אבן האזל/מעשה הקרבנות/טז

אבן האזל ‏ מעשה הקרבנות טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

נדר עולה מן הכבשים או מן האילים והביא פלגס הרי זה ספק אם יצא ידי נדרו או לא יצא, וכן הנודר עולת העוף מן התורים או מן בני היונה והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה הרי זה ספק.

והביא פלגס. הכ"מ הקשה דזה הוא בעיא דר' זירא ומפרש שם דהוא אליבא דבר פדא דסבר דפלגס הוא ספק. אבל לר' יוחנן דסבר דפלגס הוי בריה דדריש או לאיל לרבות הפלגס ודאי לא יצא. וכיון דבמנחות דף צ"א אסיק הגמ' דלבר פדא קשיא או לאיל. דאיצטריך קרא לרבויי ספיקא. הו"ל להרמב"ם לפסוק דודאי לא יצא. וכתב בשם הר"י קורקוס דכיון דלא אסיק הגמ' בתיובתא אפשר לפסוק גם כבר פדא, והקשה הלח"מ דא"כ בפ"ב הל' ו' כשכתב דהמקריב את הפלגס מביא עליו נסכי איל הו"ל לכתוב דמייתי ומתני כבר פדא:

ונראה דודאי פסק הרמב"ם כר' יוחנן ורק דסובר דמה דאמר הגמ' בחולין דבעיא דר' זירא הוא אליבא דבר פדא ולא אליבא דר' יוחנן וסבר דאו לאיל דדרשינן לרבות הפלגס זהו רק לר' יוחנן. אבל בר פדא לא דריש הכי ומוקים לדרשא אחריתא וכן כתב רש"י בחולין שם. אבל כיון דהגמ' במנחות אמר בסתמא דאו לאיל לרבות הפלגס. ופריך דלבר פדא או לאיל למה לי ומסיק בקשיא מוכח עכ"פ דהגמ' במנחות סבר בודאי דדרשינן או לאיל לרבות הפלגס. וא"כ קשה בעיא דר' זירא וע"כ דלהגמ' דמנחות לא נימא כסוגיית הגמ' דחולין. וגם לר' יוחנן אינו מוכרח דהוא ודאי בריה דאפשר דהוי ספק כבש. ומ"מ דרשינן מאו לאיל דאף דהוי כבש מ"מ כיון שנתגדל יותר מביא נסכי איל. וראיתי שכתב כן בס' תפארת יעקב לחולין, אלא שכתב עוד דהוי ספק ג"כ אם הוא איל, וזה גופא ריבתה תורה דהוי איל. אבל באמת זה לא נראה דאם נימא דפלגס הוי איל א"כ לא שייך דאתי קרא לרבות פלגס דמביא נסכי איל כיון דנימא דהוא איל ממש מה שייך קרא על זה גבי נסכים, וזהו רק פירושא דשיעור איל אם בסוף חודש י"ג כבר נעשה איל. לכן נראה דאם נימא דלר' יוחנן נמי הוי ספק צ"ל דהוי ספק אם הוא כבש או בריה, ועל שני הצדדים צריך קרא דאו לאיל דמביא נסכי איל. ושפיר פסק הרמב"ם דפלגס הוי ספק והיינו אם כבש או בריה, ולכן פסק דהוי ספק אם יצא ידי נדרו:

והנה לכאורה קשה דכיון דפסק הרמב"ם דקטן והביא גדול יצא אמאי נימא דאם הוא בריה לא יצא אם נדר כבש. ויש לומר דכיון דעיקר דין קרבן בקרא הוא או כבש או איל לכן אף דאפשר להקריב פלגס בתורת נדבה. אבל בזה לא יסבור רבי דקטן והביא גדול יצא דעכ"פ פלגס אם הוא בריה לא חשיב כמו כבש כיון דאינו בעיקר קרבן ולכן לא יצא:

ב) והביא תחלת הציהוב. המל"מ בפי"ד הל' ה' במה שכתב שם הרמב"ם מה בין נדרים לנדבות שהנודר אם הפריש קרבנו ואבד חייב באחריותו עד שיקריב כמו שנדר וכו' כתב דקדק רבינו לומר עד שיקריב כמו שנדר לומר שאפילו הביאו ליד כהן כל שלא הקריבו כמו שנדר לא יצא ידי חובת נדרו ודין זה הוא פשוט. וראיתי להתוס' בפ"ק דחולין דף כ"ב אההיא דבעי ר' זירא הרי עלי עולה מן התורים או מבני יונה והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה. שהקשו וא"ת כיון דממ"נ האחד פסול איך יכול להקריבם וי"ל דמיבעי ליה כגון דאם עבר כהן והקריב א"נ כיון שהביא ליד הכהן יצא ידי נדרו מאחר דמ"מ האחד מהם ראוי להקריב. ותירוץ זה האחרון הוא תמוה בעיני דמאחר שאין הכהן יכול להקריב משום ספק איך יתכן דיצא זה ידי נדרו והלא אף שהקריבו אלא ששחטו הכהן שלא לשמו לא יצא ידי נדרו כ"ש היכא דאין הכהן יכול להקריבו דפשיטא דלא יצא ידי נדרו, וכעת דברי התוס' צריכים אצלי תלמוד עכ"ל:

והנה לכאורה יש לומר דלעיקר אחריות הנדר הא תחלת הציהוב פסול בתורים רק עתה שהם בתחלת הציהוב. אבל כשיגדלו יעשו תורים כשרים ומטעם דחוי אין לפסלם אף שהקדישם כשהם בתחלת הציהוב דהא בע"ח אין נדחין וגם הוי דחוי מעיקרא. וא"כ אין כאן שאלה שאינו יכול לקיים נדרו בהם וע"כ דעיקר האבעיא דעכ"פ נ"מ לענין בל תאחר אם עד שיגדלו ויעשו תורים כשרים יעברו ג' רגלים. ובזה יש לומר דסוברים התוס' דלענין זה יצא ידי נדרו כיון שהביאם ליד הכהן, דאף דזה ודאי שאם יביא תורים קטנים שלא יגדלו עד שיעברו ג' רגלים יעבור על בל תאחר כיון שאין ראויים להקריב בתוך הג' רגלים. אבל כאן שהביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה כיון שאם יבוא אליהו ויאמר איזה כשר תחלת הציהוב יוכל להקריב. לכן אינו עובר על בל תאחר. והנדר הלא יוכל בסוף לקיים כשיגדלו התורים.

אכן באמת אין זה נכון דגם לענין בל תאחר לא נפטר עד שיקריב הקרבן כמבואר בדברי הרמב"ם בהל' ט"ו למי שאיחר ולא הביא שכתב ובית דין מצווין לעשותו מיד עד שיקריב קרבנותיו ברגל שפגע בו תחלה. וא"כ אף שכתב בהל' י"ג עברו עליו שלשה רגלים ולא הביא וכו' הרי זה עבר זהו משום דכשהביא בודאי יקריבו הכהנים קודם הרגל. אבל כאן כשהביא ולא הי' אפשר להקריב אף דכל יום עד הרגל הי' אפשר שיבוא אליהו ויאמר איזה כשר ויהי' אפשר להקריב, מ"מ הרי זה כמו שעבר על בל תאחר בספק דהא אם לא יבוא אליהו לא יהי' אפשר להקריב:

ונראה דאיכא נ"מ בין דין בל תאחר בשלשה רגלים ובין דין מצות הבאה ברגל ראשון. דמצות הבאה ברגל ראשון באמת אין עליו חיוב אלא להביא קרבנותיו, וכמבואר בהל' י"ג ויש חילוק בין המ"ע ברגל ראשון ובין עבירת בל תאחר בג' רגלים דבמצות הבאה ברגל ראשון כתיב ובאת שמה והבאתם שמה. וא"כ אין עליו אלא מצות הבאה. אבל בבל תאחר כתיב לשלמו והרי זה אזהרה שלא יאחר מלשלם נדרו וכל זמן שלא הקריבו קרבנו הרי הוא חייב באחריות ועוד לא שילם נדרו וא"כ לא נפטר עד שיקריבו קרבנו. ולכן שפיר יש לומר דהנ"מ בדין תחילת הציהוב שבזה ושבזה דאי ספיקא הוי נפיק. לענין מצות הבאה ברגל ראשון דאין עליו אלא מצות הבאה. וכיון שהביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה וממ"נ אחד כשר ואם יבוא אליהו יקריבו. וא"כ אין החסרון אלא מצד הכהנים שהם אינם יודעים הדין איזה כשר להקריב אבל הוא קיים מצות הבאה כיון דממ"נ מין אחד כשר להקריב.

ג

הנודר סתם מביא מן הגדולים שבמין שנדר ואם אותו המקום רגילין לקרות בסתם לאחד מן המינין מביא כאנשי המקום, כיצד נדר עולה מן הבקר יביא שור אמר הרי עלי עולה אם דרך אנשי המקום לקרות עולה סתם אפי' לעולת הגוף יביא פרידה אחת תור או בן יונה ואם דרכן שאין קורין עולה סתם אלא לעולת בקר יביא שור וכן כל כיוצא בזה. מי שנדר שור או איל או כבש או עגל וכיוצא בהם לא יביא כחוש ביותר שבאותו המין מפני שדמיו מועטין ואינו חייב להביא היפה והשמן ביותר שאין שם למעלה ממנו אלא יביא הבינוני ואם הביא הכחוש יצא ידי נדרו.

הנודר סתם וכו', הכ"מ כתב הכי משמע במשנה בסוף מנחות וכן מפורש בתוספתא פי"ג, ובמה שכתב הרמב"ם אם דרך אנשי המקום וכו', כתב הכ"מ שם במשנה הרי עלי עולה מביא כבש ראב"ע אומר תור או בן יונה ובגמ' ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה, ודברי רבינו בפירושה מבוארים, ורש"י פי' בע"א עכ"ד הכ"מ ודבריו תמוהים שהביא המשנה והתוספתא ולא העיר שדברי הרמב"ם כאן הם בהיפוך מהמשנה גם לפירושו בפיהמ"ש. והנה במה דאמר הגמ' ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה פירש"י באתרי' דת"ק גריע כבש מעוף ובאתרי' דראב"ע גריע עוף מכבש וכונתו דאין מחייבין אותו אלא בפחות, והרמב"ם בפיהמ"ש כתב במקומו של ת"ק לא היו קורים שם עולה מוחלט אלא עולת בהמה ופחות שתהא כבש, ובמקומו של ראב"ע קורים שם עולה מוחלט ואפי' לעולת העוף וע"כ אמר תור או בן יונה ושם עולה נופל על כבש ועל עזים עכ"ל ומבואר גם מדבריו דמשו"ה אמר ת"ק כבש דכיון שלא היו קורים במקומו שם עולה מוחלט אלא עולת בהמה ופחות שתהא כבש לכן יביא כבש, א"כ מפורש דאין צריך להביא אלא הפחות, וא"כ דברי הרמב"ם כאן הם תימה שכתב שאם דרכם שאין קורים עולה סתם אלא לעולת בקר יביא שור, ובמה שכתב בתחלת ההלכה דהנודר סתם מביא מן הגדולים שבמין שנדר כיצד נדר עולה מן הבקר יביא שור וכתב הכ"מ ע"ז הכי משמע בסוף מנחות לא נמצא שם מבואר אלא מה דתנן אח"כ במשנה פירשתי מן הבקר ואיני יודע מה פירשתי יביא פר ועגל וזהו פשוט דכיון שפירש א"כ הוא מוכרח להביא כמו שפירש רק דהמשנה היא אליבא דרבי דגדול והביא קטן לא יצא, אבל למה דקיי"ל דיצא יוצא בפר אבל פר ע"כ צריך להביא אבל אין שום משמעות במשנה על נדר מן סתם דמביא מן הגדולים שבמין שנדר.

אכן בתוספתא פי"ג תניא הרי עלי עולה מן הבקר יביא עגל מן הצאן יביא כבש וכו' ר"ש אומר אם יאמר לך אדם כדברי ר"ע עגל קבל הימנו איל קבל הימנו כבש קבל הימנו שבכולם הי' ר"ע נותן את הטעם עגל שיד גבוה על העליונה איל לא גדול ולא קטן אלא בינוני כבש המוציא מחבירו עליו הראיה, ואח"כ תניא כשם שהמקדיש סתם הרי זה מביא את הגדול שבהם כך האומר הרי עלי סתם הרי זה מביא את הגדול שבהם, וכונת הברייתא במקדיש סתם הוא מה דתנן בדף ק"ח האומר אחד מכבשי הקדש הגדול שבהם הקדש, אבל ודאי הוי סתירה למה דתניא מעיקרא דמן הבקר יביא עגל וצריך לומר דזה תניא בשם ר"ע ואח"כ תניא סתמא דהנודר סתם צריך להביא מן הגדול ומוכרח לומר דהרמב"ם פסק כהך ברייתא דתוספתא אף דקשה מה שדחה סתם מתני' ופסק כסתם דהתוספתא ואפשר משום דבתוספתא תניא דזהו שיטת ר"ע אבל חכמים סוברים דדין הנודר כדין המקדיש.

עכ"פ מבואר מדברי הרמב"ם דאיכא נ"מ בין הגדולים והקטנים שבאותו המין, ובין חילוקי המינים, דאף דפסק שבאותו מין מביא מן הגדולים מ"מ בנודר סתם יכול להביא מהמין הקטן ביותר דהא נדר עולה סתם ודרך אנשי המקום לקרות עולה סתם אפי' לתור או בן יונה אף שקורים עולה גם לשור וכבש לא אמרינן שיביא לפחות הבינוני דהיינו כבש אלא יכול להביא פרידה אחת. ועיין בלח"מ שביאר החילוק בין הגדול שבאותו המין שבזה הכבוד להביא הגדול והמשובח אבל במינים שונים יכול להביא מה שרוצה, וחילוק זה מוכרח לפי"מ דסובר הרמב"ם דלא פליגי חכמים דתוספתא על ראב"ע דאמר יביא תור או בן יונה, אלא דאכתי צריך לבאר מה שכתב בהל' ד' מי שנדר שור או איל או כבש לא יביא כחוש וגם אינו חייב להביא השמן ביותר אלא יביא הבינוני, ומבואר דיש כאן שלשה חילוקים דלגבי חילוקי המינים יכול להביא הפחות, ובאותו המין יש חילוק בין גדול ליפה ושמן דלגבי קטן וגדול צריך להביא הגדול וגבי כחוש ושמן אין צריך להביא אלא הבינוני:

והי' אפשר לומר דלגבי הגדולים או הקטנים שבאותו המין שנדר לא מצינו בבן בקר אלא עגל ושור ובצאן כבש ואיל, ואף דגבי צאן איכא פלגס שהוא גדול מכבש ואינו איל אפשר דכיון דהוא רק מיום אחד היינו מיום הל' של השנה הב' לא נחשב לשיעור בינוני ואין דעת הנודר עליו, אלא דקשה דכיון דנימא דמקורו של הרמב"ם הוא מהתוספתא דתניא שם דנודר דמי למקדיש ובמקדיש תנן האומר אחד מכבשי הקדש ואחד משורי הקדש והיו לו שנים הגדול שבהם הקדש ג' בינוני שבהם הקדש, ומפרש בגמ' דממתין לבינוני עד שיומם ומחיל ליה לקדושתיה בגדול, וא"כ לא נפטר במקדיש בבינוני.

ונראה דאף דמדמי בתוספתא נודר למקדיש אינו אלא לענין זה דכמו דבמקדיש בעין יפה מקדיש, וכדאמר שם בגמ' ה"נ בנודר דעתו בעין יפה ודעתו לגדול, אבל באמת לא דמי לגמרי דבמקדיש הא אנן דנין על השוורים או הכבשים שישנם ברשותו, ואם יש לו שני שוורים דעתו על הגדול אף ששניהם שוורים, אבל בנודר א"א לומר שיהי' דעתו על השור היותר גדול בעולם ושיחפש השור הגדול ביותר, לכן בזה אמרינן דאין דעתו אלא על הבינוני:

אלא דאכתי צריך לבאר דהכ"מ כתב דמקור ההלכה דיביא הבינוני הוא מה דתנן במנחות דף ק"ז הרי עלי שור יביא הוא ונסכיו במנה עגל יביא הוא ונסכיו בחמש כבש יביא הוא ונסכיו בסלע, וכתב הכ"מ ומשמע לרבינו שדמים אלו הם דמי הבינוני שבכל מין, וכ"כ בפיהמ"ש וז"ל אלו הדמים הם הדמים הבינונים לאלו הדברים באותו זמן באותם ארצות, עכ"ל הכ"מ, והנה בדברי הרמב"ם הי' אפשר לפרש דאינו חייב להביא היפה ביותר בתורת חיוב אבל לכתחלה צריך היפה, אבל מכיון שהמקור שלו הוא מתני' ואינו מפרש כפירש"י שבקבלה הי' השיעור, א"כ מוכח דגם לכתחלה אינו צריך להביא אלא הבינוני דהא תנן יביא הוא ונסכיו ומוכח דלכתחלה כן, וקשה דהא בפ"ז הל' א' כתב דכל שיביא לקרבן יביא מן המובחר, ובהל' י"א שם כתב ומאחר שכולם כשרים למנחות למה נמנו כדי לידע יפה שאין למעלה ממנו והשוה והפחות, שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו, ונמצאו שתי ההלכות סותרות:

ונראה דהנ"מ הוא בין בעיקר הקרבן ובין בדין נדר שנדר להביא קרבן, דבעיקר מצות קרבן צריך להביא המשובח ביותר, אבל בדין נדר שעכשיו אינו בא אלא לקיים נדרו אמרינן דסתם לשון נדר הוא על בינוני, דאף דאם הביא כחוש ג"כ יצא ידי חובתו, אבל הדין לכתחלה שצריך לקיים נדרו אינו צריך אלא לקיים בדין מדה בינונית משום דדיינינן בסתם לשונות ובסתם אנו מפרשים דבריו במדה בינונית, אכן צריך ביאור למה פוטר עצמו בדיעבד אם הקריב כחוש כיון דמפרשינן סתם נדרו על מדה בינונית, והכ"מ כתב ע"ז ומה שכתב ואם הביא הכחוש יצא ידי נדרו ולא כתב ע"ז כלום וכידוע שלשון זה הוא בשלא הי' להכ"מ באותה שעה המקור לזה, ונראה דדברי הרמב"ם בזה הוא מההלכה הקודמת דאם נדר סתם מביא מן הגדולים שבאותו המין, ומ"מ כתב בהל' ז' אמר הרי עלי עולה והפריש שור ונגנב פוטר עצמו בשה וזהו מהא דאמר רבא בב"ק דף ע"ח דגנב פוטר עצמו בכבש לרבנן בעולת העוף לראב"ע, וחזינן דאף דהרמב"ם לא פסק כרבנן דמתני' דנודר בסתם יביא כבש מ"מ פסק כמימרא דרבא משום דבדיעבד פוטר עצמו הנודר בכבש גם להלכה דאינו רוצה לפרש דמימרא דרבא לא קיימא להלכה, ואף דאפשר לומר דזהו דוקא בנגנב אבל לא מסתבר כן דאם היה מחוייב ע"פ דין נדרו להביא דוקא שור מה בכך שנגנב הא חייב באחריות, וע"כ דהחדוש כאן הוא דאף שכבר הפריש שור על נדרו מ"מ פוטר עצמו בכבש, ומוכח דמה דצריך להביא מן הגדולים הוא רק לכתחלה, ולכן אמרינן דגם בכחוש ושמן מה דצריך להביא הבינוני הוא רק לכתחלה אבל בדיעבד נפטר בכחוש:

ד

הנודר סתם מביא מן הגדולים שבמין שנדר ואם אותו המקום רגילין לקרות בסתם לאחד מן המינין מביא כאנשי המקום, כיצד נדר עולה מן הבקר יביא שור אמר הרי עלי עולה אם דרך אנשי המקום לקרות עולה סתם אפי' לעולת הגוף יביא פרידה אחת תור או בן יונה ואם דרכן שאין קורין עולה סתם אלא לעולת בקר יביא שור וכן כל כיוצא בזה. מי שנדר שור או איל או כבש או עגל וכיוצא בהם לא יביא כחוש ביותר שבאותו המין מפני שדמיו מועטין ואינו חייב להביא היפה והשמן ביותר שאין שם למעלה ממנו אלא יביא הבינוני ואם הביא הכחוש יצא ידי נדרו.

הנודר סתם וכו', הכ"מ כתב הכי משמע במשנה בסוף מנחות וכן מפורש בתוספתא פי"ג, ובמה שכתב הרמב"ם אם דרך אנשי המקום וכו', כתב הכ"מ שם במשנה הרי עלי עולה מביא כבש ראב"ע אומר תור או בן יונה ובגמ' ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה, ודברי רבינו בפירושה מבוארים, ורש"י פי' בע"א עכ"ד הכ"מ ודבריו תמוהים שהביא המשנה והתוספתא ולא העיר שדברי הרמב"ם כאן הם בהיפוך מהמשנה גם לפירושו בפיהמ"ש. והנה במה דאמר הגמ' ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה פירש"י באתרי' דת"ק גריע כבש מעוף ובאתרי' דראב"ע גריע עוף מכבש וכונתו דאין מחייבין אותו אלא בפחות, והרמב"ם בפיהמ"ש כתב במקומו של ת"ק לא היו קורים שם עולה מוחלט אלא עולת בהמה ופחות שתהא כבש, ובמקומו של ראב"ע קורים שם עולה מוחלט ואפי' לעולת העוף וע"כ אמר תור או בן יונה ושם עולה נופל על כבש ועל עזים עכ"ל ומבואר גם מדבריו דמשו"ה אמר ת"ק כבש דכיון שלא היו קורים במקומו שם עולה מוחלט אלא עולת בהמה ופחות שתהא כבש לכן יביא כבש, א"כ מפורש דאין צריך להביא אלא הפחות, וא"כ דברי הרמב"ם כאן הם תימה שכתב שאם דרכם שאין קורים עולה סתם אלא לעולת בקר יביא שור, ובמה שכתב בתחלת ההלכה דהנודר סתם מביא מן הגדולים שבמין שנדר כיצד נדר עולה מן הבקר יביא שור וכתב הכ"מ ע"ז הכי משמע בסוף מנחות לא נמצא שם מבואר אלא מה דתנן אח"כ במשנה פירשתי מן הבקר ואיני יודע מה פירשתי יביא פר ועגל וזהו פשוט דכיון שפירש א"כ הוא מוכרח להביא כמו שפירש רק דהמשנה היא אליבא דרבי דגדול והביא קטן לא יצא, אבל למה דקיי"ל דיצא יוצא בפר אבל פר ע"כ צריך להביא אבל אין שום משמעות במשנה על נדר מן סתם דמביא מן הגדולים שבמין שנדר.

אכן בתוספתא פי"ג תניא הרי עלי עולה מן הבקר יביא עגל מן הצאן יביא כבש וכו' ר"ש אומר אם יאמר לך אדם כדברי ר"ע עגל קבל הימנו איל קבל הימנו כבש קבל הימנו שבכולם הי' ר"ע נותן את הטעם עגל שיד גבוה על העליונה איל לא גדול ולא קטן אלא בינוני כבש המוציא מחבירו עליו הראיה, ואח"כ תניא כשם שהמקדיש סתם הרי זה מביא את הגדול שבהם כך האומר הרי עלי סתם הרי זה מביא את הגדול שבהם, וכונת הברייתא במקדיש סתם הוא מה דתנן בדף ק"ח האומר אחד מכבשי הקדש הגדול שבהם הקדש, אבל ודאי הוי סתירה למה דתניא מעיקרא דמן הבקר יביא עגל וצריך לומר דזה תניא בשם ר"ע ואח"כ תניא סתמא דהנודר סתם צריך להביא מן הגדול ומוכרח לומר דהרמב"ם פסק כהך ברייתא דתוספתא אף דקשה מה שדחה סתם מתני' ופסק כסתם דהתוספתא ואפשר משום דבתוספתא תניא דזהו שיטת ר"ע אבל חכמים סוברים דדין הנודר כדין המקדיש.

עכ"פ מבואר מדברי הרמב"ם דאיכא נ"מ בין הגדולים והקטנים שבאותו המין, ובין חילוקי המינים, דאף דפסק שבאותו מין מביא מן הגדולים מ"מ בנודר סתם יכול להביא מהמין הקטן ביותר דהא נדר עולה סתם ודרך אנשי המקום לקרות עולה סתם אפי' לתור או בן יונה אף שקורים עולה גם לשור וכבש לא אמרינן שיביא לפחות הבינוני דהיינו כבש אלא יכול להביא פרידה אחת. ועיין בלח"מ שביאר החילוק בין הגדול שבאותו המין שבזה הכבוד להביא הגדול והמשובח אבל במינים שונים יכול להביא מה שרוצה, וחילוק זה מוכרח לפי"מ דסובר הרמב"ם דלא פליגי חכמים דתוספתא על ראב"ע דאמר יביא תור או בן יונה, אלא דאכתי צריך לבאר מה שכתב בהל' ד' מי שנדר שור או איל או כבש לא יביא כחוש וגם אינו חייב להביא השמן ביותר אלא יביא הבינוני, ומבואר דיש כאן שלשה חילוקים דלגבי חילוקי המינים יכול להביא הפחות, ובאותו המין יש חילוק בין גדול ליפה ושמן דלגבי קטן וגדול צריך להביא הגדול וגבי כחוש ושמן אין צריך להביא אלא הבינוני:

והי' אפשר לומר דלגבי הגדולים או הקטנים שבאותו המין שנדר לא מצינו בבן בקר אלא עגל ושור ובצאן כבש ואיל, ואף דגבי צאן איכא פלגס שהוא גדול מכבש ואינו איל אפשר דכיון דהוא רק מיום אחד היינו מיום הל' של השנה הב' לא נחשב לשיעור בינוני ואין דעת הנודר עליו, אלא דקשה דכיון דנימא דמקורו של הרמב"ם הוא מהתוספתא דתניא שם דנודר דמי למקדיש ובמקדיש תנן האומר אחד מכבשי הקדש ואחד משורי הקדש והיו לו שנים הגדול שבהם הקדש ג' בינוני שבהם הקדש, ומפרש בגמ' דממתין לבינוני עד שיומם ומחיל ליה לקדושתיה בגדול, וא"כ לא נפטר במקדיש בבינוני.

ונראה דאף דמדמי בתוספתא נודר למקדיש אינו אלא לענין זה דכמו דבמקדיש בעין יפה מקדיש, וכדאמר שם בגמ' ה"נ בנודר דעתו בעין יפה ודעתו לגדול, אבל באמת לא דמי לגמרי דבמקדיש הא אנן דנין על השוורים או הכבשים שישנם ברשותו, ואם יש לו שני שוורים דעתו על הגדול אף ששניהם שוורים, אבל בנודר א"א לומר שיהי' דעתו על השור היותר גדול בעולם ושיחפש השור הגדול ביותר, לכן בזה אמרינן דאין דעתו אלא על הבינוני:

אלא דאכתי צריך לבאר דהכ"מ כתב דמקור ההלכה דיביא הבינוני הוא מה דתנן במנחות דף ק"ז הרי עלי שור יביא הוא ונסכיו במנה עגל יביא הוא ונסכיו בחמש כבש יביא הוא ונסכיו בסלע, וכתב הכ"מ ומשמע לרבינו שדמים אלו הם דמי הבינוני שבכל מין, וכ"כ בפיהמ"ש וז"ל אלו הדמים הם הדמים הבינונים לאלו הדברים באותו זמן באותם ארצות, עכ"ל הכ"מ, והנה בדברי הרמב"ם הי' אפשר לפרש דאינו חייב להביא היפה ביותר בתורת חיוב אבל לכתחלה צריך היפה, אבל מכיון שהמקור שלו הוא מתני' ואינו מפרש כפירש"י שבקבלה הי' השיעור, א"כ מוכח דגם לכתחלה אינו צריך להביא אלא הבינוני דהא תנן יביא הוא ונסכיו ומוכח דלכתחלה כן, וקשה דהא בפ"ז הל' א' כתב דכל שיביא לקרבן יביא מן המובחר, ובהל' י"א שם כתב ומאחר שכולם כשרים למנחות למה נמנו כדי לידע יפה שאין למעלה ממנו והשוה והפחות, שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו, ונמצאו שתי ההלכות סותרות:

ונראה דהנ"מ הוא בין בעיקר הקרבן ובין בדין נדר שנדר להביא קרבן, דבעיקר מצות קרבן צריך להביא המשובח ביותר, אבל בדין נדר שעכשיו אינו בא אלא לקיים נדרו אמרינן דסתם לשון נדר הוא על בינוני, דאף דאם הביא כחוש ג"כ יצא ידי חובתו, אבל הדין לכתחלה שצריך לקיים נדרו אינו צריך אלא לקיים בדין מדה בינונית משום דדיינינן בסתם לשונות ובסתם אנו מפרשים דבריו במדה בינונית, אכן צריך ביאור למה פוטר עצמו בדיעבד אם הקריב כחוש כיון דמפרשינן סתם נדרו על מדה בינונית, והכ"מ כתב ע"ז ומה שכתב ואם הביא הכחוש יצא ידי נדרו ולא כתב ע"ז כלום וכידוע שלשון זה הוא בשלא הי' להכ"מ באותה שעה המקור לזה, ונראה דדברי הרמב"ם בזה הוא מההלכה הקודמת דאם נדר סתם מביא מן הגדולים שבאותו המין, ומ"מ כתב בהל' ז' אמר הרי עלי עולה והפריש שור ונגנב פוטר עצמו בשה וזהו מהא דאמר רבא בב"ק דף ע"ח דגנב פוטר עצמו בכבש לרבנן בעולת העוף לראב"ע, וחזינן דאף דהרמב"ם לא פסק כרבנן דמתני' דנודר בסתם יביא כבש מ"מ פסק כמימרא דרבא משום דבדיעבד פוטר עצמו הנודר בכבש גם להלכה דאינו רוצה לפרש דמימרא דרבא לא קיימא להלכה, ואף דאפשר לומר דזהו דוקא בנגנב אבל לא מסתבר כן דאם היה מחוייב ע"פ דין נדרו להביא דוקא שור מה בכך שנגנב הא חייב באחריות, וע"כ דהחדוש כאן הוא דאף שכבר הפריש שור על נדרו מ"מ פוטר עצמו בכבש, ומוכח דמה דצריך להביא מן הגדולים הוא רק לכתחלה, ולכן אמרינן דגם בכחוש ושמן מה דצריך להביא הבינוני הוא רק לכתחלה אבל בדיעבד נפטר בכחוש:

יז

פירש ואמר הרי עלי להביא תודה ממעות מעשר שני ולחמה מן החולין יש לו להביא כמו שנדר, ואם הביא הכל מן החולין יצא, וכן אם פירש ואמר הרי עלי להביא תודה היא ולחמה מן המעשר יביא ולא יביא לחמה מחטי מעשר שני אלא ממעות מעשר שני כמו הבהמה שהיא ממעות מעשר שני. ואע"פ שפירש שיביא לחמה מן המעשר לא יביא נסכיה ממעות מעשר שני שאין הנסכים באין לעולם אלא מן החולין כמו שבארנו לפי שנאמר בהן והקריב המקריב קרבנו עד שיהיו משלו ולא יהיה בהן צד לגבוה כלל.

לא יביא נסכיה וכו' הכ"מ הביא על זה דברי התוס' על מתני' דתנן ונסכים בכל מקום לא יביאו אלא מן החולין, שכתבו שכל דבר שכולו למזבח אינו בא מן המעשר, כדתניא בספרי דממעט עולות דבעינן אכילה שיש בה שמחה, ואח"כ כתב הכ"מ ומש"כ רבינו לפי שנאמר בהם והקריב המקריב קרבנו וכו', ולא כתב הכ"מ על זה, וכידוע שכן דרכו מקום שבאותה שעה לא הי' לו מקור ובאור לדבריו, והנה גם בפיהמ"ש כתב טעם מתני' מפסוק זה והוא תימה כיון דבספרי נלמד זה מקרא דושמחת, וראיתי שכבר עמד בזה בס' הר המוריה בפ"ב הל' י"ג וסיים בוצ"ע, ואפשר לומר דמהא דספרי לא ילפינן אלא בדין מעשר דמצות מעשר הוא על דבר שהוא לאכילה, אבל לא גלי קרא בזה בדין קרבן שהקרבן צריך להיות דוקא מחולין ולא ממעשר, ולכן כיון דתנן דנסכים לא יביאו אלא מן החולין, וסובר הרמב"ם דלשון לא יביאו משמע דאם הביא הנסכים מן המעשר לא עלו לשם חובה וצריך להביא נסכים מן החולין, ולכן לא כתב דאם הביא מן המעשר יצא כמו שכתב מקודם גבי אם הביא מן החולין, ואמרתי כן מכבר לבאר ד' התוס' בזבחים דף נ' שכתבו וצ"ע מנ"ל דמנחת נדבה אינה באה אלא מן החולין, והקשה בס' חמדת דניאל דהא מנחת נדבה צריכה קמיצה והקומץ נקטר, ומעשר אינה באה אלא לאכילה כדכתיב ואכלת, ואמרתי בזה דקושיית התוס' הוא דמנ"ל דאם הביא המנחה מן המעשר לא יצא, ואח"כ הביא החמדת דניאל זה בשמי בספרו על מנחות בדף ב' ע"א ויישב בזה קושיית התוס' דלמה צריך קרא בפרו של אהרן.

אכן אח"כ ראיתי דבזה לא יתיישב דאף דמדין מעשר אין לנו למוד בדין הנסכים שיפסלו בשביל זה, מ"מ כיון דילפינן דמדין מעשר אין רשות להקריב ממע"ש שיהי' להקטרה ולניסוך, א"כ ממילא הקרבן פסול מדין מצוה הבאה בעבירה, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהל' איסורי מזבח דאין מביאים מנחות ונסכים מן המדומע, והוא ברייתא בזבחים דף פ"ח ופירש"י משום ממשקה ישראל, והתוס' הקשו דכיון דמותר לכהנים אין לפסול משום ממשקה ישראל, והרמב"ם כתב בטעמא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, וע"כ דעיקר העבירה גבי מדומע הוא משום דאסור להפסיד תרומה, וכמו דתניא בזבחים דף ע"ו דאין לוקחים תרומה בכסף מע"ש מפני שממעט באכילתה, ופירש"י שאסור לאונן וטעונין מחיצות והתוס' פירשו דהקפידא הוא משום מעשר דנאסר לזרים והרמב"ם בפ"ז מהל' מע"ש כתב ב' הטעמים והוא מדברי הירושלמי וגורס כן במשנה מפני שממעט באכילתם, עכ"פ חזינן דאיכא דין בתרומה שצריך לאכלה, וא"כ שפיר כתב דהוי מצוה הבאה בעבירה, והארכתי בזה בספרי שם בהל' איסורי מזבח, וא"כ אינו מיושב מה שהוצרך הרמב"ם לחדש טעם על זה דאין מביאים נסכים ממעות מע"ש:

לכן נראה דמה דהוצרך הרמב"ם להביא קרא דוהקריב המקריב דכיון דמצינו שהתורה התירה להביא שלמים ממעות מעשר אף שהמעות הולכים גם על האימורים שנקטרים, ואמר בירושלמי בפ"א דמע"ש הל' ב' דהלוקח בהמה ממעות מע"ש לשלמים בלקיחתה פקע ממנה קדושת מעשר, א"כ הי' אפשר לומר דכיון דהנסכים הם חיוב להקרבן לכן כשקונים הבהמה לשלמים ממעות מע"ש יהי' מותר לקנות יחד גם הנסכים, ומבואר גם מה שהקשו התוס' דמנ"ל דמנחת נדבה אינה באה אלא מן החולין, דאף דבחמדת דניאל הרגיש זה בקושייתו וכתב דמנ"ל ללמוד משלמים, אבל אין זו קושיא דלמה לא נלמוד כיון דגם מנחות עיקרם באים לאכילה ולא דמי לעולות שכל העולה נקטרת, וכן לא דמי למה דאסור לקנות תרומה דממעט באכילתה דתרומה אינה קרבן, אבל קרבן מצינו שהתירה התורה לקנות שלמים, ולכן שפיר איצטריך קרא גבי מנחות ונסכים, אכן גבי מנחות יש לומר בפשיטות דכיון דאין לוקחים תרומה ממעות מע"ש שממעט באכילתם והוא גם משום דררא דמע"ש שנאסר לזרים, א"כ ה"נ כל המנחה נאסרת לזרים, ולא רק הקומץ שמקטירים אותו, ולכן שפיר דלא נלמד משלמים:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.