אבן האזל/מעשה הקרבנות/יז

אבן האזל ‏ מעשה הקרבנות יז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת, במרחשת והביא במחבת מה שהביא הביא וידי חובתו לא יצא, אם אמר זו להביא במרחשת והביא במחבת או במחבת והביאה במרחשת הרי זו פסולה וכן כל כיוצא בזה. וכן האומר הרי עלי שני עשרונים להביאן בכלי אחד והביאן בשני כלים, בשני כלים והביאן בכלי אחד מה שהביא הביא, וידי חובתו לא יצא שנאמר כאשר נדרת לד'. אמר אלו להביא בכלי אחד והביא בב' כלים או להביא בב' כלים והביא בכלי אחד הרי אלו פסולין. לא קבען בשעת הנדר אלא אמר הרי עלי שני עשרונות ובשעת הפרשה קבען והפרישן בשני כלים וחזר והביאן בכלי אחד הרי אלו כשרים שנאמר כאשר נדרת ולא כאשר הפרשת, אמר הרי עלי שני עשרונות להביא בכלי אחד והביאן בשני כלים. אמרו לו בכלי אחד נדרת הקריבם בשני כלים הרי אלו פסולין, הקריבם בכלי אחד הרי אלו כשרים.

לא קבען בשעת הנדר, בגמ' אמר זה אביי לא שנו אלא שקבען בשעת נדר ופירש"י זה על רישא דמתני', הרי עלי להביא זו במחבת, אבל בשעת הפרשה דבשעת נדר אמר הרי עלי מנחה סתם ובשעת הפרשה קבעה ואמר זו אביא לשם נדר במחבת והרמב"ם הביא זה על סיפא דמתני'. וצריך טעם למה לא הביא זה על רישא דמתני'. ונראה דהרמב"ם סובר דיש חילוק בין מחבת ומרחשת ובין שני כלים וכלי אחד. דבשני כלים וכלי אחד החילוק הוא אם הם שתי מנחות או מנחה אחת. דבשני כלים הוי שתי מנחות ובכלי אחד הוי מנחה אחת. אבל החילוק בין במחבת ובין במרחשת הוא בעיקר הקרבן דהא שייך בזה גדר שלא לשמן כדפירש"י במתני' דכל המנחות שקמצם שלא לשמן. וכן כתיב בקרא ואם מנחה על המחבת קרבנך וגו' ואם מנחת מרחשת קרבנך וגו'. ומבואר בזה מה שתמה הקרן אורה בריש מנחות דלמה שייך שלא לשמן ממחבת למרחשת. ולכן אם נדר מנחה סתם ואח"כ בשעת הפרשה קבע יש חילוק בין קבע להביאה במחבת. ובין קבע להביאה בשני כלים. דאם קבע להביאה במחבת זה דומה לאם אמר הרי עלי להביא קרבן דיכול להביא עולה או שלמים. ואם אמר אח"כ על הבהמה הרי זו עולה לחובתי לנדרי ודאי נתפס על הבהמה שם עולה ואינו יכול לשנותה לשלמים ולא שייך בזה גדר כאשר נדרת ולא כאשר הפרשת. אבל באמר הרי עלי להביא שני עשרונות דאין חילוק בעיקר הקרבן בין אם יביאם בכלי אחד או בב' כלים. בזה שפיר מחלקינן דאף דאם יאמר מתחלה הרי אלו שתי עשרונות להביאם בכלי אחד הוקבעו למנחה אחת מ"מ אם אמר מתחלה הרי עלי להביא שני עשרונות ואח"כ אמר הרי אלו לנדרי שפיר דרשינן כאשר נדרת ולא כאשר הפרשת כיון דבעיקר הוא קרבן אחד. וע"ז כתיב קרא דרק הנדר קובע איך להביא הקרבן. אם בכלי אחד ובקומץ אחד. או בשני כלים ובשני קומצים כיון דאמר בפי' שקובע זה לנדרו ולא לנדבה:

והנה לכאורה קשה לר"ש דסבר דאם אמר הרי עלי להביא במחבת והביא במרחשת דגם ידי נדרו יצא. ואמר בגמ' דסבר דקביעותא דמנא לא כלום הוא. וה"נ אמר בגמ' דלר"ש גם אם אמר זו להביא במחבת והביא במרחשת דתנן דפסולה דלר"ש כשרה. וא"כ קשה דמה אמר בברייתא בטעמא דר"ש דכל המנחות שקמצם שלא לשמם עלו לשם חובה שהקומץ מחבת לשם מרחשת מעשיה מוכיחים עלי' שהיא מחבת. דלמה לן הך טעמא כיון דיכול לכתחלה לשנות. ואף דאין ביד הכהן לשנות ורק הבעלים יכולים לשנות מ"מ קשה למה יהי' זה שלא לשמם כיון דעוד לא הוקבע שם המנחה שהיא מחבת. ולפי"מ שבארנו נראה דגם לר"ש ודאי מנחת מחבת ומנחת מרחשת הם שני קרבנות רק דהם ממין אחד ואין שום שינוי מזה לזה ולא דמי לעולה ושלמים. וזהו טעמא דסבר ר"ש דהנדר אינו קובע את הקרבן אם מחבת ואם מרחשת. כיון דבעיקר קדושת ותכלית הקרבן אין שום נ"מ מזה לזה. וכן גם אמירתו בנדבה שאמר זו להביא במחבת ג"כ אינו קובע. וכיון דעכ"פ חלוק בקרא שמות הקרבנות לכן ע"כ דאם כבר נתן המנחה במחבת או במרחשת כבר הוקבעו ולפירש"י אין צריך לעשות בזה מחלוקת בין רבנן לר"ש דרש"י מפרש מה דאמר אביי אבל בשעת הפרשה לא. דבשעת נדר אמר הרי עלי מנחה סתם ובשעת הפרשה קבעה ואמר זו אביא לשם נדר במחבת. וא"כ לרש"י יש לומר דגם לרבנן אם קבע ונתן המנחה במחבת או במרחשת נעשית המנחה כמו שקבע. ולפימש"כ הרמב"ם לפרש בשעת הפרשה שבשעת הפרשה קבע והפרישם בשני כלים הא כתבנו דהרמב"ם אינו מפרש הא דאביי על מחבת ומרחשת. ויש לומר דאם כבר נתן המנחה במחבת נעשית מנחת מחבת. וכדאמר הגמ' בדף ג' דאפי' אם נדר במרחשת כי מייתי לה במחבת מחבת הוי וכי קמיץ לה לשם מרחשת אמרינן דמעשיה מוכיחים שהיא מחבת. ולכאורה משמע דאפי' קודם קמיצה כבר נעשית מחבת ואינו יכול לשנות. אכן יש לומר דכונת הגמ' דוקא לאחר קמיצה דאף דקמץ לשם מרחשת אבל המנחה הרי היא במחבת דהא ראיית הגמ' מהא דתנן מה שהביא הביא הא קאי שכבר קמץ וכבר נעשה תחלת ההקרבה. ומ"מ אפשר דמה דחולק ר"ש על רבנן הוא רק בדין אמר הרי עלי או הרי זו ולא כשכבר נתן המנחה בזו או בזו. ועכ"פ שפיר מיושב מה דאמר ר"ש בברייתא טעמא דאינו פוסל שלא לשמם משום דמעשיה מוכיחים. אבל בלאו האי טעמא הי' נחשב שלא לשמה גם לר"ש ולא הי' עולה לשם חובה. דהא כשקמץ המנחה אפי' שלא לשמה הא ודאי כבר נעשית המנחה כמו שהיא אם מחבת אם מרחשת:

ג

האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת, במרחשת והביא במחבת מה שהביא הביא וידי חובתו לא יצא, אם אמר זו להביא במרחשת והביא במחבת או במחבת והביאה במרחשת הרי זו פסולה וכן כל כיוצא בזה. וכן האומר הרי עלי שני עשרונים להביאן בכלי אחד והביאן בשני כלים, בשני כלים והביאן בכלי אחד מה שהביא הביא, וידי חובתו לא יצא שנאמר כאשר נדרת לד'. אמר אלו להביא בכלי אחד והביא בב' כלים או להביא בב' כלים והביא בכלי אחד הרי אלו פסולין. לא קבען בשעת הנדר אלא אמר הרי עלי שני עשרונות ובשעת הפרשה קבען והפרישן בשני כלים וחזר והביאן בכלי אחד הרי אלו כשרים שנאמר כאשר נדרת ולא כאשר הפרשת, אמר הרי עלי שני עשרונות להביא בכלי אחד והביאן בשני כלים. אמרו לו בכלי אחד נדרת הקריבם בשני כלים הרי אלו פסולין, הקריבם בכלי אחד הרי אלו כשרים.

לא קבען בשעת הנדר, בגמ' אמר זה אביי לא שנו אלא שקבען בשעת נדר ופירש"י זה על רישא דמתני', הרי עלי להביא זו במחבת, אבל בשעת הפרשה דבשעת נדר אמר הרי עלי מנחה סתם ובשעת הפרשה קבעה ואמר זו אביא לשם נדר במחבת והרמב"ם הביא זה על סיפא דמתני'. וצריך טעם למה לא הביא זה על רישא דמתני'. ונראה דהרמב"ם סובר דיש חילוק בין מחבת ומרחשת ובין שני כלים וכלי אחד. דבשני כלים וכלי אחד החילוק הוא אם הם שתי מנחות או מנחה אחת. דבשני כלים הוי שתי מנחות ובכלי אחד הוי מנחה אחת. אבל החילוק בין במחבת ובין במרחשת הוא בעיקר הקרבן דהא שייך בזה גדר שלא לשמן כדפירש"י במתני' דכל המנחות שקמצם שלא לשמן. וכן כתיב בקרא ואם מנחה על המחבת קרבנך וגו' ואם מנחת מרחשת קרבנך וגו'. ומבואר בזה מה שתמה הקרן אורה בריש מנחות דלמה שייך שלא לשמן ממחבת למרחשת. ולכן אם נדר מנחה סתם ואח"כ בשעת הפרשה קבע יש חילוק בין קבע להביאה במחבת. ובין קבע להביאה בשני כלים. דאם קבע להביאה במחבת זה דומה לאם אמר הרי עלי להביא קרבן דיכול להביא עולה או שלמים. ואם אמר אח"כ על הבהמה הרי זו עולה לחובתי לנדרי ודאי נתפס על הבהמה שם עולה ואינו יכול לשנותה לשלמים ולא שייך בזה גדר כאשר נדרת ולא כאשר הפרשת. אבל באמר הרי עלי להביא שני עשרונות דאין חילוק בעיקר הקרבן בין אם יביאם בכלי אחד או בב' כלים. בזה שפיר מחלקינן דאף דאם יאמר מתחלה הרי אלו שתי עשרונות להביאם בכלי אחד הוקבעו למנחה אחת מ"מ אם אמר מתחלה הרי עלי להביא שני עשרונות ואח"כ אמר הרי אלו לנדרי שפיר דרשינן כאשר נדרת ולא כאשר הפרשת כיון דבעיקר הוא קרבן אחד. וע"ז כתיב קרא דרק הנדר קובע איך להביא הקרבן. אם בכלי אחד ובקומץ אחד. או בשני כלים ובשני קומצים כיון דאמר בפי' שקובע זה לנדרו ולא לנדבה:

והנה לכאורה קשה לר"ש דסבר דאם אמר הרי עלי להביא במחבת והביא במרחשת דגם ידי נדרו יצא. ואמר בגמ' דסבר דקביעותא דמנא לא כלום הוא. וה"נ אמר בגמ' דלר"ש גם אם אמר זו להביא במחבת והביא במרחשת דתנן דפסולה דלר"ש כשרה. וא"כ קשה דמה אמר בברייתא בטעמא דר"ש דכל המנחות שקמצם שלא לשמם עלו לשם חובה שהקומץ מחבת לשם מרחשת מעשיה מוכיחים עלי' שהיא מחבת. דלמה לן הך טעמא כיון דיכול לכתחלה לשנות. ואף דאין ביד הכהן לשנות ורק הבעלים יכולים לשנות מ"מ קשה למה יהי' זה שלא לשמם כיון דעוד לא הוקבע שם המנחה שהיא מחבת. ולפי"מ שבארנו נראה דגם לר"ש ודאי מנחת מחבת ומנחת מרחשת הם שני קרבנות רק דהם ממין אחד ואין שום שינוי מזה לזה ולא דמי לעולה ושלמים. וזהו טעמא דסבר ר"ש דהנדר אינו קובע את הקרבן אם מחבת ואם מרחשת. כיון דבעיקר קדושת ותכלית הקרבן אין שום נ"מ מזה לזה. וכן גם אמירתו בנדבה שאמר זו להביא במחבת ג"כ אינו קובע. וכיון דעכ"פ חלוק בקרא שמות הקרבנות לכן ע"כ דאם כבר נתן המנחה במחבת או במרחשת כבר הוקבעו ולפירש"י אין צריך לעשות בזה מחלוקת בין רבנן לר"ש דרש"י מפרש מה דאמר אביי אבל בשעת הפרשה לא. דבשעת נדר אמר הרי עלי מנחה סתם ובשעת הפרשה קבעה ואמר זו אביא לשם נדר במחבת. וא"כ לרש"י יש לומר דגם לרבנן אם קבע ונתן המנחה במחבת או במרחשת נעשית המנחה כמו שקבע. ולפימש"כ הרמב"ם לפרש בשעת הפרשה שבשעת הפרשה קבע והפרישם בשני כלים הא כתבנו דהרמב"ם אינו מפרש הא דאביי על מחבת ומרחשת. ויש לומר דאם כבר נתן המנחה במחבת נעשית מנחת מחבת. וכדאמר הגמ' בדף ג' דאפי' אם נדר במרחשת כי מייתי לה במחבת מחבת הוי וכי קמיץ לה לשם מרחשת אמרינן דמעשיה מוכיחים שהיא מחבת. ולכאורה משמע דאפי' קודם קמיצה כבר נעשית מחבת ואינו יכול לשנות. אכן יש לומר דכונת הגמ' דוקא לאחר קמיצה דאף דקמץ לשם מרחשת אבל המנחה הרי היא במחבת דהא ראיית הגמ' מהא דתנן מה שהביא הביא הא קאי שכבר קמץ וכבר נעשה תחלת ההקרבה. ומ"מ אפשר דמה דחולק ר"ש על רבנן הוא רק בדין אמר הרי עלי או הרי זו ולא כשכבר נתן המנחה בזו או בזו. ועכ"פ שפיר מיושב מה דאמר ר"ש בברייתא טעמא דאינו פוסל שלא לשמם משום דמעשיה מוכיחים. אבל בלאו האי טעמא הי' נחשב שלא לשמה גם לר"ש ולא הי' עולה לשם חובה. דהא כשקמץ המנחה אפי' שלא לשמה הא ודאי כבר נעשית המנחה כמו שהיא אם מחבת אם מרחשת:

ד

אמר הרי עלי שני עשרונות להביא בשני כלים והביא בכלי אחד, אמרו לו בשני כלים נדרת הקריבן בשני כלים הרי אלו כשרים, הקריבן בכלי אחד הרי אלו כשתי מנחות שנתערבו.

כשתי מנחות שנתערבו. הלח"מ הביא דברי רש"י ותוס' דרש"י פי' דמה דתנן הכא כשתי מנחות שנתערבו. ולעיל גבי אלו להביא בשני כלים והביא בכלי אחד תנן דפסול דברישא מיירי שאינו יכול לקמוץ מזו בפ"ע ומזו בפ"ע והכא דתנן כשתי מנחות שנתערבו היינו שאם יכול לקמוץ מכל אחת בפ"ע כשרות. וכתב הלח"מ דבדברי הרמב"ם א"א לומר כן שלא הזכיר החילוק אם יכול לקמוץ מזו בפ"ע וכתי' התוס' שם ג"כ א"א לפרש בדברי הרמב"ם שכתבו דמיירי שרק נתנם בכלי אחד. אבל הרמב"ם כתב להדיא הקריבם. ודחק בזה הלח"מ וסיים בצ"ע. ולדעתי לא ד' הרמב"ם קשה אלא ד' רש"י ותוס' קשה דמה שייך כאן אם יכול לקמוץ מזו בפ"ע ומזו בפ"ע. דזה לא שייך אלא היכי שבאמת הוי שתי מנחות שנתערבו ורוב המנחות ניכרים אלא שנתקרבו זה אצל זה ונתערבו בצד זה שנתקרבו. ולכן שייך שיכול לקמוץ מכל אחת בפ"ע, אבל הכא שאמר להביא בשני כלים והביא בכלי אחד א"כ נתערבו השני עשרונות לגמרי ואין שום אפשרות שיקמוץ מזו בפ"ע ומזו בפ"ע, ואמר לי חתני הגאון מוהרי"מ שיחי' דכונת רש"י אם הניח מקודם בכלי רק עשרון אחד ואח"כ הניח בו עשרון ב' ונמצא שכל עשרון ועשרון יש לחשבו למנחה בפ"ע. אבל הרמב"ם בודאי אינו מפרש כן אלא שנתן בפעם אחת השני עשרונות. א"כ לא שייך כלל שיקמוץ מכל עשרון בפ"ע. ונמצא דסיפא דמתני' מפרש גם טעמא דרישא דמש"ה פסולים כשאמר אלו להביא בב' כלים והביא בכלי אחד. משום דהוי כשתי מנחות שנתערבו ואינו יכול לקמוץ מכל אחת בפ"ע והרמב"ם הביא לשון המשנה אבל באמת הוא חד דינא:

ט

האומר הרי עלי מנחת שעורים או מנחת חצי עשרון או מנחת בלא שמן ולבונה הרי זה פטור שלא התנדב דבר שכמוהו מקריבין, אמר הרי עלי מנחה מן השעורין או מן העדשים או מנחה בלא שמן ולבונה או מנחה חצי עשרון. שואלין אותו אם אמר לא נדרתי אלא על דעת שמותר להקריב כזה. ואילו ידעתי שאין מקריבין אלא עשרון שלם סולת בשמן ולבונה לא הייתי נודר הרי זה פטור. ואם אמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבין הרי זה חייב להקריב כדרך שמקריבין.

השגת הראב"ד האומר הרי עלי מנחת שעורים וכו' עד פטור שלא התנדב. א"א אין לסמוך על הכללות הללו שאם בדקו אותו ואמר אילו הייתי יודע הייתי מתנדב כדרך המתנדבים אע"פ שאמר מנחת שעורים מביא מן החטים. וזעירי שמפליג בין מנחה למנחת לדעת ב"ש או לר"מ דאמר תפוס לשון ראשון הפליג שאם אמר מנחת שעורים אין כאן לשון ראשון. וכן מ"ש בסוף שאם אמר הרי עלי קמח או הרי עלי עשרון הרי הוא כמו שלא נדר מעולם אינו כלום שהכל תלוי בבדיקה כמ"ש:

הכ"מ ביאר דעת הרמב"ם דסובר דזעירי דמחלק בין מנחה למנחת קאי לר' יוחנן דמוקי מתני' כב"ה ובאומר אילו הייתי יודע. וכן מבואר בפיהמ"ש. אכן הקשה דלמה כתב הרמב"ם דגם בעדשים שייך אילו הייתי יודע דהא מגמ' מבואר דבעדשים לא טעי. וכתב דהרמב"ם סובר דזעירי פליג על החילוק בין שעורים לעדשים. והקשה הלח"מ דמנ"ל דזעירי פליג על עדשים דאף דזעירי אמר דבמנחת לא שייך אילו הייתי יודע ודוקא באומר מנחה דכיון דמקודם אמר מנחה סתם ולכן אף שפירש אח"כ ואמר שעורים שייך אילו הייתי יודע. אבל עכ"פ על עדשים דליכא דטעי מנ"ל דזעירי פליג והלח"מ פירש דכונת הרמב"ם שאמר מן השעורים או מן העדשים. ופירושו א"א לקבל שיכתוב הרמב"ם לשון אחר שלא הוזכר בגמ'. ועיקר דינא דאם אמר מן העדשים אין שואלים אותו ופטור לגמרי לא הזכיר ואין זה דרך הרמב"ם:

והנה במה דמבואר בגמ' דלר' יוחנן אם אמר מן עדשים דלא עביד דטעי פטור. צריך באור דהא ר' יוחנן מוקי מתני' באומר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר כך אלא כך וכיון דאמר בפי' שלא הי' יודע מה מהני דלא עביד דטעי הא בפירוש אומר שטעה. ונראה דהיכי דלא עביד דטעי לא מהני מה שאומר אילו הייתי יודע הייתי נודר כך כיון דבאומד בני אדם לא טעה א"כ כששמעו נדרו הבינו שהוציא דבריו לבטלה כדקיי"ל בערכין דף ה' דאדם מוציא דבריו לבטלה. לכן אפי' אם באמת לא הי' יודע אין בלשון נדרו שנדר מנחה לחייבו בנדרו כיון שמנחה כזו א"א ובלשונו שנדר לא הי' משמעות שהי' חושב שאפשר מנחה כזו. וא"כ בלשונו מוכח שהוא נודר דבר שא"א ומוציא דבריו לבטלה:

I ולפי"מ שנתבאר אפשר ליישב בזה תירוצו של הכ"מ דזעירי פליג על החילוק בין שעורים לעדשים. דכיון דלזעירי באומר מנחת לא מהני מה שיאמר אילו הייתי יודע כיון דעכ"פ אמר לשון שהוא א"א על מנחה. ודוקא באומר מנחה ומן השעורים הוי רק פירוש. וא"כ גם בעדשים אף שהשומעים שמעו פירוש שהוא א"א. מ"מ כיון דעיקר הנדר אמר בלשון מנחה סתם שפיר הוי לשון נדר כיון שבאמת לפי מה שאומר עכשיו דעתו הי' דאפשר גם מנחת עדשים. ואילו הי' יודע שא"א הי' אומר מן החטים. ואין חסרון בזה מצד השומעים כיון דעיקר הנדר אמר מנחה סתם. ולכן החילוק בין שעורים לעדשים אפשר רק אם לא נחלק בין מנחה למנחת. ולא נאמר דמן השעורים הוא רק פירוש. אלא דבין מנחה בין מנחת הוא עיקר הנדר ביחד עם מן השעורים ובזה שייך לחלק דאם אמר מן העדשים לא מהני מה שיאמר לא הי' יודע ואילו הייתי יודע כיון שהשומעים שמעו לשון דלא עביד דטעי וכמו שבארנו:

אחר כך ראיתי בד' הפיהמ"ש שכתב וז"ל והענין מבואר במי שאומר הרי עלי מנחה ואח"כ מתנה תנאי מפסיד כמו שזכר הרי הוא מבטל התנאי כמו שבארנו. ודבריו מכוונים עם מה שכתבנו דמן השעורים הוי רק תנאי וכשאומר תנאי מפסיד ואומר אילו הייתי יודע נתבטל התנאי והנדר נשאר נדר בסתם:

והנה חתני הגאון מוהרי"מ שיחי' נתכוין עמדי בזה. והקשה דאמאי לא אמרינן גם באומר הריני נזיר מן הגרוגרות שאם אמר אילו הייתי יודע דהוי נזיר ולא מצינו כן. ואמר ליישב זה לפי"מ שפסק הרמב"ם דהוא אסור בגרוגרות. ולכן לא שייך אילו הייתי יודע כיון דבאמת נתקיים נדרו במה שאסר גרוגרות. ובזה מיושב מה שפסק הרמב"ם דאסור בגרוגרות דמזה גופא מוכח כן. דאל"כ למה תנן גבי נזיר דאינו נזיר ובמנחות תנן דחייב מן החטין. דכמו דאוקמינן במנחות באומר אילו הייתי יודע הו"ל למיתני כן גם גבי נזיר באומר אילו הייתי יודע. ומוכח דבאמת הוי נדור ולא שייך אילו הייתי יודע והדברים נכונים:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.