אבן האזל/מכירה/כג

אבן האזל ‏ מכירה כג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

מכר עבדו לקנס שאם יוגח וימות יהיה קנס של לוקח הרי זה ספק לפיכך לא קנה, ואם תפס הקנס אין מוציאין מידו.

בפ"ב מה' גנבה הל' י"ב שכתב הרמב"ם על האבעיות בדיני דו"ה דאם תפס אין מוציאין מידו השיג הראב"ד דכיון דבלא ב"ד א"א לחייבו בקנס ואיך מהני תפיסה, וכאן לא השיג הראב"ד ואף דכאן חייב בעל השור ממ"נ עכ"פ הלוקח לא יוכל לתפוס בלא גמר דין איברא דבפ"ד מה' חובל ומזיק כתב הראב"ד דכותבין הרשאה וגובין, אבל כאן כיון דתופס הלוקח הא לא מיירי בהרשאה ועוד דבאמת גם דברי הראב"ד שם צריך ביאור דאיך מהני הרשאה לגבות קנס כיון דקודם גמר דין אין לו אכתי כלום, אלא דאפשר דשם לא מוכח להדיא דמיירי בקנס דאף דאיתא שם או שנגחו שור אינו מוכח דמיירי בתם, אבל הכא דמיירי להדיא בקנס גם הרשאה לא מהני.

ונראה דכיון דהוא ספק בדין המכירה שייך גם בזה לאוקמי אחזקת מ"ק דאף דהעבד לא נמכר אלא דין הקנס מ"מ זכות זה שיש להאדון ונעשה ספק אם חל המכירה עלינו לומר מטעם חזקת מ"ק דלא חל המכירה, ובפרט דע"כ צריך למכור העבד לקנס וספק לנו אם זכה הלוקח בהעבד לקנס או לא, א"כ מוקמינן העבד בחזקת מ"ק דלא זכה הלוקח בקנס, ולכן צריך בעל השור לשלם בתורת ודאי להמוכר, ואף דהוא מוחזק, אבל חזקתו לא מהני כאן כיון דהוא עכ"פ צריך לשלם, ומבואר מה שכתב הרמב"ם לא קנה היינו דבעל השור צריך לשלם להמוכר, ולכן מה שכתב אח"כ אם תפס הלוקח יהיה שייך אם תפס הלוקח מן המוכר הקנס שגבה מבעל השור.

אלא דלפי דברינו מוכח דגם בספיקא דדינא מוקמינן בחזקת מ"ק אף דחזקה דמעיקרא לא מהני בספיקא דדינא ובקונטרס הספיקות כלל ד' אות ד' כתב דכיון דחזקה דמעיקרא לא מהני גם בחזקת מ"ק לא מוקמינן דחזקת מ"ק אינו מדיני חזקת ממון כיון דאינו מוחזק אלא מדין חזקה דמעיקרא אך זה כתב בדעת הרא"ש, אבל לדעת הרמב"ם אנו צריכין לומר דמה דמוקמינן בחזקת מ"ק הוא ג"כ מדיני חזקת ממון, ובאמת מוכרח לומר כן דהא פסק הרמב"ם בפכ"ד הל' ד' בספיקי דתיקו דלא קנה קרקע, וכתב המ"מ דאף דסובר הרמב"ם דבכל ספיקא דדינא מהני תפיסה, בקרקע לא מהני תפיסה, וזהו משום דקרקע אינו מוחזק בה, וא"כ מה אולמיה דהמוכר דמוקמינן בחזקתו, וע"כ משום דבספיקא דדינא נמי מוקמינן בחזמ"ק, ועמש"כ בפ"ח הל' ה' דגם שם ביארתי דעת הרמב"ם בזה דבקרקע לא מהני תפיסה.

ד

מכר אילן לזה ופירותיו לאחר לא שייר מקום הפירות ואין לאחר כלום, אבל אם מכר אילן ושייר פירותיו לעצמו הרי שייר מקום הפירות, אע"פ שלא פירש לגבי עצמו בעין יפה משייר.

כתב הכ"מ דמדסתם משמע דגם לגבי יורשיו משייר, וקשה ממה דאמר בב"ב דאם לא אמר לי ולבני לא יתן לבניו, וכן פסק הרמב"ם פרק ו' מה' מעשר, וכתב הכ"מ דשמא סמך הרמב"ם כאן על מה שכתב שם, והנה לפימש"כ הרמב"ן לגבי ע"מ שהדיוטא שלי דאם מת שייך לבניו, ודלא כדעת הרשב"ם דדוקא לגבי מעשר דלא הוי מקום מסויים הוי בגדר תנאי דאמרינן לי ולא לבני, ולפי"ז גם כאן דשייר מקום הפירות הא הוי מקום מסויים דלא דמי למעשר דיכול ליתן מעשר איזה שירצה, אלא דיש לומר דעוד עדיף מע"מ שהדיוטא שלי, דשם הזכיר עכ"פ לשון ע"מ שהוא לשון תנאי, אבל כאן ששייר הפירות דאמרינן ששייר מקום הפירות אינו בגדר תנאי כלל אלא שיור בעיקר המכירה, לכן ודאי גם יורשיו יורשין זכותו.

-השמטות ומלואים-

במש"כ לעיל ולפי"ז גם כאן דשייר מקום הפירות הא הוי מקום מסוים, צריך להוסיף דאיברא דהרמב"ן בעצמו כתב להדיא דגבי פירות אינו לבניו כיון דמכר הגוף, אבל הרמב"ם סובר דגם גבי פירות כיון דהוי שיור במקום מסויים גם בניו יורשין. [ע"כ]

והנה בהא דאמר בב"ב דמהני אם אמר ע"מ שמעשר ראשון שלי ופסק כן הרמב"ם הקשו הש"ך והט"ז ביו"ד סי' ס"א בהא דע"מ שהמתנות שלי דאמרינן דתנאו בטל, משום דהוי מתנה עמש"כ בתורה וכתב שם הרא"ש דע"כ הך תנא דע"מ שהמעשר שלי סבר דע"מ שיורא הוי, וכיון דפסק הרמב"ם בהא דע"מ שהמתנות שלי דלא מהני תנאי אמאי פסק לענין מעשר דמהני והט"ז נשאר בקושיא והש"ך תי' דשאני גבי בהמה דנתנה ליד ישראל משא"כ בשדה דקרקע בחזקת בעליה עומדת, וכונתו דמשו"ה גבי בהמה לא אמרינן דהוי שיור ומ"מ תירוצו אינו מבואר דאטו בשביל זה דנתן הבהמה ליד ישראל לא נוכל לומר דשייר המתנות הא אינו יכול לקחתם מחיים, אך באמת יש לבאר זה בפשיטות דלא דמי הא דמעשר להא דמתנות, דמתנות כיון שהוא דבר מסויים לא שייך בזה לשון ע"מ אם דעתו לשיירם דודאי היה לו לומר חוץ מן המתנות, וע"כ שכונתו לתנאי אבל במעשר כיון שאינו מסויים וגם הוא רוצה שיוכל הלוקח להפריש חלק המעשר על תבואתו לכן לא אמר חוץ מחלק עשירי בשדה אלא ע"מ שמעשר ראשון שלי ומ"מ כונתו לשייר מקום מעשר שבשביל זה יהיה מעשר ראשון שלו, ומ"מ כיון שעכ"פ אמר בלשון תנאי שפיר דאמרינן בשביל זה, לו ולא לבניו דעיקר החילוק הוא בהלשון דאם אמר בלשון והפירות שלי דאמרינן דהכונה דמקום הפירות לא מכר לו אז גם בניו יורשין זכותו אבל אם אמר ע"מ דעיקר הלשון הוא בלשון תנאי דאז אמרינן דלו ולא ליורשיו, לכן אף דכונתו ע"כ בגדר חוץ אבל באופן זה שייר שיהיה רק לו ולא ליורשיו.

ו

ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס, אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם.

השגת הראב"ד א"א איני מוצא מוכר לזמן קצוב שיבנה ושיהרוס אלא באומר נכסי לך ואחריך לפלוני, ודבר זה אינו מיושב עלי במכר שאם אמר נכסי מכורין לך ואחריך לפלוני בעשרים דינרין שנאמר בזה אין לשני אלא מה ששייר ראשון, ויפסיד השני מה שנתן לו בדמים, ואפשר שיהיה כן כי לפי הספק נתן השני דמים, עוד אפשר מוכר שדהו לששים שנה או לחמשים שנה או לארבעים שנה שיעשה בו כל חפצו כל ימי המכר מפני שהוא כמוכר בזמן היובל עכ"ל.

המ"מ כתב דהרמב"ם מדמה מוכר לזמן קצוב למוכר בזמן שהיובל נוהג, ודעת הראב"ד משמע דמחלק בין מוכר בזמן שהיובל נוהג או במוכר אפי' בזמן שאין היובל נוהג לזמן ארוך כמו מכירה עד היובל דאז דעת המוכר שיעשה הלוקח כל חפצו בהשדה, אבל אם מכר לו על שנה או שתים אז אף דמכר לו השדה לזמן עיקר דעתו אינה אלא על אכילת פירות ולכן אינו יכול לבנות ולהרוס דהאומדנא היא שלא מכר לו על זה ולכן לא מצא אופן שיהיה כן אלא באמר לו אחריך, ומה שתמה המל"מ על דברי הראב"ד אין דבריו מובנים דהראב"ד לא בא ללמוד מוכר לזמן קצוב מדין אחריך, דהא כתב להיפוך דלא מסתבר לו דמוכר לזמן קצוב שיכול לבנות ולהרוס אלא באומר אחריך דכיון דאין לשני אלא מה ששייר ראשון לכן מסתבר שיכול לבנות ולהרוס, ומה שכתב המל"מ דהא גם בזה לא אמרינן אלא דמכירתו קיימת בדיעבד אבל אסור לכתחילה למכור, אפשר דסובר הראב"ד דדוקא למכור אסור לכתחילה דמפקיע מהשני כל זכותו אבל לבנות ולהרוס כיון דמעיקר הדין אין לשני אלא מה ששייר ראשון, וכיון דהקרקע תשאר לפני השני מותר להראשון להשתמש בהקרקע כל מה שצריך אפי' לבנות ולהרוס.

והנה המל"מ בפ' י"א מה' שמיטה ויובל הקשה על מה שכתבו הראב"ד והמ"מ דמוכר בזמן שהיובל נוהג בונה והורס ממה דאיתא בירושלמי בגיטין ס"פ השולח קנה שדה ביובל ר' אילא אמר קנה קרקע ר' אבא בר ממל אמר לא קנה קרקע, מתיב ר' אבא בר ממל לר' אילא על דעתך דאת אמר קנה קרקע יחפור בה בורות שיחין ומערות א"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינו אלמא דלכו"ע הקונה בזמן שהיובל נוהג אינו יכול לשנות צורת הקרקע וזהו באמת קושיא אלימתא.

ונראה דיש לומר דמה דאמר בירושלמי קנה שדה ביובל הכונה בשנת היובל עצמה, וביאור מחלקותם הוא עפ"י מה דפליגי רב ושמואל בערכין דף כ"ט דרב אמר מכורה ויוצאה ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר, והנה היה אפשר לומר דבזה גופא פליגי ר' אילא וראב"מ אבל אינו מדוייק לשון קנה קרקע או לא קנה קרקע דהול"ל קנה או לא קנה, ולכן נראה דתרווייהו אזלי אליבא דרב דאמר מכורה ויוצאה דפירש"י שם אליבא דרב דאם קצץ אילנות קץ, וא"כ כ"ש אם תלש פירות שהם שלו, ולכן פליגי תרווייהו אליבא דרב אם מביא בכורים דמ"ד קנה קרקע סובר דמביא, ומ"ד לא קנה קרקע סובר דגרע ממוכר קודם היובל דודאי מביא כדאמר אח"כ בירושלמי אלא דפליגי ר' יוחנן ור"ל אם קורא משום דהתם הוי עכ"פ מכירה לזמן והוי מכירה גם על עיקר הקרקע על זמן אבל הכא לא קנה קרקע כלל, כיון דמחוייב תיכף להחזיר ולכן אף דאם תלש פירות קודם החזרה הוי שלו מ"מ אינו מביא בכורים, ומבואר מה דאח"כ אמר ר' יעקב בר אחא דהא כבר פליגי ר' יוחנן ור"ל אם מביא וקורא במוכר בזמן היובל וע"ז תירץ ר' לעזר דכו"ע מודו שהוא מביא ולא פליגי אלא בקרייה, אבל הכא פליגי אם מביא, דמ"ד לא קנה קרקע סבר דהוי כמו מוכר אילן א' דאינו מביא.

ובזה שפיר דמתיב ר' אילא דא"כ יחפור בה בורות שיחין ומערות, ומה דפשיטא ליה דאינו יכול לעשות כן זהו משום דמסתבר דצריך להחזירה שלימה וע"ז משיב לו ראב"מ דזה באמת אינו יכול משום דכתיב ושב לאחוזתו בעינו. עכ"פ כ"ז הוא במוכר בשנת היובל עצמה דתיכף בשעת המכירה כבר נעשה חיוב החזרה ביובל אבל במוכר קודם היובל דקודם שבא יובל אכתי ליכא מצות חזרה, יוכל באמת לחפור בורות שיחין ומערות דכשבא יובל מחזיר מה שיש בעין, ומה שדימה זה המל"מ למה דאמרינן בקדושין דאין עבד כהן נרצע משום דבעינן ושב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו י"ל דהתם שאני כיון דבשעת רציעה א"א שיתקיים בו האי קרא לכן אינו נרצע כלל. אבל הכא בשעת מכירה אפשר שיתקיים קרא דושב לאחוזתו, ועיקר החיוב דחזרה ודאי ליכא אלא כשיגיע יובל, אח"כ ראיתי בדברי השירי קרבן שם שהביא דברי הרשב"א בגיטין דף י"ז שמביא דברי הירושלמי ומוכח מדברי הרשב"א שמפרש הירושלמי לענין קנה שדה בזמן היובל וכדברי המל"מ שכתב וז"ל אבל יש קנין בא"י לחפור בורות שיחין ומערות כלומר שאינם כקנין פירות לבד שאינו יכול לחפור בה בורות שיחין ומערות ואף הלוקח שדה בזמן שהיובל נוהג אינו יכול לקלקלה ולחפור בה אלא כקנין הגוף דמי ויכול לחפור בה וכאותה שאמרו בירושלמי בפירקין קנה שדה ביובל, וכו'.

ונראה דגם לפי דברי הרשב"א יש ליישב דברי הירושלמי לדעת הרמב"ם דהנה במוכר שדה לפירות הא כתב הרמב"ם דאינו יכול לשנות צורת הקרקע, ודוקא במוכר לזמן קצוב יכול לשנות צורת הקרקע, ובגיטין דף מ"ז פליגי ר' יוחנן ור"ל במוכר שדהו לפירות אם מביא וקורא וקאמר ע"ז ואזדו לטעמייהו במה דפליגי במוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג, וקאמר ע"ז וצריכא דאי איתמר בההיא דכי קא נחית אדעתא דפירא קא נחית, אבל בהך דאדעתא דגופיה קא נחית, והנה הרשב"א משמע דמפרש דר' אילא וראב"מ פליגי במוכר שדה בזמן היובל אם כקנין הגוף דמי או לאו כקנין הגוף דמי, וזהו שמביא מד' הירושלמי דמוכח דאי לאו כקנין הגוף דמי ודאי אינו יכול לחפור, אבל אי כקנין הגוף דמי היה בדין שיהיה יכול לחפור, אלא משום דכתיב ישב לאחוזתו [ומיושב מה שעמד הש"ק,] אבל לדעת הרמב"ם נפרש דר' אילא וראב"מ פליגי בזה אם מוכר שדהו בזמן היובל קנה קרקע והוי כמוכר לזמן קצוב או דאינו אלא כמוכר שדהו לפירות, וכדכתיב כי מספר תבואות הוא מוכר לך, ומה דמייתי ר' יעקב ב"ר אחא ע"ז פלוגתא דר"י ור"ל נוכל ג"כ לפרש דכיון דהוי סבר דר"ל סבר דאינו מביא כלל ע"כ דסבר דלא קנה קרקע, וע"ז מתרץ דבאמת מביא, ומה דאינו קורא זהו משום דכיון דהוי עכ"פ לזמן לא קרינן ביה אדמתך, ונמצא דלד' הרמב"ם נוכל לפרש דברי הירושלמי כפשוטם, אבל לדעת הראב"ד והמ"מ ע"כ נפרש כמש"כ מקודם.

ט

המוכר פירות שובך ופירות כוורת לחבירו קנה ואין זה מוכר דבר שלא בא לעולם לפי שאינו מוכר יונים שיולדו או דבש שיבוא לכוורת אלא הוא מוכר שובך לפירותיו או כוורת לדבשה.

השגת הראב"ד המוכר פירות שובך וכו' א"א דוקא שאמר לו כך עכ"ל.

הכ"מ כתב בטעמו של הרמב"ם דסובר דא"צ כאן שיאמר שמוכר שובך לפירותיו משום דיש לו רשות לילך להשובך לעסוק במזונותיהם של היונים האמהות ואינו מוכרח, וטעם ב' כתב משום דהשובך בטל לגבי היונים, והנה במתני' בדף ע"ח תנן מכר כוורת מכר דבורים מכר שובך מכר יונים, וכן פסק הרמב"ם בפכ"ז ובתוספתא פ"ד תניא מכר כוורת מכר דבורים, מכר דבורים מכר כוורת, וכן בשובך ויונים, וצ"ע אם מתני' קתני רק חדא ולא פליג באידך או דברייתא פליגא אמתני', והנה להתוספתא מוכח להדיא דשובך ויונים וכן כוורת ודבורים הוא חדא מילתא, וא"כ שפיר יש לומר כדברי הכ"מ דאף דכאן ודאי לא מכר לו את השובך כיון דלא מכר לו את כל היונים, רק היונים שיולדו מ"מ מסתבר הוא דעכ"פ מכר לו השובך ליונים והכוורת לדבשן, אכן אפי' נימא דמתני' פליגא אתוספתא מ"מ יש לומר דמה דמכר שובך מכר יונים הוא מטעם דהשובך טפל להיונים ולא דהשובך עיקר דה"נ אשכחן גבי עול ופרה שכתב הרמב"ם בפכ"ז הל' ג' המוכר את העול מכר את הפרה מכר את הפרה לא מכר את העול והוא מהתוספתא, ובודאי דהעול טפל להפרה ומ"מ אמרינן כן דדוקא מכר העול שהוא טפל כונתו על העיקר שהיא הפרה אבל מכר את הפרה אין כונתו על העול שהוא הטפל, וה"נ כן גבי שובך ויונים, ומבואר מהך דינא דמכר שובך מכר יונים כדברי הכ"מ וכנ"ל.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.