אבן האזל/מכירה/כד

אבן האזל ‏ מכירה כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ח

המוכר קרקע ושייר אילנות הרי יש לו חצי הקרקע כולה שאילו לא שייר בקרקע הרי אומר לו הלוקח עקור אילנך, וכן אם שייר שני האילנות בלבד יש לו קרקע הראוי להם שאלו לא שייר הקרקע היה הלוקח אומר לו עקור אילנך ולך.

השגת הראב"ד המוכר קרקע וכו' א"א זה דבר לא ידעתי מאין לו זה ואין לזה שורש מן הגמרא שלא נאמר דין זה בגמרא אלא כשמכר קרקע ואילנות בבת אחת לב' שאמר להם זכו בשדה זו ואילניה וכל מי שיחזיק יזכה במה שיחזיק, זה החזיק בקרקע וזה החזיק באילנות שהרי בשניהם אמר זכו בשדה זו ויש בכלל אילנות שדה שאי אפשר להם בלא שדה, אבל אין לבעל הקרקע באילנות שאפשר לו זולתן, ואני אומר אפי' בב' אילנות דין זה וחצי הקרקע ממש ולא כמ"ש זה החכם, אבל מכר קרקע ושייר לפניו אילנות אין לאילנות קרקע אלא תחתיהן וביניהן וחוצה להם כמלא אורה וסלו עכ"ל.

המ"מ כתב דהרמב"ם מפרש בהא דזה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע דאמר ר"פ חצי קרקע דהוא חצי קרקע ממש, ולכן מפרש גם כאן אף דלא הוזכר בגמ' חצי קרקע דהכונה נמי חצי קרקע, אלא דמ"מ כתב המ"מ שאינו מוצא טעם למה יש לו חצי קרקע כדי שלא יאמר לו עקור אילנך והלא קנה שלש אילנות אע"פ שאין לו חצי קרקע אין יכול המוכר לומר לו כן ואפי' מתו יטע אחרים תחתיהן, ועוד הקשה דבפי"ב מה' טוען גבי זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע, כתב שזה שהחזיק באילנות קנה קרקע הצריך להן וכאן בהלכה ט' פסק דיש לכל אחד חצי קרקע וסיים המ"מ בצ"ע.

והנה בדף ע"א במה דאמר ר"ה דמכר קרקע ושייר שני אילנות לפניו יש לו קרקע ואפי' לר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר וכו' אם איתא דלא שייר לימא ליה עקור אילנך שקול וזיל פירשב"ם לכשייבש, והקשו בתוס' דמה הוכחה זה דמנ"ל שאינו רוצה לעולם להסתלק מן הקרקע ואה"נ דמצי א"ל עקור אילנך לכשייבש, וכתבו בתוס' דהכונה עקור השתא אלא דכיון דנחת לשיורי משייר גם לענין שיוכל לנטעם לכשייבש, ואף דבקונה שני אילנות לא אמרינן הכי זהו משום דבקונה לא נוכל לומר כיון דנחת לשיורי דאינו תלוי בו אלא במוכר, ומדברי הרמב"ם משמע בזה כדברי התוס' שהיה אומר לו עקור אילנך עכשיו, אלא דלא משמע שכונתו לסברא דנחת לשיורי אלא דאם לא שייר הקרקע היה אומר לו עקור אילנך וצריך ביאור, והרמב"ן בחדושיו בדף ל"ז כתב וז"ל לימא ליה עקור אילנך איכא למימר דלאו דוקא אלא לכשימותו לא יטע אחרים תחתיהם שהרי שנינו קנה שנים לא קנה קרקע ואם מתו אין לו קרקע אלמא מחיים לא מצי אמר עקור אילנך וכן פי' הרב ר' שמואל ז"ל ואיכא דאמרי דשאני התם דאילנות מכר לו ולא עצים, ואי מצי אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל עצים נינהו, אבל הכא כיון דסבר ר"ע מוכר בעין יפה מוכר ואי לא שייר קרקע לפניו אמרינן לעצים שיירינהו דהא לא שייר בקרקע כלום עכ"ל, וכתב ע"ז הקצוה"ח דביאור דבריו דכל שאומר בפי' אילן זה אני מוכר לך תו לא מצי לעוקרו מחיים דהא אילן מכר ולא עצים, אבל מכר קרקע ושייר אילנות לפניו דלא אמר בפי' אני משייר אילנות אלא דשיור ממילא הוא דהוי כיון דלא מכר אלא קרקע, ואי נימא דמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו קרקע א"כ לעצים שיירינהו ויכול לעוקרו גם מחיים, ומה דמוכח מזה דיכול לנטוע אחרים גם כשימותו כתב בזה הקצוה"ח דגבי משייר אילנות הוי מעיקר הדין שני אילנות כמו שלשה כיון דאמרינן דף פ"א דשני אילנות הוי ספק ורק דהמוכר הוי מוחזק, וא"כ במשייר אילנות יש להמוכר קרקע מספק כיון דהוא מוחזק, אלא דאם היינו אומרים דלעצים שיירינהו לא היה ספק בזה, אבל כיון דאמרינן דאילנות מכר לו א"כ מעיקר הדין הוי שנים במשייר כמו שלשה במוכר ע"כ תורף דברי הקצוה"ח.

אכן לדעתי ביאורו של הקצוה"ח אינו נכון חדא דעיקר מה שכתב דבמשייר לא הזכיר אילנות דשיור ממילא הוי תמוה דהא במוכר השדה סתם קנה גם האילנות חוץ מחרוב המורכב וסדן השקמה כדאיתא בדף ס"ט, וצריך לפרש דבריו דיכול לומר איני מוכר לך אלא הקרקע, אבל א"א לומר כן דהא סתמא אמר מכר קרקע ושייר אילנות לפניו אלמא דבלשון זה מכר הקרקע ושמשייר האילנות, ועוד דלפי דבריו דכיון שלא הזכיר לשון אילנות אפשר שייר לעצים, א"כ באמת מנא ידעינן דלאו הכי הוא ומאי קאמר לימא ליה עקור אילנך, לכן נראה דכונת הרמב"ן הוא דכיון דאמרינן מוכר בעין יפה מוכר, א"א לנו לומר דהמוכר שייר זכות במה שמכר וכיון דזה פשוט דלאו לעצים שיירינהו א"כ ע"כ דשייר גוף הקרקע וזה כבר לא נכנס לגדר בעין יפה מוכר דזה אינו אלא שאינו משייר לעצמו זכות בקרקע שמכר אבל אנן אמרינן דמטעם זה ע"כ לא מכר לו הקרקע הצריך לאילנות, וזהו מה שכתב הרמב"ן דכיון דמוכר בעין יפה מוכר אמרינן לעצים שיירינהו דהא לא שייר בקרקע כלום והיינו דמצד גדרי המכירה שמכר בעין יפה עלינו לומר כן, אבל בודאי אומדנא דמוכח דלא נתכוין לעצים, וע"כ דשייר גוף הקרקע וממילא פשוט דיכול ליטע גם אחרים כיון דגוף הקרקע שלו.

עתה נוכל לבאר דברי הרמב"ם במה שכתב דהמוכר קרקע ושייר אילנות יש לו חצי הקרקע כולה שאילו לא שייר בקרקע הרי אומר לו הלוקח עקור אילנך, דכיון שלא פירש שלשה אילנות כונתו כמו שמפרש הרשב"ם גבי זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע דכל הקרקע היה צריך לאילנות שהיו נטועים כדין שדה אילן, רק דכאן גבי מכר קרקע ושייר אילנות מפרש הרשב"ם בשני אילנות, אבל באמת בשני אילנות זהו מימרא דרב הונא בדף ע"א וכאן משמע שהוא דין אחר, ולכן מפרש הרמב"ם דזהו על מה דקאי למעלה וזהו בשכל הקרקע צריכה לאילנות, ולכן ע"כ מפרש הרמב"ם דיש לו חצי קרקע דכיון דמשום טעמא דמוכר בעין יפה מוכר, אין להמוכר זכות בקרקע של לוקח, וע"כ דשייר לעצמו כל הקרקע וזה א"א דהא מכר קרקע, וגם זה א"א דלא שייר קרקע דא"כ יאמר לו עקור אילנך עכשיו דזה לא נוכל לומר דשייר לעצמו זכות שיעמדו האילנות בקרקע של הלוקח, ולכן ע"כ אנו אומרים דנעשו המוכר והלוקח שותפין בכל הקרקע, וזה אינו סותר להכלל דבעין יפה מוכר דזה אינו אלא היכי דצריך המוכר לשייר לעצמו זכות בשל הלוקח, אבל כאן אמרינן דיש להמוכר חצי הקרקע והוא והלוקח שותפים בה.

ומה שכתב הרמב"ם אח"כ וכן אם שייר שני האילנות בלבד יש לו קרקע הראוי להם שאילו לא שייר הקרקע היה הלוקח אומר לו עקור אילנך ולך, זהו מימרא דרב הונא בדף ע"א, וזהו ג"כ מהך טעמא שכתב הרמב"ן דכיון דבעין יפה מוכר ע"כ שייר בקרקע ממש, ולא זכות שיגדלו האילנות שלו בקרקע של הלוקח אלא דצריך עוד לבאר דזה מיושב במה דקנה הקרקע שתחתיהם וביניהם שזה באמת הוא של בעל האילנות, אבל דין כמלא אורה וסלו מבואר בדף פ"ב דזהו כמו דין דרך ולפי"מ שפירשב"ם שם הוי מסקנת הסוגיא דדין כמלא אורה וסלו דיש ללוקח הוא דוקא אליבא דר"ע שאמר מוכר בעין יפה מוכר, וא"כ הכא במשייר אילנות דמטעם מוכר בעין יפה מוכר אין לו מאי מהני ההוכחה דאם לא שייר לימא ליה עקור אילנך דזה מהני רק לענין זה דשייר לגמרי הקרקע וזהו בקרקע שתחתיהם וביניהם, אבל כמלא אורה וסלו דזה בשל הלוקח ואמאי יש לו כיון דבעין יפה מוכר, ומדברי הרמב"ם מוכח ממה שכתב יש לו קרקע הראוי להם דזהו גם לדין כמלא אורה וסלו, דהא בהל' ב' כתב לענין ג' אילנות וכמה היא הקרקע הראוי להם תחתיהם ובניהם וחוצה להם כמלא אורה וסלו.

ונראה דיש לומר דהרמב"ם מפרש דלמסקנא לא דמי אורה וסלו לדרך ומה דאמר בגמ' דרך אין לו דארעא אחריתי היא זהו תי' על מה דפריך ר"א השתא דרך אין לו אורה וסלו יש לו ומשני הגמ' דרך אין לו דארעא אחריתי הוא אורה וסלו יש לו משום דאורה וסלו הוא ג"כ ממה שמקנה המוכר להלוקח לפחות בתורת שותפות כיון דמסקינן דזה וזה אין רשאים לזרעה ואף דבגמ' אמרינן בטעמא דהמוכר אין רשאי לזרעה משום דמיטנפי פרי, מ"מ כיון דאמר דדמי לסיפא דנתנו לו דרך מן הצד, ופירשב"ם דנתרצו שניהם שיהיה הדרך מיוחדת רק לזריעה, א"כ גם הכא כיון דנתרצו שיהיה מיוחדת רק למלא אורה וסלו, ושניהם לא יזרעו א"כ לא הוי כבר זכות בעל האילנות בשל בעל הקרקע, אלא זכות שניהם שוה. ולכן שפיר דגם בשייר אילנות ואפי' שני אילנות כיון דע"כ שייר קרקע שייר גם מלא אורה וסלו כמו בשלשה אילנות.

-השמטות ומלואים-

בד"ה ונראה, כתבתי דהרמב"ם מפרש דלמסקנא לא דמי אורה וסלו לדרך ומה דאמר בגמ' דרך אין לו דארעא אחריתא היא זהו תי' אמה דפריך ר"א השתא דרק אין לו כמלא אורה וסלו יש לו וע"ז משני דאורה וסלו שאני שזהו מקנה לו המוכר להלוקח בתורת שותפות והוי זכות שניהם שוה כיון דזה וזה אין רשאים לזורעה והיא מיוחדת רק למלא אורה וסלו עי"ש, והנה לפי מה שפי' הרשב"ם בהא דא"ר זירא מדברי רבינו נלמד א"א לפרש כן שהרי לפרש דמשום דפי' ר"א הטעם שאין לו קרקע משום דארעא אחריתא היא לכן אין לו דרך הא שנים יש לו דרך כיון שאין לו דרך כיון שאין לו קרקע, וא"א לפרש כן רק לפי' התוס' ע"ש, ובעיקר צ"ל דלפ"מ שחידש אביי דשניהם א"י לזרעה לא דמי לדרך, ויש לסייע לזה ממה שהשמיט הרמב"ם הא דאמר ר"ז דבשנים יש לו דרך, אבל לפי"ד י"ל דלמסקנא ל"ד דרך לאורה וסלו, איברא די"ל דמה דהשמיט הרמב"ם הוא משום דר"ז אמר זה לגבי הלוקח וכרבנן דבעין רעה מוכר ורק דלהלכה נ"מ גם לפ"מ דקיי"ל כר"ע לגבי מוכר ששייר אילנות. [ע"כ].

ועכשיו עלינו עוד לבאר מה שהקשה המ"מ דבפי"ב מה' טוען לענין שנים שהחזיקו זה בקרקע וזה באילנות, כתב דמי שהחזיק באילנות קנה קרקע הצריך לאילנות ולא חצי קרקע, וכאן כתב בהל' ט' דכל אחד קנה חצי קרקע, ונראה בזה דשם דכל אחד טוען שכל הקרקע והאילנות שלו לא נוכל לומר דכל אחד יש לו חצי קרקע דאם נימא דכל אחד החזיק בקרקע לא הוי מהני חזקתם כלל דחזקה הוא דוקא כשהחזיק בעל הקרקע ולא כשאחר החזיק עמו שגם הוא טוען שהוא קנה, וע"כ דהקרקע השייך להאילנות עיקר חזקתה הוא בחזקת האילנות וזריעה בקרקע שבין האילנות לא מהני מידי ובעל האילנות לא הקפיד בזה, או שיכול לטעון לפירות הורידו ואינו צריך מחאה בשביל שאין זה עיקר חזקת הקרקע דהקרקע היא טפלה להאילנות ולכן אף דהרמב"ם מביא שני הדינים והיינו בשביל שני הפירושים בסוגיית הגמ' דזה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע דכאן הביא להלכה כפירשב"ם ושאר ראשונים דהוא בשנים שקנו זה קרקע וזה אילנות, אלא דמפרש חצי קרקע כפשטה משום דמפרש כפירשב"ם דלא היו אילנות אלא הצריכים לקרקע, וסובר דמשום זה ע"כ הקנה לבעל האילנות חצי הקרקע ממש כמו שביארנו במוכר קרקע ושייר אילנות כיון דלכל אחד מכר בעין יפה, אבל שם שמביא להלכה כפי פי' התוס' לענין שנים שהחזיקו וכל אחד טוען אני קניתי הכל, ע"כ אנו צריכים לומר דהקרקע הצריך להאילנות נטפלה להאילנות, ולכן שם הפי' דכל הקרקע הצריך להאילנות נכנס בחזקתו של בעל האילנות, ורק שאר הקרקע שייך למחזיק בקרקע, וכן פסק שם הרמב"ם וכל עיקר החידוש הוא דהקרקע הצריכה להאילנות שייך לבעל האילנות, שהיא טפלה להאילנות.

יג

האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך אפי' לא היו לו דקלים אם רצה לקנות לו שני דקלים הרי זה נקנה המקח, ואין הלוקח יכול לומר לו איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים.

השגת הראב"ד קרקע ודקלים וכו' א"א הרב חייב לקנות שני דקלים ועיקר עכ"ל.

בהלכות הרי"ף שלנו מבואר כדברי הרמב"ם ושיטה זו שכתב הראב"ד הביא בשם איכא מ"ד וחלק ע"ז וכן הביא הכ"מ וכן הוא בדברי הרשב"א בש"מ, והנה הרשב"א הקשה דכיון דסובר הרי"ף שקנין הקרקע והדקלים תלויים זה בזה, וכיון שכל המקח בדשלבל"ע שניהם יכולין לחזור, עוד הקשה דהוא ב' מכירות ולמה יהיו תלויים זה בזה, וכתב ע"ז המ"מ שמכר הקרקע והדקלים בערך אחד וכונתו שלא קצב דמים לכ"א, ולדברי המ"מ יקשה ביותר הקושיא הראשונה, וכתב ע"ז הכ"מ דדין זה הוא מורכב שמצד שלא היה אז ברשותו חשיב שלבל"ע, ומצד שהיה בעולם מיקרי בא לעולם, ולכן לחייב המוכר לא נוכל אבל הלוקח מחוייב לקבל והאריך הכ"מ בזה ומ"מ אינו מבואר, דמנ"ל לחלק בין המוכר להלוקח, ובשלמא אם נתן הלוקח כסף אולי נוכל לומר דכבר זכה המוכר בהכסף באופן שיקנה לו הדקלים, אבל הא משמע אפי' מכר לו בק"ס ולמה לא יוכל הלוקח לחזור ויתחייב ליתן דמים בעד מקח שלא היה ברשותו של המוכר.

והנה אפשר לומר דמה שכתב הרמב"ם אם רצה לקנות לו שני דקלים ה"ז נקנה המקח אין כונתו על הדקלים דא"כ היה לו לכתוב אם קנה לו ב' דקלים, אלא דכונתו על עיקר המקח שהוא הקרקע דכיון שאמר קרקע ודקלים תלה מכירת הקרקע בהדקלים לכן אם רצה לקנות לו שני דקלים נקנה מקח הקרקע, דאף שאין הלוקח מחוייב לקנות הדקלים שיקנה לו המוכר, מ"מ אם לא ירצה לקנות הדקלים אינו יכול לבטל מקח הקרקע, אכן באופן אחר יש לומר דהנה המ"מ כתב כאן הא דפוסקין על שער שבשוק, וכתב הט"ז דהא שאינו חייב לקנות כמו התם משום דאינו מצוי כ"כ לקנות כמו פירות, ומ"מ מהני הא דמצוי קצת דמחוייב הלוקח לקבל, ונראה דא"צ לזה לומר דמצוי ואינו מצוי לגמרי, אלא דגבי פוסקין על שער שבשוק הא מבורר השער, וסמכה דעתו דלוקח דודאי יקנה המוכר, ולכן המוכר מחוייב לקנות, אבל כאן הא לא הוזכר שקנה ע"פ שער שבשוק, ולכן לגבי המוכר לא נוכל לחייבו, דכיון שאין השער מבורר לא התחייב ליקח ולשלם יותר ממה שנתן לו הלוקח, ויכול לומר שלא נזדמן לו לקנות בעד דמים אלו, אבל אם המוכר רוצה לקנות אמרינן אז דדמי לדין פסיקה על שער שבשוק שהלוקח ודאי מחוייב לקבל לפי הדמים שקנה, דכיון שהמוכר רוצה לקנות אמרינן דמעיקרא היה עומד לכך שיתקיים המקח, ולכן הלוקח לא יוכל לבטל המקח.

טז

המוכר בית לחבירו ע"מ שדיוטא עליונה שלי הרי זו שלו, ואם רצה להוציא בה זיזין מוציא ואם נפלה חוזר ובונה אותה ואם רצה לבנות על גבה בונה כשהיה מקודם.

השגת הראב"ד המוכר בית וכו' א"א זה שיבוש שאפי' בנין חדש בונה אם הוא רוצה עכ"ל.

המ"מ לא ביאר כאן שיטת הרמב"ם והביא מקודם דברי הר"י מיגש, ואח"כ כתב והמחבר הביא שמועה כפשטה והושג במש"כ ואם רצה לבנות וכו' והביא דברי הראב"ד, והכ"מ כתב וז"ל צ"ע מאין להראב"ד שלא נאמר דוקא כשהיתה בנויה על גבה קודם הוא שחוזר ובונה כשנפלה, אבל אם לא בנה קודם שנפלה איבד את זכותו ואפשר דמדמי ליה קצת למדור אלמנה שנפל, ודבריו תמוהים מאוד דמדור אלמנה שנפל אין לה זכות לבנות אפי' הבית שהיה קודם והכא ודאי אם נפלה חוזר ובונה לדברי הכל ואינם חולקים אלא אם יכול לבנות מחדש, ומה שכתב אבל אם לא בנה קודם שנפלה איבד את זכותו משמע דכונתו אם לא בנה אחר המכירה קודם שנפלה וזהו כבר הכרעה שלישית וגם לא שייך למדור אלמנה שנפל, ואולי שהכ"מ רוצה לפרש כן בדברי הרמב"ם דמה שכתב כשהיה מקודם כונתו קודם הנפילה, אבל לא משמע כן. ובפרט דהא לא הזכיר הך דינא שיכול לבנות מחדש, וא"א שיכוין זה במה שכתב כשהיה מקודם.

וקודם שנבאר דעת הרמב"ם נביא בקיצור שיטות הראשונים בהך סוגיא, הרשב"ם מפרש דחידושא דר"פ דאם נפלה הדיוטא חוזר ובונה אותה דלא נימא נפלה אזדא לה כמו שמצינו בשוכר עליה אם אמר עליה זו, ואף דבהבית והעליה של שנים שנפלו כופה בעל העליה לבעל הבית לבנות הבית שיוכל לבנות העליה, זהו דוקא בשנים שחלקו ונטלו זה בית וזה עליה, ומבואר מדברי הרשב"ם בדף ס"ד דזה ודאי שיכול לבנות על גבי הדיוטא כ"ז שהדיוטא קיימת, וזהו חדוש יותר דגם אחר שנפלה חוזר ובונה, ור"ת מפרש דהא דאמר אם נפלה חוזר ובונה היינו אם נפל הבית שבעל הבית מחוייב לבנותו שיוכל בעל העליה לבנותה, ומה דיכול לבנות היינו ע"ג דיומדין שלא יכביד על הבית, והרמב"ן השיג ג"כ על הרשב"ם במה שדימה זה לשוכר דדוקא בשוכר אמרינן נפלה אזדא לה, אבל במשייר עליה ודאי יוכל לבנותה ופי' כדברי ר"ת, והר"י מיגש בפי' ב' שכתב שהוא עיקר, פי' דמה דאמר ר"פ שאם רצה לבנות היינו עליה מחדש ע"ג דיומדין, ומה דמסיק דאי נפל היינו אם נפל הבית, ובדברי המ"מ במה שמביא ד' הר"י מיגש יש ט"ס שכתב וכשהתנה ואמר ע"מ דאי נפל ביתא אבנה ובני לוקח הדר מוכר ובני ע"ג עליה והוא תימה דהא פשיטא אם התנה בפי' והר"י מיגש לא כתב כן, וצ"ל בד' המ"מ וכשהתנה ואמר ע"מ, אי נפל ביתא ובני לוקח הדר מוכר וכו', ועכ"פ ד' הר"י מיגש הוא במקצת כדברי הרשב"ם דעכ"פ צריך לחלק מדין הבית והעליה שנפלו, ומבואר במש"כ השגת הראב"ד דזה ודאי דיכול לבנות מחדש לכל הפירושים.

ובדעת הרמב"ם נראה דסובר דאף דמתחלה קודם דמסיק דאי נפלה הדר בני לה ע"כ אנו מפרשינן דברי ר"פ דהוא לענין שיכול לבנות עליה מחדש אבל זה ודאי דאם נפרש כן ע"כ הוא לבנות ע"ג דיומדין דהא אינו יכול להכביד על הבית, וכמו שהוכיחו הראשונים מהא דאמרינן בפ' הבית והעליה דאין עליון רשאי לשנות בארזים וכה"ג במה שמכביד על הבית, וכ"ז אפשר אי בסתמא קני עומקא ורומא אבל אי בסתמא לא קני עומקא ורומא הא פריך בגמ' למה לי ע"מ, ומשני דאי נפיל הדר בני, ומפרש הרמב"ם כפשטה דיכול לבנות מה שהיה בנוי מקודם, ורק דקשה מה שהקשה הרמב"ן על הרשב"ם דלא אמרינן נפל אזדא לה אלא בשוכר דאין לו גוף העליה, אבל במשייר עליה דיש לו גוף העליה ודאי יכול לבנות כמו שהיה מקודם, ובזה נראה דהרמב"ם אינו מפרש כפירשב"ם דדיוטא הוא גג שיש לו מעקה גבוה י' טפחים דזה גם בסתמא לא נמכר, אלא הפי' דיוטא הוא כמש"כ התוס' וכמש"כ המ"מ שדיוטא הוה שורת הכותל העליונה, ואם לא התנה ע"מ בודאי היא מכורה, ורק דכיון שהתנה מהני גם לענין זה שאם יש עליה אפי' באופן שבלא שיור היה נמכר דהא מעקה פחותה מי' טפחים נמכר עם הבית, אבל כאן שאמר ע"מ שדיוטא עליונה שלי, אז גם המעקה שנבנה ע"ג הדיוטא ג"כ שייר, ומ"מ כיון שלא שייר בפי' היה מקום לומר דלא דמי לכל מוכר בית ושייר עליה, דבזה ששייר לעצמו בית חשוב ודאי שייר לגמרי שיהיה לו זכות לבנות כשיפול, אבל כששייר רק הדיוטא וממילא גם מה שנבנה על הדיוטא לא נמכר היה אפשר לומר דעכ"פ אין לו רשות לבנות כשיפול, [והרמב"ם אינו גורס לבנות עליה אלא לבנות ע"ג וכן משמע דגורס הרשב"ם ועיין בד' הרשב"א בש"מ] ולזה אשמעינן דגם בזה יכול לבנות, אבל לומר שיבנה מחדש ודאי אי אפשר דע"ג דיומדין פשיטא כדפריך בגמ' כיון דבסתמא לא קני עומקא ורומא ולהכביד על הכותל ודאי אינו יכול דגם בעל עליה אינו יכול לשנות, ומה דפריך בגמ' אלא לר"פ מאי זאת אומרת נוכל לפרש לד' הרמב"ם כמו שפירש הר"י מיגש, אלא דגם להר"י מיגש כל הקושיא אינו אלא לס"ד דהוי סבר דזהו לענין לבנות ממש, אבל למסקנא אפשר דגם זהו זכות בהבית ודמי למקום מעשר ועיין בדברי הר"י מיגש בש"מ.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.