינוי הוא וכו' ובעיא דר' ירמי' מר' זירא לאו בביעוט הוא וכו'.

וכתב המ"מ דהרמב"ם לא למד זה מבעיא דר' ירמי' כמו שחושב הראב"ד אלא מבעיא דרב אשי וסובר הרמב"ם דהבעיא הוא דאי יש שינוי הוי משונה והוי תולדה דקרן ואי אין שינוי הוי תולדה דרגל, והנה לפי"ז קשה לשון הרמב"ם בהל' ו' שכתב שזה שינוי הוא וצריך לומר דכונתו דכיון דיש כאן שינוי מדרך הליכתה ממש לכן הוי ספק אם יש בזה דין שינוי ממש שיהי' נחשב תולדה דקרן או לא, ואולי במקום תיבת שזה צ"ל שמא, אכן לכאורה אין שום ביאור לדברי המ"מ דמהיכי תיתי יהי' ספק אם יש דין שינוי בצרורות דאטו בשביל שהוא צרורות יפה כחו שכל מה שיעשה גם בשינוי גמור יהי' תולדה דרגל אטו ע"ז נאמרה הלכה הא אפי' אם נימא דע"ז גופא נאמרה הלכה דצרורות תולדה דרגל הוא כמו שהביא הרשב"א פי' א' היינו על צרורות כאורחייהו משום דלא הוי אורחי' גמור, אבל בשינוי גמור מהיכי תיתי יהי' ספק אי הוי תולדה דקרן או תולדה דרגל.

ונראה לומר לפי דברי המ"מ דדוקא בביעטה הוא דמיבעי לן אם יש שינוי ואף דבעיטה הוי ודאי תולדה דקרן היינו בעיטה בכלים דהוי כונתו להזיק דיודעת שמזקת הכלי, ואף דבגמ' כדמקשה בעיטה תולדה דרגל לא משני דבעיטה כונתה להזיק אלא דרגל היזקו מצוי הא אין היזקו מצוי, אבל באמת זה אינו דהא גבי שן נמי כדפריך נשיכה תולדה דשן, משני שן יש הנאה להיזקה אף דנשיכה ודאי כונתה להזיק אלא דהגמ' מחלק כאן בחסרונות שיש לקרן לגבי רגל דגריעי מרגל וע"כ לא מחלק בכונתה להזיק דזה אינו חסרון ומשום זה לא הוי מיפטר, ומשום זה באמת הנחש אף דכונתו להזיק כיון דאורחי' בכך חייב, וכדאמר בגמ' בהא דלאו כיוצא בהם אילימא אקרן קאמר מ"ש קרן דכונתו להזיק הני נמי כונתו להזיק אבל זה דוקא בבעיטה בכלים, אבל בעיטה בארץ בלא כלים דודאי אין אין כונתה להזיק דהא אין לה שכל לידע שילכו הצרורות ויזיקו במקום אחר כלים, א"כ אפשר דהך בעיטה לא דמי לסתם בעיטה בכלים, ואף שכתבנו דכונתה להזיק אינו מגרע שיפטר בשביל זה מנזק שלם, זהו בעיקר דינא אם הי' מציאות שיהי' כונתה להזיק וגם יהי' היזיקה מצוי שיהי' אורחה, וכמו החמשה חיות דמועדים מתחלתם, אבל בבהמה כיון שידענו דלאו אורחה דבהמה לכוין להזיק, א"כ אם מכונת להזיק זהו גופא משונה וצריכה העדאה ע"ז, וא"כ שפיר היכי דבעטה בארץ בלא כלים כיון דאינה מכונת להזיק שפיר מספקא לן אי הבעיטה בעצמה הוי שינוי ואז לא יהי' חייב אלא רביע נזק אף שאינה מכונת להזיק או דלא הוי שינוי.

אך לפי"ז אם יהי' צרורות בשינוי גמור, דהיינו שהתיזה צרורות בקרנה יהי' בודאי רק רביע נזק דהא כאן איבעי לן רק אם הוי משונה או לא, ומשמע דאי הוי משונה ודאי אינו אלא רביע נזק וא"כ לפי"ז יקשה דמאי משני בגמ' כדפריך מהאבעיא דיש העדאה לצרורות על האבעיא דיש שינוי לצרורות ומשני עלה דרבא באת"ל קאמר את"ל אין שינוי יש העדאה או אין העדאה, ולפי"ז אין כאן תירוץ כלל כיון דבדבר שהוא משונה גמור הוי באמת רביע נזק א"כ היכי אפשר לעשות העדאה מרביע נזק לנזק שלם, אך אפי' אם היינו מפרשים דברי המ"מ כפשוטם דבכל שינוי בצרורות מיבעי לן אי הוי שינוי ותולדה דקרן או לא הוי שינוי והוי תולדה דרגל, ג"כ לא אתי שפיר תירץ הגמ' דהא לפי"ז נמי מוכח מהאבעי' דאי הוי משונה הוי רביע נזק והא דהוי חצי נזק הוא משום דהוי תולדה דרגל דהא משום זה פטרינן לי' לפי הך סברא ברה"ר א"כ היכי שייך בי' העדאה לחייבו נזק שלם, והיינו להפי' דהאבעיא דיש העדאה הוא ע"י שינוי אכן י"ל בזה דהמ"מ מפרש כפי' התוס' דהאבעיא הוא בצרורות כאורחייהו:

ב)

ונראה דהרמב"ם סובר דסוגיא דמעיקרא דבעי אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק הוא באמת כפשטה אם מועיל דין שינוי לעשות רביע נזק ולא דמספקא לי' אי הוי שינוי או לא, אכן במסקנא דגמ' דקאמר רב אשי כרבנן מוקי לה הכי היתה מבעטת או צרורות מחמת ביעוט חצי נזק ואין שינוי או היתה מבעטת או צרורות כאורחייהו חצי נזק הא מחמת ביעוט רביע נזק ויש שינוי, ומלשון זה מוכח דהאבעיא הוא אי הוי שינוי או לא הוי שינוי, וסובר הרמב"ם דלמסקנא באמת פשיטא לן דאי הוי שינוי א"צ להתחייב אלא רביע נזק דכיון דצרורות אינו משלם אלא חצי החיוב, בשביל דהוי הלמ"מ דכחו אינו משלם אלא חצי נזק, א"כ אי הוי קרן תם א"צ להתחייב אלא רביע אלא האבעי' במסקנא אי בעיטה בארץ בלא כלים הוי שינוי וכמו שכתבנו למעלה:

וטעמו של הרמב"ם בזה הוא עפי"מ שנבאר מה דהשמיט הרמב"ם האבעיא דיש העדאה לצרורות דסובר הרמב"ם דעיקר האבעיא היינו על צרורות כאורחייהו כפי' הב' שברש"י והיינו דמיבעי לרבא אפשר יש בצרורות מקצת גדר קרן וכמו שכתבתי למעלה בפ"א הל' ח' אות ד' דצרורות לאו אורחיה ממש וכמו שהבאנו מפי' הר"ח ומש"ה נמי מבעי לרבא אי מגופו משלם דלא אשכחן חצי נזק דמשלם מן העליה משום דרבא מדמה צרורות לקרן לענין שאינו משלם אלא חצי נזק, ולכן יש סברא דמשלם מגופו כמו קרן וכן הוי כרגל לענין דהוי ממונא ופטורין ברה"ר ודומה במקצת לקרן ובמקצת לרגל, ובשביל זה גופא מיבעי לרבא אי יש העדאה לצרורות דכיון דהא דאינו משלם אלא חצי נזק הוא משום גדר קרן א"כ יש לומר דשייך העדאה כמו בקרן וא"כ לפי"מ דקיי"ל דחצי נזק דצרורות משלם מן העליה א"כ מוכח דהוי רגל ממש ולא שייך לקרן כלל, ואף שכתבנו דאינו אורחה גמור היינו דלא הוי אורחה בהכרח, אבל עכ"פ הוי כמו קופצת וכמו שכתבנו למעלה, והא דמשלם חצי נזק אינו כלל טעם ההלמ"מ משום דלא הוי אורחה גמור, אלא דכך חידשה ההלכה דכחו בבהמה אינו משלם אלא חצי נזק, וא"כ בודאי לא שייך ללמוד מזה דאינו משלם אלא מגופו דלא אשכחן זה אלא בקרן ולכן שפיר השמיט הרמב"ם גם דין העדאה לצרורות דבודאי לא שייך העדאה כיון דהוי כרגל ממש:

ג)

ובזה נוכל ליישב מה שהקשה הלח"מ בפ' זה הל' ב' דמנלן לגמ' דלמסקנא פשיטא לי' לר"פ דמשלם מן העליה כיון דמשני אח"כ בגמ' דגם לרבא דמיבעי לי' אי מגופו משלם או מן העליה משלם מ"מ קרי לי' תולדה דרגל לפוטרו ברה"ר א"כ דילמא ר"פ נמי סבר הכי, והלח"מ העלה זה בצ"ע ומצאתי שכבר הקשה כן הרשב"א בחידושיו ותי' דקים להו לגמ' דהכי הלכתא ולכן אף דלרבא מיבעי לי' מ"מ ניחא להו למימר דר"פ משום הכי קרי לי' תולדה דרגל לשלם מן העליה, והוא דחוק, אבל לפימש"כ מיושב שפיר דהא כבר כתבנו דאי נסבור מגופו משלם משום דלא אשכחן חצי נזק דמשלם מעליה היינו דילפינן מקרן משום דצרורות דמי במקצת לקרן ודמי לרגל לענין לפוטרו ברה"ר ודהוא ממונא, וא"כ לא נוכל לומר על מה דאמר ר"פ דיש בהם כיוצא בהם ויש בהם לאו כיוצא בהם, היינו על צרורות דהא באמת הוי כיוצא בהם, ורק משום דדמי בחד צד לקרן לכן משלם חצי נזק. ומכיון דקאמר ר"פ דיש מהן דלאו כיוצא בהן ע"כ דחצי נזק צרורות הוי רגל ממש ורק דמשלם חצי נזק משום דהוי כחו ולא גופו. וע"ז באה ההלכה דכחו אינו משלם אלא חצי נזק. וע"ז קאמר שפיר דאף דכחו הוי תולדה דגופו מ"מ אינו משלם כמותה.

ומבואר עכשיו מה שכתב הרמב"ם שם בהל' ב' כל תולדה כאב שלה חוץ מצרורות וכו' דזהו הא דלאו כיוצא בהם. אף דאינו נוגע לדינא כלל והו"ל לפסוק רק דמשלם חצי נזק. ורק דגילה לנו הרמב"ם מקור וטעם הדין דצרורות משלם מן העליה משום דהא דמשלם חצי נזק אינו משום דדמי בחד צד לקרן אלא דדמי ממש לרגל והוי תולדה דרגל לגמרי. ורק דכך הוא הדין בצרורות דזו התולדה אינה כיוצא דאב לענין זה שאינה משלמת יותר מחצי נזק. וממילא אין שום ספק דמשלם מן העליה דהא משלם אותו תשלומין שמשלם האב. רק דחלוק לענין זה דאב משלם נזק שלם ותולדה חצי נזק:

ד)

נחזור לדברינו דהא דהשמיט הרמב"ם האבעיא דיש העדאה לצרורות משום דסובר דזה תליא בהך ספיקא אם הא דמשלם ח"נ הוא משום דצרורות הוי קצת משונה או משום דלא הוי אלא כחו וכחו לאו כגופו ודין העדאה לא שייך אלא באופן הא' וכנ"ל וכן אבעיא דרבא אי מגופו משלם נמי שייכא בזה דאי נימא דדין ח"נ הוא משום שיש בצרורות מקצת דין קרן לכן צ"ל מגופו אבל אם אינו משום גדר קרן א"כ אין לנו אלא מה שחידשה ההלכה דמשלם חצי נזק, אבל מגופו מנלן ובודאי הוי כשאר רגל דמשלם מן העליה, ולכן כיון דקיי"ל דצרורות משלם מן העליה א"כ הוי דין רגל ממש א"כ בודאי אין העדאה לצרורות.

ובזה נוכל לומר דהאבעיא אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק ג"כ שייך בזה דאי צרורות הוי רגל ממש ומשלם ח"נ בשביל דכחו לאו כגופו א"כ היכי דהוי שינוי בודאי א"צ לשלם אלא חצי התשלומין דהיינו רביע אבל אם נימא דהוא משום דהוי בצרורות גדר קרן א"כ אם הוא משונה והוי קרן ממש ג"כ לא גרע ומשלם ג"כ ח"נ ולכן לפי"ז שפיר דמעיקרא הוי האבעיא אי יש שינוי לצרורות לרביע נזק דמספקא לי' אם כששינה בצרורות נשתנה החיוב ואינו משלם אלא רביע משום דאינו משלם אלא חצי תשלומו וכנ"ל ולכן שפיר קאמר בגמ' דרבא באת"ל קאמר את"ל אין שינוי היינו דלעולם משלם ח"נ משום דדין ח"נ הוא משום דהוי גדר קרן.

וצריך להוסיף לפי"ז דמה שכתבנו דדין העדאה לא שייך אלא אם נימא דהוא משום גדר קרן אבל אם הוא משום טעמא דכחו לא שייך העדאה דאין הכוונה בזה דאם הוא משום גדר קרן ודאי שייך העדאה אלא דאם הוא משום טעם כחו ודאי לא שייך העדאה אבל גם אם הוא משום גדר קרן אינו מוכרח דשייך העדאה דכיון דעכ"פ הוא הלמ"מ שיהי' בצרורות ח"נ אפשר לא נאמרה בזה דין העדאה וכמו דאמרינן אין דנין ק"ו מהלכה כן אפשר לומר דבדין הלכה אין דנין ק"ו לומר דכיון דבקרן ממש יש העדאה כ"ש בדין צרורות ונמצא דמוכרח רק צד הא' דאם הוא מטעם כחו לאו כגופו ודאי לא שייך העדאה במה דהוא אורחה.

וכל זה הוא בבעיא דרב אשי מעיקרא אבל למסקנא דאמרינן רב אשי כרבנן מוקי לה ובעי לה הכי היתה מבעטת וכו' לא מיבעי לי' כלל אם יש דין רביע נזק בשינוי בצרורות דכיון דנפשט דדין צרורות הוי רגל ממש א"כ אם שינה בודאי א"צ לשלם אלא רביע דהוא חצי תשלומו ורק דמבעי לי' למסקנא אם היתה מבעטת הוי שינוי או לא הוי שינוי וכמו שכתבנו לפי פירושו של המ"מ וזהו רק בהאבעיא לפי המסקנא וכנ"ל.

והנה אח"כ מצאתי שהרב המאירי בש"מ הלך בדרך זה שכתבנו דהאבעיות יש שינוי ויש העדאה תליין בהך אבעיא דמגופו משלם או מן העליה ושבשביל זה השמיט הרי"ף שני האבעיות אך היפך את הטעמים וכתב דכיון דקיי"ל מעליה משלם בודאי אין שינוי לרביע נזק ומשום זה השמיט הרי"ף את האבעיא דיש שינוי ולא אוכל לכוין דבריו בשום אופן כי הוא היפך הסברא אך ב"ה שבעיקר הדברים כונתי לדברי הראשונים.

ולפימש"כ צ"ל שמה שכתב הרמב"ם בהל' ו' בעטה בארץ ברה"נ אף שלפי דברינו גם בהל' ה' קאי על בעטה בארץ משום דבהלכה ה' קאי על בעטה ברה"ר דברה"ר ליכא כלים מונחים על הקרקע וממילא פשוט דאם בעטה ברה"ר היינו בארץ אבל ברה"נ דמצוי כלים וא"כ יתכן דבעטה בכלים ושברתן ונפלו השברים ושברו כלים אחרים וכדתנן במתניתן דרסה על הכלי ושברתו ונפל השבר על כלי אחר ושברו ולדברינו אין בזה ספק ובאופן זה ודאי אינו חייב על הצרורות אלא רביע נזק דבעיטה בכלים בודאי הוא משונה, ולכן בהל' ו' דכותב הרמב"ם הדין ברה"נ מדייק לכתוב בעטה בארץ. אכן עוד אינו מיושב מה דעמדנו בראש דברינו דכתב הרמב"ם בהלכה ה' שמא שינוי הוא ובהלכה ו' כתב שזה שינוי הוא ולפלא גדול שלא עמדו בזה הנו"כ ואף שבארנו זה אבל מ"מ אינו מיושב סתירת הלשונות. אם לא דנאמר שהוא ט"ס וצ"ל גם בהלכה ו' שמא שינוי הוא וכמש"כ שם:

ה)

אכן אפשר לומר באופן אחר דבהאבעיא דיש שינוי לצרורות אין הרמב"ם מפרש כמו שכתבנו דהאבעיא הוא דוקא בסברא זו אם חצי נזק דצרורות הוא משום דהוא קצת משונה או משום דכחו לאו כגופו, ולעולם נימא דאפי' לדידן דקיי"ל דמשלם מן העליה ובודאי הוא תולדה דרגל לגמרי ושמשום זה השמיט האבעיא דיש העדאה לצרורות משום דאי טעמא דכחו לאו כגופו ודאי לא שייך העדאה, מ"מ שייך למבעי אי בשינוי הוי רביע וכמו שפירש"י משום דלא אשכחן תם דמשלם פחות מחצי נזק והיינו אף דיש כאן שני טעמים לעשות מנזק שלם חצי נזק אחד משום דין צרורות וב' משום דין תמות מ"מ משלם חצי נזק דלא אמרינן חצי תשלומין המחוייב בהיזק בגופה כי אורחה אלא לא פחות מחצי נזק, אבל כ"ז הוא באבעיא קמא דרב אשי דבעי אם יש שינוי לרביע נזק, אבל בתר הכי דאמר ויש שינוי או ואין שינוי שם הפי' הוא כפירוש המ"מ דהאבעיא הוי אם הוי שינוי בבעיטה דכן משמע הלשון וכמו שכתבנו, ומה דהוכרח באמת הגמ' לשנות האבעיא באופן אחר מבעיא קמא דמעיקרא הוי האבעיא בדין רביע נזק אם שינוי ממש בצרורות עושה רביע נזק, ועכשיו האבעיא רק אם ביעוט הוי שינוי, היינו משום דמעיקרא הי' ודאי האבעיא על עיקר דין שינוי בצרורות ואם נעשה רביע נזק דהא בעי אם יש שינוי לרביע נזק ומוכח דמיירי בשינוי ודאי כמו בעטה בכלים או נגחה בקרנה ועי"ז התיזה צרורות, אבל אח"כ דמוקים הגמ' האבעיא על מתני' בהא דתנן היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או שהי' צרורות מנתזין ובעי אם נימא דהא דצרורות קאי על צרורות כאורחייהו הא מחמת ביעוט רביע נזק ויש שינוי או ה"ק או צרורות מחמת ביעוט חצי נזק ואין שינוי כאן מוכרח הגמ' לאוקמי הבעיא בדין הביעוט אי ביעוט הוי שינוי, משום דאם הי' הביעוט ודאי שינוי לא נוכל להעמיד מתני' בצרורות מחמת ביעוט ונאמר דהוי חצי נזק משום דאין שינוי לרביע נזק, דעכ"פ הא חסר בהך בבא עיקר חידושא דצרורות דרגל דמשלם חצי נזק דהא מה דמשלם צרורות מחמת ביעוט חצי נזק הוא משום לתא דבעוט דהוה קרן ואם הזיקה בביעוטה בלא צרורות נמי משלם חצי נזק ואף דבתר הכי קתני לה דרסה על הכלי ושברתו ונפל השבר על כלי אחר ושברו דעל האחרון משלם חצי נזק דהוא משום צרורות אבל לא משמע הכי דמעיקרא הוי לי' למתני פטורא דצרורות ועוד דהיתה מבעטת לא שייך למתני כלל במתני' דהתחיל בכיצד הרגל מועדת ורק דכתבו בתוס' אגב דשוה לצרורות נקט לה הכא, וזה שייך אי בהך בבא נקט דינא דצרורות ועוד דלא שייך לאשמעינן דינא דאין שינוי לצרורות לרביע נזק מקמי דאשמעינן עיקר דינא דצרורות, ומשום הכי מפרש בגמ' דבאמת הך בבא בודאי הוי עיקר דינא צרורות אלא דאי מפרשינן צרורות מחמת ביעוט אשמעינן דצרורות מחמת ביעוט לא הוי שינוי וכמו שכתבנו דביעוט לא הוי שינוי אלא כשהזיקה ע"י ביעוט, ואי מפרשינן צרורות כאורחייהו אז סבירא לן דצרורות מחמת ביעוט הוי שינוי ומשלם רביע נזק, נמצא דלהך בעי' ע"כ פשיטא לן בעי קמייתא דיש שינוי לצרורות לרביע נזק:

ו)

והנה לכאורה אם היינו אומרים דלדידן מספקא לן בשני האבעיות היינו אם יש דין שינוי בצרורות לרביע נזק אפי' בשינוי גמור, ואם בעיטה בקרקע הוי שינוי, א"כ יקשה לן דברי הרמב"ם דלפי"ז אם בעטה ברה"ר והתיזה צרורות יש לנו מקום להסתפק דילמא בעיטה הוי שינוי לצרורות לרביע נזק וא"כ יש ספק לחייב גם חצי נזק, והרמב"ם פסק דאם תפס רביע נזק אין מוציאין מידו ומוכח דעל חצי אין כאן ספק כלל, ואף דיש לומר דעל חצי נזק יש כאן ס"ס דדינא חדא אי לא הוי שינוי והוי רגל ופטור ברה"ר ואפי' אי הוי שינוי דילמא יש שינוי לצרורות לרביע נזק, אבל אין הדבר פשוט דבס"ס לא יועיל תפיסה, ועיין תוס' כתובות דף ט' ע"ב ד"ה אי למיתב שהוכיחו דמוציאין ממון ע"י ס"ס ועין בפנ"י שם שתמה ע"ז ועיין בס' בית יצחק להגאון בעל בנין עולם בסי' ע"ג בזה, ועכ"פ אין ההלכה ברורה לקבוע בה מסמרים ולבאר בזה שיטת הרמב"ם.

אולם לפי מה שבארנו אין כאן ס"ס כלל דאם נסבור דאין שינוי לצרורות לרביע נזק א"א לנו לסבור דביעוט הוי שינוי דהא אם אנו סוברים דביעוט הוי שינוי אינו מפרש הגמ' דהא דצרורות מנתזין מיירי בצרורות מחמת ביעוט ולומר דמשלם חצי נזק משום דאין שינוי דא"כ ליכא בהך בבא דינא דצרורות וכנ"ל, ולכן מפרש בגמ' דאם יש שינוי קאי על צרורות כאורחייהו הא מחמת ביעוט רביע נזק וא"כ ע"כ א"א להיות שני הספיקות ביחד ודוקא אם נאמר דאין שינוי והיינו דבעיטה לא הוי שינוי אז אפשר לנו לסבור כשני הצדדים בין יש שינוי לרביע נזק בין אין שינוי לרביע נזק כיון דמתני' דצרורות אפי' אם הוא מחמת ביעוט לא מיירי בשינוי, ולכן שפיר דבהלכה ה' דצד החיוב הוא שמא יש שינוי וליכא כאן פטורא דרגל ברה"ר ע"כ בזה אין חיוב אלא רביע נזק, והכא גבי בעטה ברה"נ אנו יכולים להסתפק בשני הספיקות לחייב חצי נזק, היינו או דנימא דיש שינוי והוא משונה, ורק דאין שינוי לצרורות לרביע נזק, או דנימא דיש שינוי לרביע נזק אבל בעיטה אינו שינוי:

ז)

ולכן בהלכה ו' הי' אפשר להרמב"ם לקבוע הספק על שני אופנים אבל בכל אופן לא הוי ס"ס וכמו שכתבנו, אבל בהכרח קבע הרמב"ם בהלכה ו' הספק משום האבעיא קמא דרב אשי היינו אם יש שינוי לרביע נזק או אין שינוי לרביע נזק, דהא אותו הספק חל גם על שינוי ממש דהיינו בעטה בכלים וניתז צרורות, ונמצא דביאור דברי הרמב"ם כאן דכיון דעכ"פ בעיטה הוי שינוי במקצת ולכן אף דלדין רה"ר קבע הספק אי מיקרי משונה או לא אבל כאן קבע הספק אי צרורות בשינוי משלם חצי או רביע, ומה שקבע זו ההלכה וזה הספק על בעיטה בארץ דאינו ודאי שינוי ולכתוב שזה שינוי הוא היפוך מהלכה ה' ורק להשמיענו הספק בדין שינוי לצרורות לרביע נזק, ולכאורה הא יותר טוב הי' לו להשמיענו זה הדין בשינוי ממש כמו בעטה בכלים שזהו ודאי שינוי ולהשמיענו דיש ספק אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק, אכן אם הי' קובע בהלכה ו' הספק ע"ז האופן הי' נמצא דבעטה בארץ יש שני ספיקות לחייב חצי נזק, חדא דשמא אין שינוי כלל ואינו משונה, ואפי' אם יש שינוי והוי משונה דילמא אין שינוי לרביע נזק, ואפי' אם הרמב"ם אינו סובר דמוציאין ממון בס"ס אבל דילמא איכא מאן דסבר דמוציאין ממון בס"ס כדעת התוס' דכתובות והרמב"ם רצה כאן להשמיענו דאין כאן אלא ספק אחד. ולכן כתב כאן שזה שינוי הוא והיינו דכיון שזה שינוי הוא דעכ"פ איכא כאן קצת שינוי דיינינן כאן הספק אם יש שינוי לרביע נזק ולא נחתינן כאן ברה"נ לספיקו של הדין שינוי אי מקרי שינוי או לא משום דאין לנו נ"מ בזה כלל וכמו שכתבנו, וממילא יוצא לנו דגם בשינוי גמור ג"כ הוי ספק אי חצי נזק או רביע נזק.

ועכשיו מבואר יותר מה דכתב הרמב"ם בהלכה ו' בעטה בארץ דאם לא הי' כותב כאן בעטה בארץ כיון שהוא משנה בלשונו ומקודם בהלכה ה' כתב שמא שינוי הוא וכאן כתב שזה שינוי הוא ע"כ היינו מחלקים דבהלכה ה' קאי על בעטה בקרקע ובהלכה ו' קאי על בעטה בכלים, ולכן הוכרח כאן לכתוב בעטה בארץ להשמיענו דכאן נמי הוא בבעטה בארץ וכנ"ל, אבל בהלכה ה' לא הוצרך כלל לכתוב בעטה בארץ לבד טעם שכתבנו דברה"ר אין כלים, אלא דשם לא שייך להסתפק כלל אם הכונה על בעטה בכלים דבעיטה בכלים הא ליכא ספיקא דהוי שינוי וכבר הודיענו בפרק א' דבעיטה הוי שינוי אבל כאן בהלכה ו' דבאמת כתב שזה שינוי ע"כ הוצרך לכתוב בעטה בארץ.

והנה בארנו דברי הרמב"ם על שני דרכים או לפי פירושו של המ"מ לגמרי ודהרמב"ם השמיט בעיא קמא דרב אשי, ולפי"ז ע"כ מוכרח להגיה בדבריו בהלכה ו' שמא במקום שזה, וב' דלא כדברי המ"מ לגמרי אלא דהרמב"ם פוסק כשני האבעיות והבוחר יבחר:

ו

היתה מהלכת ברה"ר ובעטה והתיזה צרורות והזיקה ברה"ר פטור ואם תפש הניזק רביע נזק אין מוציאין מידו שהדבר ספק הוא שמא שינוי הוא וכו' בעטה בארץ ברה"נ והתיזה צרורות מחמת הבעיטה והזיקו שם חייב לשלם רביע נזק שזה שינוי הוא בהתזת הצרורות וכו'.

בהשגת הראב"ד: זה טעות הוא כי בודאי הביעוט שינוי הוא וכו' ובעיא דר' ירמי' מר' זירא לאו בביעוט הוא וכו'.

וכתב המ"מ דהרמב"ם לא למד זה מבעיא דר' ירמי' כמו שחושב הראב"ד אלא מבעיא דרב אשי וסובר הרמב"ם דהבעיא הוא דאי יש שינוי הוי משונה והוי תולדה דקרן ואי אין שינוי הוי תולדה דרגל, והנה לפי"ז קשה לשון הרמב"ם בהל' ו' שכתב שזה שינוי הוא וצריך לומר דכונתו דכיון דיש כאן שינוי מדרך הליכתה ממש לכן הוי ספק אם יש בזה דין שינוי ממש שיהי' נחשב תולדה דקרן או לא, ואולי במקום תיבת שזה צ"ל שמא, אכן לכאורה אין שום ביאור לדברי המ"מ דמהיכי תיתי יהי' ספק אם יש דין שינוי בצרורות דאטו בשביל שהוא צרורות יפה כחו שכל מה שיעשה גם בשינוי גמור יהי' תולדה דרגל אטו ע"ז נאמרה הלכה הא אפי' אם נימא דע"ז גופא נאמרה הלכה דצרורות תולדה דרגל הוא כמו שהביא הרשב"א פי' א' היינו על צרורות כאורחייהו משום דלא הוי אורחי' גמור, אבל בשינוי גמור מהיכי תיתי יהי' ספק אי הוי תולדה דקרן או תולדה דרגל.

ונראה לומר לפי דברי המ"מ דדוקא בביעטה הוא דמיבעי לן אם יש שינוי ואף דבעיטה הוי ודאי תולדה דקרן היינו בעיטה בכלים דהוי כונתו להזיק דיודעת שמזקת הכלי, ואף דבגמ' כדמקשה בעיטה תולדה דרגל לא משני דבעיטה כונתה להזיק אלא דרגל היזקו מצוי הא אין היזקו מצוי, אבל באמת זה אינו דהא גבי שן נמי כדפריך נשיכה תולדה דשן, משני שן יש הנאה להיזקה אף דנשיכה ודאי כונתה להזיק אלא דהגמ' מחלק כאן בחסרונות שיש לקרן לגבי רגל דגריעי מרגל וע"כ לא מחלק בכונתה להזיק דזה אינו חסרון ומשום זה לא הוי מיפטר, ומשום זה באמת הנחש אף דכונתו להזיק כיון דאורחי' בכך חייב, וכדאמר בגמ' בהא דלאו כיוצא בהם אילימא אקרן קאמר מ"ש קרן דכונתו להזיק הני נמי כונתו להזיק אבל זה דוקא בבעיטה בכלים, אבל בעיטה בארץ בלא כלים דודאי אין אין כונתה להזיק דהא אין לה שכל לידע שילכו הצרורות ויזיקו במקום אחר כלים, א"כ אפשר דהך בעיטה לא דמי לסתם בעיטה בכלים, ואף שכתבנו דכונתה להזיק אינו מגרע שיפטר בשביל זה מנזק שלם, זהו בעיקר דינא אם הי' מציאות שיהי' כונתה להזיק וגם יהי' היזיקה מצוי שיהי' אורחה, וכמו החמשה חיות דמועדים מתחלתם, אבל בבהמה כיון שידענו דלאו אורחה דבהמה לכוין להזיק, א"כ אם מכונת להזיק זהו גופא משונה וצריכה העדאה ע"ז, וא"כ שפיר היכי דבעטה בארץ בלא כלים כיון דאינה מכונת להזיק שפיר מספקא לן אי הבעיטה בעצמה הוי שינוי ואז לא יהי' חייב אלא רביע נזק אף שאינה מכונת להזיק או דלא הוי שינוי.

אך לפי"ז אם יהי' צרורות בשינוי גמור, דהיינו שהתיזה צרורות בקרנה יהי' בודאי רק רביע נזק דהא כאן איבעי לן רק אם הוי משונה או לא, ומשמע דאי הוי משונה ודאי אינו אלא רביע נזק וא"כ לפי"ז יקשה דמאי משני בגמ' כדפריך מהאבעיא דיש העדאה לצרורות על האבעיא דיש שינוי לצרורות ומשני עלה דרבא באת"ל קאמר את"ל אין שינוי יש העדאה או אין העדאה, ולפי"ז אין כאן תירוץ כלל כיון דבדבר שהוא משונה גמור הוי באמת רביע נזק א"כ היכי אפשר לעשות העדאה מרביע נזק לנזק שלם, אך אפי' אם היינו מפרשים דברי המ"מ כפשוטם דבכל שינוי בצרורות מיבעי לן אי הוי שינוי ותולדה דקרן או לא הוי שינוי והוי תולדה דרגל, ג"כ לא אתי שפיר תירץ הגמ' דהא לפי"ז נמי מוכח מהאבעי' דאי הוי משונה הוי רביע נזק והא דהוי חצי נזק הוא משום דהוי תולדה דרגל דהא משום זה פטרינן לי' לפי הך סברא ברה"ר א"כ היכי שייך בי' העדאה לחייבו נזק שלם, והיינו להפי' דהאבעיא דיש העדאה הוא ע"י שינוי אכן י"ל בזה דהמ"מ מפרש כפי' התוס' דהאבעיא הוא בצרורות כאורחייהו:

ב)

ונראה דהרמב"ם סובר דסוגיא דמעיקרא דבעי אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק הוא באמת כפשטה אם מועיל דין שינוי לעשות רביע נזק ולא דמספקא לי' אי הוי שינוי או לא, אכן במסקנא דגמ' דקאמר רב אשי כרבנן מוקי לה הכי היתה מבעטת או צרורות מחמת ביעוט חצי נזק ואין שינוי או היתה מבעטת או צרורות כאורחייהו חצי נזק הא מחמת ביעוט רביע נזק ויש שינוי, ומלשון זה מוכח דהאבעיא הוא אי הוי שינוי או לא הוי שינוי, וסובר הרמב"ם דלמסקנא באמת פשיטא לן דאי הוי שינוי א"צ להתחייב אלא רביע נזק דכיון דצרורות אינו משלם אלא חצי החיוב, בשביל דהוי הלמ"מ דכחו אינו משלם אלא חצי נזק, א"כ אי הוי קרן תם א"צ להתחייב אלא רביע אלא האבעי' במסקנא אי בעיטה בארץ בלא כלים הוי שינוי וכמו שכתבנו למעלה:

וטעמו של הרמב"ם בזה הוא עפי"מ שנבאר מה דהשמיט הרמב"ם האבעיא דיש העדאה לצרורות דסובר הרמב"ם דעיקר האבעיא היינו על צרורות כאורחייהו כפי' הב' שברש"י והיינו דמיבעי לרבא אפשר יש בצרורות מקצת גדר קרן וכמו שכתבתי למעלה בפ"א הל' ח' אות ד' דצרורות לאו אורחיה ממש וכמו שהבאנו מפי' הר"ח ומש"ה נמי מבעי לרבא אי מגופו משלם דלא אשכחן חצי נזק דמשלם מן העליה משום דרבא מדמה צרורות לקרן לענין שאינו משלם אלא חצי נזק, ולכן יש סברא דמשלם מגופו כמו קרן וכן הוי כרגל לענין דהוי ממונא ופטורין ברה"ר ודומה במקצת לקרן ובמקצת לרגל, ובשביל זה גופא מיבעי לרבא אי יש העדאה לצרורות דכיון דהא דאינו משלם אלא חצי נזק הוא משום גדר קרן א"כ יש לומר דשייך העדאה כמו בקרן וא"כ לפי"מ דקיי"ל דחצי נזק דצרורות משלם מן העליה א"כ מוכח דהוי רגל ממש ולא שייך לקרן כלל, ואף שכתבנו דאינו אורחה גמור היינו דלא הוי אורחה בהכרח, אבל עכ"פ הוי כמו קופצת וכמו שכתבנו למעלה, והא דמשלם חצי נזק אינו כלל טעם ההלמ"מ משום דלא הוי אורחה גמור, אלא דכך חידשה ההלכה דכחו בבהמה אינו משלם אלא חצי נזק, וא"כ בודאי לא שייך ללמוד מזה דאינו משלם אלא מגופו דלא אשכחן זה אלא בקרן ולכן שפיר השמיט הרמב"ם גם דין העדאה לצרורות דבודאי לא שייך העדאה כיון דהוי כרגל ממש:

ג)

ובזה נוכל ליישב מה שהקשה הלח"מ בפ' זה הל' ב' דמנלן לגמ' דלמסקנא פשיטא לי' לר"פ דמשלם מן העליה כיון דמשני אח"כ בגמ' דגם לרבא דמיבעי לי' אי מגופו משלם או מן העליה משלם מ"מ קרי לי' תולדה דרגל לפוטרו ברה"ר א"כ דילמא ר"פ נמי סבר הכי, והלח"מ העלה זה בצ"ע ומצאתי שכבר הקשה כן הרשב"א בחידושיו ותי' דקים להו לגמ' דהכי הלכתא ולכן אף דלרבא מיבעי לי' מ"מ ניחא להו למימר דר"פ משום הכי קרי לי' תולדה דרגל לשלם מן העליה, והוא דחוק, אבל לפימש"כ מיושב שפיר דהא כבר כתבנו דאי נסבור מגופו משלם משום דלא אשכחן חצי נזק דמשלם מעליה היינו דילפינן מקרן משום דצרורות דמי במקצת לקרן ודמי לרגל לענין לפוטרו ברה"ר ודהוא ממונא, וא"כ לא נוכל לומר על מה דאמר ר"פ דיש בהם כיוצא בהם ויש בהם לאו כיוצא בהם, היינו על צרורות דהא באמת הוי כיוצא בהם, ורק משום דדמי בחד צד לקרן לכן משלם חצי נזק. ומכיון דקאמר ר"פ דיש מהן דלאו כיוצא בהן ע"כ דחצי נזק צרורות הוי רגל ממש ורק דמשלם חצי נזק משום דהוי כחו ולא גופו. וע"ז באה ההלכה דכחו אינו משלם אלא חצי נזק. וע"ז קאמר שפיר דאף דכחו הוי תולדה דגופו מ"מ אינו משלם כמותה.

ומבואר עכשיו מה שכתב הרמב"ם שם בהל' ב' כל תולדה כאב שלה חוץ מצרורות וכו' דזהו הא דלאו כיוצא בהם. אף דאינו נוגע לדינא כלל והו"ל לפסוק רק דמשלם חצי נזק. ורק דגילה לנו הרמב"ם מקור וטעם הדין דצרורות משלם מן העליה משום דהא דמשלם חצי נזק אינו משום דדמי בחד צד לקרן אלא דדמי ממש לרגל והוי תולדה דרגל לגמרי. ורק דכך הוא הדין בצרורות דזו התולדה אינה כיוצא דאב לענין זה שאינה משלמת יותר מחצי נזק. וממילא אין שום ספק דמשלם מן העליה דהא משלם אותו תשלומין שמשלם האב. רק דחלוק לענין זה דאב משלם נזק שלם ותולדה חצי נזק:

ד)

נחזור לדברינו דהא דהשמיט הרמב"ם האבעיא דיש העדאה לצרורות משום דסובר דזה תליא בהך ספיקא אם הא דמשלם ח"נ הוא משום דצרורות הוי קצת משונה או משום דלא הוי אלא כחו וכחו לאו כגופו ודין העדאה לא שייך אלא באופן הא' וכנ"ל וכן אבעיא דרבא אי מגופו משלם נמי שייכא בזה דאי נימא דדין ח"נ הוא משום שיש בצרורות מקצת דין קרן לכן צ"ל מגופו אבל אם אינו משום גדר קרן א"כ אין לנו אלא מה שחידשה ההלכה דמשלם חצי נזק, אבל מגופו מנלן ובודאי הוי כשאר רגל דמשלם מן העליה, ולכן כיון דקיי"ל דצרורות משלם מן העליה א"כ הוי דין רגל ממש א"כ בודאי אין העדאה לצרורות.

ובזה נוכל לומר דהאבעיא אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק ג"כ שייך בזה דאי צרורות הוי רגל ממש ומשלם ח"נ בשביל דכחו לאו כגופו א"כ היכי דהוי שינוי בודאי א"צ לשלם אלא חצי התשלומין דהיינו רביע אבל אם נימא דהוא משום דהוי בצרורות גדר קרן א"כ אם הוא משונה והוי קרן ממש ג"כ לא גרע ומשלם ג"כ ח"נ ולכן לפי"ז שפיר דמעיקרא הוי האבעיא אי יש שינוי לצרורות לרביע נזק דמספקא לי' אם כששינה בצרורות נשתנה החיוב ואינו משלם אלא רביע משום דאינו משלם אלא חצי תשלומו וכנ"ל ולכן שפיר קאמר בגמ' דרבא באת"ל קאמר את"ל אין שינוי היינו דלעולם משלם ח"נ משום דדין ח"נ הוא משום דהוי גדר קרן.

וצריך להוסיף לפי"ז דמה שכתבנו דדין העדאה לא שייך אלא אם נימא דהוא משום גדר קרן אבל אם הוא משום טעמא דכחו לא שייך העדאה דאין הכוונה בזה דאם הוא משום גדר קרן ודאי שייך העדאה אלא דאם הוא משום טעם כחו ודאי לא שייך העדאה אבל גם אם הוא משום גדר קרן אינו מוכרח דשייך העדאה דכיון דעכ"פ הוא הלמ"מ שיהי' בצרורות ח"נ אפשר לא נאמרה בזה דין העדאה וכמו דאמרינן אין דנין ק"ו מהלכה כן אפשר לומר דבדין הלכה אין דנין ק"ו לומר דכיון דבקרן ממש יש העדאה כ"ש בדין צרורות ונמצא דמוכרח רק צד הא' דאם הוא מטעם כחו לאו כגופו ודאי לא שייך העדאה במה דהוא אורחה.

וכל זה הוא בבעיא דרב אשי מעיקרא אבל למסקנא דאמרינן רב אשי כרבנן מוקי לה ובעי לה הכי היתה מבעטת וכו' לא מיבעי לי' כלל אם יש דין רביע נזק בשינוי בצרורות דכיון דנפשט דדין צרורות הוי רגל ממש א"כ אם שינה בודאי א"צ לשלם אלא רביע דהוא חצי תשלומו ורק דמבעי לי' למסקנא אם היתה מבעטת הוי שינוי או לא הוי שינוי וכמו שכתבנו לפי פירושו של המ"מ וזהו רק בהאבעיא לפי המסקנא וכנ"ל.

והנה אח"כ מצאתי שהרב המאירי בש"מ הלך בדרך זה שכתבנו דהאבעיות יש שינוי ויש העדאה תליין בהך אבעיא דמגופו משלם או מן העליה ושבשביל זה השמיט הרי"ף שני האבעיות אך היפך את הטעמים וכתב דכיון דקיי"ל מעליה משלם בודאי אין שינוי לרביע נזק ומשום זה השמיט הרי"ף את האבעיא דיש שינוי ולא אוכל לכוין דבריו בשום אופן כי הוא היפך הסברא אך ב"ה שבעיקר הדברים כונתי לדברי הראשונים.

ולפימש"כ צ"ל שמה שכתב הרמב"ם בהל' ו' בעטה בארץ ברה"נ אף שלפי דברינו גם בהל' ה' קאי על בעטה בארץ משום דבהלכה ה' קאי על בעטה ברה"ר דברה"ר ליכא כלים מונחים על הקרקע וממילא פשוט דאם בעטה ברה"ר היינו בארץ אבל ברה"נ דמצוי כלים וא"כ יתכן דבעטה בכלים ושברתן ונפלו השברים ושברו כלים אחרים וכדתנן במתניתן דרסה על הכלי ושברתו ונפל השבר על כלי אחר ושברו ולדברינו אין בזה ספק ובאופן זה ודאי אינו חייב על הצרורות אלא רביע נזק דבעיטה בכלים בודאי הוא משונה, ולכן בהל' ו' דכותב הרמב"ם הדין ברה"נ מדייק לכתוב בעטה בארץ. אכן עוד אינו מיושב מה דעמדנו בראש דברינו דכתב הרמב"ם בהלכה ה' שמא שינוי הוא ובהלכה ו' כתב שזה שינוי הוא ולפלא גדול שלא עמדו בזה הנו"כ ואף שבארנו זה אבל מ"מ אינו מיושב סתירת הלשונות. אם לא דנאמר שהוא ט"ס וצ"ל גם בהלכה ו' שמא שינוי הוא וכמש"כ שם:

ה)

אכן אפשר לומר באופן אחר דבהאבעיא דיש שינוי לצרורות אין הרמב"ם מפרש כמו שכתבנו דהאבעיא הוא דוקא בסברא זו אם חצי נזק דצרורות הוא משום דהוא קצת משונה או משום דכחו לאו כגופו, ולעולם נימא דאפי' לדידן דקיי"ל דמשלם מן העליה ובודאי הוא תולדה דרגל לגמרי ושמשום זה השמיט האבעיא דיש העדאה לצרורות משום דאי טעמא דכחו לאו כגופו ודאי לא שייך העדאה, מ"מ שייך למבעי אי בשינוי הוי רביע וכמו שפירש"י משום דלא אשכחן תם דמשלם פחות מחצי נזק והיינו אף דיש כאן שני טעמים לעשות מנזק שלם חצי נזק אחד משום דין צרורות וב' משום דין תמות מ"מ משלם חצי נזק דלא אמרינן חצי תשלומין המחוייב בהיזק בגופה כי אורחה אלא לא פחות מחצי נזק, אבל כ"ז הוא באבעיא קמא דרב אשי דבעי אם יש שינוי לרביע נזק, אבל בתר הכי דאמר ויש שינוי או ואין שינוי שם הפי' הוא כפירוש המ"מ דהאבעיא הוי אם הוי שינוי בבעיטה דכן משמע הלשון וכמו שכתבנו, ומה דהוכרח באמת הגמ' לשנות האבעיא באופן אחר מבעיא קמא דמעיקרא הוי האבעיא בדין רביע נזק אם שינוי ממש בצרורות עושה רביע נזק, ועכשיו האבעיא רק אם ביעוט הוי שינוי, היינו משום דמעיקרא הי' ודאי האבעיא על עיקר דין שינוי בצרורות ואם נעשה רביע נזק דהא בעי אם יש שינוי לרביע נזק ומוכח דמיירי בשינוי ודאי כמו בעטה בכלים או נגחה בקרנה ועי"ז התיזה צרורות, אבל אח"כ דמוקים הגמ' האבעיא על מתני' בהא דתנן היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או שהי' צרורות מנתזין ובעי אם נימא דהא דצרורות קאי על צרורות כאורחייהו הא מחמת ביעוט רביע נזק ויש שינוי או ה"ק או צרורות מחמת ביעוט חצי נזק ואין שינוי כאן מוכרח הגמ' לאוקמי הבעיא בדין הביעוט אי ביעוט הוי שינוי, משום דאם הי' הביעוט ודאי שינוי לא נוכל להעמיד מתני' בצרורות מחמת ביעוט ונאמר דהוי חצי נזק משום דאין שינוי לרביע נזק, דעכ"פ הא חסר בהך בבא עיקר חידושא דצרורות דרגל דמשלם חצי נזק דהא מה דמשלם צרורות מחמת ביעוט חצי נזק הוא משום לתא דבעוט דהוה קרן ואם הזיקה בביעוטה בלא צרורות נמי משלם חצי נזק ואף דבתר הכי קתני לה דרסה על הכלי ושברתו ונפל השבר על כלי אחר ושברו דעל האחרון משלם חצי נזק דהוא משום צרורות אבל לא משמע הכי דמעיקרא הוי לי' למתני פטורא דצרורות ועוד דהיתה מבעטת לא שייך למתני כלל במתני' דהתחיל בכיצד הרגל מועדת ורק דכתבו בתוס' אגב דשוה לצרורות נקט לה הכא, וזה שייך אי בהך בבא נקט דינא דצרורות ועוד דלא שייך לאשמעינן דינא דאין שינוי לצרורות לרביע נזק מקמי דאשמעינן עיקר דינא דצרורות, ומשום הכי מפרש בגמ' דבאמת הך בבא בודאי הוי עיקר דינא צרורות אלא דאי מפרשינן צרורות מחמת ביעוט אשמעינן דצרורות מחמת ביעוט לא הוי שינוי וכמו שכתבנו דביעוט לא הוי שינוי אלא כשהזיקה ע"י ביעוט, ואי מפרשינן צרורות כאורחייהו אז סבירא לן דצרורות מחמת ביעוט הוי שינוי ומשלם רביע נזק, נמצא דלהך בעי' ע"כ פשיטא לן בעי קמייתא דיש שינוי לצרורות לרביע נזק:

ו)

והנה לכאורה אם היינו אומרים דלדידן מספקא לן בשני האבעיות היינו אם יש דין שינוי בצרורות לרביע נזק אפי' בשינוי גמור, ואם בעיטה בקרקע הוי שינוי, א"כ יקשה לן דברי הרמב"ם דלפי"ז אם בעטה ברה"ר והתיזה צרורות יש לנו מקום להסתפק דילמא בעיטה הוי שינוי לצרורות לרביע נזק וא"כ יש ספק לחייב גם חצי נזק, והרמב"ם פסק דאם תפס רביע נזק אין מוציאין מידו ומוכח דעל חצי אין כאן ספק כלל, ואף דיש לומר דעל חצי נזק יש כאן ס"ס דדינא חדא אי לא הוי שינוי והוי רגל ופטור ברה"ר ואפי' אי הוי שינוי דילמא יש שינוי לצרורות לרביע נזק, אבל אין הדבר פשוט דבס"ס לא יועיל תפיסה, ועיין תוס' כתובות דף ט' ע"ב ד"ה אי למיתב שהוכיחו דמוציאין ממון ע"י ס"ס ועין בפנ"י שם שתמה ע"ז ועיין בס' בית יצחק להגאון בעל בנין עולם בסי' ע"ג בזה, ועכ"פ אין ההלכה ברורה לקבוע בה מסמרים ולבאר בזה שיטת הרמב"ם.

אולם לפי מה שבארנו אין כאן ס"ס כלל דאם נסבור דאין שינוי לצרורות לרביע נזק א"א לנו לסבור דביעוט הוי שינוי דהא אם אנו סוברים דביעוט הוי שינוי אינו מפרש הגמ' דהא דצרורות מנתזין מיירי בצרורות מחמת ביעוט ולומר דמשלם חצי נזק משום דאין שינוי דא"כ ליכא בהך בבא דינא דצרורות וכנ"ל, ולכן מפרש בגמ' דאם יש שינוי קאי על צרורות כאורחייהו הא מחמת ביעוט רביע נזק וא"כ ע"כ א"א להיות שני הספיקות ביחד ודוקא אם נאמר דאין שינוי והיינו דבעיטה לא הוי שינוי אז אפשר לנו לסבור כשני הצדדים בין יש שינוי לרביע נזק בין אין שינוי לרביע נזק כיון דמתני' דצרורות אפי' אם הוא מחמת ביעוט לא מיירי בשינוי, ולכן שפיר דבהלכה ה' דצד החיוב הוא שמא יש שינוי וליכא כאן פטורא דרגל ברה"ר ע"כ בזה אין חיוב אלא רביע נזק, והכא גבי בעטה ברה"נ אנו יכולים להסתפק בשני הספיקות לחייב חצי נזק, היינו או דנימא דיש שינוי והוא משונה, ורק דאין שינוי לצרורות לרביע נזק, או דנימא דיש שינוי לרביע נזק אבל בעיטה אינו שינוי:

ז)

ולכן בהלכה ו' הי' אפשר להרמב"ם לקבוע הספק על שני אופנים אבל בכל אופן לא הוי ס"ס וכמו שכתבנו, אבל בהכרח קבע הרמב"ם בהלכה ו' הספק משום האבעיא קמא דרב אשי היינו אם יש שינוי לרביע נזק או אין שינוי לרביע נזק, דהא אותו הספק חל גם על שינוי ממש דהיינו בעטה בכלים וניתז צרורות, ונמצא דביאור דברי הרמב"ם כאן דכיון דעכ"פ בעיטה הוי שינוי במקצת ולכן אף דלדין רה"ר קבע הספק אי מיקרי משונה או לא אבל כאן קבע הספק אי צרורות בשינוי משלם חצי או רביע, ומה שקבע זו ההלכה וזה הספק על בעיטה בארץ דאינו ודאי שינוי ולכתוב שזה שינוי הוא היפוך מהלכה ה' ורק להשמיענו הספק בדין שינוי לצרורות לרביע נזק, ולכאורה הא יותר טוב הי' לו להשמיענו זה הדין בשינוי ממש כמו בעטה בכלים שזהו ודאי שינוי ולהשמיענו דיש ספק אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק, אכן אם הי' קובע בהלכה ו' הספק ע"ז האופן הי' נמצא דבעטה בארץ יש שני ספיקות לחייב חצי נזק, חדא דשמא אין שינוי כלל ואינו משונה, ואפי' אם יש שינוי והוי משונה דילמא אין שינוי לרביע נזק, ואפי' אם הרמב"ם אינו סובר דמוציאין ממון בס"ס אבל דילמא איכא מאן דסבר דמוציאין ממון בס"ס כדעת התוס' דכתובות והרמב"ם רצה כאן להשמיענו דאין כאן אלא ספק אחד. ולכן כתב כאן שזה שינוי הוא והיינו דכיון שזה שינוי הוא דעכ"פ איכא כאן קצת שינוי דיינינן כאן הספק אם יש שינוי לרביע נזק ולא נחתינן כאן ברה"נ לספיקו של הדין שינוי אי מקרי שינוי או לא משום דאין לנו נ"מ בזה כלל וכמו שכתבנו, וממילא יוצא לנו דגם בשינוי גמור ג"כ הוי ספק אי חצי נזק או רביע נזק.

ועכשיו מבואר יותר מה דכתב הרמב"ם בהלכה ו' בעטה בארץ דאם לא הי' כותב כאן בעטה בארץ כיון שהוא משנה בלשונו ומקודם בהלכה ה' כתב שמא שינוי הוא וכאן כתב שזה שינוי הוא ע"כ היינו מחלקים דבהלכה ה' קאי על בעטה בקרקע ובהלכה ו' קאי על בעטה בכלים, ולכן הוכרח כאן לכתוב בעטה בארץ להשמיענו דכאן נמי הוא בבעטה בארץ וכנ"ל, אבל בהלכה ה' לא הוצרך כלל לכתוב בעטה בארץ לבד טעם שכתבנו דברה"ר אין כלים, אלא דשם לא שייך להסתפק כלל אם הכונה על בעטה בכלים דבעיטה בכלים הא ליכא ספיקא דהוי שינוי וכבר הודיענו בפרק א' דבעיטה הוי שינוי אבל כאן בהלכה ו' דבאמת כתב שזה שינוי ע"כ הוצרך לכתוב בעטה בארץ.

והנה בארנו דברי הרמב"ם על שני דרכים או לפי פירושו של המ"מ לגמרי ודהרמב"ם השמיט בעיא קמא דרב אשי, ולפי"ז ע"כ מוכרח להגיה בדבריו בהלכה ו' שמא במקום שזה, וב' דלא כדברי המ"מ לגמרי אלא דהרמב"ם פוסק כשני האבעיות והבוחר יבחר:

ח

זה הכלל כל המשלם מה שהזיק וכו' וכל המשלם יותר או פחות כגון תשלומי כפל או חצי נזק וכו' ואין חייבין קנס אלא עפ"י עדים אבל המודה וכו'.

הנה הרמב"ם לא ביאר כאן איך הדין אם הודה ואח"כ באו עדים לענין חצי נזק, ואין לדייק בזה כלל מלשונו דהא כלל חצי נזק וכפל ביחד ובכפל בודאי פטור, והנה המל"מ לקמן בפ"ג מה' גנבה הקשה על הא דקאמר בשבועות גבי משביע עדי קנס דפטור, כיון דאילו מודה מיפטר ופריך הגמ' מהא דתנן משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק, ומאי פריך דהא כיון דקיי"ל דפוטר עצמו מכלום חייב, וחצי נזק הא פוטר עצמו מכלום ומיישב המל"מ דהסוגיא קאי אליבא דשמואל בב"ק דף ע"ה דסבר מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב, וקיצר בדבריו ולא ביאר את כונתו, אך פשוט דכונתו דאליבא דשמואל דסבר דת"ק וראב"ש דאמר יבואו עדים ויעידו פליגי בהך דינא, אי מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב או פטור, והוא סובר כראב"ש, והגמ' בעי שם אליבא דת"ק, ולכן אליבא דשמואל אין הכרח דת"ק מחלק בין פוטר עצמו מכלום או מחייב עצמו בקרן, ורק רב הוא דמחלק בזה, אך באמת דבריו תמוהין דהא רב לא קאמר מידי אלא דרב המנונא אמר מסתברא מלתי' דרב בשחייב עצמו בקרן, וא"כ מהיכי תיתי נעשה סברות הפוכות דלשמואל דסובר כראב"ש אליבי' יסבור הת"ק דפטור גם בפוטר עצמו מכלום, ובאמת הוכחתו דהסוגיא קאי אליבא דשמואל לא מוכח דקשה לומר כן כיון דעיקר האבעיא הוא דלא אליבא דשמואל ורק הוכחתו בודאי הוא מהא דסובר כאן הגמ' דת"ק וראב"ש פליגי בהא, ורב משני בב"ק דלא פליגי בהא ואין זה ראי' אפשר סובר הגמ' דהוא רק שינויא בעלמא, ובאמת רב כת"ק ושמואל כראב"ש.

והנה בסוף דבריו נשאר המל"מ בתימא על הרמב"ם דפוסק בפ"ג מה' גנבה דפוטר עצמו מכלום חייב בבאו עדים אחר שהודה ובפ' ט' מה' שבועות פסק דמשביע עדי קנס פטור ואין לומר דקאי בהני דמחייב עצמו בקרן דאי יש קרן א"כ הי' חייבין קרבן שבועה בשביל הקרן.

והנראה לי בישוב דברי הרמב"ם והסוגיא דשבועות, דהרמב"ם סובר בפירושא דפוטר עצמו מכלום באופן אחר ממה דהוי סבר הגמ' מעיקרא דמהא דקאמר רבא קפחתינהו לסבי דבי רב מוכח דפירושא דפוטר עצמו מכלום היינו דבמה דמודה עכשיו דטבח ומכר אינו מחייב עכשיו את עצמו כלום, אכן מלשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות גניבה הל' ט' מוכח דמפרש באופן אחר דז"ל, כיצד הודה בבית דין שגנב ואח"כ באו עדים שגנב פטור מן הכפל שהרי חייב עצמו בקרן קודם שיבואו עדים, אבל אם אמר לא גנבתי שפטר עצמו מן הכל ובאו עדים שגנב וחזר ואמר בבית דין טבחתי או מכרתי אם באו עדים אח"כ שטבח או מכר משלם תשלומי ד' וה', לפי שפטר עצמו תחלה מכלום עד שבאו העדים עכ"ל, ולפנינו שכ' הרמב"ם שפטר עצמו מן הכל לאו על הודאת הטביחה אלא על כפירת הגנבה, והנה סוף דבריו שכ' לפי שפטר עצמו תחלה מכלום הי' לכאורה אפשר לפרש דקאי על הודאת הטביחה, אבל אינו מבואר לפי"ז תיבת תחלה, גם אינו מדוייק כלל מה שכתב עד שבאו העדים, ולכן מוכח דכונתו כמו בראש דבריו דקאי על כפירת הגנבה, וביאור דברי הרמב"ם בזה נראה לפי"מ שכ' הרמב"ם בפ"ט מהלכות שבועות הלכה ד' וז"ל, וכן המשביע עדי קנס וכפרו פטורין משבועת העדות מפני שאם קדם הנתבע והודה בקנס פטור מלשלם ואעפ"י שבאו העדים אחר כך והעידו נמצאו העדים לא חייבו זה בעדותן לבדה, אלא עדותן עם כפירת הנתבע הוא המחייבת אותו והואיל ואם הודה לא תועיל עדותן אם כפרו בה ונשבעו פטורים עכ"ל, ולכאורה כפי שמפרשים בפשיטות דפטורא דמשביע עדי קנס הוא משום דבשעת שבועה לא הפסידוהו בודאי שהי' יכול להודות אינו מוסבר כלל למה האריך הרמב"ם לכתוב דלא העדים לבד הם המחייבים אותו אלא עדותן עם כפירת הנתבע היא המחייבת, ונראה דהרמב"ם מפרש טעמא דפטור משביע עדי קנס משום דקרבן שבועה אינו חייב אלא בממון שצריכין העדים רק לברר החיוב והחיוב הוא ודאי מצד עצמו, אבל בקנס דאינו חייב בעדותן אלא בתנאי שלא יתברר הדבר אלא ע"י עדותן, ונמצא דכפרו לו ממון שאכתי לא נשלם חיובו של הנתבע דהא אינו חייב אלא בתנאי שיכפור ולא יודה ויתברר רק ע"י העדים, בזה ליכא קרבן שבועה, ונמצא דפטורא דמשביע עדי קנס אינו משום שלא גרמו היזק ברור, אלא שעצם החיוב לא נשלם עדיין, והשמיענו כאן הרמב"ם הסבר בפטורא דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דלא משום דבהודאתו גרם לחדש פטור, אלא דהפטור הוא משום דלא נשלמו תנאי החיוב שצריך בקנס דהיינו דצריך לחיוב קנס תנאי שהבע"ד לא יודה בו, וזה ילפינן מקרא דאם המצא בעדים שלא יתברר הדבר אלא ע"י עדים, ונמצא דאין הודאה בקנס גורם פטור חדש אלא דחסר תנאי חיוב.

ועכשיו מבואר דברי הרמב"ם הנ"ל דסובר הרמב"ם דאם מעיקרא אמר לא גנבתי שפטר עצמו מן הכל, ואח"כ כשבאו עדים שגנב הודה שטבח או מכר, כיון דטביחה הוא רק פרט בדיני הגנבה והוא כפר מקודם בעיקר הגנבה, ונמצא הדבר ע"י עדים אף שבאמצע היינו קודם שבאו עדים ואמרו שגם טבח או מכר הקדים הוא והודה שטבח או מכר מ"מ חייב, כיון שבעיקר הדברים כפר עד שבאו העדים ונמצא עיקר הגנבה ע"י עדים וגם לבסוף על הטביחה יש עדים נקרא זה אם המצא בעדים ולא משגחינן מה שהודה באמצע בשביל שדין טביחה הוא רק פרט מדיני הגנבה, וא"כ לפי הסברו של הרמב"ם לא שייך זה אלא כאן בדין גנבה וטביחה משום שמתחלה כפר בעיקר חיובו, אבל בשן ועין וחצי נזק דהודה מעיקרו שפיר אף דאינו מחייב עצמו בקרן, מיקרי מודה בקנס ואח"כ באו עדים ופטור, וזהו דלא כרבא דאמר קפחתינהו לסבי דבי רב, דרבא מפרש בהא דפוטר עצמו מכלום כפירש"י משום שאינו מחייב את עצמו כלום, ומה שהכריחו להרמב"ם לחדש פירוש זה בהא דפוטר עצמו מכלום דלא כרבא הוא משני טעמים, האחד בשביל קושיית רבא הא דקפחתינהו לסבי דבי רב, וכיון דלהלכה צריך לפסוק כרב המנונא, דרב אשי קאמר מתני' וברייתא מסייעא ליה ע"כ חידש הרמב"ם פירש זה, שנית בשביל הסוגיא דשבועות במשביע עדי קנס שהזכרנו דמוכח דגם באינו מחייב עצמו לבד הקנס מ"מ מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, ולזה חידש הרמב"ם לבאר הענין באופן אחר דלא תיקשי על רב המנונא, אחר זמן רב מצאתי בעזה"י בספר משכנות יעקב חלק חו"מ שיישב דברי הרמב"ם בעיקרן כמו שכתבתי, אלא שהסביר הדברים באופן אחר דעיקר תליא איך היה כונתו כשהודה אם כיון לחייב עצמו או שכיון לפטור עצמו, ודבריו לא נראה בעיני, ולדעתי כפי מה שהסברתי ובארתי עפ"י דברי הרמב"ם בהל' שבועות מבוארים הדברים לנכון בעה"י:

ט

תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו, אם היו בתוכו תבלין וכיוצא בהן שהושיט ראשו כדי לאכלן, על התבלין משלם נזק שלם ועל הכלי משלם חצי נזק כחצי נזק צרורות שכך הוא דרכו, ואם הי' הכלי ריקן הרי זה משונה ומשלם חצי נזק ככל הקנסות.

בהשגת הראב"ד: זה טעות הוא דהא צרורות ע"י שינוי הוא ובעיא היא אם יש שינוי לרביע נזק או לא עכ"ל.

עיין במ"מ שכתב וז"ל שאעפ"י שמסופק לנו אם יש שינוי לצרורות דוקא בשיש שינוי בגוף המעשה כגון התזת צרורות ע"י ביעוט אבל כשאין שינוי בגוף המעשה כגון תקיעת התרנגול אע"פ שאין דרכו להכניס ראשו לאויר הכלי אין זה שינוי בצרורות אלא תולדה דקרן הוא עכ"ל, ועם כל ביאורו עדיין אינו מיושב כלל דמה הועיל שהוא תולדה דקרן, בקרן גופא ע"י צרורות בודאי תליא בהך אבעיא אי יש שינוי לצרורות לרביע נזק, והיינו שהצרורות משלמים חצי דינם או להיפך שהקרן אינו משלם אלא חצי ממה שמשלם מועד, וא"כ צרורות דקרן אינו משלם אלא רביע נזק, והנראה בביאור דברי הרמב"ם דבאמת גבי תקיעת התרנגול יש בכאן שני דברים, התקיעה בעצמה היא אורחי' ורק מה שהכניס ראשו זה לאו אורחי', והיינו שההיזק בעצמו נעשה על ידי תולדה דרגל רק הדרך להגיע למעשה ההיזק זהו ע"י תולדה דקרן, נמצא דלא נוכל כאן לומר דההיזק נעשה ע"י תולדה דקרן דהא נעשה ע"י רגל ממש, רק לענין חיוב הבעלים נוכל לומר דכיון דאי אפשר לההיזק להיות בלתי ע"י שינוי א"כ לא נוכל לחייב את הבעלים בנזק שלם, דהא נעשה ע"י ששינה התרנגול והכניס ראשו, ונמצא דלגבי שמירת הבעלים הוי קרן ושייך בזה סתם שוורים בחזקת שימור קיימי ולא הי' עומד התרנגול לעשות זה ההיזק.

ועתה נוכל לומר דס"ל להרמב"ם דלא אמרינן יש שינוי לצרורות לרביע נזק, אלא כשהשנוי בגוף מעשה ההיזק ונמצא דגוף ההיזק הוא קרן ובזה אמרינן דכיון דצרורות דרגל הוא חצי נזק צריך להיות צרורות דקרן רביע נזק, אבל היכי דעיקר ההיזק נעשה ע"י רגל, ודין צרורות דרגל הוא חצי נזק, ורק דהבהמה הגיעה למעשה ההיזק ע"י קרן ובשביל זה א"א לחייב להבעלים בנזק שלם, בזה אין אנו עושין מחצי נזק רביע נזק, דהיינו חצי תשלום משום דבעיקר נעשה ההיזק ע"י רגל, וחייב חצי נזק ואי משום שמירת הבעלים הלא אין אנו מחייבים יותר מחצי נזק, ולכן בין מצד שמירת הבעלים הוי חצי נזק בין מצד עיקר ההיזק הוי חצי נזק ואין אנו מצרפים שני הדינים לעשות רביע נזק, והנה אחר שאמרתי זה מכבר יצא לאור ס' אור שמח ומצאתי שכונתי ב"ה לדעתו הרחבה, אכן הגאון אור שמח הוסיף לתלות זה במחלוקת הרא"ש ורש"י לענין כלבא דאכל אימרי דהרא"ש כתב דלא נקרא משונה אלא פחת שפחתה מיתה, אבל מה שאכל אח"כ הנבלה זהו דרכו ולשי' רש"י דפי' גבי סתם דלתות חתורות דלא נימא דהוי משונה מוכיח הרא"ש מזה דרש"י אינו סובר כשיטתו, אלא דכיון דתחלת המעשה הי' בשינוי אף דלסוף הוי אורחי' חשיב משונה, ולכן כ' האור שמח דלשיטת הרא"ש בכה"ג לא חשיב משונה כלל, ורק דהרמב"ם סובר כרש"י, אכן לדעתי יש חילוק גדול בין הא דכלבא דאכל אימרי או סתם דלתות חתורות להא דתרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית דהתם אחר שעשה השנוי דהיינו אחר שהמית האימרא או אחר שחתר הוא עושה כדרכו, אבל הכא בשעת התקיעה בשעת מעשה הוא השינוי, ולולי השינוי לא היה מחזיק ראשו בהכלי זכוכית וגם הרא"ש יודה דיש כאן שינוי בדין חיוב ההיזק מצד שמירת הבעלים אלא דמצד מעשה ההיזק אין כאן שינוי וכנ"ל. שבתי וראיתי דדברי האור שמח נכונים דסובר דאם היינו אומרים דזה בעצמו הוא שינוי מה שמחזיק ראשו בכלי בזמן שתוקע והיינו דלא רק הכנסת ראשו הוא שינוי אלא כל רגע שמחזיק ראשו, א"כ הוי כמו שעצם מעשה ההיזק הוא בשינוי, ולא נוכל לחלק מדין יש שינוי לצרורות, וע"כ אם באנו לחלק משם היינו צריכים לומר דבהחזקת הראש באותה רגע שהוצרך לתקוע אין כאן שינוי, דמכיון שהכניס ראשו בשינוי והוצרך לתקוע אין רגילות באותה רגע להוציא ראשו, ואז נוכל לחלק מדין שינוי לצרורות משום דכאן עיקר ההיזק אינו בשינוי ורק סיבת ההיזק הי' בשינוי, ולכן שפיר כתב דלהרא"ש לא נוכל לומר כן דלפי"ז לא הוי שינוי כלל, ולהרא"ש מוכרח לומר דעיקר החזקת הראש הוא בשינוי ולפי"ז אין מקום לחלק וכנ"ל:

-השמטות ומלואים-

במש"כ לעיל במש"כ הרמב"ם תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו וכו' ואם היה הכלי ריקן הרי זה משונה ומשלם חצי נזק ככל הקנסות, והשיג ע"ז הראב"ד דהא בגמ' בעי אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק, וכתבתי דלא אמרו יש שינוי לצרורות לרביע נזק אלא כשמעשה ההיזק היה ע"י שינוי, אבל כאן דמעשה ההיזק נעשה ע"י רגל ורק דהדרך שעל ידה הגיע לההיזק היה ע"י תולדה דקרן, א"כ איברא דנזק שלם לא מחייבינן ליה ומשום דכיון דאינו יכול לבוא לההיזק אלא ע"י שינוי הוי לגבי שמירת בעלים בחזקת שימור, אבל לעשות צירוף מזה לדין שינוי בצרורות ולחייבו רק ברביע נזק זה אין מצרפין, ואי משום דלגבי שמירת בעלים הוי משונה הא אין אנו מחייבין אותו יותר מח"נ, והבאתי מדברי האור שמח שכ' ג"כ כדברינו והוסיף לתלות זה במחלוקת הרא"ש ורש"י לענין כלבא דאכל אימרי דכתב הרא"ש דלא הוי משונה אלא הפחת שפחתו מיתה, אבל מה שאכל אח"כ הנבלה זהו דרכו, ולשיטת רש"י דפי' גבי סתם דלתות חתורות הן אצל כלב דלא נימא דהוי משונה מוכיח הרא"ש דרש"י סובר דהיכי שתחלת המעשה היה ע"י שינוי אף דלבסוף הוי אורחיה חשוב משונה וא"כ לשיטת הרא"ש בכה"ג הוי אורחיה, וכתבתי בזה לחלק דבכלבא דאכל אימרי א"כ אחר שהמית אותו היינו ממש כדרכו, אבל הכא בשעת מעשה הוא השינוי ולולא זאת לא היה מחזיק ראשו בהכלי זכוכית וגם הרא"ש יודה כאן דהוי שינוי ע"ש בדברינו.

ולכאורה דברי תמוהים דהא גם לדברי האור שמח מפורש בגמ' דבדליכא ביזרני הוי משונה וקשה לדברי הרא"ש דסובר דהיכי דלבסוף הוי אורחיה דיניה כאורחיה, וע"כ דלהרא"ש נאמר דעיקר החזקת ראשו הוי משונה ולא רק ההכנסה לתוך הכלי, וא"כ מה דתולה זה במחלוקת רש"י והרא"ש היינו בזה גופא אם נפרש דהכנסת ראשו הוי משונה אבל בשעת תקיעה כבר ליכא שנוי רק שבא ע"י שנוי וזה אפשר לפרש לרש"י אבל להרא"ש א"א לפרש כן, וע"כ דגם החזקת ראשו בשעת התקיעה הוי משונה והאור שמח סובר דהסברא שלא יהיה נקרא צרורות דקרן הוא דוקא כשבשעת ההיזק ליכא שינוי וזה א"א לומר להרא"ש, אלא דמ"מ יש לומר כמו שכתבתי דכיון דבעיקר ההיזק ליכא שינוי והיינו דמעשה התקיעה אף דהחזקת ראשו הוי שינוי לא נקרא צרורות דקרן רק שמעשה ההיזק בא ע"י סבת שינוי והיינו החזקת ראשו וכתבתי מזה שם בהשמטות ע"ש.

והנה בעיקר דברי הרא"ש העירני הרש"ק שי' במש"כ אבל דמי הנבלה משלם בחה"נ, ואם ברה"ר משלם מה שנהנה, דלמה הזכיר מה שנהנה דלכאורה זה אינו תלוי במה שכתב דהוי אורחיה, ואמרתי בזה עפ"י דברי התוס' ב"ק דף ק"א שכתבו דהנאה דהכא אינה באה ע"י מעשיו ולא ע"י מעשה בהמתו, ומוכח דרק משום מעשה בהמתו חייב מה שנהנית, וי"ל דבשנוי אינו חייב, ויש להוסיף דעיקר טעם דברי התוס' דמה שבהמתו אוכלת ברה"ר ודרכה בכך ניחא לבעלים והוי כמו שזכו מתחלה בשעת אכילת הבהמה ולכן זה דוקא במה דאורחא בכך ולא בשנוי.

י

הי' חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק, בד"א כשקשרו אדם, אבל אם נקשר על רגליהן מאליו בעל התרנגולין פטור, ואם הי' לחוט בעלים ולא הי' החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל, הצניע בעל החוט את החוט והתרנגולים דרסו עליו והוציאוהו ונקשר ברגליהן ושברו בו את הכלים אף בעל החוט פטור שהרי אנוס הוא.

בהשגת הראב"ד: דבר זה איני יודע מהו דהא קשרו אדם דקאמר ודאי בעל התרנגול והא דקאמר חצי נזק משום דס"ל כרבא דמסופק לי' דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר צרורות הוו או גופים דחוט הקשור בו והרי הוא כשליף שעליה מעתה כשנתקשר החוט מאליו ונסתבך בו הכלי ונתגלגל ונשבר, אמאי פטור מ"מ צרורות דתרנגול הוא, ואפילו בחוט של הפקר חייב, ומ"ש עוד שאם הי' לחוט בעלים משלם חצי נזק, (ומשמע לי' דבעלים נמי משלמים חצי נזק) [כן הוא במגדל עוז ובפנים חסר] שלא מצינו בבור חצי נזק לאו מילתא היא דאי בתר דנייח אזיק בעל החוט נזק שלם הוא דמשלם בורו הוא ובעל תרנגול פטור הוא איש בור ולא שור בור ואם ע"י גלגול נשבר בעל החוט פטור דלאו בור הוא אלא צרורות דתרנגול וכחו הוא, ומ"ש אף בעל החוט פטור אנוס הוא דמשמע הוא הדין לתרנגול הא לא מיתוקמא אלא בשברו בתר דנייח ומשום דלאו שור בור דאי בהדי דאזלי בעל התרנגול אמאי פטור עכ"ל.

הנה הראב"ד השיג על הרמב"ם על שני אופני פירושים היינו בין אם נפרש דברי הרמב"ם דמיירי שהוציא את הדליל והזיק בשעה שהי' מונח אף דקשה לצייר המציאות בעצמו שהדליל בעת שהוא מונח יסתבכו בו כלים ויתגלגלו וישברו ובגמ' מצינו תקלה ע"י דבר שמונח רק בבע"ח, ובין אם הזיק בהדליל דרך הלוכו, והנה מתחלה פירש הראב"ד דברי הרמב"ם דמיירי שהזיק דרך הלוכו ולזה כתב דע"כ קשרו אדם היינו בעל תרנגול, וכונתו דאם נפרש דקשרו אדם היינו אחר, א"כ למה מחייב את הקושר חצי נזק, ולבעל התרנגול פוטר לגמרי הא גוף ההיזק עושה התרנגול, וזהו דלפי"מ שכתב הראב"ד פירושו בהרמב"ם דהוא משום דס"ל כרבה כתב דחוט הקשור בו הרי הוא כשליף שעליה, והיינו דאין טעם לפטור את בעל התרנגול דדליל הוי כשליף שעלי' ולזה מוכח דקשרו אדם היינו בעל התרנגול, והא דאינו חייב אלא חצי נזק משום דהכלי נתגלגל וס"ל כרבא דמספקא לי' אי בתר תבר מנא אזלינן, וע"ז הקשה אמאי פטור כשנקשר מאליו עכ"פ צרורות דתרנגול הוא, אכן במה שכתב הרמב"ם שאם היה לחוט בעלים חייב בעל החוט חצי נזק, ע"ז הוכיח הראב"ד דע"כ לא מיירי דרך הלוכו דאי בדרך הלוכו ס"ל להראב"ד דבעל החוט פטור לגמרי ובעל התרנגולים חייב, ומדכתב הרמב"ם דבעל החוט חייב לזה הוכיח הראב"ד דמיירי בדרך הנוח, והא דאינו חייב אלא חצי נזק משום דבעל תרנגול ג"כ חייב חצי נזק, וזהו דחקו להראב"ד לפרש כן בדברי הרמב"ם דבעל תרנגול נמי חייב חצי נזק, משום שלא מצינו בבור חצי נזק ואי בעל תרנגול פטור יתחייב בעל החוט לגמרי, וע"ז השיג דלאו מילתא היא דאי בתר דנייחי אזיק בעל החוט נזק שלם הוא דמשלם ובעל תרנגול פטור משום דאיש בור ולא שור בור, והא דבעל החוט חייב לגמרי לדעת הראב"ד נוכל לומר משום דקיי"ל כר' נתן, וכן רצה לומר בש"מ בפירוש הסוגיא אך אח"כ כתב בש"מ דמטעם אש יתחייב גם בלא דר' נתן כמו בעל האש שחייב אף שהרוח מוליכו, ואח"כ כתב הראב"ד דבמה שכתב הרמב"ם דאם הצניע את החוט אף בעל החוט פטור, דמשמע אף בעל תרנגול הא לא מתוקמא אלא בתר דנייח דאי בהדי דאזלי בעל התרנגול אמאי פטור, ודברי הראב"ד אלו קשה לבאר דבמאי נתחדש בזה להראב"ד הקושיא מסוף הלכה, הא זה הקושיא דאמאי פטור בעל התרנגול כשנקשר מאליו הקשה כבר בתחלת ההלכה כשכתב הרמב"ם בד"א כשקשרו אדם, אבל נקשר מאליו בעל התרנגולין פטור, וע"ז כבר הקשה הראב"ד אמאי פטור צרורות דתרנגול הוא, אותו הדין מפרש הרמב"ם כאן דאם הצניע בעל החוט את החוט בעל החוט פטור, משום שהצניע ובעל תרנגולין פטור משום שנקשר מאליו, א"כ מה נתחדש להראב"ד לומר דהא לא מתוקמא אלא בתר דנייחי וצ"ע:

ב)

ועתה נבוא לדברי הרמב"ם הנה זה פשוט דהרמב"ם מיירי שהזיקו בדרך הלוכם, ובאמת ה"נ מוכח בפשיטות דמתני' קאי בהדי דאזלי דהא קאי ארישא דמתני' התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבור, היה דליל קשור ברגליו או שהיה מהדס ומשבר את הכלים משלם חצי נזק, א"כ פשוט דמיירי שהזיקו בדרך הלוכם, אכן דבמתני' קס"ד דגמרא דאיירי בתר דנייחי, אך כ"ז מתני' דטובא אשכחן דמפרשינן מתני' רישא וסיפא תרי גווני, אבל הרמב"ם שהוא מפרש דבריו כמו פוסק בודאי מוכח להדיא שדבריו בהזיקו בדרך הלוכם, דהא כן הם דברי הרמב"ם התרנגולים מועדים להלך כדרכם ולשבר, הי' חוט או רצועה קשור ברגליהן וכו', ועוד דהא הרמב"ם חלק פרקיו דיני שור לחוד ודיני בור לחוד ואי מיירי שקשר אדם דליל בתרנגול והתרנגול הוציאו והשליכו והזיק בתר דנייחי, א"כ הוא ממש בור המתגלגל ולא שייך כלל לדיני שור, ואף דבמתני' נמי דיני בור לחוד מ"מ אפשר דאיידי דאיירי מדיני תרנגול מסיים מדליל שבתרנגול, אבל בהרמב"ם לא שייך כלל לומר כן, ועוד דהא בהא דהצניע בעל החוט את החוט, שהראב"ד רוצה לפרש דאיירי בתר דנייחי, כתב הרמב"ם בלשונו להדיא והתרנגולים דרסו עליו והוציאוהו ונקשר ברגליהן ושברו בו את הכלים, ומלשון ושברו בו את הכלים מוכח שהתרנגולים שברו לא שהניחו את הדליל, ועוד דהא לפי המסקנא מיירי מתני' בהדי דאזלי', והרמב"ם בודאי צריך להשמיענו דינא דמתני' ואם הרמב"ם מיירי בתר דנייחי א"כ השמיט דין המשנה לגמרי ואין זה דרכו כלל, ועוד קשה טובא אם הוא בתר דנייחי דהוא ודאי בור איך חייב על כלים, ולפלא שהראב"ד לא עמד ע"ז ובגמרא דאמרינן מעיקרא דהוא משום בור ושקלינן וטרינן בהא דאיש בור ולא שור בור כתב רש"י בד"ה אבל קשרו אדם וז"ל חייב הקושר נזק שלם דהוי בור ואם נתקל בו אדם חייב בנזקו ודבר זה הרגיש הפנ"י בדברי רש"י ועוד כתב הפנ"י דאפשר לפרש דהא דתנן ושבר את הכלים קאי רק על מהדס, אכן בש"מ כתב הר"ר ישעי' ז"ל דמה דכתב רש"י על הא דקשרו אדם דמדאגבהי' קני' היינו כדי לחייב על כלים וקאי אליבא דרב רביה דר"ה דאמר דבלא אפקרי' משורו למדנו, וכן כתב שם תלמיד הר"פ ז"ל ולפלא שלא העירו דמקודם כתב רש"י להדיא דאיירי בהזיק אדם, ואולי דמקודם דהוי קאי אמתני' לא רצה רש"י לבאר דוקא אליבא דרב, אבל אח"כ דאמר דר"ה בעלמא איתמר ביאר שפיר רש"י ד' ר"ה אליבא דרב רבו, עכ"פ על הרמב"ם הוא תימה רבה דכ' להדיא דשברו את הכלים וגם פסק כשמואל דבלא אפקרינהו נמי בור הוא, וגם מה שכתב הראב"ד דמה שפסק הרמב"ם דמשלם חצי נזק הוא משום דס"ל כרבא דמספקא לי' גבי דרסה על הכלים ונתגלגל למקום אחר אי בתר מעיקרא אזלינן או בתר תבר מנא, לכאורה זה קשה בדעת הרמב"ם דהא פסק לקמן גבי זרק כלים מראש הגג כרבה, ועוד דאם טעמו משום דס"ל דהוי ספיקא א"כ למה לא פסק דאם תפס התובע נזק שלם דאין מוציאין מידו כמו שפסק בכל הספיקות.

והנה הראב"ד בשיטה מקובצת במתני' דהי' דליל קשור ברגליה דמשלם חצי נזק הקשה דמ"ש מעגלה מושכת בקרון, ותי' דהא דמשלם חצי נזק לאו משום צרורות אלא משום דלאו אורחיה, וכן בדברי הגמרא דקאמר אלא מתני' באדיי אדויי כתב שם הראב"ד ג"כ וז"ל פי' בהדי דקא אזיל ואדיי אדויי והו"ל משונה, וכן ברבינו חננאל על הגמרא בהא דאדיי אדויי כתב וז"ל פירש שדידה התרנגול את הכלי בדליל שברגלו ושברו שהוא משונה וכו' אכן בהרמב"ם גם פירוש זה א"א לפרש חדא דהר"ח והראב"ד ע"כ שמפרשים דכונת הגמרא בהא דקאמר בדאדיי אדויי היינו שהתרנגול דידה בכונה את הכלי בהדליל שברגלו, וכן מורים דברי הר"ח שזהו ודאי משונה, אבל הרמב"ם הא מפרש להדיא שבדרך הלוכו נסתבך כלי באותו החוט והיינו שנסתבך מאליו א"כ הוא בודאי אורחי', וא"א לומר כלל שהוא משונה, ועוד דאי הי' הדין חצי נזק משום משונה הי' מפרש כמו שפי' בהא דתרנגול שהושיט ראשו שכ' ואם הי' הכלי ריקן ה"ז משונה ומשלם חצי נזק ככל הקנסות, ואף שמצינו ג"כ שאינו מפרש היינו היכי דליכא למטעי בדין צרורות אבל הכא בודאי הי' לו לפרש, ע"כ לא נוכל לפרש כן בדברי הרמב"ם:

ג)

והנראה בדעת הרמב"ם עפי"מ שכתב הפנ"י בסוגיא זו בביאור שיט' רש"י לחלק בין שליף שעליה לדליל דדוקא דבר שנתחבר מדעת הבעלים חשוב כגופה ולהכי תניא להדיא שליף שעלי' פרומביא שבפי' זוג שבצוארה וחמור במשאו וכן עגלה מושכת בקרון, ולא קתני סתמא דכל דבר המחובר לגופה כגופה, ומוכח דדוקא דבר שנתחבר מדעת הבעלים הוי כגופה אלא דצריך להוסיף על דבריו דהקשה על זה מכלב שנטל חררה דאמרינן דעל מקום גחלת משלם נזק שלם, משום חציו, ולא הוי צרורות אף שלא נתחבר הגחלת מדעת הבעלים, וכתב ע"ז הפנ"י דסובר רש"י דעל אש של כלבו נמי חייבתו תורה דליכא דרשא איש אש ולא שור אש.

ודבריו תמוהים מאד דהא הגמרא משני אליבא דר"ל אחר שהקשה האי אש לאו ממונו דבעל כלב, וע"ז מתרץ דהמשנה קאי על מקום גחלת, וא"כ איך שנפרש קושיית הגמרא אם כפי' התוס' משום דבבהמה ליכא חיוב אש משום ממונו או כפי' רש"י משום דהגחלת לאו ממונו הוא וכמו שרצה שם ליישב דעת רש"י עכ"פ משום דין אש הא קאמר הגמרא להדיא דלא שייך לחייב, וע"כ דתירוצא דמקום גחלת הוא בלא דין אש, ועוד דמפורש זה להדיא לקמן דף מ"ד בהא דפריך והא צרורות נינהו ומשני דקא אזיל מיני' מיני' ומוכח להדיא דאם דחף השור את הכותל על האדם ודחפו עד שנפל עליו לא הוי צרורות, עוד יש להוכיח מהא דקרן תלושה ריש מכילתין ודוחק להעמיד שתחבו הבעלים את הקרן בפיה ולכן צריך להוסיף על דברי הפנ"י דמה שלקחה הבהמה ברצונה והזיקה בה הוי כמו שהזיקה בגופה ורק במה שנסתבך או נקשר בה בזה יש חילוק בין מדעת הבעלים או שלא מדעת הבעלים.

איברא דעומד לנגדנו דברי הירושלמי הובא ברשב"א היתה טבלא מונחת וזכוכית עלי' דרסה ע"ג טבלא ונשברה הזכוכית על הטבלא משלם נזק שלם ועל הזכוכית חצי נזק, היתה טבלא מונחת זו ע"ג זו ודרסה על העליונה משלם נזק שלם ועל התחתונה חצי נזק ומוכח דגם בדרסה על העליונה דיודעת בדריסתה ומ"מ לא הוי העליונה כמו גופה לחייבה על התחתונה, ואין לתרץ דשאני התם שלא ידעה שבדריסתה על העליונה שוברת התחתונה דהא לקמן גבי נתחככה ונפל על האדם נמי לא ידע שיפול על האדם כמש"כ התוספות שם, וא"כ הוי ממש כמו הא דירושלמי ומ"מ אמרינן דלא הוי צרורות.

והנה הרשב"א הביא הא דירושלמי למימרא סתמא, אבל בירושלמי איתא ר' ירמי' בעי דרסה על נוד מלא שמן על הנוד משלם נזק שלם ועל השמן משלם חצי נזק היתה טבלה מונחת וכו' איברא דהפ"מ פירש דהכונה כמו פשיטא בהנך תלתא והבעיא הוא רק על סוף המימרא אם דרסה על טבלה ברה"ר ונתגלגלה לרה"י ונשברה, משמע דכן מפרש הרשב"א אבל באמת פירוש זה אינו מתקבל דבשלמא אם הי' מענין אחד הי' שייך פירושו כמו דאשכחן בבבלי טובא, אבל כאן הוא שלא מענינא כלל ומה שייך תחילת המימרא למימר פשיטא לסוף המימרא דאיבעי לי' הא הוא ענין אחר לגמרי וע"כ דכל הנך מימרות הוא רק אבעיות ומצוי טובא בירושלמי דאומר בעי ומסיק צד אחד והכונה מי אמרינן דמשלם על התחתונה חצי נזק, ומילתא דאיבעי בירושלמי איפשטא בבבלי דמשלם נזק שלם כמו שהוכחנו. עכ"פ זה נוכל לומר ברוחא דדליל שעלי' כיון שנסתבך שלא בכונתה ושלא מדעת הבעלים לא הוי כגופה, והיזקו הוי צרורות וכמו שכתב הפנ"י:

ה)

ועתה עלינו לחדש עוד יותר מטעם זה והוא דכיון דנתחבר הדליל שלא מדעת הבעלים והדליל לא הוי כגופה א"כ מה שעושה התרנגול ע"י הדליל שנקשר על רגלו ואינו מכוין כלל שימשוך ע"י הדליל איזה דבר לא נקרא מעשה התרנגול כלל, כן הי' נראה לכאורה ובאמת הדברים מפורשים ברבינו חננאל על הא דאמרינן בדף מ"ד והנזקין שלא בכונה ר"י מחייב ור"ש פוטר, וכתב ע"ז הר"ח ז"ל הובא בש"מ ר"ש לטעמי' דבר שאינו מתכוין [מותר] ור' יהודה מחייב ואע"ג דקיי"ל כר"ש לענין פטורי שבת יש מי שאומר בהא הלכתא כר' יהודה דהא ר"ש ור"י הלכה כר"י ויש מי שאומר כיון דאמור רבנן הלכה כר' יהודא בעירוב מכלל דלית הלכתא כותי' במקומות אחרים עכ"ל. והנה לדינא לומר דהרמב"ם סובר בהא דהניזקין שלא בכונה כר"ש דפטר קשה לומר כן משום דלא הי' הרמב"ם סותם דין זה והיה כותב הלכה זו מפורשת, אלא דבאמת דברי רבינו חננאל קשים המה דהא בגמרא אמרינא דפלוגתא דר' יהודה ור"ש הוא מטעם אחר דר"י יליף מכופר וכמו דבכופר חייב שלא בכונה ה"נ בנזקין, ור"ש יליף מקטלא והנה עיקר פלוגתא דוהנזקין שלא בכונה כתב הראב"ד ז"ל בש"מ וז"ל והנזקין שלא בכונה בנזקי שור קאמר ומאי שלא בכונה שנתכוין להזיק לזה והזיק לזה אבל שן ורגל אף על פי שאין כונתם להזיק אבל מתכונת היא לדריסה ולאכילה עכ"ל, ולפי פירוש הראב"ד לא דמי לדשא"מ דאיסורין דלא שייך לומר דלא נחשב מעשה של השור דהא עיקר המעשה עשה בכונה ורק דלא נתכוין לזה ולא שייך לומר דבשביל זה לא הוי מעשה דידי' דהא עיקר המעשה עשה בכונה ולא שייך טעות בבהמה, אלא דלענין מיתה של השור בזה ילפינן ממיתת בעלים דדוקא אם הוא מכוין להרוג, אבל לא נוכל לדון כאן מדין דבר שאינו מתכוין דגבי איסורין דהתם הטעם דלא נחשב מעשה כלל כיון דנעשה בלא כונה, ולפי"ז שפיר נוכל לומר בדעת הרמב"ם דיועילו לנו דברי ר"ח ז"ל מה שדימה דין היזק בהמה בלא כונה לדין דבר שאינו מתכוין גבי איסורין ואנו רואין סברת הר"ח ז"ל דאפשר לדמות זה לזה, וכיון דקיי"ל באיסורי דדבר שאינו מתכוין מותר אלמא דלא חשיב מעשה לכן גבי בהמה נמי לא חשיב מעשה אבל כ"ז בלא נתכוין כלל למעשה זו, אבל נתכוין לזה והזיק את זה לא שייך כלל להך דינא וזה נוכל לדין רק אי ילפינן מקטלא דשור, ובזה פליגי כאן ר"י ור"ש ובזה קיי"ל כר' יהודא ולכן לא הוזכר ברמב"ם דין דהנזקין שלא בכונה, אבל היכי שלא נתכוין השור למעשה זה כלל והמעשה נעשה ממילא בזה נוכל לדון מדבר שאינו מתכוין דכה"ת דמותר, והדברים מבוארין כפי הסברו של הראב"ד שהבאנו שכתב דאף דבשן ורגל חייב שלא בכונה משום דשן ורגל אף שאינה מתכונת להזיק, אבל מתכונת לדריסה ולאכילה ואפילו בצרורות דאינה מתכונת שילכו הצרורות ויזיקו, אבל עיקר התזת הצרורות הוי כמו מה שדרסה ברגלה דהא עיקר ההתזה עושה בדרך הלוכה והוי כמו כונת דריסה וכמו שכתב הראב"ד, וא"כ דוקא היכי שהיא מתכונת לדריסה כדין רגל, אבל היכי שאינה מתכונת גם לדריסה כמו בחוט הקשור ברגלה שאף שהיא מכונת להליכה אבל אינה מכונת לעשות מעשה בחוט הקשור בה איכא למימר דהוי שלא בכונה ממש, ולא דמי לצרורות כמש"כ דבצרורות מכונת היא לעשות מעשה בדריסתה ושע"י דריסתה היא מתזת צרורות, ואה"נ שלפי"ז גם בשליף שעלי' לפי דברינו לא הוי חשיב כונת מעשה אלא דשליף שעלי' חשיב גופה וכיון שהיא הולכת בכונה ועושה מעשה בהשליף הוי כמו שעושה בגופה וחשיב מעשה בכונה, אבל חוט דלא הוי כגופה הוי שלא בכונה, אלא דלפי דברינו בזה עוד עדיף מן הנזקין שלא בכונה דשם בנתכוין לזה והזיק לזה וקיי"ל בהא כר' יהודא אבל בלא נתכונה כלל דמי לדבר שאינו מתכוין דכל התורה וקיי"ל בהא כר"ש:

ו)

ונוכל קצת לבאר דברי ר"ח ז"ל דבאמת הוא סותר עצמו דמתחלה כתב דפלוגתא זו הוא לטעמייהו דר"י ור"ש דפליגא בכה"ת בדבר שאינו מתכוין, ואח"כ כתב ויש אומרים דהלכה כר"י וי"א דהלכה כר"ש דהא כיון דאזלי לטעמייהו ובדבר שא"מ דעלמא הא קיי"ל בודאי כר"ש ע"כ נראה דהר"ח כלל בהא דהנזקין שלא בכונה תרתי, דבמעשה שלא בכונה ממש אזלי לטעמייהו בפלוגתא דדשא"מ דכה"ת דבזה קיי"ל כר"ש אלא דבהא דמוקמינן בגמרא דפליגא אי ילפינן מקטלי' דשור או מכופרו דזה היינו בנתכוין לזה והזיק זה, בזה מספקא לר"ח אי קיי"ל כר"י או כר"ש ואולי יש חסרון דברים בר"ח ז"ל, אבל עיקר הדברים מכונים כמו שבארנו.

ולפי"ז יצא לנו דהיכי שעיקר המעשה נעשה שלא בכונה כלל באמת קיי"ל דפטור כשאר דשא"מ דכה"ת ואף דבאדם מחלקינן בין פס"ר לאינו פס"ר, היינו היכי שהאדם יודע שזהו פס"ר אבל הכא בבהמה הא גם בזה גופא אינה יודעת שהוא פס"ר ולכן לא נחשב מעשה, ואפי' נימא דשייך גם באופן זה פס"ר ועיין בהגהת הגרעק"א ביו"ד סימן פ"ז מ"מ לא קשה אם נימא דבבהמה גם בזה לא חשיב מעשה דעכ"פ לא דמי לשן ורגל דכתיב ושלח וביער ומתכונת לדריסה ולאכילה כמש"כ הראב"ד כנ"ל, ומה שהרמב"ם לא פסק בזה להדיא לפטור משום דעיקר פלוגתא דהנזקין שלא בכונה הוא בנתכוין לזה והזיק זה, ובזה סובר דקיי"ל כר' יהודא ולכן לא הביא זה בנזקין והביא רק לענין מיתת השור דפטור ובכופר הביא דחייב וכיון שלא הביא לפטור מסתמא אמרינן דחייב דהא לא הזכיר דין כונה בנזקין, וזהו על כונת היזק אבל דין זה שהדריסה הי' שלא בכונה השמיענו כאן הרמב"ם בדינא דדליל דבאמת קשה לצייר דריסה שלא בכונה באופן אחר, והשמיענו כאן דפטור דלא נחשב מעשה הבהמה ולא הוי דומיא דרגל וכנ"ל, ונתבאר בזה שיטת הרמב"ם בהא דנקשר מאליו דאמרינן דלא נחשב מעשה התרנגול לחייב הבעלים ואף שהוכיחו התוספות דהאי תרנגול הוי כמו רוח מצוי' כיון דפריך בגמרא ואי לא אצנעי' פושע הוא, זהו רק לגבי בעל הדליל שצריך לשמור מזיק שלו שלא יגררהו תרנגולין, אבל מ"מ לגבי בעל תרנגול כיון שאינו עומד לכך ואין דרך הלוכו ממש, בזה יועילו לנו דברי הר"ח שדמה הנזקין שלא בכונה לדבר שאינו מתכוין דכה"ת דקיי"ל כר"ש וכתבנו דזה שייך לענין אם הזיקה בלא כונת דריסה וכנ"ל:

ז)

אכן במה דסובר דקשרו אדם חייב חצי נזק וגם בעל הדליל אם לא הצניע חייב חצי נזק אכתי צריך ביאור והנה בהך דינא אם שייך לחייב בעל הדליל על מעשה התרנגול שהשיג הראב"ד בפשיטות על הרמב"ם דלא שייך לחייב בעל הדליל שלא נתקל אדם בבורו, נחלקו בזה רש"י ותוספות בסוגיא דרש"י כתב בהא דכי איתמר דר"ה בעלמא איתמר משום דבמתני' דמיירי בהדי דאזלי לא שייך לחייב את הקושר, ואינו חייב אלא בעל תרנגול והתוספות כתבו דלהקושר נמי שייך לחייב משום אשו מידי דהוי אאבנו וסכינו ומשאו דהתרנגול הוי כרוח מצוי' מדפריך ואי דלא אצנעי' פושע הוא.

והנה בביאור שיטת רש"י ישבתי בפשיטות וכן מצאתי בנחלת דוד דאינו דומה לאשו ואבנו וסכינו ומשאו, דבאש האש עושה ההיזק וכן באבנו וסכינו ומשאו הרוח עושה רק הפעולה להפיל האבן מהגג, אבל ההיזק עושה אח"כ האבן בכובד של עצמו, אבל הכא בדליל הדליל אין בכחו להזיק, רק התרנגול בכחו לבד עושה ההיזק ע"כ לא שייך לחייב את בעל הדליל, ומצאתי אח"כ שכן כתב כבר הרשב"א בשיטה בב"ב דף כ"ו בסוגיא דרקתא לחלק בין רקתא לאבנו וסכינו ע"ש, אכן בשיטת התוספות יש לומר דכיון דעכ"פ הדליל נעשה יד להיזק ובלא הדליל לא היה אפשר להתרנגול להזיק, לזה נעשה בעל הדליל ג"כ שותף בההיזק ולא גרע שותף במעשה ההיזק ע"י שהוא יד להמזיק משותף בההיזק ע"י שנעשה תקלה לההיזק כמו אבן שהוא על פי הבור שנקרא שותף בשביל שבלא האבן לא הי' נעשה ההיזק שלא היה נופל אף דעיקר ההיזק נעשה ע"י הבור, א"כ מאי גרע הדליל שהוא יד להמזיק שעכ"פ בלא הדליל לא היה אפשר להתרנגול להזיק.

ואמנם יש לדון ולומר דאי משום יד להיזק לא היה עדיף יותר מדין בור אף שההיזק הי' בדרך הולך ומזיק, כיון שהדליל לא הזיק בכחו רק נעשה יד להיזק, ונ"מ בזה דלא ליחייב על כלים כדין בור ולפנינו נבאר עוד בזה:

ח)

והנה כל זה ישבנו שיטת התוס' אכן בדברי הרמב"ם קשה לכוין עם שיטת התוספות דאי היה טעמו כשיטת התוס' דבעל הדליל חייב משום אש לא היה שייך בזה דין צרורות.

ונראה דהרמב"ם סובר דחיוב הקושר או בעל הדליל אינו על מעשה הדליל אלא על מעשה התרנגול דאף דלגבי בעל התרנגול לא נחשב היזק הדליל אלא היזק שלא בכונה דפטור, אבל הקושר כיון שקשר הדליל ונעשה יד להתרנגול א"כ הוא עשה את התרנגול למזיק ע"י הדליל ונתחייב במעשה התרנגול ע"י הדליל שלו שנעשה יד להיזקו, דכיון שעשה יד להיזק התרנגול והוא גרם אפשרות היזקו של התרנגול נתחייב במעשה התרנגול, ולגבי הקושר לא נימא דהתרנגול הא הזיק שלא בכונה משום דהוא קשר הדליל להתרנגול ולגבי דידי' הוי בזה דין רגל ממש דהא דרך התרנגול לילך ולהזיק ע"י הדליל ואף שאין התרנגול של הקושר אשכחן דין כזה במעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו דלשיטת התוס' חייב מדין שן אף שאין הבהמה שלו, ואף דלשיטת הרשב"א אינו מדין שן אלא מדין מזיק אפילו ברה"ר כבר בארנו בפרק א' הלכה א' אות י"א ענין מעמיד עפ"י הירושלמי ומשמע דכן דעת הרמב"ם דחיובו מדין מזיק מ"מ אינו חייב יותר מדין שן ופטור ברה"ר ע"ש שבארנו הדברים בארוכה וממילא דאינו חייב אצרורות אלא חצי נזק.

אלא דיש לנו לחלק בין שני הגדרים שכתבנו היינו א' דדליל אינו כמו שליף שעליה ובכל אופן לא הוי יותר מצרורות, ב' דכיון דלא הוי כמו גופה לכן פטור לגמרי, דלענין הקושר יהיה נ"מ דאף שאמרנו דלגבי הקושר שנחייב אותו על היזק התרנגול כיון שהוא עשה יד להיזקו וכמו מעמיד לשיטת התוס', ולגביה לא נימא דלא הוי רגל בדרך הלוכה כיון דהוא קשרו ועשה אותו למזיק בדרך הלוכו, מ"מ אפילו לגבי הקושר לא הוי הדליל כמו שליף שעליה דדוקא שליף שנתחבר מדעת הבעלים בזה אמרינן דדבר המחובר לגופה כגופה דמי אבל דליל שנקשר שלא מדעת הבעלים אף שאנו מחייבין את הקושר דלגבי דידי' הוי רגל בדרך הלוכה אבל מ"מ לא הוי כמו בגופה ממש לכן עכ"פ לא הוי יותר מצרורות אפילו לגבי הקושר, ומבואר עכשיו דעת הרמב"ם דהקושר חייב על הדליל מטעם דין צרורות דאינו אלא חצי נזק:

ט)

ועתה עלינו לבאר עוד דבריו במה שכתב ואם היה לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל, והנה אי אפשר דבאמת חייב מטעם בור דהא בור פטור על כלים וכמו שכתבנו למעלה, לבד מה דלא שייך בבור חצי נזק, וע"כ דכונתו דאם היה לחוט בעלים נעשה בעל החוט ממש כמו הקושר וחיוב זה לעשות בעל החוט כמו הקושר זה נלמוד מדין בור המתגלגל, ויהי' כאן הצטרפות של בור ושור, ואף דאם החיוב גם מדררא דבור א"כ צריך להיות פטור על כלים, נוכל לומר דסובר הרמב"ם כשיטת הרא"ש דהיכי דלמדין מבור ושור אין בהם קולי שניהם אלא קולא של בור, והיינו משום דעיקרו הוא בור דהוי בתר דנייחי וא"כ ה"נ כיון דהזיקו בהדי דאזלי נלמוד רק מדין בור לחייב הבעלים אבל כיון שעכ"פ נעשה יד להתרנגול והזיק בהדי דאזלי נתחייב משום זה על מעשה התרנגול ואין בו דיני בור אלא דיני שור:

י)

ועכשיו עלינו לבאר דברי הגמרא והנה מעיקרא מוכח להדיא דבעי הגמרא לאוקמי בתר דנייחי דהא אמר איש בור ולא שור בור, וטעמא דגמרא דכיון דאמר ר"ה לא שנו אלא שנקשר מאליו, אבל קשרו אדם חייב, וכיון דבנקשר מאליו קתני במתניתין דחייב חצי נזק א"כ ע"כ דבקשרו אדם חייב נזק שלם וכן פירש"י דאבל קשרו אדם חייב היינו נזק שלם, וכיון שבארנו דמה דמחייב ע"י לתא דתרנגול אינו אלא צרורות, ומשום הכי קתני במתני' דחייב חצי נזק א"כ גם קשרו אדם אינו חייב אלא חצי נזק ולכן הוי סבר לאוקמי בתר דנייחי וכן פירש"י אבל קשרו אדם חייב הקושר נזק שלם דהוי בור, וא"כ ע"כ דמתני' דקתני דנקשר מאליו אינו חייב אלא חצי נזק, ע"כ דאינו משום דין צרורות אלא דמדין בור אינו חייב אלא חצי נזק, וע"ז פריך בגמרא נקשר מאליו מאן חייב אלימא בעל הדליל אי דאצנעי' אנוס הוא ואי דלא אצנעי' פושע הוא פי' וכולי נזק בעי לשלומי כדפירש"י אלא בעל תרנגול מ"ש כולי' נזק וכו' איש בור וכו', ולכן אמר אלא מתני' בדאדיי אדויי וזהו לפי' הרמב"ם שגרר בהדליל את הכלי עד שנפל ונשבר, ובהא דאדיי אדויי דגבי גחלת פי' ג"כ הרמב"ם שגרר הגחלת על הגדיש ומוכח דאינו מפרש אדיי אדויי בלשון זריקה אלא בלשון גרירה ולכן גם בקשרו אדם אינו חייב אלא חצי נזק וכמו שנתבאר, וכי איתמר דר"ה בעלמא איתמר דליל הפקר, ובזה מפרש הרמב"ם דלא כפירוש רש"י דגבי דליל הפקר מיירי בתר דנייחי ומטעם בור אלא דגם בדליל הפקר מיירי בגוונא דמתני' באדיי אדויי והנ"מ הוא רק דאי קאי אמתני' דתנן דמשלם חצי נזק, וא"כ ע"כ כי קאמר לא שנו אלא שנקשר מאליו אבל קשרו אדם חייב היינו דקשרו אדם משלם נזק שלם, אבל עכשיו דר"ה בעלמא איתמר אינו כלל לחייב נזק שלם אלא לומר דגבי דליל הפקר דווקא קשרו אדם חייב והיינו חייב כדינא דמתני' אבל נקשר מאליו פטור לגמרי, ואמר עוד בגמ' משום מאי מיחייב אמר ר"ה בר מנוח משום בור המתלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה, והנה לכאורה משמע בגמרא דקאי על קשרו אדם והרמב"ם כתב הך טעמא דבור המתגלגל על נקשר מאליו ולא על קשרו אדם ומוכח דסובר דקשרו אדם אינו צריך לדין בור המתגלגל והי' אפשר לומר דהך משום מאי חייב לא קאי על הא דאמר קשרו אדם חייב אלא אמתני' קא הדר אבל לא משמע כן, ונראה דבאמת אמתני' לא מצי פריך משום מאי חייב דכל מה שאנו צריכין טעם לחייב היינו אם אנו באין לחייב בעל הדליל או הקושר, אבל אם אנו מחייבין את בעל התרנגול הא אפשר דלא סברה מתני' כהך סברא שכתבנו דהוי כמו שלא בכונה דבכה"ת לא חשיב מעשה דאינו אלא לר"ש, וא"כ בפשטות אפשר דמתניתין כר' יהודא ונחשב מעשה לגבי התרנגול ומ"מ כיון שלא נתחבר מדעת הבעלים אינו חשוב אלא צרורות וכמו שכתבנו, וא"כ הוי ניחא מתני' בפשיטות, אלא על קשרו אדם דאמר ר"ה דחייב הקושר בזה שפיר משום מאי מחייב הקושר על מעשה התרנגול וע"ז אמר ר"ה בר מנוח משום בור המתגלגל וכמו שכתבנו דהוי בזה דינא דבור ושור:

יא)

אכן הרמב"ם לא פסק גבי קשרו אדם דצריך לדינא דבור המתגלגל ונראה לבאר עפי"מ שכתבתי בפרק א' הלכה א' אות י"ב דהרמב"ם מפרש הא דאמר בדף נ"ו וליסטים נמי דהכישוה דלא כפי' רש"י והרא"ש דאשמועינן דכשהכישוה במקל נעשו גזלנים דלא איצטריך כאן לאשמעינן דיני משיכה בגזלן אלא דהכישוה שלא ע"מ לגוזלה אלא שע"י שהכישוה הלכה לקמה ונתחייבו מתורת מעמיד והוא כמו תי' קמא דקמו לה באפה דלא הוי משום חיוב גזילה וגם לפי' רש"י והרא"ש אינם חלוקים אלא בהא דאמר בגמרא וליסטים נמי דהכישוה, אבל הא דאמר הכישה אמרת לן גם רש"י מפרש דהוא מדין מעמיד, אבל זה חידש אביי דאמר לרב יוסף הכישה אמרת לן אבל מעיקרא אליבא דרבה סבירא לן דדוקא מעמיד או קם לה באפה שהעמידה על הקמה ממש אבל מה שהכישה והלכה ע"י זה לקמה לא הוי ברי הזיקא ולא הוי בזה מעמיד א"כ נוכל לומר שפיר דלפי"מ דס"ל לגמרא אליבא דרבה דדין מעמיד הוא דוקא מעמיד ממש, א"כ קושר דליל ברגל התרנגול לא הוי מעמיד דהא אינו ברי הזיקא וע"כ אנו באין בזה לדין בור ולצרף דין בור ושור, ולכן נוכל לומר דסוגיא דהכא הוי סבר כרבה, ולכן גם בקשרו אדם צריך לדין בור המתגלגל, אבל לפי"מ דקיי"ל כאביי דהכישה במקל נמי נקרא מעמיד וחייב בזה על נזקי בהמה מדין אדם המזיק אלא דאינו חייב אלא בחיובי דיני הבהמה וכמו שכתבנו, וא"כ גם הכא כשקשר הדליל ברגל התרנגול הוי בזה אדם המזיק דאף דגבי הכישה והלכה לקמה ודאי דווקא שהכישה קרוב לקמה והלכה ע"י זה לקמה דכן מוכח לשון הרמב"ם מ"מ הכא הוי מעמיד בקשירה לחוד דהתם הכישה בעלמא לא עשה היזק כלל, אבל הכא כיון דרגל הזיקו מצוי וע"י הדליל ילך ויזיק שפיר חייב משום מעמיד דהא סובר הרמב"ם דאם פרץ דלת בריאה והלכה והזיקה חייב משום מזיק והוא מגדר מעמיד ולכן סובר שפיר הרמב"ם דלהלכה בקשרו אדם לא נצרך לדין בור המתגלגל משום דחייב מדין אדם ושור ולא מדין בור ושור, אבל בנקשר מאליו צריך לדין בור המתגלגל דהוא מדין דבור ושור וכמו שבארנו:

יב)

עוד דרך אחר אפשר לומר בבאור דברי הרמב"ם בהא דקשרו אדם ונאמר כדעת הראב"ד דהא דאינו מחייב בקשרו אדם אלא חצי נזק קאי נמי על בעל תרנגול ולא על קשרו אדם אחר דווקא וא"כ ודאי הוי כשליף שעלי' ומה דאינו מחייב אלא חצי נזק הוא משום דס"ל כרבה דמספקא לי' אי בתר תבר מנא אזלינן, אלא דכתבנו דא"כ אמאי לא הזכיר הרמב"ם דאם תפס נזק שלם אין מוציאין מידו, אכן לדעת הרמב"ן במלחמות שיישב שיטת הרי"ף דמה דאמר תיפשוט לי' מדרבה הוא דניפשוט דבתר תבר מנא אזלינן א"כ ניחא שפיר דמיפשט פשיטא להרמב"ם דבתר תבר מנא אזלינן ואינו משלם אלא חצי נזק, אכן לקמן הארכנו ליישב שיטת רש"י ולמשדי נרגא בשיטת הרמב"ן והא דהביא הרי"ף אוקימתא דרב ביבי בר אביי דקא אזיל מיני' מיני' מבואר בחי' הרשב"א דלא גרסינן בדברי הרי"ף מיני' מיני' אלא מיני', והיינו דמיני' מיני' משמע דדחפוהו עד שנשבר ממש ודקא אזיל מיני' היינו לאפוקי דלא רק שהי' מחטטין בחבל עד שנפסק וממילא נפל הדלי דזה לא הוי מעשה בגוף הדלי אפי' למ"ד בתר מעיקרא אזלינן אלא דקא אזיל מיני' היינו שדחפו להדלי עד שנפל, אכן בלשון הרמב"ם יש להסתפק אם אפשר זה התירוץ שכתב והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר, ולפי ד' הרשב"א אנו צריכין לומר דכונתו שנתגלגל מחמתן רק עד שנפל וממילא מן הנפילה נשבר, והנה גרסת הרשב"א בד' הרי"ף א"א לומר דכוונתו לגרוס כן גם בגמ' דבתירוצא דרב ביבי א"א לומר דלא גרסינן מיני' מיני' דרב ביבי בודאי בא ליישב דלא נפשוט דבתר מעיקרא אזלינן, וע"כ כונת הרשב"א דהרי"ף אינו מכוין לתירוצו דרב ביבי והוא דחוק.

והנה מה דפריך בגמ' על בעיא דרבא ותיפשוט לי' מדרבה דבתר מעיקרא אזלינן יש לעיין בזה דהא זה פשוט דדין מנא תבירא הוא דוקא בעומד להשבר בודאי וכן כתב הרמב"ם להדיא וא"כ איך מוכיח מהא דזרק כלי מראש הגג שההיזק הוא בודאי לדרסה על כלי ונתגלגל למקום אחר שדבר המתגלגל אין ההיזק ודאי כמו דבר הנופל באויר ואפשר שיופסק גלגולו ע"י אדם. ומה דבעי רבא בנתגלגל למקום אחר אינו תלוי כלל במנא תבירא אלא דכיון דעכ"פ לסוף נשבר מגלגול זה בעי אם אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף, וצריכים אנו לומר דהגמ' הוי סבר, דכיון דעכ"פ לבסוף נשבר אמרינן מנא תבירא הוי דהא אגלי מילתא דעומד הי' לישבר ולכן אמרינן דהי' מנא תבירא בשעת הזריקה דהא קמן שלא הצילו אותו מהגלגול ונשבר מזה אבל באמת להלכה מכיון דרב ביבי מוקי לברייתא דקא אזיל מיני' מיני' ולכן נוכל לומר דלמסקנא באמת נחלק בין היכי דהדבר הוא בודאי אבוד דאז אמרינן מנא תבירא תבר, וכמש"כ הרמב"ם שלא שבר אלא כלי שעומד להשבר מיד בודאי, אלא ע"י גלגול לא אמרינן כלל מנא תבירא תבר, ולכן זהו שכתב הרמב"ם שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר, והיינו שלא רק שנשבר ע"י תחלת גלגולם ונתגלגל יותר ונשבר אלא שגלגלו אותו עד שנפל ונשבר ובשעת הנפילה כבר היתה השבירה מוכרחת, ובזה אמרינן מנא תבירא ולא הוי צרורות אבל בשעת הגלגול קודם הנפילה אכתי לא הוי מנא תבירא ובמקומו הארכנו יותר ועכשיו מבואר דהכא גבי דליל כיון שכתב הרמב"ם ונתגלגל ונשבר הוי שפיר צרורות דבזה קיימ"ל בודאי דבתר תבר מנא אזלינן היכי דלא הוי מנא תבירא:

יג)

אכן כ"ז בארנו בדין קשרו אדם אם פירושו בעל תרנגולין, אולם אכתי צריך לבאר דין נקשר מאליו אם בעל הדליל לא שמר את הדליל דגם בזה חייב הרמב"ם חצי נזק, והנראה לבאר בזה וכן בקשרו אדם אם אינו בעל תרנגול דבאמת יסבור הרמב"ם לגמרי כשיטת התוס' דחיוב בעל הדליל יהיה משום אש, וכמו שבארנו דאף שההיזק הוא מכח התרנגול אבל הדליל נעשה יד לההיזק וחייב מגדר בור שג"כ ניזק בו הניזק, ורק דאי משום בור הי' פטור על כלים, בזה נאמר דכיון דעכ"פ ההיזק הוא בהדי דאזלי יש בזה דין אש ורק דילפינן מבור וזהו מה דאמר בגמ' וכן ברמב"ם דהוא משום בור המתגלגל הכונה בהדי דאזלי וילפינן מבור ואש וכיון דעיקרו אש שהוא נלמד מבור אינו פטור על כלים וכמש"כ למעלה עפ"י שיטת הרא"ש, ומה דאינו מחייב הרמב"ם לבעל הדליל אלא חצי נזק זהו משום דעכ"פ גם התרנגול עשה מעשה ההיזק ולא יסבור הרמב"ם דחייב על מעשה התרנגול כיון דאין התרנגול שלו לא נדמה זה למעמיד ויהי' רק השאלה בזה אמאי לא חייב את בעל הדליל משום כי ליכא לאישתלומי, וכמו שכתבנו למעלה מדברי הש"מ, אכן יש לבאר זה דהנה בטעמא דכי ליכא לאישתלומי אמרינן בגמ' שני טעמים או דסבר כולה היזקא עביד ומש"ה אמרינן כי ליכא או דסבר פלגא היזקא עביד ומ"מ אמרינן כי ליכא משום דאמר אנא תוראי בבירך אשכחתי' והנה הרמב"ם בפי"ב הל' י"ט גבי שור שדחף לבור כתב שבעל הנבלה אומר לבעל הבור פחת נבלה זו יש לי אצלך וכו' כל שאני יכול להוציא וכו' והוא כד' הגמ' דאנא תוראי בבירך אשכחתי', ובהל' כ"א גבי שור של הדיוט ושל פסוה"מ שנגחו כתב בסתמא שהניזק אומר לו כל שאוכל להוציא מזה וכו' ויקשה למה צריך גבי בור טעמו וע"כ דגבי בור סובר הרמב"ם כהאבע"א דהאי פלגא והאי פלגא משום שהם שני ענינים השור דחף והבור המית, לזה אמר טעמא דבבור עכ"פ נגמר ונמצא ההיזק ואפשר דבאמת משום זה נאמר על הבור כולא היזקא עביד, אבל בלא סברא דאנא תוראי בבירך אשכחתי' אין אנו אומרים האי כולה והאי כולה, אבל בשני שורים שנגפו בב"א דבלא נגיחת כל אחד לא הי' מת ושניהם עשו מעשה מיתה אחת נמצא כמו שכל אחד המית כולו, אח"כ מצאתי כדברי ביש"ש בפ' הפרה ורק שכתב דבשני שוורים נוכל לומר דכל אחד עשה כל ההיזק ומשמע דכונתו דכיון דנוכל לומר דע"י נגיחת אחד היה מת לכן אמרינן כולא היזקא, ולכן הכי נמי גבי דליל שנעשה יד להיזק והתרנגול הזיק לא אמרינן האי כולה והאי כולה והכא ליכא סברא דאנא תוראי בבירך אשכחתי' דהתם הבור עשה עיקר ההיזק והכא הדליל לא הי' אלא יד לההיזק ולכן לא אמרינן כאן כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ולכן אינו חייב בעל הדליל אלא חצי נזק אף שבעל התרנגול פטור.

ואחר כתבי כ"ז ראיתי בספר קרית ספר להמבי"ט ז"ל שכתב וז"ל ושבירת כלי ע"י החוט המסובך ברגלי התרנגולים הוי משום צרורות וכדאמרינן בגמ' מתניתין בדאדיי אדויי ואם הי' לחוט בעלים ולא הצניעו חייב חצי נזק משום בורו המתגלגל דמייתי לה במה הצד בפרקא קמא משור ובור וכו' והכא משום דלא אזיק חוט שלו אלא בהדי תרנגול אינו חייב אלא חצי נזק כדאמרינן עכ"ל, והנה תחלת דבריו אינו בדרך הרמב"ם אלא כדרך רש"י בדאדיי אדויי ולענין חיוב בעל תרנגול וכמו שכתב בהקדמתו שסדר חבורו עפ"י סדר הרמב"ם אבל כתב ספרו עפ"י דברי המפרשים רש"י וכל הראשונים, אבל לסוף דבריו לענין בור המתגלגל מפרש ג"כ לענין אדיי אדויי ודלא כפי' רש"י דמיירי לענין בתר דנייחי ומ"מ כתב דחייב משום צרורות חצי נזק וכמו שכתבנו באופן הראשון, דכיון דע"י התרנגול הזיק הוי בזה דין צרורות גם לגבי בעל החוט דאין לפרש כונתו משום שותפות התרנגול דע"ז לא הי' כותב כדאמרינן שלא הזכיר שם מדיני שותפות כלל אף מה דאינו מחייב אלא בעל החוט משמע דסובר דכיון דלא שימר בעל החוט חוט שלו פטור בעל התרנגול והוא כפשטה דסוגיא דגחלת ודלא כגירסת רש"י ותוס' דגרסו וליחייב נמי אלא כגירסת הר"ח דגריס ולחייב בעל הגחלת ועיין במש"כ בהלכה י"ח בביאור דעת הר"ח והרמב"ם בזה ולפי דברינו שם אין ראי' גם לשיטת הר"ח והרמב"ם לכאן, עוד ראינו דסובר בעל קרית ספר דחייב בעל החוט על כלים ודלא כמו שפירש"י לשיטתו דמפרש בתר דנייחי דמיירי לענין היזק אדם אבל הקרית ספר מפרש הא דבור המתגלגל לענין אדיי אדויי ומשום דעיקר ההיזק נעשה ע"י התרנגול ובעל החוט חייב משום בור ושור לכן חייב גם על כלים וכמש"כ.

והנה זה זמן רב ששמעתי לבאר ד' הרמב"ם מהגאון הצדיק המנוח הר"ר צבי לעווינזהן זצ"ל חתן גאון וצדיק הדור מרן מוהרי"מ בעל חפץ חיים שי' ולא אזכור עיקר דבריו רק זה שהתחיל ג"כ בדרך הפנ"י ואולי נתעוררתי ממנו יהי' זכר צדיק לברכה:

-השמטות ומלואים-

במש"כ לעיל באות ה' עפ"ד הראב"ד דוהנזקין שלא בכונה בנזקי שור קאמר ומאי שלא בכונה שנתכוין להזיק לזה והזיק לזה אבל שן ורגל אע"פ שאין כונתם להזיק אבל מתכונת היא לדריסה ולאכילה, והנה הר"ח שם דימה דין זה דשלא בכונה בדין אינו מתכוין באיסורין, ובאיסורין דדבר שאינו מתכוין מותר היינו משום דלא חשיב מעשה וסברת הר"ח דה"ה לענין ניזקין דלא חשיב מעשה, ולכן בצרורות אף שאינה מתכונת להזיק אבל מתכונת היא לדריסה, אבל היכי שאינה מתכונת גם לדריסה כמו בחוט הקשור ברגלה איכא למימר דהוי שלא בכונה ממש וא"כ לפי"ז גם בשליף שעליה לא הוי חשיב כונת מעשה, אלא דשליף שעליה חשיב כמו גופה וכיון שהיא הולכת בכונה ועושה מעשה בהשליף הוי כמו שעושה מעשה בגופה וחשיב מעשה בכונה אבל חוט שאינו כמו גופה הוי שלא בכונה וחשיב כדבר שאינו מתכוין עי' במש"כ שם, הנה לפי"ז יש ליישב קושית הנח"ד בדף כ' שהקשה על מש"כ הרא"ש דהיכי דאית לדליל בעלים חייב גם בצרורות נזק שלם, דא"כ מה אמר בגמ' רבה עגלה מושכת בקרון קמ"ל והיינו דלא הוי צרורות כיון שגם בצרורות היכי שיש לו בעלים חייב נ"ש, ולפמש"כ א"ש דגם בשליף אי לא דהוי כגופו הוי פטור לגמרי לר"ש, ועוררני לזה א' מבחורי הישיבה.

יא

הי' חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק, בד"א כשקשרו אדם, אבל אם נקשר על רגליהן מאליו בעל התרנגולין פטור, ואם הי' לחוט בעלים ולא הי' החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל, הצניע בעל החוט את החוט והתרנגולים דרסו עליו והוציאוהו ונקשר ברגליהן ושברו בו את הכלים אף בעל החוט פטור שהרי אנוס הוא.

בהשגת הראב"ד: דבר זה איני יודע מהו דהא קשרו אדם דקאמר ודאי בעל התרנגול והא דקאמר חצי נזק משום דס"ל כרבא דמסופק לי' דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר צרורות הוו או גופים דחוט הקשור בו והרי הוא כשליף שעליה מעתה כשנתקשר החוט מאליו ונסתבך בו הכלי ונתגלגל ונשבר, אמאי פטור מ"מ צרורות דתרנגול הוא, ואפילו בחוט של הפקר חייב, ומ"ש עוד שאם הי' לחוט בעלים משלם חצי נזק, (ומשמע לי' דבעלים נמי משלמים חצי נזק) [כן הוא במגדל עוז ובפנים חסר] שלא מצינו בבור חצי נזק לאו מילתא היא דאי בתר דנייח אזיק בעל החוט נזק שלם הוא דמשלם בורו הוא ובעל תרנגול פטור הוא איש בור ולא שור בור ואם ע"י גלגול נשבר בעל החוט פטור דלאו בור הוא אלא צרורות דתרנגול וכחו הוא, ומ"ש אף בעל החוט פטור אנוס הוא דמשמע הוא הדין לתרנגול הא לא מיתוקמא אלא בשברו בתר דנייח ומשום דלאו שור בור דאי בהדי דאזלי בעל התרנגול אמאי פטור עכ"ל.

הנה הראב"ד השיג על הרמב"ם על שני אופני פירושים היינו בין אם נפרש דברי הרמב"ם דמיירי שהוציא את הדליל והזיק בשעה שהי' מונח אף דקשה לצייר המציאות בעצמו שהדליל בעת שהוא מונח יסתבכו בו כלים ויתגלגלו וישברו ובגמ' מצינו תקלה ע"י דבר שמונח רק בבע"ח, ובין אם הזיק בהדליל דרך הלוכו, והנה מתחלה פירש הראב"ד דברי הרמב"ם דמיירי שהזיק דרך הלוכו ולזה כתב דע"כ קשרו אדם היינו בעל תרנגול, וכונתו דאם נפרש דקשרו אדם היינו אחר, א"כ למה מחייב את הקושר חצי נזק, ולבעל התרנגול פוטר לגמרי הא גוף ההיזק עושה התרנגול, וזהו דלפי"מ שכתב הראב"ד פירושו בהרמב"ם דהוא משום דס"ל כרבה כתב דחוט הקשור בו הרי הוא כשליף שעליה, והיינו דאין טעם לפטור את בעל התרנגול דדליל הוי כשליף שעלי' ולזה מוכח דקשרו אדם היינו בעל התרנגול, והא דאינו חייב אלא חצי נזק משום דהכלי נתגלגל וס"ל כרבא דמספקא לי' אי בתר תבר מנא אזלינן, וע"ז הקשה אמאי פטור כשנקשר מאליו עכ"פ צרורות דתרנגול הוא, אכן במה שכתב הרמב"ם שאם היה לחוט בעלים חייב בעל החוט חצי נזק, ע"ז הוכיח הראב"ד דע"כ לא מיירי דרך הלוכו דאי בדרך הלוכו ס"ל להראב"ד דבעל החוט פטור לגמרי ובעל התרנגולים חייב, ומדכתב הרמב"ם דבעל החוט חייב לזה הוכיח הראב"ד דמיירי בדרך הנוח, והא דאינו חייב אלא חצי נזק משום דבעל תרנגול ג"כ חייב חצי נזק, וזהו דחקו להראב"ד לפרש כן בדברי הרמב"ם דבעל תרנגול נמי חייב חצי נזק, משום שלא מצינו בבור חצי נזק ואי בעל תרנגול פטור יתחייב בעל החוט לגמרי, וע"ז השיג דלאו מילתא היא דאי בתר דנייחי אזיק בעל החוט נזק שלם הוא דמשלם ובעל תרנגול פטור משום דאיש בור ולא שור בור, והא דבעל החוט חייב לגמרי לדעת הראב"ד נוכל לומר משום דקיי"ל כר' נתן, וכן רצה לומר בש"מ בפירוש הסוגיא אך אח"כ כתב בש"מ דמטעם אש יתחייב גם בלא דר' נתן כמו בעל האש שחייב אף שהרוח מוליכו, ואח"כ כתב הראב"ד דבמה שכתב הרמב"ם דאם הצניע את החוט אף בעל החוט פטור, דמשמע אף בעל תרנגול הא לא מתוקמא אלא בתר דנייח דאי בהדי דאזלי בעל התרנגול אמאי פטור, ודברי הראב"ד אלו קשה לבאר דבמאי נתחדש בזה להראב"ד הקושיא מסוף הלכה, הא זה הקושיא דאמאי פטור בעל התרנגול כשנקשר מאליו הקשה כבר בתחלת ההלכה כשכתב הרמב"ם בד"א כשקשרו אדם, אבל נקשר מאליו בעל התרנגולין פטור, וע"ז כבר הקשה הראב"ד אמאי פטור צרורות דתרנגול הוא, אותו הדין מפרש הרמב"ם כאן דאם הצניע בעל החוט את החוט בעל החוט פטור, משום שהצניע ובעל תרנגולין פטור משום שנקשר מאליו, א"כ מה נתחדש להראב"ד לומר דהא לא מתוקמא אלא בתר דנייחי וצ"ע:

ב)

ועתה נבוא לדברי הרמב"ם הנה זה פשוט דהרמב"ם מיירי שהזיקו בדרך הלוכם, ובאמת ה"נ מוכח בפשיטות דמתני' קאי בהדי דאזלי דהא קאי ארישא דמתני' התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבור, היה דליל קשור ברגליו או שהיה מהדס ומשבר את הכלים משלם חצי נזק, א"כ פשוט דמיירי שהזיקו בדרך הלוכם, אכן דבמתני' קס"ד דגמרא דאיירי בתר דנייחי, אך כ"ז מתני' דטובא אשכחן דמפרשינן מתני' רישא וסיפא תרי גווני, אבל הרמב"ם שהוא מפרש דבריו כמו פוסק בודאי מוכח להדיא שדבריו בהזיקו בדרך הלוכם, דהא כן הם דברי הרמב"ם התרנגולים מועדים להלך כדרכם ולשבר, הי' חוט או רצועה קשור ברגליהן וכו', ועוד דהא הרמב"ם חלק פרקיו דיני שור לחוד ודיני בור לחוד ואי מיירי שקשר אדם דליל בתרנגול והתרנגול הוציאו והשליכו והזיק בתר דנייחי, א"כ הוא ממש בור המתגלגל ולא שייך כלל לדיני שור, ואף דבמתני' נמי דיני בור לחוד מ"מ אפשר דאיידי דאיירי מדיני תרנגול מסיים מדליל שבתרנגול, אבל בהרמב"ם לא שייך כלל לומר כן, ועוד דהא בהא דהצניע בעל החוט את החוט, שהראב"ד רוצה לפרש דאיירי בתר דנייחי, כתב הרמב"ם בלשונו להדיא והתרנגולים דרסו עליו והוציאוהו ונקשר ברגליהן ושברו בו את הכלים, ומלשון ושברו בו את הכלים מוכח שהתרנגולים שברו לא שהניחו את הדליל, ועוד דהא לפי המסקנא מיירי מתני' בהדי דאזלי', והרמב"ם בודאי צריך להשמיענו דינא דמתני' ואם הרמב"ם מיירי בתר דנייחי א"כ השמיט דין המשנה לגמרי ואין זה דרכו כלל, ועוד קשה טובא אם הוא בתר דנייחי דהוא ודאי בור איך חייב על כלים, ולפלא שהראב"ד לא עמד ע"ז ובגמרא דאמרינן מעיקרא דהוא משום בור ושקלינן וטרינן בהא דאיש בור ולא שור בור כתב רש"י בד"ה אבל קשרו אדם וז"ל חייב הקושר נזק שלם דהוי בור ואם נתקל בו אדם חייב בנזקו ודבר זה הרגיש הפנ"י בדברי רש"י ועוד כתב הפנ"י דאפשר לפרש דהא דתנן ושבר את הכלים קאי רק על מהדס, אכן בש"מ כתב הר"ר ישעי' ז"ל דמה דכתב רש"י על הא דקשרו אדם דמדאגבהי' קני' היינו כדי לחייב על כלים וקאי אליבא דרב רביה דר"ה דאמר דבלא אפקרי' משורו למדנו, וכן כתב שם תלמיד הר"פ ז"ל ולפלא שלא העירו דמקודם כתב רש"י להדיא דאיירי בהזיק אדם, ואולי דמקודם דהוי קאי אמתני' לא רצה רש"י לבאר דוקא אליבא דרב, אבל אח"כ דאמר דר"ה בעלמא איתמר ביאר שפיר רש"י ד' ר"ה אליבא דרב רבו, עכ"פ על הרמב"ם הוא תימה רבה דכ' להדיא דשברו את הכלים וגם פסק כשמואל דבלא אפקרינהו נמי בור הוא, וגם מה שכתב הראב"ד דמה שפסק הרמב"ם דמשלם חצי נזק הוא משום דס"ל כרבא דמספקא לי' גבי דרסה על הכלים ונתגלגל למקום אחר אי בתר מעיקרא אזלינן או בתר תבר מנא, לכאורה זה קשה בדעת הרמב"ם דהא פסק לקמן גבי זרק כלים מראש הגג כרבה, ועוד דאם טעמו משום דס"ל דהוי ספיקא א"כ למה לא פסק דאם תפס התובע נזק שלם דאין מוציאין מידו כמו שפסק בכל הספיקות.

והנה הראב"ד בשיטה מקובצת במתני' דהי' דליל קשור ברגליה דמשלם חצי נזק הקשה דמ"ש מעגלה מושכת בקרון, ותי' דהא דמשלם חצי נזק לאו משום צרורות אלא משום דלאו אורחיה, וכן בדברי הגמרא דקאמר אלא מתני' באדיי אדויי כתב שם הראב"ד ג"כ וז"ל פי' בהדי דקא אזיל ואדיי אדויי והו"ל משונה, וכן ברבינו חננאל על הגמרא בהא דאדיי אדויי כתב וז"ל פירש שדידה התרנגול את הכלי בדליל שברגלו ושברו שהוא משונה וכו' אכן בהרמב"ם גם פירוש זה א"א לפרש חדא דהר"ח והראב"ד ע"כ שמפרשים דכונת הגמרא בהא דקאמר בדאדיי אדויי היינו שהתרנגול דידה בכונה את הכלי בהדליל שברגלו, וכן מורים דברי הר"ח שזהו ודאי משונה, אבל הרמב"ם הא מפרש להדיא שבדרך הלוכו נסתבך כלי באותו החוט והיינו שנסתבך מאליו א"כ הוא בודאי אורחי', וא"א לומר כלל שהוא משונה, ועוד דאי הי' הדין חצי נזק משום משונה הי' מפרש כמו שפי' בהא דתרנגול שהושיט ראשו שכ' ואם הי' הכלי ריקן ה"ז משונה ומשלם חצי נזק ככל הקנסות, ואף שמצינו ג"כ שאינו מפרש היינו היכי דליכא למטעי בדין צרורות אבל הכא בודאי הי' לו לפרש, ע"כ לא נוכל לפרש כן בדברי הרמב"ם:

ג)

והנראה בדעת הרמב"ם עפי"מ שכתב הפנ"י בסוגיא זו בביאור שיט' רש"י לחלק בין שליף שעליה לדליל דדוקא דבר שנתחבר מדעת הבעלים חשוב כגופה ולהכי תניא להדיא שליף שעלי' פרומביא שבפי' זוג שבצוארה וחמור במשאו וכן עגלה מושכת בקרון, ולא קתני סתמא דכל דבר המחובר לגופה כגופה, ומוכח דדוקא דבר שנתחבר מדעת הבעלים הוי כגופה אלא דצריך להוסיף על דבריו דהקשה על זה מכלב שנטל חררה דאמרינן דעל מקום גחלת משלם נזק שלם, משום חציו, ולא הוי צרורות אף שלא נתחבר הגחלת מדעת הבעלים, וכתב ע"ז הפנ"י דסובר רש"י דעל אש של כלבו נמי חייבתו תורה דליכא דרשא איש אש ולא שור אש.

ודבריו תמוהים מאד דהא הגמרא משני אליבא דר"ל אחר שהקשה האי אש לאו ממונו דבעל כלב, וע"ז מתרץ דהמשנה קאי על מקום גחלת, וא"כ איך שנפרש קושיית הגמרא אם כפי' התוס' משום דבבהמה ליכא חיוב אש משום ממונו או כפי' רש"י משום דהגחלת לאו ממונו הוא וכמו שרצה שם ליישב דעת רש"י עכ"פ משום דין אש הא קאמר הגמרא להדיא דלא שייך לחייב, וע"כ דתירוצא דמקום גחלת הוא בלא דין אש, ועוד דמפורש זה להדיא לקמן דף מ"ד בהא דפריך והא צרורות נינהו ומשני דקא אזיל מיני' מיני' ומוכח להדיא דאם דחף השור את הכותל על האדם ודחפו עד שנפל עליו לא הוי צרורות, עוד יש להוכיח מהא דקרן תלושה ריש מכילתין ודוחק להעמיד שתחבו הבעלים את הקרן בפיה ולכן צריך להוסיף על דברי הפנ"י דמה שלקחה הבהמה ברצונה והזיקה בה הוי כמו שהזיקה בגופה ורק במה שנסתבך או נקשר בה בזה יש חילוק בין מדעת הבעלים או שלא מדעת הבעלים.

איברא דעומד לנגדנו דברי הירושלמי הובא ברשב"א היתה טבלא מונחת וזכוכית עלי' דרסה ע"ג טבלא ונשברה הזכוכית על הטבלא משלם נזק שלם ועל הזכוכית חצי נזק, היתה טבלא מונחת זו ע"ג זו ודרסה על העליונה משלם נזק שלם ועל התחתונה חצי נזק ומוכח דגם בדרסה על העליונה דיודעת בדריסתה ומ"מ לא הוי העליונה כמו גופה לחייבה על התחתונה, ואין לתרץ דשאני התם שלא ידעה שבדריסתה על העליונה שוברת התחתונה דהא לקמן גבי נתחככה ונפל על האדם נמי לא ידע שיפול על האדם כמש"כ התוספות שם, וא"כ הוי ממש כמו הא דירושלמי ומ"מ אמרינן דלא הוי צרורות.

והנה הרשב"א הביא הא דירושלמי למימרא סתמא, אבל בירושלמי איתא ר' ירמי' בעי דרסה על נוד מלא שמן על הנוד משלם נזק שלם ועל השמן משלם חצי נזק היתה טבלה מונחת וכו' איברא דהפ"מ פירש דהכונה כמו פשיטא בהנך תלתא והבעיא הוא רק על סוף המימרא אם דרסה על טבלה ברה"ר ונתגלגלה לרה"י ונשברה, משמע דכן מפרש הרשב"א אבל באמת פירוש זה אינו מתקבל דבשלמא אם הי' מענין אחד הי' שייך פירושו כמו דאשכחן בבבלי טובא, אבל כאן הוא שלא מענינא כלל ומה שייך תחילת המימרא למימר פשיטא לסוף המימרא דאיבעי לי' הא הוא ענין אחר לגמרי וע"כ דכל הנך מימרות הוא רק אבעיות ומצוי טובא בירושלמי דאומר בעי ומסיק צד אחד והכונה מי אמרינן דמשלם על התחתונה חצי נזק, ומילתא דאיבעי בירושלמי איפשטא בבבלי דמשלם נזק שלם כמו שהוכחנו. עכ"פ זה נוכל לומר ברוחא דדליל שעלי' כיון שנסתבך שלא בכונתה ושלא מדעת הבעלים לא הוי כגופה, והיזקו הוי צרורות וכמו שכתב הפנ"י:

ה)

ועתה עלינו לחדש עוד יותר מטעם זה והוא דכיון דנתחבר הדליל שלא מדעת הבעלים והדליל לא הוי כגופה א"כ מה שעושה התרנגול ע"י הדליל שנקשר על רגלו ואינו מכוין כלל שימשוך ע"י הדליל איזה דבר לא נקרא מעשה התרנגול כלל, כן הי' נראה לכאורה ובאמת הדברים מפורשים ברבינו חננאל על הא דאמרינן בדף מ"ד והנזקין שלא בכונה ר"י מחייב ור"ש פוטר, וכתב ע"ז הר"ח ז"ל הובא בש"מ ר"ש לטעמי' דבר שאינו מתכוין [מותר] ור' יהודה מחייב ואע"ג דקיי"ל כר"ש לענין פטורי שבת יש מי שאומר בהא הלכתא כר' יהודה דהא ר"ש ור"י הלכה כר"י ויש מי שאומר כיון דאמור רבנן הלכה כר' יהודא בעירוב מכלל דלית הלכתא כותי' במקומות אחרים עכ"ל. והנה לדינא לומר דהרמב"ם סובר בהא דהניזקין שלא בכונה כר"ש דפטר קשה לומר כן משום דלא הי' הרמב"ם סותם דין זה והיה כותב הלכה זו מפורשת, אלא דבאמת דברי רבינו חננאל קשים המה דהא בגמרא אמרינא דפלוגתא דר' יהודה ור"ש הוא מטעם אחר דר"י יליף מכופר וכמו דבכופר חייב שלא בכונה ה"נ בנזקין, ור"ש יליף מקטלא והנה עיקר פלוגתא דוהנזקין שלא בכונה כתב הראב"ד ז"ל בש"מ וז"ל והנזקין שלא בכונה בנזקי שור קאמר ומאי שלא בכונה שנתכוין להזיק לזה והזיק לזה אבל שן ורגל אף על פי שאין כונתם להזיק אבל מתכונת היא לדריסה ולאכילה עכ"ל, ולפי פירוש הראב"ד לא דמי לדשא"מ דאיסורין דלא שייך לומר דלא נחשב מעשה של השור דהא עיקר המעשה עשה בכונה ורק דלא נתכוין לזה ולא שייך לומר דבשביל זה לא הוי מעשה דידי' דהא עיקר המעשה עשה בכונה ולא שייך טעות בבהמה, אלא דלענין מיתה של השור בזה ילפינן ממיתת בעלים דדוקא אם הוא מכוין להרוג, אבל לא נוכל לדון כאן מדין דבר שאינו מתכוין דגבי איסורין דהתם הטעם דלא נחשב מעשה כלל כיון דנעשה בלא כונה, ולפי"ז שפיר נוכל לומר בדעת הרמב"ם דיועילו לנו דברי ר"ח ז"ל מה שדימה דין היזק בהמה בלא כונה לדין דבר שאינו מתכוין גבי איסורין ואנו רואין סברת הר"ח ז"ל דאפשר לדמות זה לזה, וכיון דקיי"ל באיסורי דדבר שאינו מתכוין מותר אלמא דלא חשיב מעשה לכן גבי בהמה נמי לא חשיב מעשה אבל כ"ז בלא נתכוין כלל למעשה זו, אבל נתכוין לזה והזיק את זה לא שייך כלל להך דינא וזה נוכל לדין רק אי ילפינן מקטלא דשור, ובזה פליגי כאן ר"י ור"ש ובזה קיי"ל כר' יהודא ולכן לא הוזכר ברמב"ם דין דהנזקין שלא בכונה, אבל היכי שלא נתכוין השור למעשה זה כלל והמעשה נעשה ממילא בזה נוכל לדון מדבר שאינו מתכוין דכה"ת דמותר, והדברים מבוארין כפי הסברו של הראב"ד שהבאנו שכתב דאף דבשן ורגל חייב שלא בכונה משום דשן ורגל אף שאינה מתכונת להזיק, אבל מתכונת לדריסה ולאכילה ואפילו בצרורות דאינה מתכונת שילכו הצרורות ויזיקו, אבל עיקר התזת הצרורות הוי כמו מה שדרסה ברגלה דהא עיקר ההתזה עושה בדרך הלוכה והוי כמו כונת דריסה וכמו שכתב הראב"ד, וא"כ דוקא היכי שהיא מתכונת לדריסה כדין רגל, אבל היכי שאינה מתכונת גם לדריסה כמו בחוט הקשור ברגלה שאף שהיא מכונת להליכה אבל אינה מכונת לעשות מעשה בחוט הקשור בה איכא למימר דהוי שלא בכונה ממש, ולא דמי לצרורות כמש"כ דבצרורות מכונת היא לעשות מעשה בדריסתה ושע"י דריסתה היא מתזת צרורות, ואה"נ שלפי"ז גם בשליף שעלי' לפי דברינו לא הוי חשיב כונת מעשה אלא דשליף שעלי' חשיב גופה וכיון שהיא הולכת בכונה ועושה מעשה בהשליף הוי כמו שעושה בגופה וחשיב מעשה בכונה, אבל חוט דלא הוי כגופה הוי שלא בכונה, אלא דלפי דברינו בזה עוד עדיף מן הנזקין שלא בכונה דשם בנתכוין לזה והזיק לזה וקיי"ל בהא כר' יהודא אבל בלא נתכונה כלל דמי לדבר שאינו מתכוין דכל התורה וקיי"ל בהא כר"ש:

ו)

ונוכל קצת לבאר דברי ר"ח ז"ל דבאמת הוא סותר עצמו דמתחלה כתב דפלוגתא זו הוא לטעמייהו דר"י ור"ש דפליגא בכה"ת בדבר שאינו מתכוין, ואח"כ כתב ויש אומרים דהלכה כר"י וי"א דהלכה כר"ש דהא כיון דאזלי לטעמייהו ובדבר שא"מ דעלמא הא קיי"ל בודאי כר"ש ע"כ נראה דהר"ח כלל בהא דהנזקין שלא בכונה תרתי, דבמעשה שלא בכונה ממש אזלי לטעמייהו בפלוגתא דדשא"מ דכה"ת דבזה קיי"ל כר"ש אלא דבהא דמוקמינן בגמרא דפליגא אי ילפינן מקטלי' דשור או מכופרו דזה היינו בנתכוין לזה והזיק זה, בזה מספקא לר"ח אי קיי"ל כר"י או כר"ש ואולי יש חסרון דברים בר"ח ז"ל, אבל עיקר הדברים מכונים כמו שבארנו.

ולפי"ז יצא לנו דהיכי שעיקר המעשה נעשה שלא בכונה כלל באמת קיי"ל דפטור כשאר דשא"מ דכה"ת ואף דבאדם מחלקינן בין פס"ר לאינו פס"ר, היינו היכי שהאדם יודע שזהו פס"ר אבל הכא בבהמה הא גם בזה גופא אינה יודעת שהוא פס"ר ולכן לא נחשב מעשה, ואפי' נימא דשייך גם באופן זה פס"ר ועיין בהגהת הגרעק"א ביו"ד סימן פ"ז מ"מ לא קשה אם נימא דבבהמה גם בזה לא חשיב מעשה דעכ"פ לא דמי לשן ורגל דכתיב ושלח וביער ומתכונת לדריסה ולאכילה כמש"כ הראב"ד כנ"ל, ומה שהרמב"ם לא פסק בזה להדיא לפטור משום דעיקר פלוגתא דהנזקין שלא בכונה הוא בנתכוין לזה והזיק זה, ובזה סובר דקיי"ל כר' יהודא ולכן לא הביא זה בנזקין והביא רק לענין מיתת השור דפטור ובכופר הביא דחייב וכיון שלא הביא לפטור מסתמא אמרינן דחייב דהא לא הזכיר דין כונה בנזקין, וזהו על כונת היזק אבל דין זה שהדריסה הי' שלא בכונה השמיענו כאן הרמב"ם בדינא דדליל דבאמת קשה לצייר דריסה שלא בכונה באופן אחר, והשמיענו כאן דפטור דלא נחשב מעשה הבהמה ולא הוי דומיא דרגל וכנ"ל, ונתבאר בזה שיטת הרמב"ם בהא דנקשר מאליו דאמרינן דלא נחשב מעשה התרנגול לחייב הבעלים ואף שהוכיחו התוספות דהאי תרנגול הוי כמו רוח מצוי' כיון דפריך בגמרא ואי לא אצנעי' פושע הוא, זהו רק לגבי בעל הדליל שצריך לשמור מזיק שלו שלא יגררהו תרנגולין, אבל מ"מ לגבי בעל תרנגול כיון שאינו עומד לכך ואין דרך הלוכו ממש, בזה יועילו לנו דברי הר"ח שדמה הנזקין שלא בכונה לדבר שאינו מתכוין דכה"ת דקיי"ל כר"ש וכתבנו דזה שייך לענין אם הזיקה בלא כונת דריסה וכנ"ל:

ז)

אכן במה דסובר דקשרו אדם חייב חצי נזק וגם בעל הדליל אם לא הצניע חייב חצי נזק אכתי צריך ביאור והנה בהך דינא אם שייך לחייב בעל הדליל על מעשה התרנגול שהשיג הראב"ד בפשיטות על הרמב"ם דלא שייך לחייב בעל הדליל שלא נתקל אדם בבורו, נחלקו בזה רש"י ותוספות בסוגיא דרש"י כתב בהא דכי איתמר דר"ה בעלמא איתמר משום דבמתני' דמיירי בהדי דאזלי לא שייך לחייב את הקושר, ואינו חייב אלא בעל תרנגול והתוספות כתבו דלהקושר נמי שייך לחייב משום אשו מידי דהוי אאבנו וסכינו ומשאו דהתרנגול הוי כרוח מצוי' מדפריך ואי דלא אצנעי' פושע הוא.

והנה בביאור שיטת רש"י ישבתי בפשיטות וכן מצאתי בנחלת דוד דאינו דומה לאשו ואבנו וסכינו ומשאו, דבאש האש עושה ההיזק וכן באבנו וסכינו ומשאו הרוח עושה רק הפעולה להפיל האבן מהגג, אבל ההיזק עושה אח"כ האבן בכובד של עצמו, אבל הכא בדליל הדליל אין בכחו להזיק, רק התרנגול בכחו לבד עושה ההיזק ע"כ לא שייך לחייב את בעל הדליל, ומצאתי אח"כ שכן כתב כבר הרשב"א בשיטה בב"ב דף כ"ו בסוגיא דרקתא לחלק בין רקתא לאבנו וסכינו ע"ש, אכן בשיטת התוספות יש לומר דכיון דעכ"פ הדליל נעשה יד להיזק ובלא הדליל לא היה אפשר להתרנגול להזיק, לזה נעשה בעל הדליל ג"כ שותף בההיזק ולא גרע שותף במעשה ההיזק ע"י שהוא יד להמזיק משותף בההיזק ע"י שנעשה תקלה לההיזק כמו אבן שהוא על פי הבור שנקרא שותף בשביל שבלא האבן לא הי' נעשה ההיזק שלא היה נופל אף דעיקר ההיזק נעשה ע"י הבור, א"כ מאי גרע הדליל שהוא יד להמזיק שעכ"פ בלא הדליל לא היה אפשר להתרנגול להזיק.

ואמנם יש לדון ולומר דאי משום יד להיזק לא היה עדיף יותר מדין בור אף שההיזק הי' בדרך הולך ומזיק, כיון שהדליל לא הזיק בכחו רק נעשה יד להיזק, ונ"מ בזה דלא ליחייב על כלים כדין בור ולפנינו נבאר עוד בזה:

ח)

והנה כל זה ישבנו שיטת התוס' אכן בדברי הרמב"ם קשה לכוין עם שיטת התוספות דאי היה טעמו כשיטת התוס' דבעל הדליל חייב משום אש לא היה שייך בזה דין צרורות.

ונראה דהרמב"ם סובר דחיוב הקושר או בעל הדליל אינו על מעשה הדליל אלא על מעשה התרנגול דאף דלגבי בעל התרנגול לא נחשב היזק הדליל אלא היזק שלא בכונה דפטור, אבל הקושר כיון שקשר הדליל ונעשה יד להתרנגול א"כ הוא עשה את התרנגול למזיק ע"י הדליל ונתחייב במעשה התרנגול ע"י הדליל שלו שנעשה יד להיזקו, דכיון שעשה יד להיזק התרנגול והוא גרם אפשרות היזקו של התרנגול נתחייב במעשה התרנגול, ולגבי הקושר לא נימא דהתרנגול הא הזיק שלא בכונה משום דהוא קשר הדליל להתרנגול ולגבי דידי' הוי בזה דין רגל ממש דהא דרך התרנגול לילך ולהזיק ע"י הדליל ואף שאין התרנגול של הקושר אשכחן דין כזה במעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו דלשיטת התוס' חייב מדין שן אף שאין הבהמה שלו, ואף דלשיטת הרשב"א אינו מדין שן אלא מדין מזיק אפילו ברה"ר כבר בארנו בפרק א' הלכה א' אות י"א ענין מעמיד עפ"י הירושלמי ומשמע דכן דעת הרמב"ם דחיובו מדין מזיק מ"מ אינו חייב יותר מדין שן ופטור ברה"ר ע"ש שבארנו הדברים בארוכה וממילא דאינו חייב אצרורות אלא חצי נזק.

אלא דיש לנו לחלק בין שני הגדרים שכתבנו היינו א' דדליל אינו כמו שליף שעליה ובכל אופן לא הוי יותר מצרורות, ב' דכיון דלא הוי כמו גופה לכן פטור לגמרי, דלענין הקושר יהיה נ"מ דאף שאמרנו דלגבי הקושר שנחייב אותו על היזק התרנגול כיון שהוא עשה יד להיזקו וכמו מעמיד לשיטת התוס', ולגביה לא נימא דלא הוי רגל בדרך הלוכה כיון דהוא קשרו ועשה אותו למזיק בדרך הלוכו, מ"מ אפילו לגבי הקושר לא הוי הדליל כמו שליף שעליה דדוקא שליף שנתחבר מדעת הבעלים בזה אמרינן דדבר המחובר לגופה כגופה דמי אבל דליל שנקשר שלא מדעת הבעלים אף שאנו מחייבין את הקושר דלגבי דידי' הוי רגל בדרך הלוכה אבל מ"מ לא הוי כמו בגופה ממש לכן עכ"פ לא הוי יותר מצרורות אפילו לגבי הקושר, ומבואר עכשיו דעת הרמב"ם דהקושר חייב על הדליל מטעם דין צרורות דאינו אלא חצי נזק:

ט)

ועתה עלינו לבאר עוד דבריו במה שכתב ואם היה לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל, והנה אי אפשר דבאמת חייב מטעם בור דהא בור פטור על כלים וכמו שכתבנו למעלה, לבד מה דלא שייך בבור חצי נזק, וע"כ דכונתו דאם היה לחוט בעלים נעשה בעל החוט ממש כמו הקושר וחיוב זה לעשות בעל החוט כמו הקושר זה נלמוד מדין בור המתגלגל, ויהי' כאן הצטרפות של בור ושור, ואף דאם החיוב גם מדררא דבור א"כ צריך להיות פטור על כלים, נוכל לומר דסובר הרמב"ם כשיטת הרא"ש דהיכי דלמדין מבור ושור אין בהם קולי שניהם אלא קולא של בור, והיינו משום דעיקרו הוא בור דהוי בתר דנייחי וא"כ ה"נ כיון דהזיקו בהדי דאזלי נלמוד רק מדין בור לחייב הבעלים אבל כיון שעכ"פ נעשה יד להתרנגול והזיק בהדי דאזלי נתחייב משום זה על מעשה התרנגול ואין בו דיני בור אלא דיני שור:

י)

ועכשיו עלינו לבאר דברי הגמרא והנה מעיקרא מוכח להדיא דבעי הגמרא לאוקמי בתר דנייחי דהא אמר איש בור ולא שור בור, וטעמא דגמרא דכיון דאמר ר"ה לא שנו אלא שנקשר מאליו, אבל קשרו אדם חייב, וכיון דבנקשר מאליו קתני במתניתין דחייב חצי נזק א"כ ע"כ דבקשרו אדם חייב נזק שלם וכן פירש"י דאבל קשרו אדם חייב היינו נזק שלם, וכיון שבארנו דמה דמחייב ע"י לתא דתרנגול אינו אלא צרורות, ומשום הכי קתני במתני' דחייב חצי נזק א"כ גם קשרו אדם אינו חייב אלא חצי נזק ולכן הוי סבר לאוקמי בתר דנייחי וכן פירש"י אבל קשרו אדם חייב הקושר נזק שלם דהוי בור, וא"כ ע"כ דמתני' דקתני דנקשר מאליו אינו חייב אלא חצי נזק, ע"כ דאינו משום דין צרורות אלא דמדין בור אינו חייב אלא חצי נזק, וע"ז פריך בגמרא נקשר מאליו מאן חייב אלימא בעל הדליל אי דאצנעי' אנוס הוא ואי דלא אצנעי' פושע הוא פי' וכולי נזק בעי לשלומי כדפירש"י אלא בעל תרנגול מ"ש כולי' נזק וכו' איש בור וכו', ולכן אמר אלא מתני' בדאדיי אדויי וזהו לפי' הרמב"ם שגרר בהדליל את הכלי עד שנפל ונשבר, ובהא דאדיי אדויי דגבי גחלת פי' ג"כ הרמב"ם שגרר הגחלת על הגדיש ומוכח דאינו מפרש אדיי אדויי בלשון זריקה אלא בלשון גרירה ולכן גם בקשרו אדם אינו חייב אלא חצי נזק וכמו שנתבאר, וכי איתמר דר"ה בעלמא איתמר דליל הפקר, ובזה מפרש הרמב"ם דלא כפירוש רש"י דגבי דליל הפקר מיירי בתר דנייחי ומטעם בור אלא דגם בדליל הפקר מיירי בגוונא דמתני' באדיי אדויי והנ"מ הוא רק דאי קאי אמתני' דתנן דמשלם חצי נזק, וא"כ ע"כ כי קאמר לא שנו אלא שנקשר מאליו אבל קשרו אדם חייב היינו דקשרו אדם משלם נזק שלם, אבל עכשיו דר"ה בעלמא איתמר אינו כלל לחייב נזק שלם אלא לומר דגבי דליל הפקר דווקא קשרו אדם חייב והיינו חייב כדינא דמתני' אבל נקשר מאליו פטור לגמרי, ואמר עוד בגמ' משום מאי מיחייב אמר ר"ה בר מנוח משום בור המתלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה, והנה לכאורה משמע בגמרא דקאי על קשרו אדם והרמב"ם כתב הך טעמא דבור המתגלגל על נקשר מאליו ולא על קשרו אדם ומוכח דסובר דקשרו אדם אינו צריך לדין בור המתגלגל והי' אפשר לומר דהך משום מאי חייב לא קאי על הא דאמר קשרו אדם חייב אלא אמתני' קא הדר אבל לא משמע כן, ונראה דבאמת אמתני' לא מצי פריך משום מאי חייב דכל מה שאנו צריכין טעם לחייב היינו אם אנו באין לחייב בעל הדליל או הקושר, אבל אם אנו מחייבין את בעל התרנגול הא אפשר דלא סברה מתני' כהך סברא שכתבנו דהוי כמו שלא בכונה דבכה"ת לא חשיב מעשה דאינו אלא לר"ש, וא"כ בפשטות אפשר דמתניתין כר' יהודא ונחשב מעשה לגבי התרנגול ומ"מ כיון שלא נתחבר מדעת הבעלים אינו חשוב אלא צרורות וכמו שכתבנו, וא"כ הוי ניחא מתני' בפשיטות, אלא על קשרו אדם דאמר ר"ה דחייב הקושר בזה שפיר משום מאי מחייב הקושר על מעשה התרנגול וע"ז אמר ר"ה בר מנוח משום בור המתגלגל וכמו שכתבנו דהוי בזה דינא דבור ושור:

יא)

אכן הרמב"ם לא פסק גבי קשרו אדם דצריך לדינא דבור המתגלגל ונראה לבאר עפי"מ שכתבתי בפרק א' הלכה א' אות י"ב דהרמב"ם מפרש הא דאמר בדף נ"ו וליסטים נמי דהכישוה דלא כפי' רש"י והרא"ש דאשמועינן דכשהכישוה במקל נעשו גזלנים דלא איצטריך כאן לאשמעינן דיני משיכה בגזלן אלא דהכישוה שלא ע"מ לגוזלה אלא שע"י שהכישוה הלכה לקמה ונתחייבו מתורת מעמיד והוא כמו תי' קמא דקמו לה באפה דלא הוי משום חיוב גזילה וגם לפי' רש"י והרא"ש אינם חלוקים אלא בהא דאמר בגמרא וליסטים נמי דהכישוה, אבל הא דאמר הכישה אמרת לן גם רש"י מפרש דהוא מדין מעמיד, אבל זה חידש אביי דאמר לרב יוסף הכישה אמרת לן אבל מעיקרא אליבא דרבה סבירא לן דדוקא מעמיד או קם לה באפה שהעמידה על הקמה ממש אבל מה שהכישה והלכה ע"י זה לקמה לא הוי ברי הזיקא ולא הוי בזה מעמיד א"כ נוכל לומר שפיר דלפי"מ דס"ל לגמרא אליבא דרבה דדין מעמיד הוא דוקא מעמיד ממש, א"כ קושר דליל ברגל התרנגול לא הוי מעמיד דהא אינו ברי הזיקא וע"כ אנו באין בזה לדין בור ולצרף דין בור ושור, ולכן נוכל לומר דסוגיא דהכא הוי סבר כרבה, ולכן גם בקשרו אדם צריך לדין בור המתגלגל, אבל לפי"מ דקיי"ל כאביי דהכישה במקל נמי נקרא מעמיד וחייב בזה על נזקי בהמה מדין אדם המזיק אלא דאינו חייב אלא בחיובי דיני הבהמה וכמו שכתבנו, וא"כ גם הכא כשקשר הדליל ברגל התרנגול הוי בזה אדם המזיק דאף דגבי הכישה והלכה לקמה ודאי דווקא שהכישה קרוב לקמה והלכה ע"י זה לקמה דכן מוכח לשון הרמב"ם מ"מ הכא הוי מעמיד בקשירה לחוד דהתם הכישה בעלמא לא עשה היזק כלל, אבל הכא כיון דרגל הזיקו מצוי וע"י הדליל ילך ויזיק שפיר חייב משום מעמיד דהא סובר הרמב"ם דאם פרץ דלת בריאה והלכה והזיקה חייב משום מזיק והוא מגדר מעמיד ולכן סובר שפיר הרמב"ם דלהלכה בקשרו אדם לא נצרך לדין בור המתגלגל משום דחייב מדין אדם ושור ולא מדין בור ושור, אבל בנקשר מאליו צריך לדין בור המתגלגל דהוא מדין דבור ושור וכמו שבארנו:

יב)

עוד דרך אחר אפשר לומר בבאור דברי הרמב"ם בהא דקשרו אדם ונאמר כדעת הראב"ד דהא דאינו מחייב בקשרו אדם אלא חצי נזק קאי נמי על בעל תרנגול ולא על קשרו אדם אחר דווקא וא"כ ודאי הוי כשליף שעלי' ומה דאינו מחייב אלא חצי נזק הוא משום דס"ל כרבה דמספקא לי' אי בתר תבר מנא אזלינן, אלא דכתבנו דא"כ אמאי לא הזכיר הרמב"ם דאם תפס נזק שלם אין מוציאין מידו, אכן לדעת הרמב"ן במלחמות שיישב שיטת הרי"ף דמה דאמר תיפשוט לי' מדרבה הוא דניפשוט דבתר תבר מנא אזלינן א"כ ניחא שפיר דמיפשט פשיטא להרמב"ם דבתר תבר מנא אזלינן ואינו משלם אלא חצי נזק, אכן לקמן הארכנו ליישב שיטת רש"י ולמשדי נרגא בשיטת הרמב"ן והא דהביא הרי"ף אוקימתא דרב ביבי בר אביי דקא אזיל מיני' מיני' מבואר בחי' הרשב"א דלא גרסינן בדברי הרי"ף מיני' מיני' אלא מיני', והיינו דמיני' מיני' משמע דדחפוהו עד שנשבר ממש ודקא אזיל מיני' היינו לאפוקי דלא רק שהי' מחטטין בחבל עד שנפסק וממילא נפל הדלי דזה לא הוי מעשה בגוף הדלי אפי' למ"ד בתר מעיקרא אזלינן אלא דקא אזיל מיני' היינו שדחפו להדלי עד שנפל, אכן בלשון הרמב"ם יש להסתפק אם אפשר זה התירוץ שכתב והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר, ולפי ד' הרשב"א אנו צריכין לומר דכונתו שנתגלגל מחמתן רק עד שנפל וממילא מן הנפילה נשבר, והנה גרסת הרשב"א בד' הרי"ף א"א לומר דכוונתו לגרוס כן גם בגמ' דבתירוצא דרב ביבי א"א לומר דלא גרסינן מיני' מיני' דרב ביבי בודאי בא ליישב דלא נפשוט דבתר מעיקרא אזלינן, וע"כ כונת הרשב"א דהרי"ף אינו מכוין לתירוצו דרב ביבי והוא דחוק.

והנה מה דפריך בגמ' על בעיא דרבא ותיפשוט לי' מדרבה דבתר מעיקרא אזלינן יש לעיין בזה דהא זה פשוט דדין מנא תבירא הוא דוקא בעומד להשבר בודאי וכן כתב הרמב"ם להדיא וא"כ איך מוכיח מהא דזרק כלי מראש הגג שההיזק הוא בודאי לדרסה על כלי ונתגלגל למקום אחר שדבר המתגלגל אין ההיזק ודאי כמו דבר הנופל באויר ואפשר שיופסק גלגולו ע"י אדם. ומה דבעי רבא בנתגלגל למקום אחר אינו תלוי כלל במנא תבירא אלא דכיון דעכ"פ לסוף נשבר מגלגול זה בעי אם אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף, וצריכים אנו לומר דהגמ' הוי סבר, דכיון דעכ"פ לבסוף נשבר אמרינן מנא תבירא הוי דהא אגלי מילתא דעומד הי' לישבר ולכן אמרינן דהי' מנא תבירא בשעת הזריקה דהא קמן שלא הצילו אותו מהגלגול ונשבר מזה אבל באמת להלכה מכיון דרב ביבי מוקי לברייתא דקא אזיל מיני' מיני' ולכן נוכל לומר דלמסקנא באמת נחלק בין היכי דהדבר הוא בודאי אבוד דאז אמרינן מנא תבירא תבר, וכמש"כ הרמב"ם שלא שבר אלא כלי שעומד להשבר מיד בודאי, אלא ע"י גלגול לא אמרינן כלל מנא תבירא תבר, ולכן זהו שכתב הרמב"ם שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר, והיינו שלא רק שנשבר ע"י תחלת גלגולם ונתגלגל יותר ונשבר אלא שגלגלו אותו עד שנפל ונשבר ובשעת הנפילה כבר היתה השבירה מוכרחת, ובזה אמרינן מנא תבירא ולא הוי צרורות אבל בשעת הגלגול קודם הנפילה אכתי לא הוי מנא תבירא ובמקומו הארכנו יותר ועכשיו מבואר דהכא גבי דליל כיון שכתב הרמב"ם ונתגלגל ונשבר הוי שפיר צרורות דבזה קיימ"ל בודאי דבתר תבר מנא אזלינן היכי דלא הוי מנא תבירא:

יג)

אכן כ"ז בארנו בדין קשרו אדם אם פירושו בעל תרנגולין, אולם אכתי צריך לבאר דין נקשר מאליו אם בעל הדליל לא שמר את הדליל דגם בזה חייב הרמב"ם חצי נזק, והנראה לבאר בזה וכן בקשרו אדם אם אינו בעל תרנגול דבאמת יסבור הרמב"ם לגמרי כשיטת התוס' דחיוב בעל הדליל יהיה משום אש, וכמו שבארנו דאף שההיזק הוא מכח התרנגול אבל הדליל נעשה יד לההיזק וחייב מגדר בור שג"כ ניזק בו הניזק, ורק דאי משום בור הי' פטור על כלים, בזה נאמר דכיון דעכ"פ ההיזק הוא בהדי דאזלי יש בזה דין אש ורק דילפינן מבור וזהו מה דאמר בגמ' וכן ברמב"ם דהוא משום בור המתגלגל הכונה בהדי דאזלי וילפינן מבור ואש וכיון דעיקרו אש שהוא נלמד מבור אינו פטור על כלים וכמש"כ למעלה עפ"י שיטת הרא"ש, ומה דאינו מחייב הרמב"ם לבעל הדליל אלא חצי נזק זהו משום דעכ"פ גם התרנגול עשה מעשה ההיזק ולא יסבור הרמב"ם דחייב על מעשה התרנגול כיון דאין התרנגול שלו לא נדמה זה למעמיד ויהי' רק השאלה בזה אמאי לא חייב את בעל הדליל משום כי ליכא לאישתלומי, וכמו שכתבנו למעלה מדברי הש"מ, אכן יש לבאר זה דהנה בטעמא דכי ליכא לאישתלומי אמרינן בגמ' שני טעמים או דסבר כולה היזקא עביד ומש"ה אמרינן כי ליכא או דסבר פלגא היזקא עביד ומ"מ אמרינן כי ליכא משום דאמר אנא תוראי בבירך אשכחתי' והנה הרמב"ם בפי"ב הל' י"ט גבי שור שדחף לבור כתב שבעל הנבלה אומר לבעל הבור פחת נבלה זו יש לי אצלך וכו' כל שאני יכול להוציא וכו' והוא כד' הגמ' דאנא תוראי בבירך אשכחתי', ובהל' כ"א גבי שור של הדיוט ושל פסוה"מ שנגחו כתב בסתמא שהניזק אומר לו כל שאוכל להוציא מזה וכו' ויקשה למה צריך גבי בור טעמו וע"כ דגבי בור סובר הרמב"ם כהאבע"א דהאי פלגא והאי פלגא משום שהם שני ענינים השור דחף והבור המית, לזה אמר טעמא דבבור עכ"פ נגמר ונמצא ההיזק ואפשר דבאמת משום זה נאמר על הבור כולא היזקא עביד, אבל בלא סברא דאנא תוראי בבירך אשכחתי' אין אנו אומרים האי כולה והאי כולה, אבל בשני שורים שנגפו בב"א דבלא נגיחת כל אחד לא הי' מת ושניהם עשו מעשה מיתה אחת נמצא כמו שכל אחד המית כולו, אח"כ מצאתי כדברי ביש"ש בפ' הפרה ורק שכתב דבשני שוורים נוכל לומר דכל אחד עשה כל ההיזק ומשמע דכונתו דכיון דנוכל לומר דע"י נגיחת אחד היה מת לכן אמרינן כולא היזקא, ולכן הכי נמי גבי דליל שנעשה יד להיזק והתרנגול הזיק לא אמרינן האי כולה והאי כולה והכא ליכא סברא דאנא תוראי בבירך אשכחתי' דהתם הבור עשה עיקר ההיזק והכא הדליל לא הי' אלא יד לההיזק ולכן לא אמרינן כאן כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ולכן אינו חייב בעל הדליל אלא חצי נזק אף שבעל התרנגול פטור.

ואחר כתבי כ"ז ראיתי בספר קרית ספר להמבי"ט ז"ל שכתב וז"ל ושבירת כלי ע"י החוט המסובך ברגלי התרנגולים הוי משום צרורות וכדאמרינן בגמ' מתניתין בדאדיי אדויי ואם הי' לחוט בעלים ולא הצניעו חייב חצי נזק משום בורו המתגלגל דמייתי לה במה הצד בפרקא קמא משור ובור וכו' והכא משום דלא אזיק חוט שלו אלא בהדי תרנגול אינו חייב אלא חצי נזק כדאמרינן עכ"ל, והנה תחלת דבריו אינו בדרך הרמב"ם אלא כדרך רש"י בדאדיי אדויי ולענין חיוב בעל תרנגול וכמו שכתב בהקדמתו שסדר חבורו עפ"י סדר הרמב"ם אבל כתב ספרו עפ"י דברי המפרשים רש"י וכל הראשונים, אבל לסוף דבריו לענין בור המתגלגל מפרש ג"כ לענין אדיי אדויי ודלא כפי' רש"י דמיירי לענין בתר דנייחי ומ"מ כתב דחייב משום צרורות חצי נזק וכמו שכתבנו באופן הראשון, דכיון דע"י התרנגול הזיק הוי בזה דין צרורות גם לגבי בעל החוט דאין לפרש כונתו משום שותפות התרנגול דע"ז לא הי' כותב כדאמרינן שלא הזכיר שם מדיני שותפות כלל אף מה דאינו מחייב אלא בעל החוט משמע דסובר דכיון דלא שימר בעל החוט חוט שלו פטור בעל התרנגול והוא כפשטה דסוגיא דגחלת ודלא כגירסת רש"י ותוס' דגרסו וליחייב נמי אלא כגירסת הר"ח דגריס ולחייב בעל הגחלת ועיין במש"כ בהלכה י"ח בביאור דעת הר"ח והרמב"ם בזה ולפי דברינו שם אין ראי' גם לשיטת הר"ח והרמב"ם לכאן, עוד ראינו דסובר בעל קרית ספר דחייב בעל החוט על כלים ודלא כמו שפירש"י לשיטתו דמפרש בתר דנייחי דמיירי לענין היזק אדם אבל הקרית ספר מפרש הא דבור המתגלגל לענין אדיי אדויי ומשום דעיקר ההיזק נעשה ע"י התרנגול ובעל החוט חייב משום בור ושור לכן חייב גם על כלים וכמש"כ.

והנה זה זמן רב ששמעתי לבאר ד' הרמב"ם מהגאון הצדיק המנוח הר"ר צבי לעווינזהן זצ"ל חתן גאון וצדיק הדור מרן מוהרי"מ בעל חפץ חיים שי' ולא אזכור עיקר דבריו רק זה שהתחיל ג"כ בדרך הפנ"י ואולי נתעוררתי ממנו יהי' זכר צדיק לברכה:

-השמטות ומלואים-

במש"כ לעיל באות ה' עפ"ד הראב"ד דוהנזקין שלא בכונה בנזקי שור קאמר ומאי שלא בכונה שנתכוין להזיק לזה והזיק לזה אבל שן ורגל אע"פ שאין כונתם להזיק אבל מתכונת היא לדריסה ולאכילה, והנה הר"ח שם דימה דין זה דשלא בכונה בדין אינו מתכוין באיסורין, ובאיסורין דדבר שאינו מתכוין מותר היינו משום דלא חשיב מעשה וסברת הר"ח דה"ה לענין ניזקין דלא חשיב מעשה, ולכן בצרורות אף שאינה מתכונת להזיק אבל מתכונת היא לדריסה, אבל היכי שאינה מתכונת גם לדריסה כמו בחוט הקשור ברגלה איכא למימר דהוי שלא בכונה ממש וא"כ לפי"ז גם בשליף שעליה לא הוי חשיב כונת מעשה, אלא דשליף שעליה חשיב כמו גופה וכיון שהיא הולכת בכונה ועושה מעשה בהשליף הוי כמו שעושה מעשה בגופה וחשיב מעשה בכונה אבל חוט שאינו כמו גופה הוי שלא בכונה וחשיב כדבר שאינו מתכוין עי' במש"כ שם, הנה לפי"ז יש ליישב קושית הנח"ד בדף כ' שהקשה על מש"כ הרא"ש דהיכי דאית לדליל בעלים חייב גם בצרורות נזק שלם, דא"כ מה אמר בגמ' רבה עגלה מושכת בקרון קמ"ל והיינו דלא הוי צרורות כיון שגם בצרורות היכי שיש לו בעלים חייב נ"ש, ולפמש"כ א"ש דגם בשליף אי לא דהוי כגופו הוי פטור לגמרי לר"ש, ועוררני לזה א' מבחורי הישיבה.

יג

היו מהדסין על גבי עיסה או על גבי פירות וטנפו או נקרו משלמין נזק שלם, הזיקו בעפר או צרורות שהעלו בכנפיהן או ברגליהן משלמין חצי נזק.

בגמ' לא נזכר אלא העלו עפר או צרורות והרמב"ם הוסיף שהעלו בכנפיהם או ברגליהם ומזה יש להוכיח מה שכתבנו למעלה בהלכה י"א דלא כל המחובר לגופה הוי צרורות דהא העלו עפר ברגליהם היינו שדרסו על העיסה והי' ברגליהם עפר, וא"כ אמאי הוי צרורות וע"כ צריך לומר דכיון דלא נתחבר מדעת הבעלים, וגם התרנגולים לא העלו עפר בכונה הוי צרורות, ומה דאמר ברישא וטנפו וכתב הרשב"א בחדושיו דטנפו ברגליהם דהיינו רגל או שנתגלגלו להנאתן דהיינו שן, ומשמע דלא טנפו בטנוף שיוצא מעצמן אלא ממה שהם מטונפים מאשפה וא"כ יקשה דלפי דברינו היינו צרורות, צריך לומר כמו שכתב הנמוק"י שהי' הטנופת דבוקה בגופן, ונראה דכונתו הוא לומר דדוקא בשביל שהי' דבוקה בגופן נחשב כגופן, דאל"כ מה משמיענו בכאן הנמוק"י וע"כ דכיוון לזה דאם לא הי' דבוקה בגופן אלא הי' על גופן באופן שאפשר לנערן זהו דינא דהעלו עפר או צרורות וכמש"כ, אבל אם דבוקה בגופן הוי כגופן בכל אופן אף שלא נתחבר מדעת הבעלים, וזהו באמת חדוש לדינא לפי מה שבארנו דדבר שנתחבר שלא מדעת הבעלים לא נחשב כגופה, וכן מבואר מד' רש"י ד' מ"ח ע"ב ד"ה מגופו שפי' שהי' מלוכלך בטיט ועיין רשב"א, והנה ראיתי בקרית ספר להמבי"ט ז"ל שכתב שהעלו עפר בכנפיהם ומשמע שהשמיט לכתוב ברגליהם משום דלא הוי צרורות, ודעת הרמב"ם כמו שכתבתי:

יד

היו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נזק שלם, והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר, ואם הי' על החבל אוכל ובעת אכילתו פסקוהו משלם גם על החבל נזק שלם.

השגת הראב"ד: לא נהיר ולא צהיר ולא בהיר דהא דמקשינן בגמרא והא חבל משונה הוא אגופה דברייתא קא מקשי עכ"ל.

קודם שניישב השגת הראב"ד עלינו לבאר דברי הרמב"ם במה שהם תמוהים במה שכתב והוא שנתגלגל הדלי מחמתן כמו שתמה הבעל המאור על הרי"ף שהביא שינוייא דרב ביבי דקא אזיל מיניה מיניה דהא זה צריך אי בתר תבר מנא אזלינן אבל לפי מה דקיי"ל כרבה דמנא תבירא תבר א"כ נפשט בעיא דרבא דבתר מעיקרא אזלינן ולא צריך לאוקמי דקא אזיל מיניה מיניה, והמ"מ נשמר מזה וכתב מה שאמר והוא שנתגלגל הדלי לכונה שנגעו בגוף הדלי וכן דעת הרשב"א ז"ל וכונתו לתי' הרשב"א להקושיא על הרי"ף שכ' דהרי"ף לא כתב מיניה מיניה אלא מיניה, והיינו שנגעו בגוף הדלי ובלא זה גם אי בתר מעיקרא אזלינן הוי צרורות.

והרמב"ן במלחמות יישב דברי הרי"ף בדרך אחר דבאמת לא ס"ל כלל דבתר מעיקרא אזלינן, ובשביל שאנו רוצים לבאר הענין נביא כל דבריו בשלימות וז"ל, ויש דרך אחרת בפי' זו השמועה בעצמה והוא שנפרש ונאמר דרבה בתר בסוף אזיל והא דקאמר בגמ' ותיפשוט לי' מדרבה הכי פירושא תפשוט דבתר בסוף אזלינן מדאמר רבה ובא אחר ושברו במקל פטור ולא אמר הראשון חייב דאי ס"ד בתר מעיקרא אזיל הול"ל הראשון חייב ואשמעינן רבותא ולא לימא דשני פטור דשני אפי' אזלת בתר בסוף פטור כיון שסופו להשבר ואין לו דמים עכשיו אלא ודאי מדאיצטריכא לי' פטורא דשני ש"מ דראשון נמי פטור דבתר בסוף אזלינן, וזו קשה לדברי רבינו שלמה ומקצת המפרשים ז"ל שאמרו שמדרבה שמעינן דבתר מעיקרא אזלינן דהא אפי' אזלת בתר בסוף פטור שאין לו דמים לזה ומה ישלם וה"נ משמע סוגיא דרבה בזורק תינוק דהא תלמוד הזורק פטור לדברי הכל והשני בין בשור בין באדם חייב מפני שקירב את מיתתו ואי בתר מעיקרא ראשון ליחייב לדברי כולם והשני פטור, ועוד אמר רבה לענין כופר פלוגתא דר' ישמעאל בנו של ריב"ב ורבנן ואי אמרת דבתר מעיקרא אזלינן האי נמי כמת דמי והאיך משלם אפי' לר' ישמעאל דאמר דמי מזיק הרי גברא קטילא לגמרי קטל ולא השור בסקילה ולא בעלים משלמים כופר ואעפ"י שקירב מיתתו דכתיב והמית פרט לזה שכבר מת דהא לענין צרורות בתר מעיקרא אזלת לגמרי וכשבור חשיב לי', והלכך הזורק הרגו לזה והשני בין שור בין אדם יפטר לדברי הכל וא"ת אפי' אזלינן בתר מעיקרא לאו כמת חשבינן לי' א"כ בכלי השני למה פטור ע"כ מפני שאין לו דמים הואיל וסופו להשבר אעפ"י שלא נשבר ומפני טעם זה אפי' תיזל בתר בסוף נמי שני פטור שהרי אין לו דמים וכדאמרינן דרלבנן דאמרי דמי ניזק פטור שאין לזה דמים אעפ"י שהוא כחו דהא תלמוד לר' ישמעאל חייב וכיון שכן היכי שמעינן מדרבה דבתר מעיקרא אזלינן דילמא לעולם לאו כשבור חשבינן לי' דבתר בסוף אזלינן ואעפ"י כן השני פטור שאין לכלי זה דמים אעפ"י שעדיין לא נשבר כמו שכתבתי, ואע"ג דאיכא למימר שלא פטרוהו לדברי האומר דמי ניזק אלא משום דבתר מעיקרא אזלינן לענין ממונא מיהו קטלא שאני אין הדעת נוטה בזה אלא כמו שכתבנו, ואם דעת רבינו ז"ל, יפה פסק דבתר בסוף אזלינן ומש"ה פטור הזורק דאפי' גרמא ליכא שהרי לא שברו ולפיכך כתב דקא אזיל מיניה מיניה עכ"ל.

והנה יסוד דבריו דפשוט אצלו דאפי' בתר בסוף אזלינן השני פטור מפני שאין לו דמים, וא"א דראית הגמ' הוא מהא דהשני פטור ולכן ע"כ להיפוך דהראי' מדלא קאמר הראשון חייב מוכח דבתר בסוף אזלינן, והוכיח עוד מהא דזרק תינוק דודאי פטור הראשון, ועוד אמאי אמרינן דאי כופר דמי מזיק חייב דכיון דבתר מעיקרא א"כ כמת הוא חשוב, כמו דאמרינן דהכלי הוא שבור, ועוד מוכיח יותר דהא חזינן דלמ"ד דמי ניזק פטור מפני שאין לו דמים א"כ אי בתר בסוף אזלינן נמי אין לו דמים, ובזה כתב דאולי נאמר דבאמת מה דאמרינן דאי דמי ניזק פטור אין זה בשביל שאינו שוה דמים אלא מפני שאין לו דמים משום דבתר מעיקרא אזלינן ומ"מ זהו דוקא לענין ממונא ולא לענין קטלא אין הדעת נוטה בזה והיינו דלא ניחא להרמב"ן לחלק בדין מענין ממון לענין קטלא ואם אמרינן בתר מעיקרא אזלינן וע"כ כמת חשבינן לי' א"כ ג"כ לענין מיתה אין חייבין עליו ול"ש כופר אפי' אי כופר דמי מזיק:

ב)

ונראה לבאר דעת רש"י ושאר הראשונים שמפרשים דהפשיטות מדרבה דבתר מעיקרא אזלינן, ומקודם נבאר בעיקר חידושו של הרמב"ן דאפי' אי בתר בסוף אזלינן מ"מ השני פטור כיון שסופו להשבר ואין לו דמים עכשיו, והנה זה מוכח מכל דברי הרמב"ן כי לא נחת כאן לפטור את השני משום טענת מאי אפסדתיך כיון שסופו להשבר, אלא עיקר דבריו הם דכיון שסופו להשבר אין לו דמים עכשיו אפי' בתר בסוף אזלינן ובזה נוכל לומר דזה תלוי במחלוקת הרמב"ם והרא"ש גבי הני שקולאי דתברו חביתא דחמרא לחנונאה בב"מ דף צ"ט דדעת הרא"ש דאם שברו החבית שלא ביום השוק אפי' לא הי' לו יין למכור ביום השוק מ"מ אין משלמים אלא דמים שהי' שוה בשעת השבירה, אבל מדברי הרמב"ם מוכח דאינו מחלק ואפי' בשברו בשאר הימים אם החזירו ביום השוק משלמים כשער יום השוק ומוכח דסובר דמכיון שהיה עתיד למכור ביום השוק השומא הוא כיום השוק וכן מוכח מדברי רש"י שכ' אהדרו לי' ביומא דשוקא קודם שיגיע יום השוק ומוכח דשברו בשאר הימים, והארכתי בזה במקומו, וא"כ לשיטת הרמב"ם ורש"י אין לפטור את השני ששבר בשביל שלא הי' שוה הכלי דמים בשעה ששבר, דהא אם הי' נופל לארץ ולא נשבר הי' אז שוה דמים, ויום השוק של הכלי, פי' שעת השומא שלו אינו בשעה שהוא נופל אלא אח"כ כשיהי' מונח על הארץ, ורק שנטעון הלא הי' ברור שישבר ולא יהי' שוה אח"כ דמים, ע"ז נוכל לומר דכיון דאין אנו באין גם לשיטת הרמב"ן לפטור המשבר בטענת מאי אפסדתיך שודאי הי' נשבר והטעם נבאר לפנינו, אלא אנו באין בטענה שלא הי' שוה דמים, ע"ז אנו אומרים שפיר שאם יצוייר שישאר כלי שלם אז לא איפכת לן מה שאינו שוה עכשיו דמים כי עכשיו אינו שעת השומא.

אכן לבאר אמאי נחייב אותו באמת הא לא הפסידו כלום שודאי הי' נשבר נוכל לבאר זה עפ"י ד' הגמ' בב"מ דף ק"ו על מתניתין דהמקבל שדה מחברו ואכלה חגב או נשדפה מנכה לו מן חכורו דאמר שמואל לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל לא זרעה כלל לא דא"ל אי הוית זרעית הוי מקיים בי לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו מתיב רב ששת רועה שהי' רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא ארי וטרף זאב ודרס אין אומרין אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור, ואמאי לימא לו אילו הוית התם הוית מקיים בי גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך, ומשני משום דא"ל אי הוית חזית לאתרחושי לך ניסא הוי איתרחיש לך ניסא כר' חנינא בן דוסא דמתיין עיזי דובי בקרנייהו, ודברי הגמ' נפלאים דהיכי סבר לחייב את השומר משום דילמא הי' מתרחיש לו נס, וע"כ אנו צריכין לומר דכיון דהשומר פשע בשמירת הבהמה שהניח עדרו ובא לעיר ומתחייב בפשיעתו בהיזק הבהמה אפי' באונס חייב דקיי"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב, ורק דצריך להך חיובא תנאי שיהי' אפשר שמחמת הפשיעה בא האונס, ע"ז אנו אומרין דאדרבה השומר צריך לברר שא"א הדבר שהי' מציל וכיון שיש מציאות שהי' מציל אפי' בדרך נס כבר נתחייב מדין פשיעה.

והנה מה שנחייב בשביל שפשע לא נוכל לומר שכבר נתחייב לשלם בשעת הפשיעה דהא כל זמן שלא נזוקה הבהמה לא שייך שיתחייב לשלם ואף שכתבו התוס' בכתובות דף ל"ד ע"ב שמשעה שפשע נשתעבדו נכסיו על ההיזק שיארע אח"כ אבל זה ודאי דקודם ההיזק לא שייך לחייבו, וכן זה נמי פשוט בסברא דשומת ההיזק שהשומר צריך לשלם לבעלים הוא כשעת ההיזק ואם הוזלה עד שעת ההיזק יתחייב כשעת ההיזק.

ועכשיו מוכח מסוגיא זו שני היסודות שהזכרנו, הא' דאין אנו יכולין לפטור המשבר מטענת מאי אפסדתיך הא הכלי בלא זה הי' נשבר דהא חזינן הכא דאפי' בשביל פשיעה אנו אומרים דילמא הי' מתרחיש נס רק דמשני דאם הי' מתרחיש נס הי' אפשר גם בלא הרועה, ואם כן גם הכא ודאי נוכל לומר כיון דבתר בסוף אזלינן ועכשיו דיינינן הכלי לשלם, ורק שנפטור אותו בשביל שגם בלא שבירתו הי' נשבר ע"ז שפיר נוכל לחייבו דדילמא לא הי' נשבר והוא מציאות יותר מצוי מנס דאת הארי ואת הדוב הכה עבדך, והוא עכשיו שבר בידים ועדיף מפשיעה, וממילא מבואר היסוד השני שהזכרנו דאין לפטור את המשבר משום שהכלי לא הי' שוה בשעת השבירה דכיון שבארנו דגם גבי שומר אם הוזל הפקדון גם אחר הפשיעה עד שעת ההיזק אינו משלם אלא כשעת ההיזק א"כ תיכף שבא הארי הרי הוזלה הבהמה ואינה שוה כלום בשעה זו, ובביאת הארי הא לא פשע השומר דנימא דעבור זה גופא נתחייב, וע"כ כדברינו דכיון דאנו מחייבין את השומר בשביל הפשיעה והוי כאלו גרם ההיזק ורק דהשומר צריך לפטור את עצמו בזה שהפשיעה לא הי' סבה שגם אם לא הלך מהעדר הי' נטרפה הבהמה, ע"ז אנו טוענין שמא לא הי' נטרפה, ואז אם לא היתה נטרפה היתה שוה דמים אח"כ ולא איכפת לן על שומת ההיזק בשעה שהי' הארי בעדר כי אין שעת השומא של הבהמה בעת שהארי בעדר וה"נ אין שעת השומא של הכלי בשעה שנופל אלא בשעה שמגיע לארץ ומה שודאי הי' נשבר ע"ז אנו אומרים אפשר לא הי' נשבר ועכשיו אנו רואין שהמשבר שברו ודיינינן כמו שהי' מגיע לארץ שלם ושפיר מתחייב אי בתר בסוף אזלינן ומדפטור ואמרינן מנא תבירא תבר ע"כ דבתר מעיקרא אזלינן:

ג)

עתה נבוא לראיות הרמב"ן והנה מה שהניח הרמב"ן ליסוד דלא ניחא לי' לחלק בין דין מיתה לדין ממון נכונים דבריו אם היינו צריכים לחלק בדיני החיובים והיינו לחלק בין חיוב מיתה לחיוב ממון בזה ודאי דבריו ברורים, אולם נוכל לחלק באופן אחר דמה דאמרינן מנא תבירא תבר ואזלינן בתר מעיקרא היינו דלענין חשיבות אבד הכלי חשיבותו וחשבינן לי' כמו שכבר נשבר כיון שבודאי סופו להשבר, אבל בפועל הא באמת אכתי לא נשבר אלא דחשבינן לו כעומד לישבר בודאי, ולכן לענין ממון דבעי דין חשיבות של ממון אמרינן דאבד חשיבותו, ואף שבארנו דלדין שומא אין חסרון כלל מה שעומד לישבר ולא יתנו עכשיו עבורו ממון משום דאינו צריך לשום כמו שהוא שוה עכשיו, אבל אנן לא מטעם דין שומא אתינן עלה אלא מעיקר חשיבותו של הכלי דכיון שהכלי נחשב כבר לשבור אין לחייב דמים עבורו, וזה דוקא לענין דין ממון אבל לענין דין מיתה כיון שעכ"פ בפועל חי הוא לא נוכל לפטור ההורגו ממיתה בשביל שאין לו חשיבות של חי דדין רוצח לא תלי בדין חשיבות חי אלא בפועל אם הוא חי, רק דמ"מ אפשר דדין סופו למות בעצמו פוטר ולכן תלי רבה דין זרק תינוק ובא אחר וקבלו בסייף בפלוגתא דריב"ב ורבנן גבי הכהו עשרה בנ"א בעשר מלקות משום דבסנהדרין דף ע"ח אמרינן בטעמא דפלוגתא דבגוסס בידי שמים כו"ע ל"פ דההורגו חייב בטרפה כו"ע ל"פ דההורגו פטור כי פליגי בגוסס בידי אדם מר מדמי לה לטרפה ומר מדמי לה לגוסס, ואמר בטעמא דמאן דמדמי לטרפה ולא לגוסס בידי שמים משום דגוסס לא איתעביד בי' מעשה, והא איתעביד בי' מעשה ומאן דמדמי לגוסס ולא לטרפה משום דטרפה מחתכי סימנים והא לא מחתכי סימנים והבאור בזה דמאן דפטור סובר דמה דעומד למות זהו גופו פוטר ולא בעי מת ממש ולכן כיון דסבר רבה בתר מעיקרא אזלינן חשיב לי' כאילו איתעביד בי' מעשה בזה שיהי' סופו למות ולכן דין סופו למות פוטר כמו דפטור הורג את הטרפה שעדיין חי הוא וסופו למות, אבל כל זה אי בתר מעיקרא אזלינן אבל אי בתר בסוף אזלינן לא הוי התינוק שנזרק כמו גוסס בידי אדם ולומר דאיתעביד בי' מעשה כיון דאין בו דין כלל אפי' לענין ממון שלא לחשוב אותו לשלם ואף שנעשה בו מעשה שנזרק אבל כיון דאין אנו דנין עכשיו כלל מה שיהי' אח"כ א"כ לא חשיב איתעביד בי' מעשה, והסברא ברורה לדעתי עד שאני תמה על הרמב"ן מה שלא זכר כלל לבאר לשיטתו מה דפטור בזרק תינוק אליבא דרבנן.

ועכשיו נוכל לבאר דמה דתלי רבה לענין כופר אם כופר דמי ניזק או דמי מזיק דאינו בשביל דלא שוה דמים עכשיו כמו דסובר הרמב"ן דכבר כתבנו דמטעם דין שומא אין חסרון, שאין עכשיו זמן השומא, אלא דהיינו משום דסבר רבה בתר מעיקרא אזלינן ולכן אף דלגבי אדם לא אמרינן דהוי כבר מת וכמו שכתבנו ולכן לריב"ב השור בסקילה מ"מ לענין כופר כיון דעכ"פ לענין דין זרק כלי אמרינן דהמשברו פטור משום דיש להכלי דין שבור, ולכן למ"ד כופר דמי ניזק גם האדם אין לו דמים דאף דבפועל חי הוא אבל לענין חשיבות דמים חשיב כמת ולא מטעם דין שומא אלא דאין לו חשיבות חי כמו שאין לכלי חשיבות שלם ולכן שפיר תולה רבה בפלוגתא אי כופר דמי ניזק או דמי מזיק, אבל כל זה דוקא משום דסבר רבה בתר מעיקרא אזלינן אבל אי הוי סבר בתר תבר מנא אזלינן אז אפי' אי כופר דמי ניזק הי' חייב בכופר דלא אמרינן דאין לו דמים בשביל דאינו שוה עכשיו בשעה שנפל, וכמו שכתבנו.

ד)

עתה נבוא לדברי הרשב"א שחידש ליישב דברי הרי"ף דאפילו אי אמרינן בתר מעיקרא אזלינן מ"מ זהו דוקא אם דחפו הדלי אבל אם פסקו החבל כיון שלא עשו מעשה בגוף הדלי לכו"ע הוי צרורות, והנה לכאורה באור דברי הרשב"א עפ"י שיטת התוס' שמחלקים בין זורק כלי לזורק חץ דבזורק חץ לא אמרינן בתר מעיקרא, והרשב"א חידש יותר דפסיקת החבל אף דגרם נפילה על הדלי מ"מ כיון שלא נעשה מעשה בגוף הדלי לא אזלינן בתר מעיקרא, ויש להביא ראיה לסברת הרשב"א לפי דעת התוס' מהא דפריך בגמרא בב"ק דף קט"ו על הא דתניא דאם אמר על כדי יין שהן משתברות שיהיו תרו"מ על מה שיש לו בתוך ביתו לא אמר כלום, מהא דתניא דמי שבא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו ואמר הרי פירות מע"ש שיש לי בתוך ביתי מחוללין על מעות הללו דבריו קיימין, ולשיטת התוס' דזרק כלי אמרינן דהוי מנא תבירא, וזרק חץ על הכלי לא אמרינן דהוי מנא תבירא, א"כ מאי קושיא דכדי יין שהן משתברות הרי הוי כמו זרק כלי שהיין עומד לישפך ואנס כנגדו הוי כמו זרק חץ, אבל לדברי הרשב"א דאם לא נעשה מעשה בגוף הכלי לא אמרינן בתר מעיקרא, לכן כדי יין שהן משתברות נמי לא נעשה אכתי מעשה כלל בגוף היין.

אכן כ"ז לשיטת התוספות אבל הרא"ש חולק על דעת התוספות כמו שהוכיח הקצוה"ח סי' ש"צ מדהקשה על דין התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י דחייב מדין דרסה על כלי ונתגלגל למקום אחר דאזלינן בתר מעיקרא והוצרך לתרץ דשאני הכא דגלי קרא ולשיטת התוס' לא קשה כלל דהתיזה ברה"ר הוא זרק חץ ולא אזלינן בתר מעיקרא, ומה דהוכיחו התוס' דאי נימא דבזרק חץ נמי אזלינן בתר מעיקרא א"כ לא משכחת צרורות בזה שפיר כתב הקצוה"ח דמ"מ לא יתבטל בזה דין צרורות דאפילו נימא דתיכף כשזרק נעשה הכלי שנפל אח"כ עליו החץ כמו שבור מ"מ לא הוי בזה גופו אלא כחו דהא עכ"פ לא נגע בגוף הכלי ולכן גבי בהמה חשיבא צרורות, ולפי"ז נמצא דסברת הרשב"א דבפסיקת החבל אפילו אי אזלינן בתר מעיקרא הוי צרורות אינו מוכח דתליא בשיטת התוספות דאפילו אי נימא דבזורק חץ נמי אזלינן בתר מעיקרא מ"מ נוכל לומר דהוי צרורות משום דפסיקת החבל לא מיקרי נגע בגוף הדלי, ולכן אף דהוי מנא תבירא מ"מ הוי צרורות, והנה למעלה בהלכה י' אות ד' בארנו דמגמ' דידן מוכח דלא כספיקו של הירושלמי בהיו ב' טבלאות זה על גבי זה ודרסה על העליונה ונשברה התחתונה אי הוי צרורות ולגמ' דידן מוכח דלא הוי צרורות, וא"כ לכאורה ה"נ גבי חבל שפסק החבל והדלי דבוקה להחבל ה"נ לא היה צריך להיות צרורות אכן אפשר לחלק דהתם עכ"פ עשתה הבהמה מעשה בעליונה ובתחתונה, אבל הכא עשה התרנגול המעשה רק בחבל אלא שממילא נפל הדלי.

והנה תירוץ הרשב"א נוכל לומר רק על דברי הרי"ף אבל בדברי הרמב"ם לכאורה לא יתכנו דבריו דלפי דברי הרשב"א דלא צריך אלא שנגעו בגוף הדלי ולמעט פסיקת החבל אינם מכוונים דברי הרמב"ם שכתב והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר דלשון זה משמע שגלגלו עד שנפל ונשבר ולא רק שנגעו בגוף הדלי, אכן גם לצד השני אינו מדוקדק לשונו דאי בעינן שיגלגלו הדלי עד שנשבר ואי לאו הכי הוי צרורות, א"כ למה כתב עד שנפל ונשבר והל"ל עד שנשבר, ובאמת תירוץ הרשב"א בדברי הרי"ף ג"כ אינו מיושב דצריך לומר דנגרוס ברי"ף דקא אזיל מיני' ולא כמו בגמרא דקא אזיל מיני' מיני', ואי אפשר לומר דכונת הרשב"א דגם בגמרא נגרוס כן דהא בגמרא מוכח להדיא דקאי למדחי פשיטות דבתר מעיקרא אזלינן וע"כ דגרסינן דאזיל מיניה מיניה, וא"כ קשה לגרוס ברי"ף אוקימתא חדשה וביחוד דצריך לגרוס דלא כגרסת ספרינו דאיתא ברי"ף דקא אזיל מיני' מיני'.

והרא"ש הביא תירוץ הראב"ד על הרי"ף במה שהביא הא דקא אזיל מיני' מיני' דהוא כדי ליישב קושיית הגמרא והא חבל משונה וכדי שלא נצטרך להעמיד דמאיס בלישה, והיינו דכיון דהולכין ושותין מן המים ודוחפין את הדלי אורחי' הוא ונביא דבריו אח"כ אך בדברי הרמב"ם לא יתכנו דאפילו נימא דלהראב"ד אפשר לגרוס מיני' מיני' אף דאין צריך אלא שידחפו הדלי בדרך שתייתם ולא עד שישבר מ"מ שייך ע"ז לשון מיני' מיני' כיון דבדרך שתייתם אינו בדחיפה אחת, אבל הרמב"ם הא כתב להדיא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר ומוכח דלא מהני מה שדחפו קצת דרך שתייתם:

ה)

ונראה לבאר דברי הרי"ף והרמב"ם עפ"י תירוץ הרשב"א ושלא נצטרך לגרוס ברי"ף דלא כמו בגמרא, והוא עפי"מ דנאמר דזה ודאי דמה דאמר רבה מנא תבירא תבר הוא דוקא היכי דהוא ודאי שישבר וכמו הא דאמרינן בדף קט"ו לגבי חבית של דבש שנסדקה דאם עקל בית הבד כרוך עליו לא אמרינן מהפקירא קא זכינא, וכן לגבי אנס דאם יכול להציל ע"י הדחק מהני בדיעבד חלול מע"ש ה"נ אם יכול להציל א"א דנימא מנא תבירא תבר ולא יתחייב מי ששברו במקל וע"כ דזרק כלי מיירי באופן דודאי ישבר וא"א להציל, וכן הוא דרך כלי שנזרק מראש הגג שא"א להציל וגבי דרסה על כלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר הא יתכן שאפשר להציל דמכיון שראו אנשים דבכה"ג ע"כ מיירי דאי לא מנא ידעי, וא"כ אפשר דעמדו בסמוך והיו יכולין לעכב ולהציל אלא שלא עיכבו, ומ"מ אפשר דיהי' גם בזה אבעיא דרבא דכיון דהכא לבסוף נשבר ע"י גלגול זה אפשר דנאמר דאזלינן בתר מעיקרא לומר דלא הוי צרורות דכבר עשתה הבהמה בגופה כח השבירה ולא הוי כצרורות שלא נגעה בגופה בהכלי אלא בכחה, וא"כ קשה מה מייתי הגמרא מדרבה דהי' ודאי שישבר לבעיא דרבא דמצי מיירי אפילו לא הי' ודאי והיה אפשר להציל, והנה אי כדעת התוספות דהא דרבה הוא דוקא בזורק כלי אפשר לומר דסבר הגמרא דאף דהא דרבה ודאי דוקא היכי שהיה ודאי מ"מ נוסף להפרט של ודאי שישבר מוכח דחשבינן שכבר נעשה מעשה בגוף הכלי וכמו דמדמי רבה בזרק תינוק והכהו עשרה בנ"א בעשר מקלות דאמר בגמרא בסנהדרין דרבנן דפטרי מדמי לה לטרפה ולא לגוסס בידי שמים משום דאיתעביד ביה מעשה, ובזורק חץ על התינוק ודאי לא היינו מדמין אותו לטרפה, דלא נעשה בו מעשה כלל, ומשום הכי בזרק חץ על כלי נמי לא אמרינן דהוי מנא תבירא, וכיון שכן סבר הגמרא דאף דבזרק כלי דלבסוף לא נשבר ע"י הזריקה אלא ע"י המקל ודאי צריך שיהי' ודאי שישבר, אבל בדרסה על הכלי ונתגלגל כיון שלבסוף נשבר ע"י דריסה זו איכא למיפשט מדרבה דעכ"פ אמרינן שכבר נעשה בו מעשה השבירה והוי גופה, אבל כל זה שייך אי הא דרבה הוא דוקא בזורק כלי אבל לשיטת הרא"ש דהא דרבא לגבי כלי הוא אפילו בזורק חץ, ואף דהא גבי תינוק הוא ע"כ בזורק התינוק כמו שכתבנו, מ"מ לגבי כלי לפטור מממון שיטת הרא"ש דהוי מנא תבירא אפילו בזורק חץ, א"כ כבר לא תליא דינא דרבה דזורק כלי באם נעשה מעשה בגוף הכלי אלא בדין ודאי שישבר, וא"כ לא שייך לפשוט אבעיא דרבא דבתר מעיקרא אזלינן מדרבה.

וצריך לומר דגמרא פריך על בעיא דרבא מדרבה, דרבא סתמא בעי ובכל גווני ומצי מיירי נמי דלא היה עומדין בסמוך ואי אפשר היה להציל את הכלי ולהכי פריך דעכ"פ בכה"ג ליפשוט מדרבה וע"ז משני דבאמת לרבא מיבעיא הך דינא דרבה, וממילא לפי"ז נצטרך לומר דרבא מיבעי לי' בשני האופנים והיינו בין אם אי אפשר להציל ויהיה יסוד האבעיא אי אמרינן דהוי מנא תבירא, ואפילו באפשר להציל דודאי לא הוי מנא תבירא מ"מ מיבעי ליה כיון דעכ"פ נשבר מזה הגלגול אפשר דאזלינן בתר מעיקרא:

ו)

ובמה שבארנו יתורץ קושיית הקצוה"ח בסי' ש"צ לפי שיטת הרא"ש דבחץ נמי שייך לומר מנא תבירא מהא דאמרינן דבמסכסכת כל הבירה חייב בעל הגמל נזק שלם, ואמאי לא אמרינן דתיכף כשהתחיל להבעיר ונעשה בזה דין חיציו ואינו חייב אלא חצי נזק והנה הקצוה"ח סובב שם כל דבריו דבאש נמי שייך מנא תבירא תבר, אך לפי דברינו פשוט דבאש ודאי לא שייך מנא תבירא אפילו אם נימא דבחץ נמי שייך מנא תבירא ומשום דלאו ברי היזקא ואפשר לכבות האש ובודאי א"א לומר דאם תפרוץ אש בעיר ובא אחד והזיק באותה שעה יהי' פטור, והיינו משום דאינו ודאי אבוד ודאי לא אמרינן מנא תבירא תבר וכנ"ל.

ומה שהקשה הקצוה"ח בהא דמבואר בחו"מ סימן תי"ח דאם עשה האחד אש ובא השני והוסיף אם יש במה שעשה הראשון שתגיע למקום ההיזק הראשון חייב ומשמע דהשני פטור וכיון דזורק חץ ובא השני ושברו השני חייב, וא"כ ה"נ ליחייבו שניהם דהא עתה נעשה היזק מאש של שניהם, והקצוה"ח רוצה להוכיח מזה דבחץ נמי בתר מעיקרא אזלינן ולכן השני פטור, אכן לדברינו דבאש לא אמרינן בתר מעיקרא כיון דההיזק אינו ברור, א"כ יקשה קושיית הקצוה"ח, אכן לפי"מ שנתבאר בהלכה י"ז דדין אשו משום חציו אינו כמו חץ ממש ועיקר דין אש הוא משום ממונו והיינו עושה המזיק שמתחייב עליו מגדר ממונו, אלא שחייבה התורה עליו כמו שהזיק בחציו, וא"כ מקודם צריכין אנו לחקור מי הוא הבעלים של האש ואח"כ נחייב אותו בדין חציו, ואף דמצינו דהיכי דכלו לו חציו חייב משום ממונו והיינו דהיכי דכלו לו חציו דא"א שיתחייב בגדר זורק חץ מ"מ נשאר חיוב ממונו, אבל מ"מ נוכל לומר שפיר דהיכי דא"א לחייבו משום ממונו והיינו דיש בעלים אחר שהוא קודם על המזיק א"א לחייבו גם משום חציו ולכן כיון דהראשון עשה אש שיכולה להגיע למקום הנזק ולכן אין שם השני על המזיק כי הראשון גמר כל המזיק וכמו שכתבו בתוספות בדף י' ע"ב בד"ה מאי קאי עביד, וז"ל, מיהו בזה צריך לדקדק וכי בשביל שהשליך עץ בתוך אש גדולה יתחייב הא לא דמי אלא לאחד שחופר בור י' ובא אחר והשלימו לי"א, והטור שכתב ובא אחר והוסיף צ"ל דבכה"ג מיירי דדבריו הם עפ"י דברי התוספות, אבל אם האחד עשה אש גדולה ובא השני והוסיף אצלו עוד אש גדולה באופן שהשני יכול ג"כ לילך אז ודאי חייב גם השני וכמו חופר בור י' ובא אחר והשלימו לכ', וכן כתב הרשב"א דבכה"ג חייב, אכן לפימש"כ דהטור מיירי בכה"ג לא נצרך למה שכתבנו משום דאשו משום חציו אינו חציו ממש, אלא דכיון דמי שהוסיף האש לא היה יכול האש שלו לילך ולהזיק ורק שהלכה בצירוף האש הגדול א"כ גם מתורת מזיק אינו חייב דהוי רק מסייע והוי כמו שאחד יזרוק אבן גדול והשני יזרוק אבן קטן דמצטרף עם האבן הגדול וההכאה יותר חזקה מ"מ כיון דבאבן שלו לא הי' גורם מיתה והאבן הגדול היה גורם בעצמו מיתה ודאי דהשני פטור, והוי רק מסייע שאין בו ממש:

ז)

והנה בהא דתרנגולים שהיו מחטטים בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי דבעי הגמרא למיפשט מינה דבתר מעיקרא אזלינן אי נפרש הברייתא כפשטה דע"י פסיקת החבל נפל הדלי נוכל להעמיד דהיינו דומיא דזרק כלי שהדלי היה תלוי באויר בחבל וכיון שנפסק החבל נפל הדלי בהכרח וא"א להציל, והגמרא הוי סבר דפסיקת החבל הוי מעשה בגוף הדלי, אבל לפי מה דמשני רב ביבי בר אביי דקא אזיל מיני' מיני' נמצא דנפילת הדלי לא היה ע"י פסיקת החבל אלא ע"כ דחיפת התרנגולים שדחפו את הדלי וא"כ ע"כ שהדלי לא היה תלוי באויר דאם היה תלוי באויר לא עבדי התרנגולים כלל כיון שממילא נופל בפסיקת החבל וע"כ שהדלי היה מונח על איזה מקום ורק שגם היה קשור בחבל אבל בפסיקת החבל לבד לא היה נופל, וא"כ כבר אינו מוכח כלל היכי הוי אי באופן דאפשר להציל או באופן דאי אפשר להציל.

ולפי מה שביארנו לשיטת הרא"ש בעיא דרבא דהיא בכל גווני א"כ להלכה דקיי"ל כרבה יהיה חילוק דאם כשדרסה אי אפשר להציל ודאי אזלינן בתר מעיקרא, ואם אפשר להציל לא ידעינן מפשיטותא דרבה כלום אלא דמ"מ אפשר דאזלינן גם בזה בתר מעיקרא, ולכן לשיטת הרא"ש שפיר סובר הרי"ף דרב ביבי בר אביי דאתא לאוקמי ברייתא דתרנגולין שהיו מחטטין דקא אזיל מיני' מיני' ע"כ בודאי לא פליג על רבה וכיון דלרבה פשיטא לי' לא הוי צריך לאוקמי דקא אזיל מיני' מיני', וע"כ מוכח מדרב ביבי סברת הרשב"א דפסיקת החבל לא הוי כמו שנגעו בגוף הדלי, ולכן אפילו לרבה הוי צרורות, ולכן מוכרח רב ביבי לשנויי דקא אזיל מיני' מיני' אלא דהוי מצי לשנויי דקא אזיל מיני' וכדברי הרשב"א שנגעו בגוף הדלי, אולם כבר כתבנו דכיון דצריך לתרוצי שדחפו את הדלי א"כ ע"כ לא היה תלוי באויר אלא היה מונח על איזה מקום ומכיון שכן כבר אינו מוכרח דאי אפשר להציל, איברא דלפי"מ שכתבנו דאבעיא דרבא דהוא בסתמא ע"כ בעי בכל גווני א"כ היכי דאפשר להציל נמי הוי בעיא כיון דלבסוף נשבר מדחיפה זו, ובזה אנו צריכין לומר דלהכי אמר רב ביבי דקא אזיל מיני' מיני' שלא למיפשט בעיא דרבא, מ"מ סובר הרי"ף דכיון דרב ביבי הכי אוקמה לברייתא נקטינן לדינא לפשיטות דהיכי דאפשר להציל דליכא למיתי עלה מדין מנא תבירא תבר לא אמרינן בתר מעיקרא לגבי צרורות אף שלבסוף נשבר מגלגול זה וזהו דכתב הרי"ף מימרא דרב ביבי בסתמא.

ונמצא דלא צריך להגיה ברי"ף ולגרוס רק פעם אחד מיני' ובאמת צריך לשנויי דקא אזיל מיני' מיני' משום דלא שייך לדינא דרבה אם אפשר להציל, ואף דהיה אפשר להעמיד באי אפשר להציל, זהו אוקימתא ארוכה ובקושי אפשר לברר אם אפשר להציל או לא וכיון דהוצרך ע"כ לאוקמא דקא אזיל מיני' וכדברי הרשב"א, לכן אוקמא דקא אזיל מיני' מיני'. ועכשיו מבואר דברי הרמב"ם דבדיוק כתב לשונו דבעיקר כתב כדברי הרי"ף דקא אזיל מיני' מיני', אלא דמ"מ השמיענו בדבריו דלא צריך מיני' מיני' אלא עד שעת הנפילה והיינו לאפוקי שדחפו פעם אחת עד שנתגלגל דבזה פטור משום דיתכן דאפשר להציל, אבל מכיון שנפל והיינו דומיא דהא דרבה דכבר הוי ודאי שישבר כבר חייב, ולכן לא צריך מיני' מיני' אלא כל שעת הגלגול ולכן כתב עד שנפל ונשבר, ומבואר לשון הרמב"ם אל נכון:

ח)

ועוד אפשר ליישב באופן אחר דהגמרא דתלה בעיא דרבא בהא דרבה באמת סבר ע"כ דהא דרבה הוא דוקא בזרק כלי כשיטת התוספות, וכמש"כ באות ה' קודם ד"ה וצריך לומר אבל מרב ביבי דמשני דקא אזיל מיני' מיני' דע"כ לא פליג על רבה וכמש"כ, מוכח דבאמת הא דרבה אפילו בזורק חץ וכשיטת הרא"ש ולא בעינן איתעביד ביה מעשה אלא העיקר אם הוא ודאי לישבר, ולכן אפי' אליבא דרבה צריך לאוקמי דקא אזיל מיניה מיניה, ולפי מה שכתבנו דהא דכתב הרשב"א דפסיקת החבל לא הוי כמעשה בגוף הכלי דאינו דוקא לשיטת התוס' אלא דהוא משום דגבי צרורות אפילו נאמר דנעשה הדלי מנא תבירא תיכף בפסיקת החבל מ"מ כיון דלא נגעו בגוף הדלי הוי צרורות, וא"כ יקשה במה דפריך בגמרא בדף קט"ו מהא דאנס כנגדו על כדי יין ושמן שנשברו דהא בכדי יין הוי כזרק כלי דאמרינן דהוי מנא תבירא ואנס כנגדו הוי כמו זרק חץ, ומוכח דאין נ"מ בין זרק כלי לזרק חץ ואף דבאנס עומד מסתבר דלא הוי מנא תבירא אבל עכ"פ מהני לענין זה דלא הוי ברשותו לענין הפרשת תרו"מ.

וא"כ שפיר נוכל לומר דלהלכה נימא דהא דרבה הוא אפי' בזורק חץ וא"כ לא הוי דוקא באיתעביד בי' מעשה, וכל עיקר תליא בודאי שישבר ובהא אבעיא דרבא דאינו ודאי שישבר דלא הוי מנא תבירא אפשר אזלינן בתר מעיקרא אף דלבסוף נשבר מגלגול זה וכמו שכתבנו, וכיון דרב ביבי הכי אוקמא נקטינן לשיטת הרי"ף והרמב"ם לפשיטות דלא אזלינן בתר מעיקרא גבי גלגול וכמש"כ:

ט)

אכן כל זה ביארנו לשיטת הרא"ש אולם לשיטת התוספות אינו מיושב דעת הרי"ף והרמב"ם ונראה דגם לשיטת התוס' אפשר ליישב דכיון דרב ביבי דאוקים לברייתא דקא אזיל מיני' מיניה בודאי לא אתא למיפלג על רבה דהלכתא כוותי', ולכן ע"כ דרב ביבי באמת פליג על סברת הגמרא מעיקרא דסבר דאפשר למפשט מדרבה דאיירי ע"כ בודאי שישבר להא דרבא דאינו ודאי שישבר, משום דמדרבה שמעינן עכ"פ דאיתעביד ביה מעשה, ורב ביבי סבר דסברא דאיתעביד ביה מעשה לא מהני אלא בודאי שישבר אבל באינו ודאי שישבר לא מיקרי כלל איתעביד ביה מעשה, וא"כ שפיר מיושב כמו שכתבנו דלסברת הרשב"א דפסיקת החבל לא מיקרי מעשה בדלי וע"כ דקא אזיל מיניה והיינו שדחפו את הדלי וע"כ שהדלי לא היה תלוי באויר וא"כ לא היה ודאי שישבר, ולכן הוצרך לשנויי דקא אזיל מיניה מיניה וכמו שכתבנו.

ובמה שבארנו יתבארו דברי הר"ח ז"ל שכתב בפירושו הנדפס בש"ס דאבעיא דרבא לא איפשטא ודינה כדין תיקו, ומימרא דרבה הביא בסוף כיצד הרגל בסתמא ומשמע דהכי הלכתא דהא דרכו לפסוק הלכה בכל פלוגתא דאמוראי והיה לו לומר דהא דרבה לאו הלכתא דקיי"ל כאבעיא דרבא, ועוד דמסתבר סברא דהרא"ש ז"ל דאין ספיקו דרבא מוציא מידי ודאי דרבה, וא"כ אמאי פסק דבעיא דרבא דינה כדין תיקו, אכן לפי מה שכתבנו מיושב שפיר דמדרב ביבי שמעינן דאידחי לה סברת הגמרא דמעיקרא דבעיא דרבא תליא בהא דרבה, אלא דאע"ג דקיי"ל כרבה היינו בודאי שישבר אבל בעיא דרבא דאפשר להציל אפשר דלא אזלינן בתר מעיקרא.

אלא דבזה חולקים הרי"ף והרמב"ם עם הר"ח דהר"ח סובר דמרב ביבי לא ידעינן אלא דלא תליא בהא דרבה אבל מ"מ בעיא דרבא לא איפשטא ורב ביבי אתא רק למדחי דלא נפשוט בעיא דרבא, והרי"ף והרמב"ם סוברים דכיון דמוקים רב ביבי לברייתא הכי, ש"מ דהכי ס"ל דהיכי דאינו ודאי שישבר לא אזלינן בתר מעיקרא ולכן הביאו בפשיטות שינויא דרב ביבי ולא הביאו בעיא דרבא כלל, ומיושבים דברי הרמב"ם בין לשיטת התוספות ובין לשיטת הרא"ש וכמו שנתבאר:

י)

אחרי שבארנו דעת הרמב"ם במה שכתב הא דקא אזיל מיניה מיניה עלינו לבאר דבריו במה שכתב ואם היה על החבל אוכל ובשעת אכילתן פסקו החבל משלם גם על החבל נזק שלם, והראב"ד השיג וכתב דהא דמקשה והא חבל משונה אגופה דברייתא קא מקשה והיינו דלא דוקא על היזק החבל צריך לתירוצא דמאיס בלישא אלא גם על היזק הדלי, וכתב המ"מ דהרמב"ם סובר כמו שפירשו התוספות והרשב"א דקושיית הגמרא דוקא כי משני אחבל משום דאי אמרת בשלמא אדלי מצי מיירי בחבל בלוי שבחטיטה מועטת יפסק אבל אי מיירי אחבל ע"כ מיירי בחבל חזק ואין דרכו ליפסק בחטיטה מועטת ולזה פריך והא משונה הוא והמ"מ רוצה ליישב בזה דעת הרמב"ם ובאמת דעת הרמב"ם לא יתיישב בזה כלל, דבשלמא על הברייתא אפשר לאוקמי באוקימתא דמיירי בחבל בלוי, אבל הרמב"ם לא אפשר לאוקמי דבריו באוקימתא ולצדדין ובודאי מוכח דעל אותו החבל שלחייב בעד נזק החבל נזק שלם צריך דוקא מאוס בלישה מ"מ גבי אותו החבל על היזק הדלי אינו צריך מאיס בלישה, ובכל אופן משלמין נזק שלם.

אכן עד שנצטרך למצוא יישוב על דברי הרמב"ם מהשגת הראב"ד יש מקודם ליישב דברי הראב"ד בהשגתו דברא"ש הביא מה שכתב הראב"ד בפירושיו ליישב מה דהביא הרי"ף הא דקא אזיל מיני' מיני' אף דקיי"ל כרבה דהוא כדי ליישב קושית הגמרא והא חבל משונה, והיינו דכיון דאזיל מיני' שרוצה לשתות מן הכלי אע"ג דלגבי חבל משונה הוא לגבי שבירת הכלי הא אורחי' היא ומשלם נזק שלם, אבל אי לא אזיל מיני' לא היה משלם אלא חצי נזק אף דבתר מעיקרא אזלינן כיון דנפסק ע"י חטיטת החבל דמשונה הוא אי נמי כיון דאזיל מיני' אפילו על החבל משלם נזק שלם דכיון דאורחי' למשתי מן הדלי אורחי' נמי למחטט בחבל כדאמרינן גבי נהמא וסלא, ע"כ ד' הראב"ד ברא"ש, והראב"ד בעל הפירושים הוא הראב"ד בעל ההשגות כמו דמוכח מדברי המ"מ בפרק ג' הלכה י"ב שכתב שחזר בו בפירושי' מן ההשגה שם וא"כ אינו מובן מה שהשיג הראב"ד דהא לפי פירושו הראשון הוא ממש כמו שפסק הרמב"ם דהא דמאיס בלישה אינו צריך אלא לתשלומי החבל, ואמת שגם לפי דבריו בפירושו קושיית הגמרא היא אגופא דברייתא, דהא קושיית הגמרא הוא קודם שהעמיד דאזיל מיני', אבל עכ"פ דברי הרמב"ם הם נכונים וברורים לפי פירושו, ואין לומר דקושיית הראב"ד דכיון דנימא כתירוצו דהא דהעמיד הרי"ף דקא אזיל מיני' הוא ליישב קושיית הגמרא והא משונה הוא, וא"כ היכי דמאיס בלישא לא צריך להא דקא אזיל מיני' וברמב"ם משמע דזה אינו שייך לזה, והא דאם היה על החבל אוכל אינו מועיל אלא לתשלומי החבל ולא לתשלומי הדלי ולעולם צריך להא דקא אזיל מיני', דא"א לומר כן דדבר זה לא שייך כלל לכוין בדבריו שכתב דהא דפריך והא חבל משונה אגופא דברייתא קא מקשי דלא שייך זה להא דבתר מעיקרא אזלינן ואם כונתו היה כן היה לו להזכיר דהא קיי"ל בתר מעיקרא אזלינן, וגם אין לומר דדעתו בהשגות היה כתי' השני בפירושיו דכיון דאזיל מיני' גם על החבל משלם נזק שלם גם בלא מאיס בלישה דגם קושיא זו אינו בדבריו דאגופה דברייתא קא מקשי וזהו סברא בנוגע לתירץ הגמרא דמהני גם אחבל, אבל ממה שהקשה מוכח דכונתו להיפוך דגם אדלי צריך מאיס בלישה דאפילו אם סובר דכיון דמהני הא דקא אזיל מיני' אדלי מהני גם אחבל אבל עכ"פ לא שייך זה להוכיח מהא דמגופה דברייתא קא מקשי ע"כ נראה דסובר בהשגותיו דלא כמו דסובר בפירושיו או אפילו אין כאן חזרה ובפירושיו יישב כן דברי הרי"ף אבל בדעת הרמב"ם סובר דא"א ליישב כן, דכל סברתו בתירוצו הוא דכיון דאוקימנא דקא אזיל מיני' וכיון דזה אורחי' א"כ מה איכפת לן דפסיקת החבל היה על ידי שינוי ובודאי משלמים אדלי נזק שלם, אבל באמת זה תליא במחלוקת הרא"ש ורש"י גבי סתם דלתות חתורות דפירש"י דאי לאו סתם דלתות חתורות הוי משונה ומוכח דמה דהי' משונה בחתירה פוטר מה שעשה הכלב אח"כ שלקח החררה והלך עם החררה אל הגדיש, והרא"ש בסי' ג' חלק על רש"י וסובר דהא דאמרינן כלבא דאכל אימרי משונה הוא היינו רק לענין פחת שפחתו מיתה אבל על הנבלה משלם נזק שלם, וה"נ על אכילת החררה והליכתו בגדיש לא הוי משונה, ולכן פירש הרא"ש כפירש התוספות דהוא מטעם אונס ואונס פוטר גם מה שיעשה אח"כ כיון דבלא האונס לא היה עושה, והיש"ש חלק על הרא"ש והאריך בזה ואיברא דראיתו דא"כ מה פריך בגמרא דף ט"ז אשמואל מברייתא דחיה שנכנסה לחצר הניזק טרפה בהמה ואכלה בשר משלם נזק שלם והוצרך לדחוק שטרפה להניח אמאי לא משני דמשלם נזק שלם אבשר אינה ראיה מוכרחת דמשמע לגמרא דמשלם נזק שלם קאי גם אטרפה בהמה. אכן בעיקר הדברים נכונים דברי היש"ש דפשטי' דגמ' דכלבא דאכל אימרי משמע דעל האכילה משלם חצי נזק, וכן מלשון הרמב"ם שסתם וכתב דכלב שאכל כבשים גדולים ה"ז שינוי ומשלם חצי נזק ודאי מוכח כפשטי' דאינו משלם על האכילה אלא חצי נזק, ובהא דסתם דלתות חתורות פי' בר"ח ג"כ כמו פי' רש"י דאילא"ה הוי שינוי וכיון דסוברים הני רבואתא דבזה דשתחלת המעשה שבלעדה אי אפשר הי' להזיק הי' בשינוי גם המעשה שאח"כ שיצאה ממנה ההיזק אף שהי' כי אורחי' נחשב הכל שינוי וא"כ ה"נ לא מהני מה דדחיפת הדלי הי' כי אורחי' כיון דפסיקת החבל הי' ע"י שינוי הוי הכל שינוי ומשלם גם על הדלי חצי נזק זהו באור דעת הראב"ד בהשגות:

יא)

ובדעת הרמב"ם נראה דצריך לחלק בין כלבא דאכל אימרי דהתם הוא מעשה אחת ועיקר מה דהתחיל להמית האימרי הי' בשביל אכילה וע"י אכילה המית אותם כדמשמע בלשון דאכל, ולכן אף שבודאי אח"כ כשנעשה כבר נבלה אין בזה שינוי ודרכו של כלב לאכול נבלות מ"מ חשבינן הכל למעשה אחת, אבל הכא התרנגולים שחטטו בחבל הדלי לא אמרינן דכיוונו שיפול הדלי וישתו ממנו ובפרט לפי מה שכתב הראב"ד בתי' ב' שהביא הרא"ש דאם שתו אח"כ מן הדלי הוי אורחי' גם בפסיקת החבל אף דיש לפקפק במה שדומה זה לנהמא וסלא, אבל עכ"פ בפשיטו י"ל דלא מיירי בהכי ומי לא עסקינן שיכלו גם בלא זה לשתות מן הדלי כמו שיכלו לחטט בחבל דהם שני מעשים מתחלה חטטו בחבל ואח"כ כשנפל הדלי הלכו ודחפוהו בדרך הלוכם, ולכן בזה לא אמרינן דכיון שסיבת ההיזק הי' ע"י שינוי הוי הכל שינוי, ודוקא בכלבא דאכל אימרי דהוא מעשה אחת וגם תחלת כונת המיתה הי' ע"מ לאכלם לכן נחשב הכל שינוי.

אכן במה דסוברים רש"י והר"ח ז"ל דאם לא הוי אמרינן סתם דלתות חתורות הוי אמרינן דהוא משונה אינו מיושב כ"כ אף דהתם חתירת הכלב הי' מעיקרו כדי להכנס בבית ולמצוא לאכול וחתר ומצא החררה ונוכל לומר שהוא מעשה אחת כמו בהא דכלבא דאכל אימרי, מ"מ אינו מבורר דדמי לכלבא דאכל אימרי, ונראה דנוכל לבאר בפשיטות יותר דמה דהוצרך הגמ' לומר דסתם דלתות חתורות אינו בשביל שרפת הגדיש שהי' אח"כ שנטל החררה והלך לגדיש אלא דהוכחת הגמ' הוא מדמחייב אחררה, וכן פירש"י להדיא בד"ה ז"א אכן בפיר"ח משמע כפי' התוס' דהראי' הוא מגחלת והיינו דאף אם נימא דנטילת החררה הוא מילתא אחריתא אבל עיקר הכניסה לרה"י הי' ע"י שינוי וחזינן בהא דנפל הלגינה דפטור אפי' אכלה כל היום ואפי' יצתה וחזרה כיון שלא ידעו הבעלים ואיברא דהתם הוי אונס ובאונס כו"ע מודו דהא גבי חתירה אם הוא אונס גם הרא"ש מודה דפטור על כל מה שיהי' אח"כ אבל באמת אין הטעם כן דהא כתבו הראשונים הראב"ד והרשב"א דאפי' אם הבעלים רואין שהולכת ואוכלת מ"מ פטורים, ואף דכ' הראב"ד בלשונו משמיא הוא דקנסוהו אבל בודאי אינו עיקר הטעם ובאמת טעמא בעי דאם נימא דפטורא דבעלים הוא משום אונס איזה אונס יש היכי דהבעלים רואים ולכן בארתי בפ"ג הלכה י"ב דהוא משום דין ושילח משום דאמרינן דלהכי סגי לי' בשן ו

טו

וכן אם נפלו והזיקו שעלייתן לראש הגג פשיעה.

לכאורה קשה למה הוצרך לזה דכיון שכתב מקודם דאם קפצו חייבים שמועדים הן לדבר זה א"כ ודאי פשע לגבי קפיצה, ונראה עפ"מ שהבאתי בפ' ג' הל' י"ב מחלוקת התוס' והראב"ד בדין נפלה לגינה דהתוס' סוברים דהא דפטור בנפלה לגינה אינו אלא באינה יכולה לירד. אבל ביכולה לירד חייב. משום דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס, והרשב"א כתב בשם הראב"ד דלא קרינן ליה תחלתו בפשיעה דכי אינו רשאי להעביר צאנו ברה"ר או יאחזנה ברגלה. והנה לדעת התוס' ודאי אינו צריך כאן ביאור לומר שעלייתן לראש הגג פשיעה דכיון דקפצו חייב ע"כ פשע בהם. אבל לדברי הראב"ד דאף דאם ירדה כדרכה חייבים הבעלים, דאם בהמתו הולכת מרה"ר לשדות אחרים צריך לשמרה שלא תלך, אבל כ"ז שהיא ברה"ר לא פשע בה וא"כ ה"נ צריך טעם למה הוי תחלתו בפשיעה דאף דאם קפצו חייבים היינו בשביל שקפצו לרשות אחרים, אבל כ"ז שעומדים בגגם וברשותם הא לא פשעו הבעלים כלל. ולכן הוסיף הרמב"ם דסובר שם כדעת הראב"ד, דעיקר עלייתן לגג הוי פשיעה, ואינו דומה להולכת ברה"ר דנפלה פטור, דעיקר הליכה ברה"ר אינה פשיעה, ודבריו מבוארין ומדוקדקין.

טז

קפצו ממטה למעלה משלם חצי נזק.

עיין לח"מ דהוא כגירסת הרי"ף דגורס והתניא חייבין, ולפי שיטת הרי"ף והרמב"ם קשה דכיון דממטה למעלה אינו אונס אלא משונה מה קמ"ל באדם דחייב דגם בהפקיד ביתו לשומר כמו שכ' התוס' לא אשכחן בשומר פטור משונה, והמחבר בשו"ע פסק כהרמב"ם דמלמטה למעלה חייב חצי נזק, ומ"מ כתב וה"ה מי שמסר ביתו לשמרו והיו בו חש"ו צריך לשמרם שלא ידלגו מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה, ונראה דסוברים דכיון דקיי"ל פ"נ קנסא ומדינא פטור, מוכח דאף דלא הוי בגדר אונס, אבל עכ"פ לא שכיח ההיזק לכן באמת בשומר פטור, ומה דאמר בדף י"ג ע"ב אלא דאזקיה תורא דשואל לתורא דמשאיל לימא ליה אילו איתזק מעלמא בעית לשלומי כוליה תורא השתא דאזקיה תורא דידך פלגא נזקא הוא דמשלמת לי, הוא על שואל דמשלם אפי' באונס, ואדרבה מדוייק, דבברייתא קתני ד' שומרים ובגמ' נקט על שואל משום דשומר באמת לא יהי' חייב אם הזיק שור תם את השור השמור, כיון דאינו מצוי שיזיק שור תם, ובש"ש צ"ע, ואפי' אם נימא דש"ש חייב פריך משואל כיון דלא מצי למימר בסתם תורא דנפקד לתורא דמפקיד:

אולם יש לעיין בסוגיא דהקדר דתנן רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעה"ב לשמור, וכתב הטור בסי' שצ"ח ואם הזיק שורו של בעל החצר לשור הנכנס אחר שנתן לו רשות ליכנס בהא איכא פלוגתא דרבוותא רב אלפס פסק כרבי שאינו חייב בשמירתו עד שיקבל עליו לשמרו וכן הרמב"ם, ור"י פסק כחכמים וכו', ומשמע דאם קבל עליו לשמור חייב לשלם כל ההיזק כשנגח שורו של בעה"ב לשור הנכנס ואין חילוק בין תם למועד, אכן הרמב"ם בפ"ז מה' נז"מ הל' ה' כתב ואם קבל עליו בעה"ב לשמור הרי הוא חייב בנזק השור שנפל לבור, והוא פלא למה לא הזכיר גם על נגיחה, ומשמע דסובר דרבי לא קאי אלא אסיפא על נפל לבור והבאיש מימיו, ואף שהראב"ד השיג וכתב לא ידעתי למה פטור לא בנגיחה ולא בהבאשת מימיו היינו דזה ודאי דהרמב"ם סובר דשור הנכנס פטור נמי אם נגח כשהכניס ברשות. דלא נוכל לומר דגם מה שכתב ואם הכניס ברשות בעל השור פטור הוא ג"כ דוקא על סיפא דהבאיש מימיו דהא גבי נגיחה כתב נמי דוקא שלא ברשות, אבל ממה שכתב הא דואם קבל בעה"ב לשמור רק על נזק השור שנפל לבור, אף דרבי אמר להדיא בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעה"ב לשמור, משמע דסובר דרבי קאמר עיקר דינא דבלא קבלה לשמור אינו שומר ומ"מ לענין חיוב תלוי בדיני חיוב שומרים, וממילא בתם ליכא חיוב שומרים ודוקא במועד אפשר שיתחייב, וכיון שלא רצה הרמב"ם לחלק בין תם למועד קבע דין חיוב השומר בנזק השור שנפל לבור.

והנה מה שהוצרכנו לחדש דשומר אינו חייב אם הוזק הפקדון ע"י היזק תם אינו אלא לדעת הרמב"ם דסובר דממטה למעלה הוי שינוי, אבל הטור סובר כדעת התוס' והרא"ש דהוי אונס ואין הכרח לשיטתו לחדש זה, ושפיר נוכל לומר דסובר דשומר חייב על נזקי תם, ולפי"ז יהיו דברי הרמב"ם והטור לשיטתם וכמו שבארנו:

יז

כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש אם [הניחה] בגדיש ואכל את החררה והדליק את הגדיש, על החררה ועל מקום החררה משלם נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק, ואם היה מגרר את החררה על הגדיש והולך ושורף משלם על החררה נזק שלם, ועל מקום הגחלים חצי נזק ועל שאר הגדיש פטור.

בהשגת הראב"ד: ליתא דצרורות ע"י שינוי מרביע נזק מיהת לא מיפטר.

כתב המ"מ וז"ל ואיני יודע לתרץ ודבריו בנויים על המשנה ובאוקימתא דר"י דאמר אשו משום חציו ומתני' בדאנחה אנוחי בדוקא הוא, ואולי שהוא ז"ל סובר שכיון שהניח כלו חציו ושוב אינו מחוייב על הגרירה כיון שלא נשרף הגדיש אלא מחמת הגרירה וצ"ע עכ"ל, ודברי המ"מ צריכים ביאור דע"ז גופא אנו דנין דאמאי לא יתחייב על הגרירה, ואיברא דגרירה הוא שינוי יתחייב רביע נזק אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק, וזהו שהשיג הראב"ד.

ונראה עפ"י מה שכ' בהגהות הגר"א ז"ל בב"ק דף כ"ג על הא דאמר שם בגמ', אלא למאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו, וכ' הגר"א ז"ל וז"ל, הרי"ף והרמב"ם מפרשים שחזר מתי' הראשון כגון שנפלה גדר שלא מחמת דליקה ומפרשים דחיוב חציו הוא משום ממונו עכ"ל וכן בביאור הגר"א ז"ל בחו"מ סי' תי"ח האריך וקוטב דבריו הוא דלמסקנת הגמ' הא דאשו משום חציו הוא לאו חציו ממש, דליהוי מסברא חייב כמו אדם המזיק אלא דעיקרא דמילתא אשו משום ממונו היינו דיסוד החיוב הוא משום שעשה מזיק וחייבתו התורה כמו שהזיק בחציו ולכן אפשר בזה לפטור טמון כיון דעכ"פ הגזה"כ נמשך מדין חיוב אש, רק היכי דהדליק ממש בשל חבירו מחייבינן ליה מתורת מזיק וחייב טמון ובאמת מבואר כן בלשון הרמב"ם בפ' י"ד הל' ט"ו וז"ל, אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו הרי המבעיר חייב בנזקיו ובשבתו וברפויו ובצערו ובבשתו, כאלו הזיקו בידו שאעפ"י שאשו משום ממונו הוא הרי הוא כמו שהזיקה בחציו, אבל אם הזיקה בהמתו או בורו את האדם אינו חייב אלא בנזק בלבד כמו שבארנו הרי כתב הרמב"ם להדיא שאשו משום ממונו וחייב כאלו הזיקה בחציו וכדברי הגר"א ז"ל.

אכן אכתי צריך ביאור דאי נימא דאש לא הוי חציו ממש אלא דהוא ממונו וחייבה התורה כאילו הזיקה בחציו א"כ מנלן לחלק בין מדליק לתוך שלו למדליק בתוך של חברו דמדליק בתוך של חברו חייב אפי' בטמון, דהא מקרא דאש ממעטינן טמון וכיון דמסברא לא הוי כמו חציו א"כ מדליק בתוך של חברו נמי מנלן דחייב.

ונראה דאפשר לבאר עפ"י שיטת הרמב"ם בפ"א ובפ"ו מה' חובל ומזיק דמזיק שלא בכונה אין חייב אלא ברשות הניזק אבל ברשות המזיק או אפי' שניהם ברשות אינו חייב אלא כשהזיק בכונה, והנה זה פשוט דבחציו חייב כשזורק חץ מרשות שלו לרשות של חברו ואפי' שלא בכונה וכדתנן בפ' המניח דף ל"ב המבקע עצים מרה"י והזיק ברה"ר או ברה"י אחר חייב, וכן הנכנס לחנותו של נגר ונתזה בקעת וטפחה על פניו משום דהוי כמו בכונה דהוי פשיעה גמורה וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ו מה' חובל ומזיק הל' ח' היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון ונשברה חבית בקורה חייב שזה כמו ששברו בידו בכונה, וא"כ אם היינו אומרים דאש הוי חציו ממש א"כ כשעושה אש אפי' ברשותו ויצאה לרשות אחר הוי כמו מבקע עצים ברשותו אבל כיון דאמרינן דלא הוי חציו ממש לא נחשב כמו מעשה בכונה, ולכן חלקה מתניתין בין מדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חברו, והיינו דכיון דגילתה התורה דאש חייב כמו שהזיק בחציו לכן מסתבר דכי ממעטינן מקרא דקמה דטמון פטור דוקא במדליק בתוך שלו דאיכא סברא לפטרו מדין מזיק דהוי כמו שלא בכונה כיון דלא הוי חציו ממש ולכן לא נחשב כמו מעשה בכונה אבל היכי דהדליק בתוך של חברו לא ממעטינן כיון דאין לנו גדר פטור של שניהם ברשות דהא בשל חברו אפי' שלא בכונה חייב.

אלא דלפי"ז יש לעיין איך הוי דינא בעשה אש ברה"ר דבגמ' בהכונס אמרינן דטמון פטור במדליק בתוך שלו ואכלה בתוך של חברו אבל במדליק בתוך של חברו חייב בטמון וכן הרמב"ם בפי"ד ה"ל ט' כתב וז"ל במה דברים אמורים במדליק בתוך שדה חברו אבל במדליק בתוך שלו ועברה לשדה חברו פטור על כל הכלים הטמונים בגדיש, ולא נתבאר היאך הוא כשהדליק ברה"ר דלפי"מ שכתבנו דטעמא הוא משום שלא בכונה לא אשכחן פטורא אלא בשניהם ברשות, ועושה אש ברה"ר הא הוי שלא ברשות ואפשר דבאמת אינו פטור בהדליק ברה"ר בטמון כיון דלא הוזכר פטורא אלא במדליק בתוך שלו ואף דלחיוב לא הוזכר אלא בשדה חברו, אפשר דברה"ר כיון דאין לו רשות לעשות אש ברה"ר הוי לענין זה כמו בשדה חברו וצריך עיון.

אכן לפי"ז יקשה לן דא"כ הא דפריך בד' כ"ב בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דכלב הוא אלא למ"ד אשו משום ממונו האי אש לאו ממונו דבעל כלב הוא היינו דלא שייך לחייב לבעל הכלב על ממונו דהיינו המזיק שעשה כלבו, וא"כ עכשיו לפי המסקנא דגם למ"ד אשו משום חציו יסוד החיוב הוא משום ממונו היינו משום שעשה מזיק, א"כ איך חייבים גם למ"ד אשו משום חציו על אש של כלבו, וע"כ צריך לומר דכיון דעכ"פ חזינן שעשה הכתוב אש כמו דין מבעיר ומעשה בידים ילפינן מזה גם לענין בהמתו שעשתה אש שיתחייב כמו על חציו דבהמתו, דכיון דהא דאמרינן אשו משום ממונו הוא לאו דוקא כמש"כ התוס' דכ"ב אלא כלומר משום מזיק שלו, ואף שלא נמצא דין שיתחייב על המזיק שעשה שורו וכמו דאמרינן איש בור ולא שור בור, ועיין בתוס' בד' כ"ב בד"ה לאו ממונו, מ"מ זהו אם דין אש היה נשאר בדין ממונו, אבל כיון שחדשה התורה שדין אש הוא כמו שעשה בעצמו, לכן סובר הגמ' דאפשר לחייב גם על אש של בהמתו וילפינן זה מדין אש של עצמו ואף דבריש מסכתין אמרינן דאין ללמוד שור מאדם זהו אם נבוא ללמוד עיקר דין מזיק היינו שיתחייב על הנזק שעשה שורו כמו על הנזק שעשה בעצמו אילו לא נאמר שור, אבל כיון דכבר ידענו חיוב שור ילפינן זה מזה פרטי הדינים דכמו דבאש שעשה האדם חייב כאלו הזיק בחציו ה"נ באש שעשה שורו חייבים הבעלים כאילו הזיק השור בחציו וראי' לזה מדאיצטריך קרא גבי שור שחבל באדם לפוטרו מד' דברים בדף ל"ג ע"א ולמאי צריך קרא לפוטרו דמהיכי תיתי לחייבו וע"כ דהוי ילפינן מאדם, ואף דלא ילפינן שור מאדם לענין עיקר חיוב שור וע"כ כמ"ש דכיון דכבר איכא בקרא חיוב שור נוכל ללמוד פרטי הדינים זה מזה.

ולפי"ז נוכל ליישב ד' הרמב"ם ואפשר שכיון לזה המ"מ דכיון דדין אש של שורו אפי' למ"ד אשו משום חציו אינו פשוט מסברא כמו חציו אלא דעלינו ללמוד זה מדין אש דאדם דכמו דאם עשה אדם אש חייב כאילו הזיק בחציו, כן אם עשתה בהמתו אש חייב כאילו הזיקה בחציו, וא"כ לא נוכל ללמוד מאדם אלא על דין ממון, דהיינו שעשה השור כי אורחיה, אבל פלגא נזקא דקיי"ל דקנסא הוא א"כ קנסא מממונא לא ילפינן, ולא נוכל ללמוד שיתחייב חצי נזק קנס ע"י אש של בהמתו ממה דחייבה התורה באש של עצמו ממון, ולכן בפלגא נזקא לא אמרינן אשו משום חציו ונשאר רק משום ממונו דפטור בעל הכלב דהא אש לאו ממונו דבעל כלב הוא כמו למ"ד אשו משום ממונו.

ובמה שכתבתי דלהכי לא הוי ילפינן פלגא נזקא משום דקנס מממון לא ילפינן היה אפשר לומר משום דקרן לא ילפינן משאר אבות כדאמרינן בריש מסכתין מה להנך שכן מועדין מתחלתן, ולפי"ז גם בקרן מועד לא יתחייב משום חציו, אכן אם נבוא לחלק דלהכי לא ילפינן משום דאיכא למיפרך א"כ מאדם על שור נמי איכא למיפרך, וע"כ כמו שכתבתי דהא דפרכינן הוא כ"ז שלא נאמר בתורה שור אבל כיון שנכתב שור ילפינן פרטי דינים לבד מה שיצא מן הכלל לפטור כמו טמון וכלים, וכמו שהוכחתי מהא דאיצטריך קרא בשור שחבל באדם לפוטרו מד' דברים, וא"כ גם על קרן ליכא למיפרך ועיין מש"כ בפ"א הל' ב' ע"כ הנכון כמו שכתבתי דדוקא על קרן תם דאינו אלא קנס בזה לא ילפינן דאשו משום חציו דקנסא מממונא לא ילפינן וכנ"ל:

יח

במה דברים אמורים בששמר בעל הגחלת את אשו וסתם הדלת ובא הכלב וחתר ונטל את החררה מעל האש, אבל אם לא שמר אשו בעל האש חייב על שרפת הגדיש ובעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה.

בהשגת הראב"ד: בעל האש נמי חייב עכ"ל.

דעת הראב"ד בהשגות דבעל האש חייב בשותפות עם בעל הכלב וגורס בגמ' וליחייב נמי בעל הגחלת וכן כ' המ"מ וז"ל ויש בה פי' אחר וגורסים וליחייב נמי בעל הגחלת, והכ"מ יישב ד' הרמב"ם דמה שאמרו בגמ' וליחייב נמי בעל הגחלת היינו דהכלב יתחייב על מקום גחלת, ובעל הגחלת יתחייב על שאר הגדיש ותירוצו של הכ"מ הוא פשוט כל כך בעיני הלח"מ עד שתמה על המ"מ שכתב ויש בה פי' אחר וגורסים וליחייב נמי בעל הגחלת ומוכח מד' המ"מ דהרמב"ם אינו גורס נמי, והקשה ע"ז הלח"מ דא"כ מנ"ל להרמב"ם לחלק בין מקום גחלת לשאר הגדיש, אך באמת פי' הכ"מ דחוק. ולא הי' לפני הכ"מ והלח"מ פי' הר"ח ז"ל וז"ל מאן משלם בעל כלב או בעל הגחלת. ופשיטא לן דבעל הכלב משלם מפני שבעל הגחלת שימר גחלתו והכלב חתר והוציאה אורחיה הוא לחתור ולא שינה כי כן דרכו, [מוכח מד' הר"ח דסובר כרש"י דאי לאו סתם דלתות חתורות היה משונה ולא אונס] ואם לא חתר אלא לא שמר בעל הגחלת כראוי חייב בעל הגחלת עכ"ל הר"ח ז"ל בסוגיא דכלב וחררה. ולמעלה בדף כ"ב בסוגיא דגמל טעון פשתן כתב הר"ח ז"ל וז"ל. ואקשינן אהדין פירוקא סיפא דקתני אם הניח חנוני נרו מבחוץ חנוני חייב ואי במסכסכת אמאי חייב. הגמל הזיק בידים ופריק כשעמדה, ואקשינן כ"ש אם עמדה ומסכסכת ודאי הוא הזיקא דבידים חנוני אמאי חייב עכ"ל, הרי חזינן דמה שהוכיחו התוס' דשניהם חייבים בעל הכלב ובעל הגחלת מדפריך התם חנוני אמאי חייב והכא פריך וליחייב בעל הגחלת והחנוני ובעל הגחלת שניהם שוים דהם בעלי האש, ולכן פירשו התוס' בדף כ"ב דהא דפריך חנוני אמאי חייב היינו אמאי חייב הכל יתחייב גם בעל הגמל. והכא בדף כ"ג גבי כלב וגחלת גורסים ולחייב נמי בעל גחלת היינו ג"כ דשניהם יהיו חייבים, אכן הר"ח מפרש להדיא אמאי חנוני חייב דלא יתחייב כלל כיון דהגמל עביד הזיקא דבידים אינו חייב בעל התקלה כלל ולא כמו שכתבו התוס' בדף ו'. ואף דבעל הדליל מחייבינן אף דהתרנגול עשה כל המעשה וגרר הדליל. היינו דכיון דלשיטת הרמב"ם בעל התרנגול פטור משום שלא נעשה הדליל מחובר לגופו והוי מעשה הגרירה כמו שלא בכונה ולא דמי לרגל דהוי כונת דריסה וכמו שכתבנו בהלכה י'. וכיון שלא נחשב המעשה על התרנגול ממילא שפיר חייב בעל הדליל. אבל הכא גבי גמל כיון שהיה טעון פשתן מדעת הבעלים והוי שליף שעליה דהוי כגופו וכיון שסכסך הגמל את כל הבירה והדליק את כל הבירה הוי מעשה הגמל לגמרי. ולכן פריך בגמ' חנוני אמאי חייב. והכא דפריך הגמ' וליחייב בעל הגחלת היינו על כל שאר הגדיש לבד מקום הגחלת דחיובו אינו משום מזיק ממש בידים אלא משום דין חציו וכמש"כ דלכלב נמי מחייבינן משום חציו משום שעשה מזיק וכמש"כ בהל' י"ז וכיון דכבר יש על הגחלת בעל האש הקודם היינו בעל הגחלת שעשה האש והוא חייב בין למ"ד משום ממונו בין למ"ד משום חציו אין לחייב את הכלב כלל. ונמצא דמקור דברי הרמב"ם הוא משני הסוגיות דעל מקום הגחלת דחייב בעל הכלב ולא בעל הגחלת הוא סוגיא ערוכה בהא דחנוני וגמל דבמסכסכת אינו חייב חנוני כלל אלא בעל גמל. ועל שאר הגדיש הוא סוגיא דחררה דחייב בעל גחלת ולא בעל כלב בשלא שימר גחלתו, ודברי הרמב"ם פשוטים והם כגירסת הר"ח וכמו שכ' המ"מ:

ב)

אכן דיש להקשות על שיטת הר"ח והרמב"ם מזה שהוכיחו התוס' בדף ו' גבי בור המתגלגל דהא אמרינן שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין דאלמא דהבור חייב אף דהשור דחף להדיא והוי מזיק בידים והוי כמו כאן מקום גחלת לגבי הכלב ומ"מ חייב שם בעל הבור. ואמאי אינו חייב כאן בעל הגחלת. והך דינא דשור ואדם שדחפו לבור פוסק הרמב"ם להלכה בפ"י מה' חובל ומזיק. ונראה דיש לחלק בין דין בור לדין אש, לפי"מ שבארתי בפי"ג בהא דהכותל והאילן שנפלו לרה"ר דכתבו התוס' והרא"ש דאפי' בשעת נפילה הוי בור וכן משמע משיטת הרמב"ם לפי"מ שביאר המ"מ ובארתי בטעמא דמילתא משום דבור יש בו בין דין חיוב של בור ברה"ר דחיובו הוא משום עשיית הבור. ובין חיוב של בור ברשותו דאין חיובו משום עשיית הבור דהא בהיתר חפר אלא משום זה שמחזיק בור ברשותו וזהו בגדר דיני היזק ממונו שכיון שהבור שלו חייב עליו, אבל גבי אש לפי"מ שביאר הגר"א לדעת הרמב"ם דמה דאמרינן דמאן דאית לי' משום חציו אית לי' נמי משום ממונו זהו חזרה ממה דהוי סבר מעיקרא ולעולם דין אש דאמרינן דחייב משום חציו הסבה הוא גדר נזקי ממונו וכמו דאמרינן פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו לומר לך אשו משום חציו. ופטור טמון במדליק בתוך שלו הוא בכל אופן ואפי' בלא כלו לו חציו משום דהסיבה הוא נזקי ממונו, ובזה פטרה התורה בטמון. ולפי"ז מה דאמרינן דהסיבה הוא נזקי ממונו. אי אפשר לומר משום דהאש שלו דאם החיוב היה משום דהאש הוא שלו וכמו בחיובי שור אי אפשר דתחייב התורה בשביל זה כמו על נזקי חציו. וע"כ דנזקי ממונו כאן הוא גדר ממונו וכמו בור ברה"ר דג"כ הוא גדר נזקי ממון והחיוב הוא משום שעשה מזיק וה"נ באש החיוב הוא משום שעשה מזיק. ולפי"ז מבואר דגם בנפלה גדר שלא מחמת דליקה ג"כ יתחייב בארבעה דברים דהא לא הביא הרמב"ם להלכה הך דינא דנפל גדר שלא מחמת דליקה לומר דבזה אינו חייב אלא משום ממון ונ"מ דאינו חייב בד' דברים. אלא משום דלמסקנא אין נ"מ כלל דאפי' עשה אש בחצר גדור ג"כ מיקרי עושה מזיק רק דהוא מזיק בשמירה. ולא דמי לעושה בור ברשותו קודם שהפקיר רשותו דהתם לא הוי מזיק כלל לגבי אחרים דהא הבור אינו הולך ומזיק ואחרים אין להם רשות כאן, אבל אש כיון שהוא הולך ומזיק אף שהחצר גדור הוי מזיק בשמירה. ולכן מכיון שנפלה השמירה והבעלים ידעו חייבים הבעלים משום נזקי חציו. ולפי"ז גבי אש ליכא כלל דין שיתחייב על אש בשביל שהוא שלו רק בשביל שעשה אש, ויהי' נ"מ דאם יקנה בור חפור חייב, ואם יקנה אש שעשו אחרים לא יתחייב מטעם אש ורק שיוכל להתחייב מטעם בור כיון דהמזיק שלו:

-השמטות ומלואים-

לעיל כתבתי דמה דהרמב"ם לא הביא להלכה הך דינא דנפל גדר שלא מחמת דליקה לומר דבזה אינו חייב בד' דברים, ובארתי לפ"מ שביאר הגר"א לדעת הרמב"ם דמה דאמרינן מאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו הוא חזרה ממה דהוי סבר מעיקרא ולעולם דין אש דחייב משום חציו הסבה הוא גדר נזקי ממונו אכן מה דאמרינן דהסיבה הוא נז"מ אי אפשר לומר דהוא כמו חיובי שורו מדחזינן דחייבה תורה כמו על חציו, וע"כ דהגדר נזקי ממונו היינו כמו בור ברה"ר דהחיוב הוא משום שעשה מזיק וה"נ באש החיוב הוא משום שעשה מזיק ולכן לא הביא הרמב"ם הך דנפל גדר שלא מחמת דליקה ומשום דלמסקנא אין נ"מ כלל דאפי' עשה אש בחצר גדור ג"כ מיקרי עושה מזיק רק דהוא מזיק בשמירה ולפי"ז גבי אש ליכא כלל דין שיתחייב על אש בשביל שהוא שלו רק בשביל שעשה אש ויהיה נ"מ דאם יקנה בור חפור חייב ואם יקנה אש שעשו אחרים לא יתחייב מדין אש, ע"כ.

והנה בפי"ג הל' י"ט בד"ה אבל באמת הוכחתי מדין נפלה דליקה דהפי' שהוא לא הדליק הדליקה רק דנפלה באונס וע"כ דכשהעצים שלו חייב, ומה שכתבתי שהרמב"ם לא כתב הך דינא דנפלה גדר שלא מחמת דליקה שאינו חייב מדין חציו יש לומר דזהו בכלל מה שכתב שם בפי"ד הל' ד' נפלה דליקה וכו' ונפל גדר שלא מחמת דליקה למה הדבר דומה לשורו שיצא והזיק ומוכח דבזה אינו חייב אלא משום ממונו לחוד, ולפי"ז יש לבאר מה שהקשינו שם דאמאי בדחפו שור לבור חייב בעל הבור ועל מקום גחלת חייב בעל הכלב ובעל האש פטור ומ"ש מדחפו לבור דהוי כמו מקום גחלת ובארנו באות ג' דבבור דחיובו הוא משום בעל התקלה לכן אפי' דחפו אחר לא נפקע הימנו שם בעל התקלה, אבל באש דעיקר חיובו הוא משום מזיק כיון שיש כאן מזיק בידים לא חייבתו תורה לבעל האש, ולכן גבי האש כשהגמל הדליק בידים אינו חייב החנווני שהוא בעל האש ובבור כה"ג חייב ולפי"מ שהוכחתי דבאש איכא נמי חיוב של בעל האש א"כ צריך ביאור לחלק למה בשור ואדם שדחפו לבור חייב בעל הבור, ובאש פטור החנוני בשביל שהגמל הדליק בידים, ונראה דאף אם יסבור הרמב"ם דבאש איכא נמי חיוב בעל האש זהו כשהאש ממש שהוא הזיק הוא שלו ואפי' אם הרוח הוליכתו אבל עיקר המזיק הוא שלו משא"כ בנרו של חנוני שהנר הוא רק המדליק האש אבל האש השורף אינו שלו לכן אין כאן אלא חיוב חציו שעשה מזיק ולכן כיון שיש מזיק אחר שהוא מזיק ממש אינו חייב בעל הנר משום מזיק. [ע"כ]

ג)

אכן צריכים אנו עוד להוסיף דאף דמצינו בבור שני גדרים א' בור ברה"ר וחיובו משום כי יכרה איש בור. והב' בור ברשותו וחיובו משום שהוא בעל הבור. מ"מ באמת מצינו בגמ' דבין בבור ברה"ר בין בבור ברשותו יש בהם שני הגדרים, דבבור ברה"ר אמרינן שני דברים אינם ברשותו של אדם. ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו ואלו הן בור ברה"ר וכו'. ומוכרח דבור ברה"ר נמי חשבינן לי' בעל הבור, וכן בבור ברשותו אמרינן הכניס שור לחצר חבירו שלא ברשות וחפר בו בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר, ובעל החצר חייב בנזקי הבור מ"ט כיון דאית לי' למלויי ולא מליי' כמאן דכרי' דמי. וקשה למה הוצרך רבא לומר הטעם דכיון דאית לי' למלויי ולא מליי' כמאן דכרי' דמי דהא הכא חיובו הוא משום בור ברשותו בור דאית לי' בעלים ומוכח דרבא סובר דשני הטעמים היינו כריית הבור ובעלים של הבור שניהן הם סבות לחייב בעל הבור. אבל בשביל כל אחד מן הסבות חייבתו התורה כמו שהוא כרה בור והוא בעל הבור משום דבקרא כתיב כי יכרה וגו' בעל הבור ישלם וע"כ דבין בור ברה"ר בין בור ברשותו אנו קורין כל הפסוק דכי יכרה בעל הבור ישלם.

ומה שהוצרך כאן רבא לומר הך סברא דכמאן דכרי' דמי אף דעכ"פ סגי דלימא דחייב כמו בור ברשותו. יש לומר דאשמעינן דלא לימא בעל החצר אף שאני בעל הבור עכ"פ יש לי שותף כורה הבור. ואף שבעל השור פטור משום איש בור ולא שור בור. מ"מ הו"א דעכ"פ הוא טענה דיש לו שותף, ואף שהשור אינו בר חיובא והבעלים פטורים מ"מ לרבנן דלית להו כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי לא ישלם אלא מחצה. לזה אשמעינן דבאמת מכיון שהוא בעל הבור עשתה אותו התורה גם לכורה הבור והוא חייבן לשלם כל הנזק.

ולפי"ז מבואר שפיר דבבור אפי' בור ברה"ר חיובו משום שהוא בעל התקלה. אבל באש ליכא קרא דבעל האש ואינו חייב אלא משום גדר חציו. היינו דכיון שעשה אש חייב כמו שהזיקו בחציו. אבל משום בעל האש ליכא חיוב, ועכשיו מיושב דהכותל והאילן שנפלו לרה"ר אפי' בשעת נפילה אין לו דין אש. דבשעה שבנה הבנין ונטע האילן לא היה לו שם מזיק כלל. ומה שנתקלקל אח"כ ונעשה מזיק אף דיש לחייבו הוי רק מטעם בור ולא מטעם אש.

וכיון שכתבנו דבאש חיובו משום דהוי כמו מזיק ובבור חיובו משום בעל התקלה לכן בבור אפי' דחפו אחר לבור מ"מ לא פקע חיובו של בעל התקלה, אבל באש כיון דחיובו משום דהוי כמו מזיק. וכיון שיש כאן מזיק אחר שהוא מזיק בידים בזה לא חייבתו התורה משום מזיק. ולכן גבי אש כשהגמל הדליק בידים אינו חייב החנוני שהוא בעל האש ובבור כה"ג חייב. ואי דיקשה דעכ"פ באש של חנוני ליחייב החנוני משום בור. זה לק"מ דהא בבור פטור כל מידי דלאו בע"ח דהוי כמו כלים ולכן שפיר החנוני פטור על היזק שרפת הבירה:

ד)

ובזה נוכל לבאר מה שהקשו בתוס' בדף כ"ב ע"ב בהא דאמר שם בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דחרש הוא אלא למ"ד אשו משום ממונו אלו מסר שורו לחש"ו ה"נ דלא מחייב. והקשו בתוס' דאי חשיב מסירה לחרש כרוח מצויה לר' יוחנן נמי מחייב ואי לא חשיב כרוח מצויה א"כ מה פריך לר"ל. ודחקו שם בתוס' אכן לפי דברינו דאם הגמל עושה בידים פטור החנוני. א"כ ה"נ כשהדליק החרש פטור השולח את הבערה. דאף דבעל האש נמי חייב משום חציו. מ"מ כיון דאין זה חציו ממש ומשום זה פטור טמון וכמש"כ בהלכה הקודמת. לכן אם בזה האש של בעל האש הדליק אחר בידים נחשב המדליק לעושה המעשה ולא בעל האש דהא אם הדליק פקח חייב על טמון אפי' מה שישרוף אח"כ ולא רק על מקום גחלת דהא מדליק בשל חברו חייב על טמון. ולכן גם אם הדליק הגמל או חרש נחשב המדליק לעושה המעשה אפי' על מה שישרוף אח"כ. ומיושב דאפי' למסקנא דמאן דאית לי' משום חציו אית לי' נמי משום ממונו אם הדליק החרש בידים פטור בעל האש למ"ד אשו משום חציו. דהיכי דאיכא מזיק בידים אינו חייב בעל האש. אבל כ"ז למ"ד אשו משום חציו. אבל למ"ד אשו משום ממונו לא הוי מעשה מזיק כלל במה ששורף האש חוץ ממקום גחלת. ולכן שפיר דפריך דלר"ל ליחייב השולח את הבערה ולר' יוחנן ניחא לי' דפטור וכנ"ל. ואף דיש לעיין דעכ"פ ליחייב בעל האש משום בור אם שרף בעלי חיים אפשר לומר דהוי ניחא לי' לאוקמי בשרף מידי דלא בע"ח ואשמעינן דפטור משום לתא דאש. ומה דחייב אם שרף האש בעלי חיים משום לתא דבור בזה לא מיירי:

ה)

והנה בתוס' הקשו דאמאי פטור בעל הגחלת משום ששמר גחלתו כיון דאמרינן דסתם דלתות חתורות אצל כלב. ותי' בתוס' דכיון דנטר כדנטרי אינשי לא אטרחוהו רבנן טפי: ובדף נ"ח ע"א אמרינן בגמ' אבל דחפתה חברתה פשיעה ומשלמת מה שהזיקה דא"ל איבעי לך לאעבורי חדא חדא וכ' שם הרי"ף דהכי הלכתא. וכן פסק הרמב"ם בפ"ג הל' י"א והרא"ש חלק שם על הרי"ף וכתב דכיון דבהשוכר את הפועלים מוכח דאיבעי לך לאעבורי חדא חדא לא אמרינן אלא בשומר שכר, אבל בשומר חנם פטור כיון דנטר כדנטרי אינשי ושן ורגל אינו חייב אלא בשמירה פחותה כש"ח לכן פטור בדחפוה חברותיה, והנמוק"י בהכונס הביא שכ' הרא"ה בשם הרמב"ן וז"ל דאע"ג דש"ח פטור בשלא שמר כלל היכי שדרך בני אדם לעשות בשלהם כיון דלאו אורחא דעלמא בשלהם לאעבורי חדא חדא. מ"מ גבי נזקין אע"ג דנטר כדנטרי אינשי כיון שבאותה שעה אינן שמורות כלל הרי הוא חייב על נזקיהן שכל זמן שהזיקו בלא שמירה חייב אפי' בהני שעי דלאו אורחא דאינשי למנטר עכ"ל, ודבריו מוכרחים בסוגיא. דאביי מקשה שם מעל בעידנא דעיילי אינשי אלמא דדמי להדדי. ועל בעידנא דעיילי אינשי בודאי אינם שמורות כלל.

והקשה בהגהות חא"ש שם על הרי"ף מד' התוס' דכאן דמוכח דבנזקין נמי מהני נטר כדנטרי אינשי. ועל דברי התוס' א"א להקשות דגם שם אינם סוברים כהרמב"ן שכתבו בב"מ שם דמהא דפסקינן דלא איבעי לי' לאעבורי חדא חדא מוכח דלא קיי"ל כרב כהנא בהכונס וכן כ' הרא"ש בהכונס רק שצריכים אנו ליישב לדעת הרמב"ן קושיית התוס', וראיתי ברשב"א שהקשה ג"כ קושיית התוס'. ובשביל שאנו רוצים לבאר דברי הראב"ד שהביא הרשב"א והקשה עליו נביא כל דבריו וז"ל זאת אומרת סתם דלתות חתורות אצל כלב. ולפיכך בעל הכלב חייב דהו"ל לאסוקי אדעתי' שאין לו שמירה אלא קשירה אבל בעל גחלת פטור כל שנעל דלת בפני גחלתו. תמיהא לי נעילת דלת מאי אהניא דהא גבי כלבים לא מהניא ולא מידי. ואי לאו חשש כלבים נעילת דלת אינו צריך ולמה אטרחי' לנעול דלת כיון דלא מעלה ולא מוריד לגבי חתירת כלבים. עוד קשיא לי דהא בכולי מכילתין לא מחייבינן באשו אלא משום רוח מצוי' למ"ד מיהת תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. דהא פושע הוא אצל כלבים. ונראה שלא אמרו רוח מצוי' ואינה מצוי' אלא במקום שאין כלבים מצויים שם. ומצאתי לראב"ד ז"ל דלגבי בעל גחלת בשימור נעילת דלת סגי לי' ואפי' בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצוי' שהתורה מיעטה בשמירתה דכתיב המבעיר את הבערה עד דעביד כעין מבעיר. ויש מקשים כיון דאיכא כלבים אע"ג דנעל בעל גחלת פשיעותא הוא דמ"ש מהא דאמרינן פ' הפרה כסהו כסוי שיכול לעמוד בפני שוורים וכו' כיון דשכיחי גמלים פשיעותא הוא אפי' לגבי שוורים ה"נ מאי שנא' וכ' הרב ז"ל ולאו מילתא הוא דהתם בור ברה"ר הוא ואי שכיח דעברו גמלים התם ודאי פשיעותא הוא אפי' לגבי שוורים אבל הכא אי שכיחי כלבים אית להו בעלים ולינטרו להו אלו דברי הרב ז"ל, ועדיין לא נתיישב בעיני דאי משום דאית להו בעלים דמינטרי להו. ומשום הכי מפקת לי' לבעל גחלת מדין פושע למה אתה מחייבו לנעול דלת בפני גחלתו. ומדמחייב לבעל הכלב מנא לן מינה דסתם דלתות חתורות אצל כלבים ושלא תהא שמירה לכלב אלא קשירה. דילמא בעל גחלת פטור כל שאין גחלתו עשויה לילך ולהזיק ברוח מצויה דאי משום כלבים סתם כלבים יש להם בעלים ובעלים משמרים אותם. ומינה דאף בעל הכלב פטור כל שנעל בפניו את הדלת ועוד צריכה לי תלמוד עכ"ל הרשב"א ז"ל: [ודעת הרשב"א להדיא בדעת הראב"ד דלגבי בעלים דכלב לא מהני דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ולא מהני לכלב אלא קשירה. ולכאורה קשה על דעת הרשב"א דהא מתני' בפ' מרובה דתנן לא יגדל את הכלב אא"כ קשור בשלשלת משמע דהוא רק תק"ח דומיא דרישא דאין מגדלין חזירים וכן מוכח מלשון הרמב"ן שכתב וכן אסרו חכמים לגדל חזירים בכ"מ ולא את הכלב אא"כ קשור בשלשלת, וצריך לומר דכונת הרשב"א במה שכתב דכלב בעי קשירה היינו קשירה בחבל שלא יוכל לחתור כיון דסתם דלתות חתורות. ומתני' דהוא תק"ח. הוא שיהיה קשור בשלשלת. והתימה על הש"מ שכתב בשם גליון ותלמידי הר"ר ישראל ז"ל דבאמת מעיקר דינא לפטור בעל הכלב צריך דוקא קשירה בשלשלת, וזה אין לומר דמכיון דאיכא תק"ח שיהיה קשור בשלשלת כבר אינו נפטר גם מחיוב שמירה בלא זה דבודאי התק"ח לא שייך לדין חיוב נזקין]:

ו)

ונראה ליישב דברי הראב"ד ממה שהקשה עליו הרשב"א דאי פטרינן לבעל הגחלת משום דבשביל כלב דיכול לחתור אין לחייבו דסתם כלבים אית להו בעלים, דא"כ למה צריך בעל הגחלת שמירה לגחלתו כלל, דהא גחלת בעצמה אינה הולכת, ואי משום כלב סתם כלבים יש להם בעלים, וא"כ נימא דמיירי בלא שימר גחלתו ולא נימא דסתם דלתות חתורות זהו תורף קושיתו, ודברי הראב"ד צריכים ביאור גם בתחלת דבריו שמה שכתב דלגבי בעל הגחלת בשימור דלת סגי לי' שהתורה מיעטה בשמירתו דא"כ אמאי חייב בעל הכלב דהא גם שן ורגל התורה מיעטה בשמירתן כדאיתא בריש הכונס, ועוד דהא כתב אח"כ בדברי היש מקשים דשימור דלת לגבי כלב פשיעה הוא. ואם סומך על סוף דבריו דאינו צריך שמירה בשביל הכלב שיש לו בעלים ושומרים אותו א"כ לא תהא הגחלת צריכה שימור כלל וכמו שהקשה הרשב"א ונראה דיש חילוק בין היכי שבעלים של המזיק שומרים המזיק שלהם דסגי בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה, ובין היכי שהניזק שומר דבר הניזק, או שאי אפשר ליעשות ההיזק אלא ע"י שני מזיקים כמו כלב וגחלת, ובעל הכלב שומר כלבו ובעל הגחלת אינו שומר גחלתו כלל דבזה יהיה נ"מ דאם ע"י שמירת הניזק או ע"י שמירת א' מן המזיקים נעשה מציאות ההיזק אונס ממש אז שפיר פטרינן לבעל המזיק אף שהוא לא שמר המזיק שלו כלל דהא הוא אנוס בדבר ולא הו"ל לאסוקי אדעתי' מציאות ההיזק כלל, אבל אם שמירת הניזק את הדבר הניזוק או שמירת בעל אחד מן המזיקים את המזיק שלו היה רק בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה, אבל אינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דלא הוי אונס דהא חייב בה אדם המזיק אפי' לשיטת התוס' דאדם המזיק באונס גמור פטור וכן חייב בה שומר שכר אף דפטור מאונס, לא נפטר בזה דהא דפטרה תורה בנזקין מולא ישמרנו אם שמור הוא ברוח מצויה זהו דוקא אם שמר הוא את המזיק שלו, דהתורה לא חייבתו לשמור יותר אבל היכא דהוא לא שמר כלל, ואונס לא הוי דרוח שאינה מצוי' לא חשיב אונס בזה לא נפטר כיון שהוא לא שמר כלל, ועכשיו שפיר דמה שכתב הראב"ד דאי משום כלבים הא אית להו בעלים דמנטרי להו היינו משום דכיון דכלב עכ"פ מדרבנן צריך קשירה בשלשלת א"כ שפיר יכול בעל גחלת לפטור את עצמו בטענה דלא הוי לי' לאסוקי אדעתיה דיבוא כלב ויקח החררה והגחלת כיון דבסתמא בעלים מינטרי להו ומסתמא כדין ישמור בשמירה בשלשלת שניתוק ופסיקת השלשלת כבר הוי אונס, אבל כל זה הוא אם ישמור בעל הגחלת גחלתו אבל אם לא שמר כלל א"כ אפשר גם לשאר בע"ח מאלה שאין דרכם לחתור להוציא החררה ובשבילם צריך בעל הגחלת לשמור גחלתו בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה כיון שהבעלים שלהם אינם שומרים אותם אלא שמירה פחותה וכבר כתבנו דזה אינו אונס אם יפול ברוח שאינה מצויה. ורק דאמרה התורה דסגי בשמירה זו ולא פטרה תורה אלא לבעל המזיק כששומר המזיק שלו אבל בעל הגחלת שלא שמר כלל המזיק שלו אינו יכול לפטור עצמו במה שבעלים שמרו המזיק שלהם, ואף דעכשיו הא כלב הוציא הגחלת ולא בע"ח אחרים מ"מ שפיר הוא חייב משום תחילתו בפשיעה לגבי שאר בע"ח, ואף דהם נמי אינם יכולים להזיק אלא כשיצאו משמירת בעלים שלהם ברוח שאינה מצויה ורוח שאינה מצויה לא חשיב פשיעה, אפשר לומר דזהו דוקא אם היה הוא בעצמו שומר בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה, דאז אפי' היה חיוב שמירתו לשמור גם מרוח שאינה מצויה מ"מ עכ"פ לא חשיב תחלתו בפשיעה וכמו דתחלתו בגנבה ואבדה וסופו באונס לא הוי כמו תחלתו בפשיעה וכמו שכתבו התוס' בב"מ דף צ"ג ע"ב, אבל הכא הוא לא שמר המזיק שלו כלל והוא פשע לגבי המזיק שלו לגמרי רק דמציאות ההיזק לא היה אפשר לבוא אלא ע"י רוח שאינה מצויה ובזה יסבור הראב"ד דאמרינן תחלתו בפשיעה ועיין מה שכתבנו בפרק א' הלכה א', ועכשיו מבואר דמה דכתב הראב"ד דלגבי בעל גחלת בשימור דלת סגי לי' ובשביל שהתורה מיעטה בשמירתו אין כונתו לאפוקי דכלב לא מיעטה התורה בשמירתו דכונתו לגבי שאר בע"ח דמהוי לגבייהו שמירת דלת, ובשביל הכלב מברר בסוף דבריו דכלב כיון דאית לי' בעלים ומנטרי ליה אינו צריך לשמור גחלתו בשבילם ואף דכל בע"ח נמי אית להו בעלים אבל כל בע"ח אינם שומרים אותם הבעלים אלא ברוח מצויה וזה אינו פוטר לגבי בעל הגחלת כמו שכתבנו, אבל כלב כיון דהבעלים שומרים אותם בשלשלת א"כ הוי אונס אם ינתקו השלשלת וא"צ בעל הגחלת לשמור גחלתו בשבילם, ומיושב עכשיו מה דכתב בקושיית היש מקשים להוכיח דכיון דשכיחי גמלים פשיעותא הוא אפי' לגבי שורים דלכאורה מה הוצרך לזה הא הכא כשהוציא כלב עסקינן וכולה פשיעה היא. אלא דכונתו הוא דא"כ אפי' בהוצאת שאר בע"ח ליחייב.

ולפי מה שבארנו א"כ מה שכתבו התוס' דאם לא היה סתם דלתות חתורות היה שייך לומר תחלתו בפשיעה לענין בתים פתוחים וסופו באונס לענין נעולים אינם צריכים לחלוק בכאן על סברת הראב"ד דאפי' לסברת הראב"ד דבעל הגחלת יכול לסמוך על מה דסתם כלבים אית להו בעלים ומנטרי להו מ"מ אפשר לומר דתחלתו בפשיעה לענין בתים פתוחים ולא נימא דבתים שנמצא גחלת אית להו בעלים ומנטרי להו דהא גחלת אינו צריך לשמור אלא בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה, אכן התוס' בל"ז משמע דלא סברי כהראב"ד דבעל הגחלת יכול לסמוך על שמירת בעל הכלב את כלבו דליהוי אונס מדהקשו דליחייב בעל הגחלת כיון דהכלב יכול לחתור והוצרכו לתרץ כיון דנטר כדנטרי אינשי, ואולי אפשר דבעיקר סברת הראב"ד הוו מודו התוס' אלא דלא ס"ל דדין תק"ח דצריך לקשור בשלשלת עושה דלא הו"ל לבעל גחלת לאסוקי אדעתיה.

אכן באמת בסברת התוס' דשייך לומר תחלתו בפשיעה לענין בתים פתוחים נראה דחולקים על הראב"ד דסובר דבעל הגחלת פוטר עצמו בשמירה שמחוייב בעל הכלב לשמור את כלבו. וסוברים דלא שייך לומר דבעל הכלב יסמוך עצמו ולא ישמור את כלבו, בשביל שבודאי ינעול בעל הגחלת ביתו וכן שבעל הגחלת לא ישמור גחלתו שיסמוך שבעל הכלב ישמור את כלבו. דא"כ שניהם יסמכו זה על זה ושניהם לא ישמרו. וכיון דשניהם מזיקים רק שכל אחד צריך לחברו לעשיית ההיזק. א"כ ע"כ ששניהם מחוייבים לשמור. וא"כ נכונים דברי התוס' דשייך לחייב לבעל הכלב משום דתחלתו בפשיעה לענין בתים פתוחים. וזהו שיטת התוס' לגבי הראב"ד דשייך לחייב לבעל הגחלת כיון דסתם דלתות חתורות והכלב יכול לחתור ולהוציא הגחלת דאין לומר שבעל הגחלת יסמוך על בעל הכלב שיקשרו בשלשלת דמאי חזית שבעל הכלב ישמור כלבו כדין מזיק והוא לא ישמור גחלתו. ואף דיש לומר בדעת הראב"ד משום דכלב יש לו דין מיוחד לקשרו בשלשלת מתק"ח ועוד לבד זה הא כלב צריך מצד עצמו שמירה שלא יזיק בעצמו וגחלת אינה יכולה להזיק אלא באם יוציאו אותה כלב או עז, ומ"מ אין זה סברא דעכ"פ לענין היזק זה שע"י הגחלת שניהם מזיקים. ומאי חזית דבעל הכלב ישמור ובעל הגחלת לא ישמור. ויש להביא ראיה לזה מהא דאמרינן גבי משסה כלבו של חברו דבעי הגמ' אי בעל כלב חייב ומסיק דחייב והתם לא גרע איסור השיסוי מחיוב הקשירה בשלשלת ומ"מ אינו יכול בעל הכלב לפטור עצמו דלא אסיק אדעתי' שישסו אותו:

ז)

אלא דמ"מ יועילו לנו דברי הראב"ד ליישב קושיא זו שהקשו התוס' דמנלן דסתם דלתות חתורות דילמא משום דהוי תחלתו בפשיעה לענין בתים פתוחים, דתירוץ התוס' שתירצו דא"כ לא יתחייב בעל הכלב אלא רביע כמו שהיה מתחייב בבתים פתוחים שהיה בעל הגחלת משלם רביע. יש לעיין בזה דכל עיקר סברת התוס' אפשר לבאר בזה דנימא דכיון דתחלתו בפשיעה הוא רק ליעשות חצי מזיק א"כ גם עכשיו שאין לו שותף דבעל הגחלת שמר גחלתו מ"מ לא יתחייב בעל הכלב עכשיו שהוא אנוס יותר משהיה מתחייב אם היה פשיעה. ובזה קשה דהא קיי"ל כר' נתן דכי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. וא"כ כיון שעכ"פ נחייב בעל הכלב מדין מזיק א"כ אף דמצד תחלתו בפשיעה לא היה חייב אלא רביע ישלם רביע השני מדין כי ליכא לאשתלומי. וזה אין סברא כלל לומר שיהיה סברת התוס' בלא טעם שכתבנו אלא דאי אפשר שישלם יותר בנעולים משהיה משלם בפשיעה בפתוחים דבלא טעם שכתבנו אינו סברא כלל. ולכן נראה דבדברי הראב"ד שחידש לנו הסברא דסתם כלבים יש להם בעלים ושיכול בעל הגחלת לסמוך על זה, יתורץ קושיית התוס' דאף שהקשינו על סברא זו דלא שייך לפטור כל אחד משני מזיקים הצריכין זה לזה בטענה שכל בעלים של אחד יסמוך על חברו שחברו ישמור מזיק שלו דא"כ כל אחד לא ישמור. אלא כל זה הוא כאן בהא דסתם דלתות חתורות לגבי בעל הגחלת דבאמת בעל הכלב לא שמר את כלבו בזה אמרינן שפיר דהיכי אפשר שבעל הגחלת יפטור א"ע בטענה שהיה סברא שבעל הכלב ישמור את כלבו ובשביל זה לא ישמור הוא גחלתו. אבל לגבי בעל הכלב כשבעל הגחלת שמר גחלתו והכלב חתר דהקשו בתוס' דאפי' בלא הא דסתם דלתות חתורות לימא תחלתו בפשיעה לענין בתים פתוחים, בזה נוכל שפיר לומר סברת הראב"ד דכיון דסתם בעל גחלת שומר גחלתו מהיכי תיתי נאמר דהוי פשיעה לענין בית פתוח דהא סתם בעל גחלת שומר גחלתו, ולכן אף דאם הי' נמצא דבאמת לא שמר אינו יכול בעל כלב לפטור עצמו בטענה דחשב דבעל גחלת ישמור וכמו שכתבנו אבל אם באמת שמר גחלתו והיה אונס שהכלב חתר והיינו אי הוי אמרינן דחתירה הוי אונס אין לומר דהוי תחלתו בפשיעה לגבי בתים פתוחים דמאן לימא לן דהוי פשיעה אדרבא אמרינן דסתם בעל גחלת שומר גחלתו וא"כ לא היה כאן פשיעה לגבי זה ההיזק דלא היה עומד להיות היזק כלל, ואף דבעל הגחלת שומר רק לרוח מצויה כבר כתבנו דאינו מוכרח לומר דהוי פשיעה לגבי בעל הכלב ורק לדעת הראב"ד כתבנו כן דסובר דמשום הכי צריך בעל הגחלת לשמור גחלתו אף דמשום כלב א"צ לשמור צריך לשמור משום עז דאף דמנטרו להו בעלים אבל אינם שומרים יותר מברוח מצויה ולכן לא הוי פטור לגבי בעל הגחלת אף דאכתי לא ראינו שנמצאת עז שאינה שמורה, אבל באמת אפשר לומר דכיון דכל ההיזק לא היה אפשר להיות אלא על ידי שתפול הדלת ברוח שאינו מצויה לא הוי פשיעה גם לגבי בעל הכלב שלא שמר כלבו כיון שעכ"פ לא היה עומד שיעשה הכלב ההיזק בשביל שהגחלת היתה שמורה כדין נזקין, ועוד אפשר לומר דאפי' נסבור כדעת הראב"ד שכתבנו דשמורה מרוח מצויה של מזיק אחד אינו פוטר בעל המזיק השני שלא שמרו כלל מ"מ בזה נוכל לומר בסברא דלא כהראב"ד דעכ"פ לא הוי זה בגדר פשיעה. ומה דאנו מחייבין בעל המזיק שלא שמר אותו הוא משום דהתורה חייבה את בעל המזיק בשמירה או שפטרתו בשמירה מקרא דולא ישמרנו וזהו דוקא כשישמור הוא עצמו אבל אינו נפטר בשמירת חברו את המזיק השני, אבל מ"מ פשיעה לא הוי כיון דעכ"פ היה ההיזק משומר מרוח מצויה לא חשיב פשיעה ולגבי אונס לא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס והוי כמו דאמרינן דתחילתו בגנבה ואבדה וסופו באונס פטור ולא כמו שחלקנו למעלה, ולכן שפיר דאם לא הוי אמרינן דסתם דלתות חתורות וחתירה היה נחשב אונס לא הוי אמרינן תחלתו בפשיעה לגבי בתים פתוחים דכיון דסתם בתים וגחלת אית להו בעלים ומנטרי להו ליכא כלל בתים פתוחים, ואף דנעולים נמי אינו אלא לרוח מצויה מ"מ לא הוי תחלתו בפשיעה כנ"ל.

ובמה שכתבנו נוכל לבאר דעת הרמב"ם גבי שור שדחף חבירו לבור דהתוס' בדף נ"ג ע"א כתבו דמיירי דוקא בשוטה או מהלך בלילה דהא בפקח ביום תנן דפטור וכי תימא דה"מ כשנפל מעצמו אבל הפילוהו אחרים חייב, א"כ כשנופל מעצמו ליחייב דתחלתו בפשיעה ליפול ע"י שוורים אלא ע"כ שור פקח מתרחק כ"כ מן הבור שאין שוורים יכולים להפילו. אבל הרמב"ם בפ' י"ב הל' י"ט כתב להדיא דאעפ"י שהיא גדולה ופקחת כיון שנדחפה ה"ז כמו שנפלה בלילה. וא"כ יקשה על הרמב"ם קושיית התוס'. אכן לפי מה שבארנו מיושב שפיר דכל זמן שלא דחפוהו שוורים ונפל שור פקח בעצמו ביום אמרינן דסתם שוורים יש להם בעלים. ולכן שור פקח שנפל לבור שפיר לא הוי לבעל הבור לאסוקי אדעתי' ולא הוי תחלתו בפשיעה אבל שור שדחף חבירו לבור לא יוכל בעל הבור לומר לא הוי לי לאסוקי אדעתי' דיפיל אותו שור משום דבעל השור ישמור אותו דמאי חזית שבעל השור ישמור מזיק שלו ולא ישמור בעל הבור מזיק שלו, ואם נימא דבעל הבור פטור מטעם שמירת השור גם בעל השור יהיה פטור מטעם שמירת הבור, ולכן שפיר שניהם חייבים, אבל כ"ז אם היה שור שדחפו, אבל אם נפל בעצמו לא נימא דהוי תחלתו בפשיעה ע"י דחיפת השור דזה לא הוי פשיעה כיון שסתם שוורים יש להם בעלים ולא היה עומד כלל שיפילו אותו שוורים משום שבעליהם שמרו אותם באמת:

ח)

אכן בעיקר קושיית התוס' והראב"ד והרשב"א ובמה דלומד הרשב"א מהך סוגיא דכלב לא סגי לי' בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה יש למשדי נרגא דהא בדף כ"ג ע"ב גבי עיזי דבי תרבו דהוו מפסדו לי' לרב יוסף דאמר לו לאביי דליצנעינהו ואמר לו אביי דמצו למימר ליגדור מר גדירא בארעיה ופירך אלא שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה ומשני כשחתרה. וזה לא מצינו דסתם דלתות חתורות אצל עזים ובהכונס אמרינן להדיא דחתרה הוי אונס לגבי בעל הבהמה. ומוכח דמה דחתירה לא הוי מצויה לגבי בעל הבהמה לחייבו כששמר אותה וחתרה הדלת מ"מ כשהוא לא שמר כלל בהמתו ורק שהניזק שמר שדהו ובהמה שלו חתרה חייב. ועוד משני התם דנפל גודא בלילה. ולהדיא תנן במתני' בריש הכונס דנפרצה בלילה פטור איברא דהתוס' כאן בד"ה בשחתר סוברים דמה דמוקמינן דנפל גודא בלילה היינו דבעל העז ידע ובעל השדה לא ידע. אבל תירוצם הוא דוחק גדול וכל כה"ג הו"ל לגמ' למימר.

ולכן נראה דאף דמוכח בהכונס דחתירה לא הוי מצויה שיתחייב בעל הבהמה אם חתרה והזיקה מ"מ אינו מוכח מזה דחתירה הוי אונס. אלא דהוי כרוח שאינה מצויה דכששמר בעל הבהמה את בהמתו וחתרה ויצאה והזיקה ודאי פטור. כמו שהיה נופל הכותל ברוח שאינה מצויה. אבל זהו דוקא אם בעל הבהמה שמר בהמתו. אבל הכא גבי עיזי דבי תרבו דמשני הגמ' על הא דפריך שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה כשחתרה שבעל הבהמה לא שמר כלל בהמתו. ורק בעל השדה גדר שדהו בזה חייב אף שחתרה דחתירה לא הוי אלא כמו רוח שאינה מצויה ובזה לא נפטר בעל המזיק כשלא שמר מזיק שלו כלל וכמו שכתבנו. ומה דמשני דנפל גודא בלילה אף דלילה הוי אונס, אבל עיקר המחיצה היה דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה, וא"כ לא הוי אונס, אח"כ ראיתי דהמאירי בש"מ כתב להלכה דאם נעל בעל השדה וחתרה חייב בעל הבהמה והוא כדברינו:

ואף דכל זה הוי ניחא היכי דבעל השדה היה גודר שדה שלו שלא מצד הדין. אבל התם לאביי קיימינן דסבר דבאמת פטור המזיק אם לא גדר הניזק שדהו, א"כ בזה אפשר דנאמר דלא יתחייב בעל הבהמה כשחתרה דלא הוי לי' לאסוקי אדעתיה שיחתור. ושמירת הניזק ששמר שדהו הלא זהו מן הדין. מ"מ נוכל שפיר לומר דגם לאביי לא נפטר המזיק כשלא שמר המזיק שלו. דעכ"פ בשמירת הניזק לא נפטר בעל המזיק כשלא שמרו כלל וחתרה. דכיון דרוח שאינה מצויה לא חשיב אונס ה"נ חתירה לא חשיב אונס. ומה דחתירה פטור זה ממה שגילתה התורה מקרא דולא ישמרנו. וזהו דוקא אם בעל המזיק שמר מזיקו וכנ"ל.

ועכשיו מבואר דמה דאמרינן הכא גבי כלב כשחתר, ואמרינן זאת אומרת סתם דלתות חתורות אצל כלב אינו אלא דלא ליהוי אונס. או כדעת רש"י ור"ח ז"ל דלא ליהוי משונה אבל לעולם לא הוי רוח מצויה, ובאמת הוא דבר הנראה שאינו מצוי כמו רוח מצויה שכלבים יחתרו. ומ"מ כיון שבעל הכלב לא שמר כלל כלבו חייב כיון דעכ"פ לא הוי אונס וכמו שכתבנו. ומ"מ מתורץ שפיר קושיית התוס' שאח"כ דנימא דבאמת חתירה הוי אונס ורק דחייב משום דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס. והוא עפ"י מה שכתבנו דאף דרוח שאינו מצויה אינו פטור לגבי בעל המזיק שלא שמר מזיק שלו מ"מ לא הוי פשיעה לגבי תחלתו בפשיעה. דתחלתו בפשיעה הוי דוקא היכי שעיקר ההיזק הוא מצויה וכמו שכתבנו:

יט

המשסה כלבו של חברו בחברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ובעל הכלב חייב חצי נזק שכיון שהוא יודע שאם שיסה את כלבו [להזיק] נושך לא היה לו להניחו ואם שיסהו בעצמו [בעל הכלב] פטור שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור.

בהשגת הראב"ד: ואם מועד הוא נזק שלם משלם.

מחלוקת הרמב"ם והראב"ד דכאן מפורשת ביותר לקמן פרק ו' ושם הארכתי ב"ה בעניין זה. וכאן נכתוב עיקר הסברא בדעת הרמב"ם דנראה דסובר דלא שייך העדאה אלא אם כשהוא מועד כבר עומד להזיק אבל היכא שגם אחר שיעשה מועד אינו עומד להזיק לא מיקרי מועד דשור נגח כתיב דמשמע שהוא מועד לזה ועומד בודאי ליגח. ולכן הכא גבי משסה או שור האיצטדין דלא נוכל לומר דהוא עומד ליגח דהא אסור לשסות אותו והמשסה חייב בדיני שמים, לכן לא מיקרי מועד וע"ש שהארכנו ב"ה יותר:

כ

שתי פרות ברה"ר אחת רבוצה ואחת מהלכת ובעטה מהלכת ברבוצה חייב חצי נזק שאע"פ שדרכה להלך עליה אין דרכה לבעוט בה.

בתוס' ריש פ' המניח הקשו אמאי אמרינן אע"ג דאית לך רשותא לסוגיי עלי הא בהמה נמי איבעי לה לעיוני כדאמרינן שור פקח ביום פטור והניחו בקושיא. ולכאורה הוא פשוט דהוא מטעם כל המשנה ובא אחר ושנה בו פטור ומשו"ה פריך גבי אדם איבעי לה לעיוני דגבי אדם לא אמר כל המשנה כמו שכתבו שם התוס'. ומה דלא ניחא לתוס' לומר כן נראה דלשון דאית לך רשות לסגויי היינו דיש לה ממש רשות לכך ואינו מטעם כל המשנה דזהו רק פטור מתשלומין ולא רשות, לכן נראה דכיון דדרכה לילך ברה"ר אינה מחוייבת כלל לילך באידך גיסא דזהו דין רגל ברה"ר דיש לה רשות לילך ולדרוס.

אח"כ ראיתי דכן כתבו התוס' בדף ל"ב ע"א בד"ה איבעי לה לסוגיי באידך גיסא וכתבו בתוס' שלא תהא ניזוק וא"ת והא אפי' להזיק אית לה רשות לסגויי עלה וי"ל משום דהוי רגל ברה"ר ואביעוט נמי לא מחייב משום דכל המשנה ובא אחר ושנה בו פטור עכ"ל ולהדיא מבואר דלא רצו לומר דדין אית לה רשות לסגויי הוא נמי משום כל המשנה. וראיתי להפנ"י שם כתב על דברי התוס' דטעם זה מיותר דבטעמא דכל המשנה סגי, אכן לפי"מ שבארנו מיושב דלשון דאית לך רשות לסגויי אינו משום גדר כל המשנה, וכן מדוייק לפנינו לשון הרמב"ם דאף דבהלכה י"ט הזכיר דינא דכל המשנה. כתב כאן שאע"פ שדרכה להלך עליה והיינו דינא דרגל ברה"ר כמו שכתב בפ"א מפני שיש רשות להלך כאן וכאן ודרך הבהמה, להלך ולאכול כדרכה. ומה דאינה פטורה המהלכת כשבעטה משום כל המשנה הוא משום דלבעוטי בי לית לך רשותא דכיון דהרביצה של הרבוצה לא גרם כלל שתבעוט בה המהלכת אינו שייך לדין כל המשנה. ועיין במה שנכתוב בזה לקמן בפ"ג הל' ג'.

והנה הרמב"ם השמיט דין דהיזקה מהלכת רבוצה דאמרינן בדף ל"ב טעמא דבעטה רבוצה במהלכת הא הוזקה פטורה. ומה דלא הביא דין דבעטה רבוצה במהלכת דחייבת לא קשה דזה פשיטא כדאמר שם הגמ' אבל מה שהשמיט דין דהוזקה פטורה מטעמא דאיבעי לה לסגויי באידך גיסא. זה צריך ביאור ועוד דשם אמרינן בהא דפריך על הוזקה ממילא דפטורה מאם עמד בעל קורה דחייב, ומתרץ דגבי עמד בעל קורה מיירי דפסקה לאורחה כשלדא והכא מיירי דרבעה בחד גיסא דאיבעי לה לסגויי באידך גיסא. והרמב"ם בפ"י מה' חובל ומזיק הביא המשנה דאם עמד בעל קורה חייב כפשטה ולא התנה שיהי' פסקה לאורחי' כשלדא. אכן כל זה הוא לא דבר חדש שכבר התעורר בזה הרא"ש בפרק המניח סי' י' להקשות על הרי"ף שהשמיט הסוגיא והביא מתני' דעמד בעל קורה כפשטה. וכתב הרא"ש לפי"מ שהגיה וביאר דבריו בפ"ח. שני תירוצים תי' אחד דכיון דנדחה מילתא דר"ל בהא דבעטה מהלכת משום הא דרבא דלבעוטי בי לית לך רשותא לכן נדחה גם הא דרבוצה במהלכת דמדייק מינה דהוזקה פטורה. ועוד דאפשר דר"ל גופי' לא בא לומר דהוזקה פטורה ומה דאמר רבוצה במהלכת הוא משום איידי דאמר מהלכת ברבוצה פטורה דזהו חדוש גדול לכן אמר ג"כ דרבוצה במהלכת חייבת. זהו לפי פי' הפ"ח. ולדעתי קשה לפרש כפירושו בדברי הרא"ש וכוונת דבריו הוא לדעתי דבלא מילתא דרבא דפליג על ר"ל לא הוי סבר הגמ' דהוי חידוש גדול בדינא דבעטה מהלכת ברבוצה, ולכן הוי סבר דבעטה רבוצה במהלכת דאמר דלגופי' לא איצטריך ע"כ אשמעינן זה לדיוקא דהוזקה פטורה אבל למסקנא דלא קיי"ל כר"ל בהא דמהלכת ברבוצה וא"כ ר"ל דסבר הכי דמהלכת ברבוצה פטורה אשמעינן חידוש גדול ולכן נוכל לומר דאיידי דרצה לומר מהלכת ברבוצה פטורה אמר רבוצה במהלכת חייבת ולעולם אפי' הוזקה מהלכת ברבוצה נמי חייבת כן הוא לדעתי כונת דברי הרא"ש למעיין בדבריו. אך בין שיהיו דברי הרא"ש כפירושו של הפ"ח בין אם הוא כמש"כ עכ"פ התי' הוא דוחק גדול וכבר כתב כן הגר"א ז"ל בביאורו לחו"מ סי' שע"ט ס"ק א' בתי' הרא"ש שכל דבריו דחוקים ואינם מובנים ובמה שכתב שאינם מובנים כמדומני שמה שכתבתי הוא הנכון בכונת הרא"ש אבל בודאי שעכ"פ הם דחוקים. והגר"א ז"ל תי' דמשום הכי השמיטו הרי"ף והרמב"ם לאוקמי מתני' דעמד בעל קורה דפסקה כשלדא משום דרבא לית לי' דר"ל גם בהוזקה מהלכת ברבוצה דודאי הרבוצה חייבת דהא הרבוצה הוי שלא ברשות ומהלכת הוי ברשות ואמרינן לקמן דף מ"ח ע"ב דא' ברשות וא' שלא ברשות שלא ברשות חייב אפי' בהוזקה, ודברי הגר"א ז"ל דע"ג דמה שכתב שלא ברשות חייב אפי' הוזקה דמשמע מדבריו דשם הוזכר לענין זה באמת לא הוזכר שם אלא אנשים דאם א' ברשות וא' שלא ברשות חייב אפי' הוזק הברשות ובדברי הגר"א ז"ל או שצריך להגיה אפי' הוזק או דכונתו דמשם נלמד דגם לענין בהמות הדין כן דשלא ברשות חייב אפי' בהוזקה אבל באמת אין ראי' משם כלל דשם בודאי מיירי דהברשות הוזק מהשלא ברשות ע"י שנתקל על ידו בשוגג. אבל לא אם הלך עליו בכונה ונתקל על ידי זה ולא מיבעי לדעת הרמ"ה בסי' שע"ח סעיף י' דסובר כן להדיא דאם ראה הבעה"ב את הנכנס דהנכנס פטור אם הוזק בו בעה"ב אלא אפי' לפי מה שביאר שם הגר"א ז"ל דהרמ"ה סובר כפי' רש"י ומוכח מדבריו דלהרמב"ם אפי' ראה הבעה"ב בהנכנס מ"מ הנכנס חייב. מ"מ זהו דוקא באופן שרק ראה אותו מקודם שנכנס לחצירו דלא אמרינן דהיה לו להבעה"ב ליזהר שלא יכשל בו. דבזה אמרינן דכיון דעכ"פ נכנס שלא ברשות חייב על מה שהבעה"ב הוזק בו אבל אם יהי' הנכנס מונח על הארץ והבעה"ב ילך עליו באופן שיש לו מקום לילך בדרך אחר בודאי לא מוכח כלל מכאן דלא אמרינן איבעי לי לסגויי באידך גיסא. וא"כ מנין להוכיח ממימרא דרבא דדף מ"ח דחולק על ר"ל ולא סבר סברת ר"ל גבי שתי בהמות דאמרינן דאיבעי לה לסגויי באידך גיסא.

לכן נראה דהנה בהא דמקשה בגמרא על הא דעמד בעל קורה דחייב מהא דהוזקה מהלכת ברבוצה ומשני משום דאיבעי לה לסגויי באידך גיסא מוכח עכ"פ דרבוצה שהוזקה בה המהלכת אין לה דין בור אלא דין שור אף דלא הזיקה אותה אלא הוזקה בה. דאי הוי בור א"כ פשיטא דפטורה משום איש בור ולא שור בור. ואף דאמרינן בדף מ"ח הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וכו' ואמר שם דהרביץ גללים ונטנפו כליו של בעה"ב פטור משום דהוי בור ופטור על כלים ופי' שם רש"י דלא פטרינן משום איש בור ולא שור בור כיון דהוי דידי' בשעת נפילה ועליה רמיא לסלוקי, והתו' דחלקו מקודם על רש"י וסוברים דלמסקנא באמת פטור משום איש בור ולא שור בור היינו משום דמפקר לגללים והוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. אבל הכא הפרה הרבוצה היא של הבעלים מ"מ הכא לא אפשר לחיובי לבעלים מדין בור בשביל שהפרה היא שלהם כיון דעלייהו רמי לסלוקי אלא לאחר שידעו שפרה שלהם רבוצה ולא משמע הכי דמנלן בגמ' למידק הא הוזקה ממילא פטור ולמיפרך על עמד בעל קורה דהא ר"ל לא אמר בהדיא דהוזקה פטור דנימא דבכל גווני אמר ובפשוטו דאחת רבוצה ואחת מהלכת לא ראו הבעלים וא"כ אין לחייבם משום דהו"ל לסלוקי ואין לומר דכיון דיודעים שאפשר שהיא תרבוץ ברה"ר חייבים וכמו דחייב בהרביץ גללים אף שלא ידעו הבעלים מהדבר דזה אינו דהתם שפיר מכיון שהכניס שלא ברשות ויודע שתרביץ גללים הוי כמכני' בור ברה"ר וכמו שכתבו התוס' ליישב דעת רש"י דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה שפשע שהכניס שורו. אבל הכא מה שהכניס פרתו ברה"ר לא עבר בזה על מניח בור ברה"ר וא"כ אח"כ כשרבצה הא בהמתו בעצמה רבצה והוי שור בור. וראי' דלא אשכחן דליחייב על גללי בהמתו ברה"ר משום בור והוא פשוט - ולכן ע"כ הא דבעי בגמרא טעמא לפטורא דהוזקה ממילא משום דאיבעי לה לסגויי באידך גיסא הוא משום דסבר דפרה רבוצה לא הוי בור אלא שור, וסברת הגמרא לכאורה מוכרחת והוא עפ"י מה דהקשו התוס' בדף ל"א. ע"א בסוגיא דראשון חייב בנזקי שני. על לשון ראשון דרש"י והוא פי' ר"ח דללישנא בתרא דרבא גוף הראשון נחשב בור ופטור על כלים דשני, וכתבו בתוס' וז"ל וקשה כיון דפושע הוא אמאי פטור כשגופו הזיק ממון השני ואע"פ שאין מזיק בידים אין לו ליחשב בור דהתנן אם עמד בעל קורה חייב עכ"ל ולכן נוכל שפיר לומר דהכי סבר הגמרא בסוגיא זו דבהמה הרבוצה הוי שור המזיק כמו דמוכיחים בתוס' דראשון הוי אדם המזיק. ושפיר פריך מעמד בעל קורה דזה גופא מוכח מעמד בעל קורה דלא נחשבה הפרה בור אלא שור - אח"כ מצאתי בהגהות חשק שלמה על הש"ס כי' וז"ל הקשה מו"ר הגאון ר' יעקב בריט ז"ל דמאי קושיא הא קיי"ל דכי יכרה איש בור ולא שור בור והכא השור חפר בור דהיינו הרבוצה דזה גרם דהבהמה תהיה נזקת על ידה דנהי דהכא השור עצמו נעשה בור מ"מ מעשה הבור נעשה ע"י השור משא"כ במתני' דהוי אדם המזיק עכ"ל ע"ש שהאריך עוד בדחוקים, ודבריו תמוהים דסתם דבריו ולא ביאר קושייתו כלל דאיך הוא פשוט אצלו דהבהמה הרבוצה היא בור ובעל קורה הוי אדם המזיק מה דלהתוס' פשיט להיפך והוכיחו מעמד בעל קורה לדין ראשון חייב בנזקי שני ואם ראשון הוי אדם א"כ ה"נ הבהמה הרבוצה הוי שור ולא בור. אכן באמת לפיר"ח דסובר דללישנא בתרא דרבא הוי ראשון בור ולא אדם המזיק וכן פסק הרמב"ם בפ' י"ג מה' נז"מ ה"י והרמב"ם אינו סובר כדעת התוס' דגם לפיר"ח למסקנא דמשני כגון שהוזקו כלים בכלים גם ללישנא בתרא דרבא ראשון הוי אדם המזיק ולא בור. ועיין במש"כ הלח"מ דכיון דזה צריך רק לרב אבל לדידן דקיי"ל כשמואל לא צריך להך תירוצא. ומפרשינן הברייתא כפשטה דחייבין על נזקי גופן של נזקין ולא על נזקי ממונן אפי' אם הזיקו בגופן. ע"כ צריכין אנו ליישב קושיית התוס' מאם עמד בעל קורה. ונראה דיש לחלק בין ראשון שנפל ובין עמד בעל קורה. דבעל קורה כיון שהוא מחזיק הקורה ודאי חשיב מעשה ואף דלא עשה מעשה בשבירה מ"מ הוי מזיק דלא גרע ממצמצם דכבש עליו לתוך המים דלא עשה מעשה אלא שאינו מניחו לצאת ומ"מ חשיב מעשה ברוצח וכן באדם המזיק דילפינן מרוצח, אבל זהו דוקא בבעל הקורה דעיקר החזקת הקורה חשיב מעשה ואפשר דגם העמידה חשיב מעשה דכיון דאם לא הי' עומד בכונה הי' נופל א"כ עמידתו חשיב מעשה אבל ראשון דנפל אף דהנפילה חשיב מעשה כיון דפשע אבל עכשיו דשוכב על הקרקע לא הוי בזה שום מעשה. אח"כ מצאתי בש"מ בתוס' רבינו פרץ ז"ל סברא זו וכתבו זה על לשון ב' דרש"י דגופו דשני הוי בור כיון דלא הוי פושע בנפילתו ורק דהי' לו לעמוד ולא עמד וע"ז הקשו מעמד בעל קורה היכי דעמד לכתף דנמי אינו חייב אלא משום דהי' לו לעמוד או להזהיר ומ"מ נחשב אדם המזיק ותי' משום דהאדם היכי שאם הי' מת לא הי' נעשית מעשה זו חשיב אדם המזיק אבל שני אפי' אם הי' מת הי' מוטל על הארץ, אלא דמ"מ דוקא שני דלא פשע בנפילתו אבל ראשון דפשע בנפילתו כיון דעיקר הנפילה הי' ע"י מעשה חייב אפי' אם עכשיו הי' נעשית מעשה זו אפי' אם הי' מת, וזהו כדברינו אלא דהוסיף לחלק בין ראשון לשני דראשון כיון דנפל ע"י פשיעה והוי מעשה לכן גם עכשיו חשיב מעשה וזהו לשיטת רש"י וגרסתו אבל לגירסת ר"ח ללישנא בתרא דרבא לא נימא כן דגם ראשון אף שפשע בנפילתו כיון דעכ"פ עכשיו אינו עושה שום מעשה אינו אלא בור אבל עמד בעל קורה חשיב מעשה וכמו שכתבנו ופליאה עצומה על תוס' רבינו פרץ דאח"כ כשהביאו פי' ר"ח וגרסתו הביאו קושיית התוס' ונשארו בקושיא ולא הזכירו דבתירוצם שתירצו למעלה דברי רש"י מתורץ ג"כ פי' ר"ח.

ולפי מה שנתבאר נמצא דלגירסת ר"ח תלוי דין זה אם ראשון הוי אדם המזיק בתרי לישנא דרבא דלישנא קמא הוי סבר דראשון הוי אדם המזיק וחייב גם על נזקי ממונו דשני ולישנא בתרא סבר דראשון נמי לא הוי אלא בור, וא"כ סוגיית הגמ' דפריך על הא הוזקה ממילא פטורה מעמד בעל קורה ומשני דבעמד בעל קורה מיירי דפסקה לאורחא כשלדא ורבוצה דפטורה משום דאיבעי לה לסגויי באידך גיסא ע"כ סבר דרבוצה הוי שור וכמו שכתבנו וזהו כלישנא קמא דרבא דראשון הוי אדם המזיק אבל ללישנא בתרא דרבא דראשון הוי בור א"כ ה"נ הרבוצה הוי בור ופשיטא דפטורה דאיש בור ולא שור בור וכמו שכתבנו.

ואי דיקשה אי סבר עכשיו דרבוצה דינה כמו שור ולכן הוי סבר דליחייב א"כ אדרבה הו"ל רגל ברה"ר ובודאי פטורה, ועיין מש"כ בפ"א הל' ה' דלדעת הרמ"ה רביצה בחצר אחרים הוי שינוי ולא קשה, אבל לדעת הרמב"ם כתבנו דאף דאמרינן בזה כל המשנה מ"מ לא הוי שינוי דליהוי קרן ורק דאין לה רשות בכך ומ"מ הוי רגל ע"ש. אכן נראה דסבר דכיון דרבוצה אין לה רשות לרבוץ ברה"ר א"כ אין לגבה כלל פטורא דרה"ר דעיקר פטור הא הוי משום שיש לה רשות לילך כאן וכאן וזהו דוקא אם הולכת בדרך הלוכה אבל לרבוץ אין לה רשות ואף דלכאורה עכ"פ הא אין כאן חיוב דרשות הניזק ואין כאן ובער בשדה אחר, אבל זה אינו דכיון דנימא דהרבוצה אין לה רשות והמהלכת יש לה רשות א"כ הרה"ר לגבייהו כמו חצר המיוחדת לזה ולזה לפירות ולא לזה ולא לזה לשוורים דתליא בקושיא דר' זירא ופירוקא דאביי בדף י"ד וקיי"ל דחייב על השן והרגל. וה"נ הרה"ר הוי רשות לשניהם בעד מהלכות ולא לשניהם בעד רבוצות וליכא ע"ז דין פטורא דרה"ר.

וא"כ מיושב שפיר דהרמב"ם לשיטתו דפוסק כלישנא בתרא דרבא וכגירסת ר"ח דראשון הוי בור סובר דלהלכה לא צריך כלל לאוקמי הא דעמד בעל קורה חייב דפסקה לאורחא כשלדא דהא ליכא שום הוכחה על סברא דאיבעי לה לסגויי באידך גיסא דטעמא דפטורא הוא משום איש בור ולא שור בור ומשום הכי שפיר דלא הביא להלכה הא דפסקה לאורחא כשלדא דכיון דליכא הוכחה על דין דאיבעי לה לסגויי א"כ בודאי צריך לומר דמתני' כפשטה בכל גווני. וכן מיושב בפשיטות מה דלא הביא כאן דינא דהוזקה מהלכת ברבוצה פטורה. דזה פשיטא דאיש בור ולא שור בור ובגמרא הוכיחו כן משום דסבר הך סוגיא דהוא אדם המזיק וכמ"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.