מגדל עוז/נזקי ממון/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מגדל עוז ‏ נזקי ממון ב

א

אחד אבות נזיקין וכו' עד תולדותיו כמוהו: כתב הראב"ד ז"ל הא לא מיחוור וכו': ואני אומר תמה אני אם דבר זה יצא מפיו הקדוש שהרי כתב בגמרא זאת הפיסקא מה שחישב עליו הכותב בתחלתה וז"ל וכל אבות נזיקין וכל תולדותיו מועדין מתחלתן הן חוץ מקרן ותולדותיו שהן בתחלה תמין עד שיועדו כמו שביארנו עכ"ל. ועוד שאילו היה דעתו כך היה כותב בלשונו הצח בתוספת מלה ואם היה האב מועד מתחלתו כו' שהכל יודעין דעת שפתיו ברור מללו אבל ודאי הוא הסכים על האמת כאשר פירש ר"י אלפס ז"ל ריש גמרא בבא קמא אהא דבעי תלמודא מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות תולדותיהן כיוצא בהן או לא, פירוש כיון דקי"ל דנזק שלם ממונא הוא וחצי נזק קנסא ומועד שהזיק משלם נזק שלם מן העליה ותם שהזיק משלם חצי נזק מגופו בעי למידע תולדות דהנהו אבות אי כיוצא בהן נינהו דכל מועד מינייהו תולדה דידיה כוותיה דמשלם מן העליה ותם תולדה דידיה כותיה דמשלם ח"נ מגופו או דילמא תולדותיהן לאו כיוצא בהן ואסיקנא דכולהו תולדותיהן כיוצא בהן בר מתולדה דרגל ומאי נינהו חצי נזק צרורות ואמאי קרי לה תולדה דרגל דמשלם מן העליה ולפטרה ברה"ר עכ"ל. הנה עיניך רואות שפירש בלשונו תחלה דכל מועד תולדה דידיה כוותיה ואחר כך הפשיטות וכן עשה ר"מ ז"ל ממה שכתב תחילה הפיסקא הזאת בלשונו בפירושו וסוף הפיסקא מ"ש כדפשטינן לה בגמרא לקמן והיא האמת והדין עמו שחייב אדם לומר כלשון רבו וגם בזה דקדק שגמר כמו שביארנו וזה פשוט ואינה צריכה לפנים וכ"כ הר"מ ז"ל מקוצי בהסכמת רבותינו בעלי התוס' ז"ל וכן משמע לי בירושלמי ריש פ"ק דב"ק דגרסינן תולדות הקרן נגיחה נגיפה נשיכה רביצה בעיטה ר' יצחק מקשי נגיחה ונגיפה עיקר הם ואת עביד להו תולדות אלא מתחיל בעיקר ומסיים בתולדות ע"כ, אלמא מדכיילינהו בהדדי התולדות באבות תליין, ומה שהקשה מקרן ימין ושמאל י"ל שאני קרן דכל חד וחד אב הוא בפני עצמו ולאו הא בהא תליין:

ב

כל תולדה באב שלה כו' עד מפי הקבלה. פ"ק דב"ק:

ג

כל תולדה באב שלה כו' עד מפי הקבלה. פ"ק דב"ק:

ד

וכן אם היתה מהלכת בר"ה ונתזה צרורות כו' עד ועל האחרון חצי נזק. פ"ב דב"ק (דף י"ט):

ה

היתה מהלכת בר"ה ובעטה כו' עד שהרי בעטה: כתב הראב"ד ז"ל זה טעות הוא כי בודאי הביעוט שינוי וכו': ואני אומר זה לאו שבוש הוא אלא מחלוקת ישנה בין הראשונים נ"ע וגם בין הנוסחא דגרסינן בב"ק [דף י"ט] רפ"ב גמרא מתני' קמייתא דגרסינן בעא ר' ירמיה מר' זירא היתה מהלכת בר"ה ובעטה והתיזה [והזיקה] מהו לקרן מדמינן לה וחייבת או דילמא תולדה דרגל היא ופטורה א"ל מסתברא תולדה דרגל היא ופטורה ובעי עלה התיזה בר"ה והזיקה ברה"י מהו א"ל עקירה אין כאן הנחה יש כאן ופירש"י בתמיה ומהדר עלה תלמודא עד דמסיק הדרי בי וכן גורס רש"י ז"ל ורבותינו בעלי התוס' ז"ל לא גרסי ובעטה, ונראה מלשון הראב"ד שהוא נמשך אחר גירסת התוס' ופירושם ז"ל ורבינו משה ז"ל כגירסת רש"י ז"ל ודעתו וזה הדבר לא עלה על דעת דא"כ למה העלה הדבר בספק שהוא תיקו והוסיף דאי תפיס מפקינן מיניה וכל תיקו דממונא לקולא לנתבע והלא עיניך רואות דא"ל להדיא מסתברא ואהכי בעא מיניה אידך ואהדרינן דהדר ביה ועוד דבהא בעיא מאן דכר שמיה דח"נ הא לא שקיל וטרי אלא בין חייבת ופטורה לגמרי משמע דפטרינן ליה אי מדמינן ליה לרגל כיון דברשות קא אזיל ועוד לשון שינוי ולשון הזיקה בהא בעיא מאן דכר שמיה ורבינו משה ז"ל אין מנהגו לשנות לשון הגמ' בכל זה החבור כאשר הוכחתי כמה פעמים דאדרבא תופס לשון התלמוד וסדרו בכל יכלתו אלא ר"מ ז"ל לא דקדק ופסק אלא מהאי סוגיא דלעיל מינה הוא שפסק כן דתנן היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים משלמין חצי נזק וגרסינן עלה בגמרא איבעיא להו היכי קאמר היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות כי אורחייהו ח"נ ורבנן היא או דילמא היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות מחמת ביעוט [משלם] ח"נ הא כי אורחייהו משלם נ"ש וסומכוס היא ושקיל וטרי עלה טובא עד דמסיק רב אשי כרבנן מוקי לה ובעי לה הכי היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות כי אורחייהו חצי נזק הא מחמת ביעוט רביע נזק ויש שינוי או דילמא היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות מחמת ביעוט ח"נ ואין שינוי תיקו ע"כ. ופירשוה בשהזיקה בר"ה דומיא דבעיא דר' ירמיה שהעתקתי וכן נ"ל מלשון הירושלמי דקא מתמה על מתני' ואין דרכה להתיז צרורות ומהדר (א"ר מונא) א"ר אמי בשהיה כלי נתון בידי אדם אבל אם היה מונח בר"ה הואיל וזה מונח ברשות וזו מהלכת ברשות פטור ע"כ. אע"פ שאין שיטת הירושלמי בזה כשיטת הבבלי למדנו ממנה דמיירי ברה"ר הלוכה והיזקה וטעמא דבעיין שפירשתי שמהלכת ברשות. ומעתה התבונן שפסק כרב אשי דהוא בתרא בענין בעיין לפרושי מתני' בהזיקה ומטעם שינוי ובהתיז והזיק כדקא מתרץ לה תלמודא ריש פירקא גבי חזיר וסלקא בתיקו וקי"ל בכולי תלמודא כל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע ואי תפס לא מפקינן מיניה כיון דהוי ספיקא בידן והכא אסתפק לן ברביע נזק צרורות דביעטה והזיקה בר"ה והם דברים מדוקדקים ובגירסת רוב הראשונים ובלא שבוש סופרים וספרים והספרים הישנים ומזקנים אתבונן ומה שהקשה הראב"ד ז"ל מדאהדר ליה ר' זירא לר' ירמיה יש לי לומר דהא הדר ביה ונימא מן הכל הדר ואפילו למפרשים דממה דהדר על בעיין בתרייתא לחודא הוא דהדר ביה ולא ממאי דאהדר על קמייתא מ"מ מסברא קאמר ליה אבל לא שמעה ולא אסברה לא ממשנה ולא מברייתא כנ"ל לתרץ. אמנם ר"מ ז"ל רוח אחרת עמו כי [בעיא] זאת מפרש ביעטה והתיז צרורות כלומר שכוונה לבעוט בצרורות ולזרקן ואידך בעיא מפרש שביעטה בקרקע והתיזה צרורות מחמת הבעיטה אבל לא כוונה היא להתיז צרורות ואתה דקדק בלשונו המועתק לפניך וכן תמצאנו:

ו

בעטה בארץ ברשות הניזק כו' עד ואין מוציאין מידו. פ"ב דב"ק והיא הבעיא שנייה שרמזתי לך:

ז

כל המשלם נזק שלם כו' עד כמו שביארנו. פ"ק דב"ק ובכתובות פרק אלו נערות ומביא אותם בכמה מקומות והביאור שהזכיר הוא פ"א של אלו ההלכות:

ח

זה הכלל כל המשלם מה שהזיק כו' עד מן הקנסות פטור. פ"ק דב"ק (דף ט"ז) וגם בכתובות פרק אלו נערות (דף מ"א) והרבה מקומות:

ט

תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית עד בכל הקנסות: כתב הראב"ד ז"ל זה טעות הוא דהא צרורות ע"י שינוי הוא וכו': ואני אומר כבר הקדימני מורי הרשב"א בהצלה זאת צ"ל הא דבעי רבא יש העדה או אין העדה בין בכדרכה בין על ידי שינוי בעי לה תדע לך דמדקא מסיק או דילמא תולדה דרגל היא משמע דבלא שינוי בעי לה דהא תולדות של רגל כאורחייהו הן וכן נמי מדמייתי לה מהידוס והידוס כי אורחיה נסיב ליה ובתר הכי מייתי מבהמה שהטילה גללים וכי מוקי לה בחדא זמנא אקשינן והא משונה הוא וכן נמי באידך דמייתי מדתני רמי בר יחזקאל ודחינן ליה בחדא זמנא אקשינן והא משונה הוא משמע דאי הוה מוקמינן להו בתלתא זמני לא הוה קשיא מידי אלמא בעיא דרבא בין כדרכה בין בשינוי הוא ולפיכך משמע דבין בהכין בין בהכין בעי לה עכ"ל. מעתה אינו צריך להשיב זה אחר שדבריו אלו מחלוקת חכמים בין ראשונים ואחרונים רק אתה צריך לדעת כי זאת הפיסקא רמי בר יחזקאל אמרה גמ' מתניתין קמייתא דפרק כיצד הרגל בבא קמא (דף י"ח:) והכי מסיק לה כלשון ר"מ ז"ל ור"י אלפס ז"ל ג"כ הביא בהלכות והיא היא שרמזה מורי הרשב"א ז"ל בראיותיו ונסתלקו השגת הראב"ד ז"ל אף כי הר"ז בעל המאור ז"ל נחלקו על ר"י אלפס כבר השיגו רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל כהוגן בספר המלחמות:

י

וכן סוס שצנף כו' עד משלם ח"נ. בתר ההיא דרמי בר יחזקאל איתמרה בשם אמרי דבי רב דהיינו רב הונא או רב המנונא ואמרוה משמיה דרב דהוא תנא ופליג אברייתא וקי"ל כוותיה וכ"כ ר"י אלפס ז"ל בהלכות:

התרנגולין מועדין כו' היה חוט או רצועה כו' בד"א בשקשרו בו ואם היה לחוט כו' הצניע בעל החוט כו' עד שהרי אנוס הוא: כתב הראב"ד ז"ל דבר זה איני יודע מהו וכו' ומה שאמר עוד שאם היו לחוט בעלים משלם ח"נ דהוה כבורו המתגלגל ומשמע ליה דתרנגול נמי משלם ח"נ שלא מצינו בבור ח"נ לאו מילתא היא דאי בתר דנייח אזיק בעל החוט נ"ש הוא דמשלם בורו הוא ובעל תרנגול פטור הוא איש בור ולא שור בור ואם ע"י גלגול נשבר בעל החוט פטור אנוס הוא ומה שאמר אף בעל החוט פטור דמשמע וה"ה לבעל תרנגול הא לא מיתוקמא אלא בשברו בתר דנייח ומשום דלאו שור דאי בהדי דאזלי בעל התרנגול אמאי פטור וא"כ בעל החוט אמאי פטור עכ"ל: ואני אומר אני הוא שאיני מבין דעתו וירד לסוף דבריו אבל הוא מבין ויודע ותמה אני על מעלת חכמתו מפני מה תולה דברי ר"מ ז"ל כאילו היו ח"ו דבריו אשר אין להם שחר וזו מחלוקת ישנה היא בפירוש שמעתין דהתרנגולין מועדין פרק כיצד הרגל בין רש"י ז"ל ורבותינו בעלי התוס' ז"ל ור"מ ז"ל הולך כפירש"י ז"ל והראב"ד ז"ל בשיטת רבותינו בעלי התוס' ז"ל והנני אובין לפניך באר היטב דעת רש"י ז"ל ור"מ ז"ל על דרך הגמרא אבל דעת ראב"ד ז"ל לא אבאר הואיל והוא ביאר דעתו בלשונו ולא נכון לי להוסיף עליו. תנן פ' כיצד הרגל (דף י"ז) התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר ע"כ. והוא תחלת דברי ר"מ ז"ל אות באות עוד תנן היה דליל קשור ברגליו או שהיה מהדס כלומר מרקד [ומשבר את הכלים] משלם ח"נ ע"כ. ופירש"י ז"ל כי כל דבר הנקשר ברגלי התרנגול קרוי דליל ואית דגרסי דלי וכ"כ הרב ר' נתן ז"ל בעל הערוך ערך דל והוא לשון ר"מ ז"ל חוט או רצועה ושקיל וטרי עלה בדברי רבא בתר הכי ואוקימנא לה בגמרא (דף י"ט:) בדאדייה אדויי ופירש"י ז"ל שזרק התרנגול הדלי ושבר בזריקתו כלים דהוי צרורות ואפי' קשרו אדם נמי לא משלם אלא ח"נ בעל התרנגול והקושר פטור שלא נתקל אדם (בבורו) עכ"ל. והוא לשון ר"מ ז"ל היה חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם ח"נ בד"א בשקשרו אדם וכו' וכתב נסתבך שכן דרך הנשברין בעת הזריקה וכתב נתגלגל משום בור מתגלגל דסוף המסקנא ראה כי מה שהקשה ראב"ד ז"ל תחלה אמאי פטור מ"מ צרורות התרנגולין הוא תירצו רש"י ז"ל בנקודה אחת שפירש והקושר פטור שלא נתקל בו אדם. נתרץ קושיא שנית שהקשה על ר"מ ז"ל מלשון רש"י ז"ל איתא שם בגמ' וכי איתמר דרב הונא בעלמא אתמר דליל הפקר אמר רב הונא נקשר מאיליו פטור קשרו אדם חייב ושיילינן משום מאי חייב ומהדרינן אמר רב הונא בר מנוח משום בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה ע"כ. ופירש"י ז"ל ודרב הונא לא מיתוקמא אמתני' אלא בעלמא אתמר (והכי אתמר) דליל הפקר וכו' נקשר מאליו בתרנגול ונתקל בו אדם פטור דמאן ליחייב דליל לית ביה בעלים בעל התרנגול נמי איש בור (אמר רחמנא) ולא שור בור ע"כ. והבן דבעל החוט לא הזכיר משום דבשל הפקר אוקמא מילתיה דרב הונא וכפירש"י ז"ל אות באות ובזה נתרץ קושיא שלישית שכתב הראב"ד ז"ל אלא שאני בא עליהן על הסדר כמו שייעדתי ואיני צריך לפרש שאר סוגיא שהוא כלשון בור המתגלגל שכתב ר"מ ז"ל בסוף המסקנא שכבר ביארנו שהכל מודין בזו וגם תבין דע"כ בחוט של הפקר עסקינן גם בלשון ר"מ ז"ל ואחרי שפסק ר"מ ז"ל מה שלמדנו מן המשנה ומדברי רב הונא חזר לפסוק מה שלמדנו משקלא וטריא דתלמודא על מתני' ועל דרב הונא דאמר לא שנו אלא שנקשר מאליו דמיירי בחוט שיש לו בעלים והבן דשיילינן נקשר מאליו מאן חייב אילימא בעל הדליל היכי דמי אי דאצנעיה אנוס הוא פירש"י ז"ל נקשר מאליו דמתני' מאן חייב לשלומי (האי) חצי נזק אילימא בעל דליל שאין התרנגול שלו ע"כ. והוא לשון ר"מ ז"ל בסוף זאת הפיסקא שכתב ואם היה לחוט בעלים כו' עד הצניע בעל החוט את החוט ודרסו עליו התרנגולין והוציאוהו ונקשר ברגליהן ושברו את הכלים אף בעל החוט פטור שהרי אנוס הוא עכ"ל. וממילא שמעינן מינה דה"ה לבעל התרנגולין וטעמא משום דכי יכרה איש בור אמר רחמנא ולא שור בור והאי בירא תורא כרייה דהיינו תרנגולין וכמו שפירשנו למעלה מלשון רש"י ז"ל ונסתלקה קושיא שלישית שהקשה הראב"ד ז"ל ואע"ג דנייח ע"י תרנגול נייח וזה פשוט. עוד אקשינן בגמרא על דס"ד דאוקי רב הונא מתני' בשנקשר מאליו ולחיובי בעל החוט ומתמהינן היכי דמי כו' כדלעיל עד ואי דלא אצנעיה פושע הוא פירש"י ז"ל וכוליה נזק בעי שלומי שהרי בורו שהשליך בר"ה הזיק אלא חייב בעל התרנגול ומאי שנא כוליה נזק דלא דכתיב כי יפתח איש בור ולא שור בור ח"נ נמי איש בור ולא שור בור אלא מתני' דאדייה אדויי כו' כדלעיל ופירש"י ז"ל אלא דאצנעיה בביתיה והוציאו התרנגול חייב בעל התרנגול כי יכרה איש בור אמר רחמנא ולא כי יכרה שור בור והאי דליל תרנגול כרהו אלא מתני' לא מתוקמא אלא בדאדייה אדויי שזרק התרנגול הדליל ושיבר כלים בזריקתו דהוי צרורות ואפילו קשרו אדם כו' כדלעיל וכי דייקת בהאי לישנא (וכי דייקת) ומעיינת ביה שפיר כיון דאמר תלמודא לשון אלא סתר הא דהוה ס"ד למימר דחייב בעל התרנגול ואוקי חיובא בבעל החוט כמעיקרא ומאי דקא קשיא ליה פושע הוא וכוליה נזק בעי לשלומי אי דנייח ה"נ דבור הוא ולא אשכחן ח"נ בבור אלא מיירי דאדייה אדויי שבשעת זריקתו הזיק דהוה ליה צרורות וח"נ לחודיה דמיחייב והוא לשון ר"מ ז"ל שכתב ואם היה לחוט בעלים ולא היה החוט של הפקר בעל החוט חייב ח"נ שהרי הוא כבורו המתגלגל עכ"ל. ובזה לא נשאר מקום אף לקושיא השנית שהקשה הראב"ד ז"ל על ר"מ ז"ל כי מה שחשב עליו תחלה שהתרנגול נמי משלם חצי נזק ובדנייח והצניע הכל בהפך כמ"ש וזה מבואר ולא יקשה עליך לשון רש"י ז"ל שפירש חייב בעל התרנגול דר"ל לפום מאי דהוה ס"ד חייב בעל התרנגול אבל על האמת שהוא מעמיד לעולם החיוב בבעל החוט דבעינן לדקדוקי טעמא דקאמר אלא כדברירנא וגם לא יקשה לך כיון דאסיקנא בחוט דהפקר היכי ילפינן מידי מהאי סוגיא דמדאמר אלא שמע מינה דסתר הכל דהא ודאי ליתא ברם כל אלא דסוגיין לאוקמי טעמא דמתני' ומאי דמתמהא תלמודא קים ליה דהלכתא היא וטעמא דמתני' לפום סוגיין לחוד וטעמא דרב הונא לחוד ותרוייהו איתנהו וסדר יפה לקח וכן הוא בירושלמי דגרסינן התרנגולין מועדין כו' רב הונא אמר בשנקשר מאליו אבל אם קשרו אדם משלם נ"ש ע"כ. ושמא משם למד או עליו סמך ובזה עלו דברי ר"מ ז"ל על נכון ולמד מן הגמרא:

יא

וכן סוס שצנף כו' עד משלם ח"נ. בתר ההיא דרמי בר יחזקאל איתמרה בשם אמרי דבי רב דהיינו רב הונא או רב המנונא ואמרוה משמיה דרב דהוא תנא ופליג אברייתא וקי"ל כוותיה וכ"כ ר"י אלפס ז"ל בהלכות:

התרנגולין מועדין כו' היה חוט או רצועה כו' בד"א בשקשרו בו ואם היה לחוט כו' הצניע בעל החוט כו' עד שהרי אנוס הוא: כתב הראב"ד ז"ל דבר זה איני יודע מהו וכו' ומה שאמר עוד שאם היו לחוט בעלים משלם ח"נ דהוה כבורו המתגלגל ומשמע ליה דתרנגול נמי משלם ח"נ שלא מצינו בבור ח"נ לאו מילתא היא דאי בתר דנייח אזיק בעל החוט נ"ש הוא דמשלם בורו הוא ובעל תרנגול פטור הוא איש בור ולא שור בור ואם ע"י גלגול נשבר בעל החוט פטור אנוס הוא ומה שאמר אף בעל החוט פטור דמשמע וה"ה לבעל תרנגול הא לא מיתוקמא אלא בשברו בתר דנייח ומשום דלאו שור דאי בהדי דאזלי בעל התרנגול אמאי פטור וא"כ בעל החוט אמאי פטור עכ"ל: ואני אומר אני הוא שאיני מבין דעתו וירד לסוף דבריו אבל הוא מבין ויודע ותמה אני על מעלת חכמתו מפני מה תולה דברי ר"מ ז"ל כאילו היו ח"ו דבריו אשר אין להם שחר וזו מחלוקת ישנה היא בפירוש שמעתין דהתרנגולין מועדין פרק כיצד הרגל בין רש"י ז"ל ורבותינו בעלי התוס' ז"ל ור"מ ז"ל הולך כפירש"י ז"ל והראב"ד ז"ל בשיטת רבותינו בעלי התוס' ז"ל והנני אובין לפניך באר היטב דעת רש"י ז"ל ור"מ ז"ל על דרך הגמרא אבל דעת ראב"ד ז"ל לא אבאר הואיל והוא ביאר דעתו בלשונו ולא נכון לי להוסיף עליו. תנן פ' כיצד הרגל (דף י"ז) התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר ע"כ. והוא תחלת דברי ר"מ ז"ל אות באות עוד תנן היה דליל קשור ברגליו או שהיה מהדס כלומר מרקד [ומשבר את הכלים] משלם ח"נ ע"כ. ופירש"י ז"ל כי כל דבר הנקשר ברגלי התרנגול קרוי דליל ואית דגרסי דלי וכ"כ הרב ר' נתן ז"ל בעל הערוך ערך דל והוא לשון ר"מ ז"ל חוט או רצועה ושקיל וטרי עלה בדברי רבא בתר הכי ואוקימנא לה בגמרא (דף י"ט:) בדאדייה אדויי ופירש"י ז"ל שזרק התרנגול הדלי ושבר בזריקתו כלים דהוי צרורות ואפי' קשרו אדם נמי לא משלם אלא ח"נ בעל התרנגול והקושר פטור שלא נתקל אדם (בבורו) עכ"ל. והוא לשון ר"מ ז"ל היה חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם ח"נ בד"א בשקשרו אדם וכו' וכתב נסתבך שכן דרך הנשברין בעת הזריקה וכתב נתגלגל משום בור מתגלגל דסוף המסקנא ראה כי מה שהקשה ראב"ד ז"ל תחלה אמאי פטור מ"מ צרורות התרנגולין הוא תירצו רש"י ז"ל בנקודה אחת שפירש והקושר פטור שלא נתקל בו אדם. נתרץ קושיא שנית שהקשה על ר"מ ז"ל מלשון רש"י ז"ל איתא שם בגמ' וכי איתמר דרב הונא בעלמא אתמר דליל הפקר אמר רב הונא נקשר מאיליו פטור קשרו אדם חייב ושיילינן משום מאי חייב ומהדרינן אמר רב הונא בר מנוח משום בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה ע"כ. ופירש"י ז"ל ודרב הונא לא מיתוקמא אמתני' אלא בעלמא אתמר (והכי אתמר) דליל הפקר וכו' נקשר מאליו בתרנגול ונתקל בו אדם פטור דמאן ליחייב דליל לית ביה בעלים בעל התרנגול נמי איש בור (אמר רחמנא) ולא שור בור ע"כ. והבן דבעל החוט לא הזכיר משום דבשל הפקר אוקמא מילתיה דרב הונא וכפירש"י ז"ל אות באות ובזה נתרץ קושיא שלישית שכתב הראב"ד ז"ל אלא שאני בא עליהן על הסדר כמו שייעדתי ואיני צריך לפרש שאר סוגיא שהוא כלשון בור המתגלגל שכתב ר"מ ז"ל בסוף המסקנא שכבר ביארנו שהכל מודין בזו וגם תבין דע"כ בחוט של הפקר עסקינן גם בלשון ר"מ ז"ל ואחרי שפסק ר"מ ז"ל מה שלמדנו מן המשנה ומדברי רב הונא חזר לפסוק מה שלמדנו משקלא וטריא דתלמודא על מתני' ועל דרב הונא דאמר לא שנו אלא שנקשר מאליו דמיירי בחוט שיש לו בעלים והבן דשיילינן נקשר מאליו מאן חייב אילימא בעל הדליל היכי דמי אי דאצנעיה אנוס הוא פירש"י ז"ל נקשר מאליו דמתני' מאן חייב לשלומי (האי) חצי נזק אילימא בעל דליל שאין התרנגול שלו ע"כ. והוא לשון ר"מ ז"ל בסוף זאת הפיסקא שכתב ואם היה לחוט בעלים כו' עד הצניע בעל החוט את החוט ודרסו עליו התרנגולין והוציאוהו ונקשר ברגליהן ושברו את הכלים אף בעל החוט פטור שהרי אנוס הוא עכ"ל. וממילא שמעינן מינה דה"ה לבעל התרנגולין וטעמא משום דכי יכרה איש בור אמר רחמנא ולא שור בור והאי בירא תורא כרייה דהיינו תרנגולין וכמו שפירשנו למעלה מלשון רש"י ז"ל ונסתלקה קושיא שלישית שהקשה הראב"ד ז"ל ואע"ג דנייח ע"י תרנגול נייח וזה פשוט. עוד אקשינן בגמרא על דס"ד דאוקי רב הונא מתני' בשנקשר מאליו ולחיובי בעל החוט ומתמהינן היכי דמי כו' כדלעיל עד ואי דלא אצנעיה פושע הוא פירש"י ז"ל וכוליה נזק בעי שלומי שהרי בורו שהשליך בר"ה הזיק אלא חייב בעל התרנגול ומאי שנא כוליה נזק דלא דכתיב כי יפתח איש בור ולא שור בור ח"נ נמי איש בור ולא שור בור אלא מתני' דאדייה אדויי כו' כדלעיל ופירש"י ז"ל אלא דאצנעיה בביתיה והוציאו התרנגול חייב בעל התרנגול כי יכרה איש בור אמר רחמנא ולא כי יכרה שור בור והאי דליל תרנגול כרהו אלא מתני' לא מתוקמא אלא בדאדייה אדויי שזרק התרנגול הדליל ושיבר כלים בזריקתו דהוי צרורות ואפילו קשרו אדם כו' כדלעיל וכי דייקת בהאי לישנא (וכי דייקת) ומעיינת ביה שפיר כיון דאמר תלמודא לשון אלא סתר הא דהוה ס"ד למימר דחייב בעל התרנגול ואוקי חיובא בבעל החוט כמעיקרא ומאי דקא קשיא ליה פושע הוא וכוליה נזק בעי לשלומי אי דנייח ה"נ דבור הוא ולא אשכחן ח"נ בבור אלא מיירי דאדייה אדויי שבשעת זריקתו הזיק דהוה ליה צרורות וח"נ לחודיה דמיחייב והוא לשון ר"מ ז"ל שכתב ואם היה לחוט בעלים ולא היה החוט של הפקר בעל החוט חייב ח"נ שהרי הוא כבורו המתגלגל עכ"ל. ובזה לא נשאר מקום אף לקושיא השנית שהקשה הראב"ד ז"ל על ר"מ ז"ל כי מה שחשב עליו תחלה שהתרנגול נמי משלם חצי נזק ובדנייח והצניע הכל בהפך כמ"ש וזה מבואר ולא יקשה עליך לשון רש"י ז"ל שפירש חייב בעל התרנגול דר"ל לפום מאי דהוה ס"ד חייב בעל התרנגול אבל על האמת שהוא מעמיד לעולם החיוב בבעל החוט דבעינן לדקדוקי טעמא דקאמר אלא כדברירנא וגם לא יקשה לך כיון דאסיקנא בחוט דהפקר היכי ילפינן מידי מהאי סוגיא דמדאמר אלא שמע מינה דסתר הכל דהא ודאי ליתא ברם כל אלא דסוגיין לאוקמי טעמא דמתני' ומאי דמתמהא תלמודא קים ליה דהלכתא היא וטעמא דמתני' לפום סוגיין לחוד וטעמא דרב הונא לחוד ותרוייהו איתנהו וסדר יפה לקח וכן הוא בירושלמי דגרסינן התרנגולין מועדין כו' רב הונא אמר בשנקשר מאליו אבל אם קשרו אדם משלם נ"ש ע"כ. ושמא משם למד או עליו סמך ובזה עלו דברי ר"מ ז"ל על נכון ולמד מן הגמרא:

יב

תרנגולין שהיו מפריחין כו' עד וברגליהן משלמין ח"נ. פ' כיצד הרגל (דף י"ז כל הסוגיא):

יג

תרנגולין שהיו מפריחין כו' עד וברגליהן משלמין ח"נ. פ' כיצד הרגל (דף י"ז כל הסוגיא):

יד

היו מחטטין ונפסק החבל וכו' עד נזק שלם: כתב הראב"ד ז"ל לא נהיר ולא צהיר ולא בהיר וכו': ואני אומר נהיר נהוריה תדע דהא גרסינן לה ריש פ' כיצד הרגל (דף י"ז:) התרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נזק שלם ע"כ ושתיק מינה ובתר הכי גרסינן בעי רבה דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא או דילמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו ושיילינן תפשוט ליה מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן ליה מנא תבירא תבר ומהדרינן לרבה פשיטא ליה לרבא מיבעיא ליה מאי ובעינן למיפשטה מהא דתניא הידוס אינו מועד וי"א ה"ז מועד כו' ובעינן לאוקומי פלוגתיה דמ"ס בתר מעיקרא אזלינן ומ"ס בתר תבר מנא אזלינן ודחינן ליה ואוקמינן בפלוגתא דסומכוס ורבנן בצרורות והדר אתיא למיפשטה מהא דידן דתניא תרנגולין שהיו מחטטין כו' אלמא בתר עיקרא אזלינן ודחי אחבל והדר מקשי והא חבל משונה הוא ומתרץ דמאוס בלישא והדר מקשינן אי סומכוס אימא סיפא ניתז הימנו כו' עד ואי סומכוס מי אית ליה ח"נ וכ"ת שאני ליה לסומכוס בין כחו לכח כחו אלא האי דבעי רבא כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לאו ככחו דמי תפשוט דלאו ככחו דמי וכו' אלא לאו רבנן היא שמע מינה בתר מעיקרא אזלינן ומהדר אמר רב ביבי בר אביי דקא אזיל מיניה ומיניה ע"כ שיטפא דתלמודא ואי ס"ד דאגופא דברייתא פריך מקמי בעיא דרבה הוה ליה לאקשויי ולפרוקי בהכי ועוד מדהדר בתר דאקשי מחבל ופריק ואקשי והא נשבר דלי קתני מכלל דאתירוצא דחבל קא מהדר דאי אוקמא אדלי הוה ניחא וכן פירשו רבותינו בעלי התוס' ז"ל ועוד דאסיקנא בתר הכי אמר רב ביבי בר אביי דקא אזיל מיניה ומיניה וכן העמידה ר"י אלפס ז"ל נמצאו דברי ר"מ מאירים:

טו

הכלב והגדי שקפצו עד נזק שלם. פ' כיצד הרגל (דף כ"א:):

טז

הכלב והגדי שקפצו עד נזק שלם. פ' כיצד הרגל (דף כ"א:):

יז

כלב שנטל וכו' ואם היה מגרר כו' עד הגדיש פטור: כתב הראב"ד ז"ל דצרורות ע"י שינוי מרביע נזק מיהא לא מיפטר עכ"ל: ואני אומר דברי ר"מ ז"ל תלמוד ערוך הוא ומשנה שלימה וכן פירשו רבותינו הראשונים נ"ע אלא שצריכין תלמוד והוא ששנינו פ' כיצד הרגל (דף כ"א:) הכלב שנטל את החררה והלך לגדיש אכל את החררה והדליק הגדיש על החררה משלם נ"ש ועל הגדיש משלם ח"נ ע"כ. ופירש"י ז"ל אחררה משלם נ"ש דהוי שן ברשות הניזק ועל הגדיש ח"נ מפרש בגמ' וגרסינן עלה בגמ' (דף כ"ב) אתמר ר"י אמר אשו משום חציו ור"ל אמר אשו משום ממונו ושקלינן וטרינן אטעמיה עד דאקשי תנן כלב שנטל את החררה כו' בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דכלב הן פירוש דהוו להו צרורות הילכך משלם ח"נ אלא למ"ד אשו משום ממונו האי אשו לאו ממונא דבעל הכלב הוא פירוש אלא דבעל החררה ופרקינן אמר לך ר"ל הב"ע דאדייה אדויי דעל החררה משלם נ"ש ועל מקום גחלת משלם ח"נ ועל הגדיש כולו פטור פי' דאדייה אדויי שזרקו והוא מגרר שפירש ר"מ ז"ל ופירש"י על מקום גחלת מקום שנפלה גחלת משלם ח"נ דצרורות הן והכלב עשאן ועל הגדיש כולו פטור דאשו משום ממונו והאי לאו ממונא דבעל כלב הוא אלא דבעל חררה וצרורות ליכא למימר דהא ממקום גחלת ואילך דלקה אש מאליה ומש"ה אוקמא בדאדייה אדויי דאי אנחה עם החררה כי אורחה לא מצי למתני מתני' חצי נזקא דאמקום גחלת נ"ש מיחייב דאורחיה הוא ליטול החררה עם הגחלת עכ"ל רש"י ז"ל וזהו לשון ר"מ ז"ל אות באות ועיניך רואות כי רש"י תירץ יפה קושיית הראב"ד והנני מפרש בסוף בע"ה טעם למה פסק בזה כר"ל ובתחלת הדין פסק כר"י דאסיקנא ור"י דאנחה אנוחי דעל חררה ועל מקום גחלת משלם נ"ש ועל הגדיש כולו משלם ח"נ ופירש"י ז"ל דר"י דאמר משום חציו מוקי לה בדאנחה כי אורחיה דעל חררה נ"ש דשן הוא ואמקום גחלת נ"ש דאורחיה הוא ובידים עבד ואגדיש כוליה ח"נ דחציו דכלב הן והיינו צרורות עכ"ל. הנה עיניך רואות כי זה לשון ר"מ ז"ל בתחילת זאת הפיסקא אות באות וכי דבריו תלמוד ערוך ומשנה שלימה ואין בהן קושיא כלל אא"כ תשאל מה ראה לפסוק כר"י ברישא ובסוף כר"ל והתשובה בזה כי אחר המשא ומתן מסיק תלמודא קרא ומתניתא מסייעא לר"י ובסוף שמעתין מסיק דמאן דאית ליה משום חציו היינו ר"י אית ליה משום ממונו דהיינו ר"ל והא קמן דמילתיה דר"י בדאנחה אנוחי ומילתיה דר"ל מיפרשא בדאדייה אדויי וה"ז כמאן דאמר מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי תדע דבתר כולהו סוגייתא שיילינן וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה משום ממונו מאי בינייהו ומהדרינן איכא בינייהו לחייבו בארבעה דברים אלמא ליכא בינייהו אלא ארבעה דברים וכל דדמי ליה כלב וגמל וכל הני שמעתין דפירש"י ז"ל אבל בשאר דברים דברי שניהם שוים ולכך הביא ר"י אלפס ז"ל דברי שניהם ומסקנות אלו שכתבתי להשמיענו שזה דעתו וכמוהו פסק ר"מ ז"ל שחייב אדם לומר כלשון רבו:

יח

במה דברים אמורים כששמר בעל הגחלת את אשו כו' אבל אם לא שמר בעל האש כו' עד ועל מקומה: כתב הראב"ד ז"ל בעל האש נמי חייב עכ"ל: ואני אומר זו מחלוקת ישנה היא בין הספרים והסופרים כי בגמ' מתמה על הא דקתני ועל הגדיש משלם ח"נ מאן חייב בעל כלב וליחייב בעל גחלת ומהדר בששימר גחלתו ומתמה תו אי הכי מאי בעי כלב התם ומהדר בשחתר ע"כ וכן ברש"י ז"ל ור"מ ז"ל ויס"ג וליחייב נמי בעל גחלת וכן גורסין רבותינו בעלי התוס' ז"ל והיא גירסת ראב"ד ז"ל וכולם דברי אלהים חיים ויש להם פנים:

יט

המשסה כלבו של חבירו וכו'. פ' כיצד הרגל וכדאוקימנא כל פטורי דנזיקין פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים:

ובעל הכלב חייב חצי נזק: כתב הראב"ד ז"ל ואם מועד הוא נזק שלם משלם עכ"ל: ואני אומר גם בזה אני רואה פנים לשניהם בגמ' דקא בעי למפשטה מהתם שהתינוקות כו' משמע דבתם קא מיירי ומדקא בעי למידק הא נגח חייב ודחי אביי דילמא הא נגח תם לא הוי ובההיא נגיחה לא מיחייב משמע דאפי' הוה מועד לא מיחייב כלל וכבר כתבתי כמה פעמים כי ר"מ ז"ל אין לו עסק בחבור משנה תורה זה אלא במה שהוא מפורש בתלמוד אבל לא במה שנוכל לדקדק מן התלמוד:

שכיון שהוא יודע. עד סוף הפרק. פ' כיצד הרגל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.